מרי אנינג
מרי אנינג (Mary Anning) (21 במאי 1799 – 9 במרץ 1847) הייתה אספנית מאובנים, סוחרת ופלאונטולוגית אנגלייה. היא התפרסמה בעולם בזכות תגליותיה בשכבות מאובנים ימיות יורסיות בצוקים שלאורך תעלת למאנש בליים רג'יס (Lyme Regis) שבמחוז דורסט, דרום-מערב אנגליה. ממצאיה של אנינג תרמו לשינויים בחשיבה המדעית על חיים פרהיסטוריים ועל תולדות כדור הארץ.
אנינג חיפשה מאובנים בצוקי ה-'Blue Lias' וה-'Charmouth Mudstone' באזור, במיוחד בחודשי החורף כאשר מפולות בוץ חשפו מאובנים חדשים שהיה צריך לאסוף במהירות לפני שייעלמו לים. תגליותיה כללו את שלד האיכתיוזאור (ichthyosaur) הראשון שזוהה נכונה כשהייתה בת שתים עשרה; שני שלדי הפלזיוזאור (plesiosaur) השלמים כמעט הראשונים; שלד הפטרוזאור (pterosaur) הראשון שנמצא מחוץ לגרמניה; ומאובני דגים. תצפיותיה מילאו תפקיד מפתח בגילוי שקופרוליטים (coprolites), שנודעו באותה עת כאבני בזואר (bezoar stones), הם צואה מאובנת, והיא גם גילתה שמאובני בלמניטים (belemnite) הכילו שקי דיו מאובנים בדומה לאלו של סילוניות מודרניות.
אנינג נאבקה כלכלית ברוב חייה. כאישה, היא לא הייתה זכאית להצטרף לחברה הגיאולוגית של לונדון (Geological Society of London), והיא לא תמיד זכתה לקרדיט מלא על תרומותיה המדעיות. עם זאת, חברה, הגיאולוג הנרי דה לה בש (Henry De la Beche), שצייר את 'Duria Antiquior', הייצוג הציורי הראשון שהופץ באופן נרחב של סצנה מחיים פרהיסטוריים הנגזר משחזורי מאובנים, ביסס אותו במידה רבה על מאובנים שאנינג מצאה ומכר הדפסים שלו לטובתה.
אנינג הפכה למוכרת בחוגים גיאולוגיים בבריטניה, באירופה ובאמריקה, והתייעצו עמה בנושאי אנטומיה ואיסוף מאובנים. הכתיבה המדעית היחידה שלה שפורסמה במהלך חייה הופיעה ב-'Magazine of Natural History' ב-1839, קטע ממכתב שאנינג כתבה לעורך המגזין שערער על אחת מטענותיו. לאחר מותה ב-1847, סיפור חייה יוצא הדופן משך עניין גובר.
חיים וקריירה
### ילדות מוקדמת
מרי אנינג נולדה בליים רג'יס שבדורסט, אנגליה, ב-21 במאי 1799. אביה, ריצ'רד אנינג, היה נגר ומייצר רהיטים שהשלים את הכנסתו על ידי כרייה בשכבות המאובנים שבצוקי החוף ליד העיירה, ומכירת ממצאיו לתיירים; אמה הייתה מרי מור, הידועה כ-'מולי'. הוריה של אנינג נישאו ב-8 באוגוסט 1793 בבלנדפורד פורום ועברו לליים, וגרו בבית שנבנה על גשר העיירה. הם פקדו את הקפלה הדיסינטרית (Dissenter) ברחוב קומב, שהמתפללים בה כינו את עצמם בתחילה עצמאיים ולימים נודעו כקונגרגציונליסטים. המשפחה גרה כל כך קרוב לים, שאותן סופות ששטפו לאורך הצוקים וחשפו את המאובנים הציפו לעיתים את בית משפחת אנינג, ובמקרה אחד אילצו אותם לזחול מבעד לחלון חדר שינה בקומה העליונה כדי להימנע מטביעה.
למולי וריצ'רד היו עשרה ילדים. הילדה הראשונה, מרי אף היא, נולדה ב-1794. אחריה נולדה בת נוספת, שמתה כמעט מיד; ג'וזף ב-1796; ובן נוסף ב-1798, שמת בינקותו. בדצמבר אותה שנה, הילדה הבכורה (מרי הראשונה), שהייתה אז בת ארבע, מתה לאחר שבגדיה עלו באש, ייתכן בעת שהוסיפה שבבי עץ לאש. המקרה דווח ב-'Bath Chronicle' ב-27 בדצמבר 1798: "ילדה בת ארבע של מר ר. אנינג, נגר מליים, הושארה על ידי אמה למשך כחמש דקות... בחדר שבו היו שבבים... בגדיה של הילדה עלו באש והיא נשרפה בצורה נוראית עד שגרמה למותה."
כשמרי נולדה חמישה חודשים לאחר מכן, היא נקראה לפיכך מרי על שם אחותה המתה. ילדים נוספים נולדו אחריה, אך איש מהם לא שרד יותר משנה או שנתיים. רק מרי אנינג השנייה ואחיה ג'וזף, שהיה גדול ממנה בשלוש שנים, הגיעו לבגרות. שיעור תמותת הילדים הגבוה במשפחת אנינג לא היה יוצא דופן. כמעט מחצית מהילדים שנולדו בבריטניה במאה ה-19 מתו לפני גיל חמש, ובתנאי המגורים הצפופים של ליים רג'יס של תחילת המאה ה-19, מקרי מוות של תינוקות ממחלות כמו אבעבועות שחורות וחצבת היו נפוצים.
