מרי קאסאט: האמריקאית שציירה נשים המביטות בחזרה
אדגר דגה (Edgar Degas) אמר פעם למרי קאסאט: "לאף אישה אין זכות לצייר כך". לא הייתה זו מחמאה גמורה, אך גם לא עלבון גמור – הודאה מסויגת מצד צייר שנודע כקשה מזג, על כך שהאמריקאית אותה גייס באופן אישי לקבוצת האימפרסיוניסטים, מציירת במשמעת שייחס רק לגברים. קאסאט בילתה את ארבעת העשורים הבאים בהוכחה שהמחמאה נכונה והעלבון אינו רלוונטי, והפכה לאמריקאית היחידה שהייתה מוטמעת רשמית בקבוצה האימפרסיוניסטית ולאחת הציירות הבודדות בתקופתה שתיארו את חייהן הפרטיים של נשים מבפנים, ולא רק כנוף.
יורשת אמריקאית שחיפשה קריירה, לא נישואים
קאסאט נולדה ב-22 במאי 1844 באלגייני (Allegheny), פנסילבניה, כיום חלק מפיטסבורג, למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה; אביה היה ברוקר ומתווך קרקעות, אחיה אלכסנדר הפך לימים לנשיא חברת הרכבות פנסילבניה, ואמה, שהייתה משכילה ובעלת ידע רב, הייתה ההורה שמעגליה החברתיים של קאסאט ייחסו לו את עיצוב האינטלקט שלה. בגיל חמש-עשרה נרשמה לאקדמיה לאמנויות יפהפיות של פנסילבניה (Pennsylvania Academy of the Fine Arts), למרות התנגדות משפחתה לקריירה אמנותית מקצועית לבת, ולמדה שם במהלך שנות מלחמת האזרחים לפני שהגיעה למסקנה שקצב הלימודים והתנשאות הסטודנטים הגברים אינם מציעים לה דבר נוסף. בשנת 1866 עברה לפריז; מאחר שנמנעה ממנה הכניסה לאקול דה בו-ארט (École des Beaux-Arts) בשל היותה אישה, היא למדה באופן פרטי אצל ז'אן-לאון ז'רום (Jean-Léon Gérôme), שארל שאפלן (Charles Chaplin) ותומא קוטור (Thomas Couture), והעתיקה ציורים מדי יום בלובר כדי לבנות את הבסיס הטכני שהאקדמיה סירבה להעניק לה.
הזמנה מדגה שמשנה הכל
קאסאט זכתה לקבלה לסלון הפריזאי כבר ב-1868 והשתקעה בצרפת באופן קבוע ב-1874, אך נקודת המפנה האמיתית בקריירה שלה הגיעה ב-1877, כאשר אדגר דגה – שאת עבודות הפסטל שלו חקרה באובססיביות, ואף נזכרה מאוחר יותר כי נהגה "ללכת ולשטח את אפי על החלון ההוא ולספוג" אותן – הזמין אותה להציג עם האימפרסיוניסטים, קבוצה שפעלה מחוץ למערכת הסלון הרשמית. היא הסכימה מיד: "זה שינה את חיי", אמרה. "ראיתי אז את האמנות כפי שרציתי לראות אותה". היא הציגה אחת-עשרה עבודות בתערוכה האימפרסיוניסטית המכריעה של 1879, המוצלחת ביותר מבחינה מסחרית של הקבוצה עד אז, ונותרה מציגה פעילה עד 1886, והפכה, לדברי המבקר בן תקופתה גוסטב ז'פרואה (Gustave Geffroy), לאחת מ"שלוש הגברות הגדולות" של האימפרסיוניזם לצד ברת מוריזו (Berthe Morisot) ומארי בראקמון (Marie Bracquemond) – והאמריקאית היחידה שהתקבלה רשמית למעגל. דגה לימד אותה ישירות טכניקות תחריט ופסטל; הסטודיו שלהם עמד במרחק חמש דקות הליכה זה מזה, ולמרות שסכסכוך מר פרץ ביניהם בעקבות פרשת דרייפוס עשורים מאוחר יותר, הידידות נמשכה עד מותו ב-1917.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ציור נשים כנושאות, לא כנוף
בעוד עמיתיה הגברים האימפרסיוניסטים ציירו את חיי בתי הקפה, השדרות והנופים, קאסאט הפנתה את תשומת לבה כמעט אך ורק לעולם הפנימי הזמין לאישה במעמדה החברתי: תאי תיאטרון, שולחנות תה, ומעל הכל אימהות עם ילדים, נושא שבו התמקדה עד כדי כך שאחרי 1900 הוא שלט ביצירתה לחלוטין, בקומפוזיציות שהיסטוריונים של האמנות השוו לציורי מדונה וילד מתקופת הרנסאנס ללא המסגרת הדתית. באופן מכריע, הנשים שלה מוצגות כמתבוננות פעילות ולא כאובייקטים פסיביים למבט הצופה – הבחנה שהתאפשרה, בחלקה, משום שלקאסאט הייתה גישה חברתית לחללים ביתיים ופרטיים של נשים שלא הייתה לעמיתיה הגברים. בלוגה (In the Loge, 1878) מציג אישה באופרה האוחזת במשקפת אופרה משלה, צופה באופן פעיל במקום להיות צופה בה בלבד; מסיבת השיט (The Boating Party, 1893–94), הנמצא כיום בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון, דוחס אם, ילד וספן לקומפוזיציה שטוחה וחדת זווית שהמוזיאון מייחס ישירות ל"השפעת המשטחים השטוחים והמעוטרים, הצבעים המפושטים והזוויות הלא שגרתיות של הדפסים יפניים" שהיו אז באופנה בפריז.
