ז'אן-פול מארה

ז'אן-פול מארה

ז'אן-פול מארה (Jean-Paul Marat; נולד בשם מארה; 24 במאי 1743 – 13 ביולי 1793) היה מדען, רופא, תיאורטיקן פוליטי, עיתונאי ופוליטיקאי צרפתי. לפני המהפכה הצרפתית, הוא פיתח קריירה ברפואה ובמדע ופרסם עבודות בנושאים שכללו אופטיקה, חשמל, תיאוריה פוליטית ומשפט פלילי. במהלך המהפכה הוא הפך לאחד העיתונאים הפוריים, הרדיקליים והשנויים במחלוקת שבה. באמצעות עיתונו "ידיד העם" (L'Ami du peuple), מארה הגיב במהירות לאירועים פוליטיים אך גם פרסם תלונות ומענות שהובאו אליו על ידי אזרחים פשוטים, כשהוא מציג את עצמו כפרקליטם נגד פקידים ואחרים שאותם האשים בחוסר צדק או בהתעללות. הפרסום הגיע לעוצמה יוצאת דופן בשנת 1791, כאשר הופיעו כ-500 גיליונות.

מארה נקשר בקשר הדוק לסאנס-קולוט ופוליטיקה רדיקלית בפריז. הוא לא עבד לבדו לחלוטין, אלא קיבל סיוע כספי ומעשי ממעגל קטן של תומכים מסורים, כולל שתי אחיות, טבח ומגיה שחיו איתו באותו בית. משלא מצא בתי דפוס שהיו מוכנים לפרסם חלק מכתביו השנויים ביותר במחלוקת, הוא הקים בית דפוס משלו והמשיך לפרסם למרות ניסיונות חוזרים ונשנים של הרשויות לדכא את עיתונו. הוא החליף לעיתים קרובות את מקום מגוריו וסידורי ההדפסה ובילה תקופות ארוכות במסתור; מאוחר יותר תיאר כי חי במחתרת במשך שבעה חודשים. המכבשים שלו הוחרמו או נהרסו בכמה הזדמנויות, אך הפרסום התחדש. ב-23 באוגוסט 1792 הוקצו לו ארבעה מכבשים מבית הדפוס המלכותי לשעבר עבור פרסומיו.

מארה נבחר לוועידה הלאומית בספטמבר 1792 והזדהה עם המונטניארדים במאבקם נגד הז'ירונדינים. העיתונאות שלו הפכה לשמצה בשל קריאות אלימות יותר ויותר לענישה ולעיתים להריגה מראש של אלו שראה כאויבי המהפכה. מארה הצדיק שוב ושוב אלימות כזו כאמצעי למניעת שפיכות דמים גדולה יותר, ולעיתים חישב את מספר החיים שעלולים להיות מוקרבים כדי להציל רבים אחרים. כתביו ופעילותו הפוליטית נותרו כתוצאה מכך מרכזיים בוויכוחים על אלימות פוליטית במהלך המהפכה, כולל טבח ספטמבר. בתחילת יוני 1793 הוא מילא תפקיד פעיל בסכסוך שהגיע לשיאו בנפילת הז'ירונדינים.

בערב יום שבת, 13 ביולי 1793, נרצח מארה על ידי שארלוט קורדה (Charlotte Corday), אוהדת ז'ירונדינית, בזמן שרחץ באמבטיה בשל מחלת עור מתישה (ייתכן דרמטיטיס הרפטיפורמיס). קורדה ראתה במארה אחראי לחלק גדול מהאלימות והאי-סדר הפוליטי בצרפת והאמינה שהריגתו תסייע להשיב את השלום.

התנקשותו של מארה שינתה באופן דרמטי את תדמיתו הפוליטית. גופתו הוצגה לציבור בקורדלייר וז'אק-לואי דויד (Jacques-Louis David) לקח תפקיד מוביל בארגון טקסי הלוויה. ב-16 ביולי ליוותה תהלוכה גדולה את גופתו ברחבי פריז למנזר הקורדלייר לשעבר, שם נקבר בגן ולאחר מכן הוקמה אנדרטה מעל קברו. חברות פופולריות, חלקים בפריז והמונטניארדים ייצגו אותו יותר ויותר כ"ידיד העם" הנרצח וכקדוש מעונה של המהפכה. דויד העניק לדימוי זה את צורתו המתמשכת ביותר ב"מות מארה".

שרידיו של מארה הועברו לפנתאון בספטמבר 1794, אך במהלך התגובה התרמידורית דעך פולחן האישיות הציבורי שלו במהירות והוא הוצא מהפנתאון בפברואר 1795.