ב-19 באוגוסט 1800, כשהייתה אנינג בת 15 חודשים, התרחש אירוע שהפך לחלק מהפולקלור המקומי. היא הוחזקה על ידי שכנה, אליזבת הסקינגס, שעמדה עם שתי נשים אחרות מתחת לעץ בוקיצה וצפתה במופע רכיבה שהועלה על ידי להקת רוכבים נודדת, כאשר ברק פגע בעץ – והרג את כל שלוש הנשים שתחתיו. העוברים והשבים מיהרו עם התינוקת לביתה, שם היא הוחייתה באמבט מים חמים. רופא מקומי הכריז שהישרדותה נס. משפחתה של אנינג אמרה שהיא הייתה תינוקת חולנית לפני האירוע, אך לאחר מכן נראה היה שהיא פורחת. במשך שנים לאחר מכן, בני קהילתה ייחסו את סקרנותה, אינטליגנציית והאישיות התוססת של הילדה לאותו אירוע.
השכלתה של אנינג הייתה מוגבלת ביותר, אך היא הצליחה לפקוד בית ספר של יום ראשון קונגרגציונלי, שם למדה לקרוא ולכתוב. הדוקטרינה הקונגרגציונלית, בניגוד לזו של כנסיית אנגליה באותה עת, הדגישה את חשיבות החינוך לעניים. הרכוש היקר ביותר שלה היה כרך כרוך של ה-'Dissenters' Theological Magazine and Review', שבו כומר המשפחה, הכומר ג'יימס ויטון, פרסם שני מאמרים, האחד התעקש שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים, והשני דחק בדיסינטרים ללמוד את המדע החדש של הגיאולוגיה.
### מאובנים כעסק משפחתי
עד סוף המאה ה-18, ליים רג'יס הפכה לעיירת נופש פופולרית על שפת הים, במיוחד לאחר 1792 כאשר פרוץ מלחמות המהפכה הצרפתית הפך את הנסיעה ליבשת אירופה למסוכנת עבור האצולה האנגלית, ומספרים גדלים והולכים של תיירים עשירים וממעמד הביניים הגיעו לשם. עוד לפני זמנה של אנינג, מקומיים השלימו את הכנסתם על ידי מכירת מה שנקרא "סקרנות" (curios) למבקרים. אלו היו מאובנים עם שמות מקומיים צבעוניים כמו "אבני נחש" (אמוניטים), "אצבעות שטן" (בלמניטים), ו-"ורטברי" (חוליות), שלעיתים יוחסו להם סגולות רפואיות ומיסטיות. איסוף מאובנים היה באופנה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, בתחילה כתחביב, אך בהדרגה הפך למדע ככל שהובנה חשיבות המאובנים לגיאולוגיה ולביולוגיה. המקור לרוב המאובנים הללו היה צוקי החוף סביב ליים רג'יס, חלק מתצורה גיאולוגית הידועה בשם ה-Blue Lias. זה מורכב משכבות מתחלפות של אבן גיר ופצלים, שהונחו כמשקע על קרקעית ים רדודה בתחילת תקופת היורה (לפני כ-210–195 מיליון שנה). זהו אחד מאתרי המאובנים העשירים ביותר בבריטניה. עם זאת, הצוקים עלולים להיות לא יציבים בצורה מסוכנת, במיוחד בחורף כאשר גשם מחליש אותם וגורם למפולות. דווקא בחודשי החורף נמשכו האספנים לצוקים מכיוון שהמפולות חשפו לעיתים קרובות מאובנים חדשים.
אביהם, ריצ'רד, נהג לקחת את מרי ואחיה ג'וזף למסעות ציד מאובנים כדי להשלים את הכנסת המשפחה, כאשר מרי החלה להצטרף אפילו כילדה קטנה בת חמש או שש. הם הציעו את תגליותיהם למכירה לתיירים על שולחן מחוץ לביתם. זו הייתה תקופה קשה עבור עניי אנגליה; מלחמות המהפכה הצרפתית, והמלחמות הנפוליאוניות שבאו בעקבותיהן, גרמו למחסור במזון. מחיר החיטה כמעט שולש בין 1792 ל-1812, אך השכר למעמד הפועלים נותר ללא שינוי כמעט. בדורסט, עליית מחיר הלחם גרמה לתסיסה פוליטית, אפילו למהומות. בנקודה מסוימת, ריצ'רד אנינג היה מעורב בארגון מחאה נגד מחסור במזון.
בנוסף, מעמדה של המשפחה כדיסינטרים דתיים—לא חסידי כנסיית אנגליה—משך אפליה. בתחילת המאה ה-19, אלו שסירבו להירשם ל-'Articles of the Church of England' עדיין לא הורשו ללמוד באוקספורד או בקיימברידג' או לקחת תפקידים מסוימים בצבא, והודרו על פי חוק ממספר מקצועות. אביה של אנינג סבל משחפת ופציעות שספג מנפילה מצוק, מה שתרם למותו בנובמבר 1810, בגיל 44. הוא הותיר את המשפחה בחובות וללא חיסכון, מה שאילץ אותם להגיש בקשה לסיוע לעניים.
המשפחה המשיכה לאסוף ולמכור מאובנים יחד והקימה שולחן סקרנות ליד תחנת הכרכרות בפונדק מקומי. למרות שהסיפורים על אנינג נוטים להתמקד בהצלחותיה, דניס דין כותב שגם אמה ואחיה היו אספנים נבונים, והוריה של אנינג מכרו מאובנים לפני מות האב.
הממצא הידוע הראשון שלהם היה ב-1811 כשמרי אנינג הייתה בת 12; אחיה ג'וזף חפר גולגולת איכתיוזאור באורך 4 רגל (1.22 מטר), וכעבור כמה חודשים ב-1812, אנינג עצמה מצאה את שאר השלד, שהתברר כאורך של יותר מ-5 יארד (4.57 מטרים). הנרי הוסט הנלי (Henry Hoste Henley) מסאנדרינגהאם האוס בסאנדרינגהאם, נורפוק, שהיה אדון האחוזה של קולוויי, ליד ליים רג'יס, שילם למשפחה כ-23 פאונד עבורו, ובתורו הוא מכר אותו לוויליאם בולוק, אספן ידוע, שהציג אותו בלונדון. שם זה עורר עניין, ככל שהמודעות הציבורית לגיל כדור הארץ ולמגוון היצורים הפרהיסטוריים גדלה. מאוחר יותר הוא נמכר ב-45 פאונד וחמישה שילינג במכירה פומבית במאי 1819 בתור "תנין במצב מאובן" לצ'ארלס קוניג (Charles Konig), מהמוזיאון הבריטי, שכבר הציע עבורו את השם איכתיוזאורוס.