סדרת הדפסים שמבקרים עדיין מכנים בלתי נשנית
ההישג הרדיקלי ביותר של קאסאט מבחינה טכנית הגיע ב-1891, כאשר הציגה סדרת הדפסי תחריט יבש ואקווטינטה בצבע, שנעשו כתגובה ישירה לתערוכה מכוננת של הדפסי אוקיו-אה (ukiyo-e) יפניים שראתה בפריז שנה קודם לכן. תוך עבודה צמודה עם דגה בשנים 1879–80 כדי לשלוט בתחריט, היא דחפה את אמנות ההדפס לטריטוריה מקורית באמת: צבעי פסטל בהירים, פרספקטיבה שטוחה וקומפוזיציות הבנויות סביב דפוסים ולא סביב עומק אשלייתי. המבקרת אדלין בריסקין (Adelyn Breeskin) קבעה מאוחר יותר שהדפסים אלו הם "תרומתה המקורית ביותר... מבחינה טכנית, כהדפסי צבע, הם מעולם לא נעלו" – טענה הנוגעת למלאכה טהורה ולא לנושא, ואחת הסופרלטיבים הטכניים המוחשיים ביותר שיוחסו לאמן הדפס כלשהו מתקופת האימפרסיוניזם.
יועצת שבנתה מוזיאונים אמריקאיים
מעבר לקנבסים שלה, קאסאט עיצבה את מה שמוזיאונים אמריקאיים מרכזיים רבים מחזיקים כיום. היא שכנעה את ידידיה העשירים, בני הזוג האבמאייר (Havemeyer), לרכוש ציורי אימפרסיוניסטים ואמנות קלאסית באופן שיטתי, והובילה אוסף שבסופו של דבר היווה בסיס לחלק ניכר מאחזקות מוזיאון המטרופוליטן לאמנות. היא הייתה סופרג'יסטית מובהקת, שהציגה שמונה-עשרה עבודות בתערוכה מ-1915 לתמיכה בזכות הצבעה לנשים שאורגנה על ידי לואיזין האבמאייר (Louisine Havemeyer) – עמדה שהעמידה אותה בסתירה עם גיסתה שהתנגדה לסופרג'יזם ועלתה לה בלא מעט רצון טוב מצד המשפחה. צרפת העניקה לה את אות לגיון הכבוד ב-1904. סוכרת, שיגרון וקטרקט מחמיר אילצו אותה להפסיק לצייר אחרי 1914, והיא מתה כשהיא כמעט עיוורת בטירת בופרן (Château de Beaufresne) מחוץ לפריז ב-14 ביוני 1926.
מדוע מרי מכונה גאון
הגרסה החזקה ביותר של טענת הגאונות עבור קאסאט נוגעת להישג צורני וחברתי ספציפי: היא מצאה, בתוך העולם הביתי הצר שהורשתה אישה במאה ה-19 לאכלס, נושא ויזואלי חדש באמת – נשים כצופות פעילות בחייהן שלה – וביצעה זאת בדיוק טכני, במיוחד בהדפסים, שעמיתים ומבקרים הכירו בו כיוצא דופן בחייה. האמירה המסויגת של דגה "לאף אישה אין זכות לצייר כך" היא כשלעצמה עדות לכך שהרישום שלה נקרא, בעיני שופט תובעני במיוחד, ככזה השייך לרמה שייחס לשליטה מוחלטת. המגבלה הכנה, המוכרת גם על ידי היסטוריונים מעריצים, היא שהחדשנות שלה התרכזה ברובה בתחילת דרכה: עד שנות ה-1900 הקומפוזיציות שלה של אם וילד הפכו לאהובות מסחרית, אך במילותיהם של תיאורים מקובלים של הקריירה שלה, היא "כבר לא פרצה דרכים חדשות", והיא נותרה עוינת באופן פעיל לתנועות הפוסט-אימפרסיוניזם, הפוביזם והקוביזם שבאו אחריה. גאונותה, במילים אחרות, מוגבלת – עשור או שניים של חדשנות צורנית אמיתית, במיוחד בשנות ה-1880 ובסדרת ההדפסים של 1891, שלאחריהם קריירה מאוחרת ארוכה ומוצלחת, אך כזו שבעיקרה חזרה על עצמה.
מורשת
קאסאט נכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים בשנת 1973, והיצירה מסיבת השיט הופיעה על בולי דואר של ארצות הברית ובאוסף צ'סטר דייל (Chester Dale Collection) של הגלריה הלאומית מאז ועד היום. הציורים שלה נמכרים כיום במיליוני דולרים במכירות פומביות, אך מורשתה העמידה יותר עוברת דרך המוזיאונים האמריקאיים שהיא עזרה בשקט למלא לפני מאה שנה, ודרך גוף עבודות של הדפסים שמבקרים עדיין מחשיבים כשיא טכני שמעט ציירים, מכל תקופה שהיא, השתוו לו.