חינוך

מארה קיבל את השכלתו המוקדמת בעיר נשאטל והיה שם תלמידו של ז'אן-אלי ברטראן, שייסד מאוחר יותר את החברה הטיפוגרפית של נשאטל. בגיל 17 הוא הגיש מועמדות למשלחת של ז'אן-בטיסט שאפ ד'אוטרוש (Jean-Baptiste Chappe d'Auteroche) לטובולסק כדי למדוד את מעבר נוגה, אך נדחה. החסות הראשונה שלו מולאה אצל משפחת נאיאק העשירה בבורדו, שם שהה שנתיים. לאחר מכן עבר לפריז ולמד רפואה מבלי לקבל הסמכה רשמית. לאחר המעבר לצרפת, ז'אן-פול מארה עברת את שם משפחתו ל-"מארה". הוא עבד, באופן לא רשמי, כרופא לאחר שעבר ללונדון בשנת 1765 בשל החשש מ"היסחפות להוללות". בזמן שהותו שם התיידד עם האמנית האקדמית המלכותית אנג'ליקה קאופמן. המעגל החברתי שלו כלל אמנים ואדריכלים איטלקים שנפגשו בבתי קפה ברחבי סוהו. שאפתן מאוד, אך ללא חסות או כישורים, הוא החל להשתלב בסצנה האינטלקטואלית.

כתיבה פוליטית, פילוסופית ורפואית

מארה תיאר מאוחר יותר את השאיפה האינטלקטואלית כתכונה מגדירה של אופיו. בדו"ח אוטוביוגרפי הוא נזכר שכילד רצה ברציפות להיות מורה, פרופסור, סופר ועד גיל עשרים, "גאון יצירתי". הוא תיאר את "אהבת התהילה" כתשוקה האחת שנשארה איתו לאורך חייו.

לאחר המעבר לבריטניה, מארה עסק ברפואה לצד כתיבה פילוסופית ופוליטית. בשנת 1772 פרסם בעילום שם את "מסה על נפש האדם", ואחריה ב-1773 את "מסה פילוסופית על האדם" המורחבת בשני כרכים. בתקופה זו חי בניוקאסל על הטיין, שם התוודע לפוליטיקה הרדיקלית הבריטית. ספרו "שלשלאות העבדות", שפורסם בלונדון ב-1774, בחן את האמצעים שבאמצעותם יכולים שליטים לערער את החירות הפוליטית. הוא נכתב על רקע התסיסה סביב ג'ון וילקס והבחירות הכלליות בבריטניה ב-1774, ותקף שחיתות פוליטית, הגבלות על ייצוג ושימוש בחסות, צבאות קבע, צנזורה ומכשירים אחרים של כוח ממשלתי. מארה טען שהריבונות שייכת בסופו של דבר לעם ולא למונרך, טיעון שהושפע מז'אן-ז'אק רוסו (Jean-Jacques Rousseau).

בשנת 1774 נסע מארה לאמסטרדם כדי לארגן את פרסום הגרסה הצרפתית של עבודתו הפילוסופית עם המוציא לאור יליד ז'נבה מארק-מישל ריי, המוציא לאור הראשי של רוסו. ריי פרסם את היצירה המורחבת משמעותית כשלושה כרכים תחת הכותרת "על האדם, או עקרונות וחוקי השפעת הנפש על הגוף והגוף על הנפש" (De l'Homme, ou des principes et des lois de l'influence de l'âme sur le corps et du corps sur l'âme) בשנים 1775–1776. במהלך שהותו ברפובליקה ההולנדית פגש בהאג את הסופר והמלומד יצחק דה פינטו (Isaac de Pinto), שסיפק לו מכתב המלצה לפרופסור צעיר באוטרכט, אם כי נראה שההיכרות הובילה למעט מאוד.

"על האדם" הביא את מארה לעימות עם וולטר (Voltaire). מארה ביקר את הלווטיוס ואת וולטר בעבודה זו; וולטר הגיב בביקורת לגלגנית על הטיעונים הפילוסופיים של מארה. מארה זכר את הסכסוך שנים לאחר מכן, וטען ב-1791 כי וולטר כעס על הטיפול שקיבל ב"על האדם".

מארה המשיך לבסס את עצמו מקצועית כרופא. בעקבות פרסום דין וחשבון על טיפול במקרה של זיבה, הוא השיג ממליצים רפואיים וקיבל תואר MD מאוניברסיטת סנט אנדרוז ביוני 1775. לאחר שחזר ללונדון פרסם את "חקירה על הטבע, הגורם והריפוי של מחלת עיניים ייחודית". בשנת 1776 חזר לצרפת, עצר בז'נבה כדי לבקר את משפחתו, והשתקע בפריז. המוניטין הרפואי שלו והחסות של המרקיז דה ל'אובספין, שאשתו הייתה בין מטופליו, הובילו למינויו ביוני 1777 לרופא של שומרי הראש של הרוזן ד'ארטואה, אחיו הצעיר של לואי ה-16. התפקיד שילם 2,000 ליברות בשנה בתוספת קצבאות.

כתיבה מדעית

מארה הקים מעבדה בביתו של המרקיז דה ל'אובספין בכספים שהשיג מעבודתו כרופא חצר בקרב האריסטוקרטיה. השיטה שלו הייתה לתאר בפירוט את הסדרה המדוקדקת של ניסויים שערך בנושא מסוים, תוך ניסיון לחקור ולאחר מכן לשלול את כל המסקנות האפשריות פרט לזו אליה הגיע.