אמה של אנינג, מולי, ניהלה בתחילה את עסק המאובנים לאחר מות בעלה ריצ'רד, אך לא ברור כמה איסוף מאובנים ממשי עשתה מולי בעצמה. עוד ב-1821, מולי כתבה למוזיאון הבריטי כדי לבקש תשלום עבור דגימה. זמנו של בנה ג'וזף נלקח יותר ויותר על ידי שוליותו אצל רפד, אך הוא נשאר פעיל בעסק המאובנים לפחות עד 1825. עד אז, מרי אנינג לקחה על עצמה את התפקיד המוביל בעסק הדגימות המשפחתי.
### מכירה פומבית של בירץ'
הלקוח הנלהב ביותר של המשפחה היה סגן-אלוף תומאס ג'יימס בירץ' (Thomas James Birch), לימים בוסוויל, אספן עשיר מלינקולנשייר, שקנה מהם כמה דגימות. ב-1820 בירץ' החל להיות מוטרד מעוני המשפחה. לאחר שלא עשו תגליות גדולות במשך שנה, הם היו על סף מכירת הרהיטים שלהם כדי לשלם את שכר הדירה. אז הוא החליט למכור במכירה פומבית בשמם את המאובנים שקנה מהם. הוא כתב לפלאונטולוג גדעון מנטל (Gideon Mantell) ב-5 במרץ באותה שנה ואמר שהמכירה היא "לטובת האישה הענייה ובנה ובתה בליים, שמצאו באמת כמעט את כל הדברים היפים שהוגשו לחקירה מדעית... אולי לעולם לא אחזיק שוב במה שאני עומד להיפרד ממנו, אך בעשיית זאת תהיה לי הסיפוק לדעת שהכסף ינוצל היטב." המכירה הפומבית נערכה בבולוקס בלונדון ב-15 במאי 1820, וגייסה 400 פאונד (שווה ערך ל-33,000 פאונד ב-2025). כמה מזה ניתן למשפחת אנינג לא ידוע, אך נראה שזה הציב את המשפחה על בסיס כלכלי יציב יותר, ועם קונים שהגיעו מפריז ומוינה, האירוע שנמשך שלושה ימים העלה את הפרופיל של המשפחה בתוך הקהילה הגיאולוגית.
### חנות מאובנים ומומחיות גוברת במקצוע מסוכן
אנינג המשיכה לקיים את עצמה ממכירת מאובנים. המלאי העיקרי שלה כלל מאובנים של חסרי חוליות כגון קונכיות אמוניט ובלמניט, שהיו נפוצים באזור ונמכרו בכמה שילינגים. מאובני בעלי חוליות, כגון שלדי איכתיוזאור, נמכרו ביותר, אך היו נדירים בהרבה. איסופם היה עבודת חורף מסוכנת. ב-1823, מאמר ב-'The Bristol Mirror' אמר עליה:
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →> האישה המתמדת הזו יוצאת מזה שנים מדי יום בחיפוש אחר שרידי מאובנים בעלי חשיבות בכל גאות ושפל, למרחק של קילומטרים רבים מתחת לצוקים התלויים בליים, שמסותיהם שנפלו הן המטרה המיידית שלה, שכן רק הן מכילות את השרידים היקרים הללו של עולם קודם, שיש לחטוף ברגע נפילתם, תוך סיכון מתמיד להימחץ על ידי השברים התלויים למחצה שהם משאירים מאחור, או להישאר להיהרס על ידי הגאות החוזרת: – למאמציה אנו חבים כמעט את כל הדגימות היפות של איכתיוזאורים מהאוספים הגדולים...
הסיכונים במקצוע של אנינג הוצגו כאשר באוקטובר 1833 היא בקושי נמנעה מלהיהרג במפולת שקברה את הטרייר שלה, טריי, בן לווייתה הקבוע כשיצאה לאסוף. אנינג כתבה לחברה, שרלוט מרצ'יסון (Charlotte Murchison), בנובמבר של אותה שנה: "אולי תצחקי כשאומר שמות כלבי הנאמן הישן שלי ממש הרס אותי, הצוק שנפל עליו והרג אותו ברגע מול עיניי, וקרוב לרגלי... זה היה רק רגע ביני לבין אותו גורל."
ככל שאנינג המשיכה לבצע תגליות חשובות, המוניטין שלה גדל. ב-10 בדצמבר 1823, היא מצאה את הפלזיוזאור השלם הראשון, וב-1828 את הדוגמה הבריטית הראשונה לזוחלים מעופפים הידועים כפטרוזאורים, שנקרא דרקון מעופף כשהוצג במוזיאון הבריטי, ואחריו שלד דג מסוג Squaloraja ב-1829. למרות השכלתה המוגבלת, היא קראה כמה שיותר מהספרות המדעית שיכלה להשיג, ולעיתים קרובות העתיקה בעמל רב מאמרים ששאלה מאחרים. הפלאונטולוג כריסטופר מקגואן (Christopher McGowan) בחן עותק שאנינג הכינה למאמר מ-1824 מאת ויליאם קוניביר (William Conybeare) על מאובני זוחלים ימיים וציין כי העותק כלל מספר דפים של איוריה הטכניים המפורטים שהיה לו קשה להבדיל מהמקור. היא גם ניתחה בעלי חיים מודרניים כולל דגים ודיונונים כדי לקבל הבנה טובה יותר של האנטומיה של חלק מהמאובנים שעבדה איתם. ליידי הרייט סילבסטר, אלמנתו של הרשם לשעבר של העיר לונדון, ביקרה בליים ב-1824 ותיארה את אנינג ביומנה:
> הדבר יוצא הדופן באישה צעירה זו הוא שהיא הפכה את עצמה לכל כך בקיאה במדע, שברגע שהיא מוצאת עצמות היא יודעת לאיזה שבט הן שייכות. היא מקבעת את העצמות על מסגרת עם מלט ואז עושה רישומים וגורמת לחריטתם... זו ללא ספק דוגמה נפלאה לחסד אלוהי—שבחורה ענייה ובורה זו צריכה להיות כל כך מבורכת, שכן על ידי קריאה ויישום היא הגיעה לדרגת ידע כזו שהיא נוהגת לכתוב ולדבר עם פרופסורים וגברים חכמים אחרים בנושא, וכולם מודים שהיא מבינה יותר במדע מכל אחד אחר בממלכה הזו.
בשנת 1826, בגיל 27, הצליחה אנינג לחסוך מספיק כסף כדי לקנות בית עם חלון ראווה מזכוכית לחנות שלה, 'Anning's Fossil Depot'. העסק הפך חשוב מספיק כדי שהמעבר יסוקר בעיתון המקומי, שציין שבחנות היה שלד איכתיוזאור משובח בתצוגה. גיאולוגים ואספני מאובנים רבים מאירופה ואמריקה ביקרו אותה בליים, כולל הגיאולוג ג'ורג' ויליאם פת'רסטונהו (George William Featherstonhaugh), שכינה את אנינג "יצור מצחיק וחכם מאוד". הוא רכש מאובנים מאנינג עבור ה-'New York Lyceum of Natural History' שנפתח לאחרונה ב-1827. המלך פרדריך אוגוסטוס השני מסקסוניה ביקר בחנותה ב-1844 ורכש שלד איכתיוזאור עבור אוסף ההיסטוריה הטבעית הנרחב שלו. רופאו ועוזרו של המלך, קארל גוסטב קארוס (Carl Gustav Carus), כתב ביומנו:
> ירדנו מהכרכרה והתקדמנו ברגל, כאשר נתקלנו בחנות שבה הוצגו בחלון המאובנים ושרידי המאובנים המדהימים ביותר—ראש של איכתיוזאורוס—אמוניטים יפים וכו'. נכנסנו ומצאנו את החנות הקטנה והחדר הצמוד מלאים לחלוטין בתוצרי מאובנים של החוף... מצאתי בחנות לוח גדול של חרסית שחורה, שבו היה טבוע איכתיוזאורוס מושלם של לפחות שישה רגל. דגימה זו הייתה מהווה רכישה נהדרת עבור רבים מארונות ההיסטוריה הטבעית ביבשת, ואני רואה את המחיר המבוקש, 15 פאונד סטרלינג, כצנוע מאוד.
קארוס ביקש מאנינג לכתוב את שמה וכתובתה בפנקס הכיס שלו לעיון עתידי—היא כתבה זאת כ-"Mary Annins"—וכשהחזירה לו אותו היא אמרה לו: "אני מוכרת היטב בכל רחבי אירופה". ככל שחלף הזמן, גדל ביטחונה של אנינג בידיעותיה, וב-1839 כתבה ל-'Magazine of Natural History' כדי לערער על הטענה שהועלתה במאמר, שמאובן שהתגלה לאחרונה של הכריש הפרהיסטורי היבודוס (Hybodus) מייצג סוג חדש, כטעות, מכיוון שהיא גילתה את קיומם של כרישים מאובנים עם שיניים ישרות ומכופפות לפני שנים רבות. הקטע מהמכתב שהמגזין הדפיס היה הכתיבה היחידה של אנינג שפורסמה בספרות המדעית במהלך חייה. מכתבים אישיים שנכתבו על ידי אנינג, כגון התכתבותה עם פרנסס אוגוסטה בל, פורסמו אמנם בעודה בחיים.
### אינטראקציות עם הקהילה המדעית
כאישה, אנינג טופלה כזרה לקהילה המדעית. באותה עת בבריטניה, נשים לא הורשו להצביע, להחזיק בתפקיד ציבורי, או ללמוד באוניברסיטה. החברה הגיאולוגית של לונדון, שהוקמה לא מכבר אך הייתה בעלת השפעה גוברת, לא אפשרה לנשים להפוך לחברות, או אפילו להשתתף בפגישות כאורחות. המקצועות היחידים שהיו פתוחים בדרך כלל לנשים ממעמד הפועלים היו עבודה חקלאית, שירות ביתי ועבודה במפעלים שנפתחו לא מכבר.
למרות שאנינג ידעה יותר על מאובנים וגיאולוגיה מאשר רבים מהאספנים העשירים להם מכרה, תמיד היו אלו הגברים הגיאולוגים שפרסמו את התיאורים המדעיים של הדגימות שמצאה, ולעיתים קרובות הזניחו לציין את שמה של אנינג. היא החלה לפתח טינה על כך. אנה פיני, אישה צעירה שלעיתים ליוותה את אנינג בזמן שאספה, כתבה: "היא אומרת שהעולם נהג בה לרעה... האנשים המלומדים הללו שאבו את מוחה, ועשו הרבה מפרסום עבודות, שאת תוכנן היא סיפקה, בעוד שהיא לא הפיקה מכך שום יתרונות." אנינג עצמה כתבה במכתב: "העולם נהג בי בצורה כל כך לא אדיבה, אני חוששת שזה הפך אותי לחשדנית כלפי כולם". יו טורנס (Hugh Torrens) כותב שהעלבונות הללו לאנינג היו חלק מדפוס רחב יותר של התעלמות מתרומותיהם של אנשי מעמד הפועלים בספרות המדעית של תחילת המאה ה-19. לעיתים קרובות מאובן היה נמצא על ידי חופר במחצבה, פועל בניין או סולל כבישים שהיה מוכר אותו לאספן עשיר, והיה זה האחרון שזכה לקרדיט אם הממצא היה בעל עניין מדעי.
יחד עם רכישת דגימות, גיאולוגים רבים ביקרו את אנינג כדי לאסוף מאובנים או לדון באנטומיה וסיווג. הנרי דה לה בש ואנינג הפכו לחברים כבני נוער בעקבות מעברו לליים, והוא, אנינג, ולעיתים אחיה ג'וזף, יצאו לצוד מאובנים יחד. דה לה בש ואנינג שמרו על קשר כשהפך לאחד הגיאולוגים המובילים בבריטניה. ויליאם באקלנד (William Buckland), שהרצה על גיאולוגיה באוניברסיטת אוקספורד, נהג לבקר בליים בחופשות חג המולד שלו ונראה לעיתים קרובות מחפש מאובנים עם אנינג. אליו הייתה זו אנינג שנתנה את מה שיוכח כהצעה חשובה מדעית (במכתב שנמכר במכירה פומבית בלמעלה מ-100,000 פאונד ב-2020) שהאובייקטים החרוטיים המוזרים הידועים כאבני בזואר היו למעשה צואתם המאובנת של איכתיוזאורים או פלזיוזאורים. באקלנד קרא לאובייקטים קופרוליטים. ב-1839 באקלנד, קוניביר וריצ'רד אוון (Richard Owen) ביקרו בליים יחד כדי שאנינג תוכל להוביל את כולם לטיול איסוף מאובנים.
אנינג גם סייעה לתומאס הוקינס (Thomas Hawkins) במאמציו לאסוף מאובני איכתיוזאור בליים בשנות ה-30 של המאה ה-19. היא הייתה מודעת לחיבתו "לשפר" את המאובנים שאסף. אנינג כתבה: "הוא כל כך נלהב שהוא עושה דברים כפי שהוא מדמיין שהם צריכים להיות; ולא כפי שהם נמצאים באמת...". כמה שנים לאחר מכן היה שערורייה ציבורית כאשר התגלה שהוקינס החדיר עצמות מזויפות כדי לגרום לכמה שלדי איכתיוזאור להיראות שלמים יותר, ומאוחר יותר מכר אותם לממשלה עבור האוסף של המוזיאון הבריטי מבלי שהשמאים ידעו על התוספות.
הפלאונטולוג השוויצרי לואי אגאסי (Louis Agassiz) ביקר בליים רג'יס ב-1834 ועבד עם אנינג כדי להשיג וללמוד מאובני דגים שנמצאו באזור. הוא התרשם כל כך מאנינג ומחברתה אליזבת פילפוט (Elizabeth Philpot) שהוא כתב ביומנו: "מיס פילפוט ומרי אנינג הצליחו להראות לי בוודאות מוחלטת אילו הם סנפירי הגב של כרישים התואמים לסוגים שונים." הוא הודה לשתי עליהן על עזרתן בספרו, 'Studies of Fossil Fish'.
גיאולוג בריטי מוביל נוסף, רודריק מרצ'יסון (Roderick Murchison), עשה חלק מעבודת השדה הראשונה שלו בדרום-מערב אנגליה, כולל ליים, בליווי אשתו, שרלוט. מרצ'יסון כתב שהם החליטו ששרלוט צריכה להישאר בליים לכמה שבועות כדי "להפוך לאספנית מאובנים מעשית טובה, על ידי עבודה עם מרי אנינג המפורסמת מאותו מקום...". שרלוט ואנינג הפכו לחברות לכל החיים ושותפות להתכתבות. שרלוט, שנסעה רבות ופגשה גיאולוגים בולטים רבים באמצעות עבודתה עם בעלה, עזרה לאנינג לבנות את רשת הלקוחות שלה ברחבי אירופה, והיא התארחה אצל משפחת מרצ'יסון כשביקרה בלונדון ב-1829. התכתובות של אנינג כללו את צ'ארלס לייל (Charles Lyell), שכתב כדי לבקש את דעתה על האופן שבו הים משפיע על צוקי החוף סביב ליים, וכן את אדם סדג'וויק (Adam Sedgwick)—אחד מלקוחותיה הראשונים—שלימד גיאולוגיה באוניברסיטת קיימברידג' ובין תלמידיו נמנה צ'ארלס דרווין. גדעון מנטל, מגלה הדינוזאור איגואנודון (Iguanodon), ביקר גם הוא את אנינג בחנותה.
### קשיים כלכליים ושינוי בשיוך הכנסייתי
עד 1830, בגלל תנאים כלכליים קשים בבריטניה שהפחיתו את הביקוש למאובנים, יחד עם פערים ארוכים בין תגליות גדולות, אנינג חוותה שוב בעיות כלכליות. חברה, הגיאולוג הנרי דה לה בש, סייע לה על ידי הזמנת ג'ורג' שארף (Georg Scharf) להכין הדפס ליטוגרפי המבוסס על ציור צבעי המים של דה לה בש, 'Duria Antiquior', המתאר חיים בדורסט הפרהיסטורית שהתבסס ברובו על מאובנים שאנינג מצאה. דה לה בש מכר עותקים של ההדפס לעמיתיו הגיאולוגים ולחברים עשירים אחרים ותרם את ההכנסות לאנינג. זו הפכה לסצנה הראשונה מסוגה ממה שלימים נודע כ-'deep time' שהופצה באופן נרחב. בדצמבר 1830, אנינג ביצעה סוף סוף תגלית גדולה נוספת, שלד של סוג חדש של פלזיוזאור, שנמכר ב-200 פאונד.
בסביבות זמן זה עברה אנינג מפקוד הכנסייה הקונגרגציונלית המקומית, שבה הוטבלה ובה היא ומשפחתה תמיד היו חברים פעילים, לכנסייה האנגליקנית. השינוי נבע בחלקו מירידה בנוכחות הקונגרגציונלית שהחלה ב-1828 כאשר הכומר הפופולרי שלה, ג'ון גליד, אספן מאובנים עמית, עזב לארצות הברית כדי לנהל קמפיין נגד העבדות. הוא הוחלף על ידי אבנעזר סמית הפחות אהוד. הכבוד החברתי הגדול יותר של הכנסייה הממוסדת, שבה חלק מלקוחותיה הגיאולוגים הג'נטלמנים של אנינג כמו באקלנד, קוניביר וסדג'וויק היו כמרים מוסמכים, היה גם גורם. אנינג, שהייתה דתייה באדיקות, תמכה באופן פעיל בכנסייתה החדשה כפי שעשתה בישנה.
אנינג סבלה מנסיגה כלכלית רצינית נוספת ב-1835 כשאיבדה את רוב חסכונות חייה, כ-300 פאונד, בהשקעה גרועה. מקורות חלוקים במידת מה על מה בדיוק השתבש. דבורה קדבורי אומרת שהיא השקיעה עם נוכל שהונה אותה ונעלם עם הכסף, אך שלי אמלינג (Shelley Emling) כותבת שלא ברור אם האיש ברח עם הכסף או שמא הוא מת בפתאומיות והותיר את אנינג ללא דרך לשחזר את ההשקעה. מודאגים ממצבה הכלכלי של אנינג, חברה הוותיק ויליאם באקלנד שכנע את ה-'British Association for the Advancement of Science' ואת ממשלת בריטניה להעניק לה קצבה, הידועה כפנסיית 'civil list', בתמורה לתרומותיה הרבות למדע הגיאולוגיה. הפנסיה השנתית של 25 פאונד העניקה לאנינג ביטחון כלכלי מסוים.
### מחלה ומוות
אנינג מתה מסרטן השד בגיל 47 ב-9 במרץ 1847. עבודת המאובנים שלה פחתה במהלך השנים האחרונות לחייה בגלל מחלתה, וכיוון שחלק מאנשי העיירה פירשו לא נכון את השפעות המינונים הגוברים של לאודנום (laudanum) שהיא נטלה לכאב, היו רכילות בליים שהייתה לה בעיית שתייה. ההערכה שבה הוחזקה אנינג על ידי הקהילה הגיאולוגית הוכחה ב-1846 כאשר, עם היוודע אבחנת הסרטן שלה, החברה הגיאולוגית גייסה כסף מחבריה כדי לעזור בהוצאותיה והמועצה של ה-'Dorset County Museum' שנוסד לא מכבר הפכה את אנינג לחברה של כבוד. היא נקברה ב-15 במרץ בבית הקברות של כנסיית סנט מייקל, כנסיית הקהילה המקומית. חברי החברה הגיאולוגית תרמו לחלון ויטראז' לזכרה של אנינג, שנחשף ב-1850. הוא מתאר את ששת מעשי החסד הגופניים—האכלת הרעבים, מתן שתייה לצמאים, הלבשת העירומים, מחסה לחסרי הבית, ביקור אסירים וחולים, והכתובת אומרת: "חלון זה קדוש לזכרה של מרי אנינג מקהילה זו, שנפטרה ב-9 במרץ 1847 והוקם על ידי הכומר וכמה מחברי החברה הגיאולוגית של לונדון לציון תועלתה בקידום מדע הגיאולוגיה, כמו גם לנדיבות ליבה ויושר חייה."
לאחר מותה של אנינג, הנרי דה לה בש, נשיא החברה הגיאולוגית, כתב הספד שקרא בפגישה של החברה ופרסם בעסקאות הרבעוניות שלה, ההספד הראשון מסוגו שניתן לאישה. אלו היו כבוד שבדרך כלל הוענק רק לעמיתי החברה, שלא קיבלה נשים עד 1904. ההספד החל:
> איני יכול לסגור הודעה זו על אובדננו במוות מבלי להתייחס לזו של אחת, שאף על פי שלא הושמה בין המעמדות הקלים של החברה, אלא כזו שנאלצה להשתכר את לחמה היומי בעמלה, ובכל זאת תרמה בכישרונותיה ובמחקריה הבלתי נלאים במידה לא מבוטלת לידיעתנו על ה-Enalio-Saurians הגדולים, וצורות חיים אורגניות אחרות הקבורות בקרבת ליים רג'יס...
מאמר אנונימי על חייה של אנינג פורסם בפברואר 1865 במגזין הספרותי של צ'ארלס דיקנס 'All the Year Round'. הפרופיל, "מרי אנינג, מוצאת המאובנים", יוחס זמן רב לדיקנס עצמו אך, ב-2014, היסטוריונים של פלאונטולוגיה מייקל א. טיילור ויו טורנס זיהו את הנרי סטיוארט פאגן ככותב, וציינו שעבודתו של פאגן הייתה "לא מקורית ולא אמינה" ו-"הציגה טעויות בספרות של אנינג שעדיין בעייתיות". באופן ספציפי, הם ציינו שפאגן במידה רבה ובאופן לא מדויק גנב את מאמרו מחשבון מוקדם יותר של חייה ועבודתה של אנינג מאת יליד דורסט הנרי רולנד בראון, מהמהדורה השנייה של ספר המדריך של בראון מ-1859, 'The Beauties of Lyme Regis'. המאמר הדגיש את הקשיים שאנינג התגברה עליהם, במיוחד הספקנות של אנשי העיירה עמיתיה. פאגן סיים את המאמר עם: "בת הנגר זכתה בשם לעצמה, והייתה ראויה לזכות בו."
תגליות עיקריות
### איכתיוזאורים
תגליתה המפורסמת הראשונה של אנינג נעשתה זמן קצר לאחר מות אביה כשהייתה עדיין ילדה בת כ-12. ב-1811 (מקורות מסוימים אומרים 1810 או 1809) אחיה ג'וזף מצא גולגולת באורך 4 רגל (1.2 מ'), אך לא הצליח לאתר את שאר בעל החיים. לאחר שג'וזף אמר לאנינג לחפש בין הצוקים בליים רג'יס וצ'רמות', היא מצאה את השלד—17 רגל (5.2 מ') אורך בסך הכל—כעבור כמה חודשים. המשפחה שכרה פועלים כדי לחפור אותו בנובמבר באותה שנה, אירוע שסוקר על ידי העיתונות המקומית ב-9 בנובמבר, שזיהו את המאובן כתנין.
שרידי איכתיוזאור אחרים התגלו בשנים עברו בליים ובמקומות אחרים, אך הדגימה שנמצאה על ידי משפחת אנינג הייתה הראשונה שהגיעה לתשומת לבם של חוגים מדעיים בלונדון. הוא נרכש על ידי אדון אחוזה מקומי, שהעביר אותו לוויליאם בולוק לתצוגה ציבורית בלונדון שם עורר סנסציה. בתקופה שבה רוב האנשים בבריטניה עדיין האמינו בפרשנות מילולית של ספר בראשית, שכדור הארץ היה רק בן כמה אלפי שנים ושמינים לא התפתחו או נכחדו, הממצא העלה שאלות בחוגים מדעיים ודתיים לגבי מה שהמדע החדש של הגיאולוגיה חושף על חיים עתיקים ותולדות כדור הארץ. הידוע לשמצה שלו גבר כאשר סר אוורארד הום (Sir Everard Home) כתב סדרה של שישה מאמרים, החל מ-1814, המתארים אותו עבור החברה המלכותית. המאמרים מעולם לא ציינו מי אסף את המאובן, ובראשון שבהם הוא אפילו ייחס בטעות את הניקוי וההכנה הקפדניים של המאובן שבוצעו על ידי אנינג לצוות במוזיאון של בולוק. נבוך מהיצור, הום המשיך לשנות את דעתו לגבי סיווגו, תחילה חשב שזה סוג של דג, אחר כך חשב שאולי יש לו סוג של זיקה לברווזן (הידוע רק לאחרונה למדע); לבסוף ב-1819 הוא הסיק שאולי מדובר בסוג של צורת ביניים בין סלמנדרות ללטאות, מה שהוביל אותו להציע לקרוא לו Proteo-Saurus. עד אז צ'ארלס קוניג, עוזר אוצר במוזיאון הבריטי, כבר הציע את השם איכתיוזאורוס (לטאת דג) עבור הדגימה והשם הזה דבק. קוניג רכש את השלד עבור המוזיאון ב-1819. הגולגולת של הדגימה עדיין נמצאת ברשות המוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון (שאליו הועברו אוספי המאובנים של המוזיאון הבריטי מאוחר יותר במאה), אך בנקודה מסוימת, הוא הופרד משאר השלד, שמיקומו אינו ידוע.
אנינג מצאה כמה מאובני איכתיוזאור אחרים בין 1815 ל-1819, כולל שלדים כמעט שלמים בגדלים שונים. ב-1821, ויליאם קוניביר והנרי דה לה בש, שניהם חברי החברה הגיאולוגית של לונדון, שיתפו פעולה במאמר שניתח בפירוט את הדגימות שנמצאו על ידי אנינג ואחרים. הם הגיעו למסקנה שאיכתיוזאורים הם סוג לא ידוע בעבר של זוחל ימי, ובהתבסס על הבדלים במבנה השן, הם הגיעו למסקנה שהיו לפחות שלושה מינים. גם ב-1821, אנינג מצאה את השלד באורך 20 רגל (6.1 מ') שממנו ייקרא המין Ichthyosaurus platydon (כיום Temnodontosaurus platyodon). בשנות ה-80 נקבע שדגימת האיכתיוזאור הראשונה שנמצאה על ידי ג'וזף ומרי אנינג הייתה גם היא חברה ב-Temnodontosaurus platyodon.
בשנת 2022, שני יציקות גבס של מאובן שלד האיכתיוזאור השלם הראשון שנמצא על ידי אנינג שנהרס בהפצצת לונדון במהלך מלחמת העולם השנייה, התגלו באוספים נפרדים. אחד נמצא ב-Peabody Museum of Natural History באוניברסיטת ייל בארה"ב והשני במוזיאון להיסטוריה של הטבע בברלין, גרמניה. היציקות עשויות להיות משניות, עשויות מיציקה ישירה של המאובן, אך נקבע שהן במצב טוב, "חשובות היסטורית", וככל הנראה נלקחו מהדגימה שהוצעה למכירה פומבית על ידי אנינג ב-1820.
### פלזיוזאור
באותו מאמר מ-1821 שכתב יחד עם הנרי דה לה בש על אנטומיית האיכתיוזאור, ויליאם קוניביר נתן שם ותיאר את הסוג פלזיוזאור (קרוב ללטאה), שנקרא כך כי חשב שהוא דומה יותר לזוחלים מודרניים מאשר האיכתיוזאור. התיאור התבסס על מספר מאובנים, השלם שבהם דגימה OUMNH J.50146, משוט ועמוד שדרה שהושגו על ידי סגן-אלוף תומאס ג'יימס בירץ'. כריסטופר מקגואן שיער שדגימה זו הייתה במקור הרבה יותר שלמה ושנאספה על ידי אנינג, במהלך חורף 1820/1821. אם כן, זו הייתה התגלית הגדולה הבאה של אנינג, שסיפקה מידע חיוני על סוג הזוחל הימי המוכר החדש. לא ידוע על רישומים של אנינג על הממצא. המאמר הודה לבירץ' על מתן גישה לקוניביר אליו, אך לא מציין מי גילה והכין אותו.
בשנת 1823, אנינג גילתה שלד פלזיוזאור שני, שלם הרבה יותר, דגימה NHMUK OR 22656 (לשעבר BMNH 22656). כאשר קוניביר הציג את הניתוח שלו על אנטומיית הפלזיוזאור בפגישה של החברה הגיאולוגית ב-1824, הוא שוב נכשל בציון שמה של אנינג, למרות שהיא ככל הנראה אספה את שני השלדים ועשתה את השרטוט של השלד השני שבו השתמש במצגת שלו. המצגת של קוניביר נעשתה באותה פגישה שבה ויליאם באקלנד תיאר את הדינוזאור מגלוזאורוס (Megalosaurus) והשילוב יצר סנסציה בחוגים מדעיים.
המצגת של קוניביר באה בעקבות יישוב מחלוקת על הלגיטימיות של אחד המאובנים. העובדה שלצוואר הארוך של הפלזיוזאור היו 35 חוליות חסרות תקדים עוררה את חשדותיו של האנטומולוג הצרפתי המהולל ז'ורז' קיווייה (Georges Cuvier) כשסקר את רישומיה של אנינג של השלד השני, והוא כתב לקוניביר והציע את האפשרות שהממצא הוא זיוף שהופק על ידי שילוב עצמות מאובנות מסוגים שונים של בעלי חיים. הונאה הייתה רחוקה מלהיות לא ידועה בקרב אספני מאובנים בתחילת המאה ה-19, ואם המחלוקת לא הייתה נפתרת במהירות, ההאשמה הייתה עלולה לפגוע אנושות ביכולתה של אנינג למכור מאובנים לגיאולוגים אחרים. האשמתו של קיווייה הביאה לישיבה מיוחדת של החברה הגיאולוגית מוקדם יותר ב-1824, אשר, לאחר ויכוח מסוים, הגיעה למסקנה שהשלד לגיטימי. קיווייה הודה מאוחר יותר שהוא פעל בחיפזון וטעה.
אנינג גילתה עוד שלד פלזיוזאור חשוב וכמעט שלם ב-1830. הוא נקרא Plesiosaurus macrocephalus על ידי ויליאם באקלנד ותואר במאמר מ-1840 על ידי ריצ'רד אוון. שוב אוון ציין את הג'נטלמן העשיר שרכש את המאובן והפך אותו לזמין לבחינה, אך לא את האישה שגילתה והכינה אותו.
### דגי מאובנים ופטרוזאור
אנינג מצאה מה שמאמר עיתון בן תקופתה כינה דגימה שאין לה תחרות של Dapedium politum. זה היה דג בעל סנפירים, שיתואר ב-1828. בדצמבר של אותה שנה היא ביצעה תגלית חשובה המורכבת מהשלד החלקי של פטרוזאור. ב-1829 ויליאם באקלנד תיאר אותו כ-Pterodactylus macronyx (ששמו שונה מאוחר יותר ל-Dimorphodon macronyx על ידי ריצ'רד אוון), ובניגוד להזדמנויות רבות אחרות כאלו, באקלנד נתן קרדיט לאנינג על התגלית במאמרו. זה היה שלד הפטרוזאור הראשון שנמצא מחוץ לגרמניה, וזה יצר סנסציה ציבורית כשהוצג במוזיאון הבריטי. מחקרים אחרונים מצאו שיצורים אלו לא נטו לעוף ברציפות בחיפושם אחר דגים.
בדצמבר 1829 היא מצאה דג מאובן, Squaloraja, שמשך תשומת לב מכיוון שהיו לו מאפייני ביניים בין כרישים לבטאים.
### חסרי חוליות ומאובני עקבות
ממצאי מאובנים של בעלי חוליות, במיוחד של זוחלים ימיים, עשו את המוניטין של אנינג, אך היא תרמה תרומות רבות אחרות לפלאונטולוגיה מוקדמת. בשנת 1826 אנינג גילתה מה שנראה כתא המכיל דיו מיובש בתוך מאובן בלמניט. היא הראתה אותו לחברתה אליזבת פילפוט שהצליחה להחיות את הדיו ולהשתמש בו כדי לאייר כמה ממאובני האיכתיוזאור שלה. עד מהרה אמנים מקומיים אחרים עשו את אותו הדבר, ככל שהתגלו עוד תאי דיו מאובנים כאלה. אנינג ציינה עד כמה תאי המאובן דמו לשקי הדיו של דיונונים מודרניים, שאותם ניתחה כדי להבין את האנטומיה של סילוניות מאובנות, וזה הוביל את ויליאם באקלנד לפרסם את המסקנה שבלמניטים מהיורה השתמשו בדיו להגנה בדיוק כפי שרבים מהסילוניות המודרניות עושים. אנינג הייתה גם זו ששמה לב שהמאובנים בעלי הצורה המוזרה שנודעו אז כא "אבני בזואר" נמצאו לעיתים באזור הבטן של שלדי איכתיוזאור. היא ציינה שאם אבנים כאלה נפתחו הן הכילו לעיתים קרובות עצמות וקשקשי דגים מאובנים, ולעיתים עצמות מאיכתיוזאורים קטנים. אנינג חשדה שהאבנים הן צואה מאובנת והציעה זאת לבאקלנד ב-1824. לאחר חקירה נוספת והשוואה עם מאובנים דומים שנמצאו במקומות אחרים, באקלנד פרסם מסקנה זו ב-1829 וקרא להם קופרוליטים. בניגוד למציאת שלדי הפלזיוזאור כמה שנים קודם לכן, שעבורם לא זכתה לקרדיט, כאשר באקלנד הציג את ממצאיו על קופרוליטים בפני החברה הגיאולוגית, הוא הזכיר את אנינג בשמה ושיבח את מיומנותה וחריצותה בעזרה בפתרון התעלומה.