הוא פרסם עבודות על אש וחום, חשמל ואור. הוא פרסם סיכום של השקפותיו ותגליותיו המדעיות ב"תגליותיו של מר מארה על אש, חשמל ואור" (Découvertes de M. Marat sur le feu, l'électricité et la lumière) ב-1779. הוא פרסם שלוש עבודות מפורטות ומקיפות יותר שהרחיבו כל אחד מתחומי המחקר שלו.

### מחקרים פיזיקליים על האש

הראשון מבין פרסומיו רחבי ההיקף של מארה שפירט את ניסוייו והסיק מהם מסקנות היה "מחקרים פיזיקליים על האש" (Recherches Physiques sur le Feu), שפורסם ב-1780 באישור הצנזורים הרשמיים.

פרסום זה מתאר 166 ניסויים שנערכו כדי להוכיח שהאש אינה, כפי שהיה מקובל, אלמנט חומרי אלא "נוזל דליק". הוא ביקש מהאקדמיה למדעים להעריך את עבודתו, והיא מינתה ועדה לכך, שדיווחה באפריל 1779. הדו"ח נמנע מאישור מסקנותיו של מארה אך שיבח את "הניסויים החדשים, המדויקים והמבוצעים היטב, המתוכננים בצורה נאותה ומבריקה". לאחר מכן פרסם מארה את עבודתו, בטענה שהאקדמיה אישרה את תוכנה. מאחר שהאקדמיה אישרה את שיטותיו אך לא אמרה דבר על מסקנותיו, טענה זו עוררה את זעמו של אנטואן לבואזיה (Antoine Lavoisier), שדרש מהאקדמיה להתנער ממנה. כאשר עשתה זאת האקדמיה, סימן הדבר את תחילת הידרדרות היחסים בין מארה לרבים מחבריה המובילים. רבים מהם, כולל לבואזיה עצמו, וכן קונדורסה ולפלס, חשו סלידה חזקה ממארה. עם זאת, למארק ולאספד כתבו בחיוב על ניסוייו ומסקנותיו של מארה.

### תגליות על האור

בתקופתו של מארה, השקפותיו של ניוטון על אור וצבע נחשבו כמעט אוניברסלית כסופיות, אך מטרתו המפורשת של מארה בעבודתו השנייה החשובה "תגליות על האור" (Découvertes sur la Lumière) הייתה להוכיח שבתחומים מרכזיים מסוימים, ניוטון טעה.

מוקד עבודתו של מארה היה מחקר על האופן שבו אור מתעקם סביב עצמים, והטיעון העיקרי שלו היה שבעוד שניוטון טען שאור לבן מתפרק לצבעים על ידי שבירה, הצבעים נגרמו למעשה על ידי עקיפה. כאשר קרן אור שמש זרחה דרך מפתח, עברה דרך מנסרה והקרינה צבע על קיר, פיצול האור לצבעים לא התרחש במנסרה, כפי שקבע ניוטון, אלא בקצות המפתח עצמו. מארה ביקש להוכיח שיש רק שלושה צבעי יסוד, במקום שבעה כפי שטען ניוטון.

שוב, מארה ביקש מהאקדמיה למדעים לבחון את עבודתו, והיא הקימה ועדה לכך. במשך תקופה של שבעה חודשים, מיוני 1779 ועד ינואר 1780, ביצע מארה את ניסוייו בנוכחות הנציבים כדי שיוכלו להעריך את שיטותיו ומסקנותיו. ניסוח הדו"ח הסופי שלהם הוטל על ז'אן-בטיסט לה רוי. הדו"ח הופק לבסוף לאחר עיכובים רבים במאי 1780, והורכב משלוש פסקאות קצרות בלבד. באופן משמעותי, הדו"ח הגיע למסקנה כי "ניסויים אלו כה רבים...[אך]...הם אינם נראים לנו כמוכיחים את מה שהכותב מאמין שהם קובעים". האקדמיה סירבה לאשר את עבודתו של מארה. כאשר פורסם, "תגליות על האור" לא נשא את האישור המלכותי. על פי דף השער, הוא הודפס בלונדון, כך שייתכן שמארה לא הצליח להשיג את אישור הצנזור הרשמי, או שלא רצה להשקיע בכך את הזמן והמאמץ.

### מחקרים פיזיקליים על החשמל

בנימין פרנקלין התכתב עם מארה ואף נכח בכמה מניסוייו. בשנת 1779 הזמין מארה שוב ושוב את פרנקלין להדגמות של עבודתו הניסויית במעונו של המרקיז דה ל'אובספין.

באפריל 1783 התפטר מתפקידו בחצר והקדיש את מרצו במשרה מלאה למחקר מדעי. מלבד יצירותיו העיקריות, בתקופה זו פרסם מארה מאמרים קצרים על השימוש הרפואי בחשמל ("זיכרון על חשמל רפואי", 1783) ועל אופטיקה ("מושגי יסוד באופטיקה", 1784). הוא פרסם תרגום שהתקבל היטב של "אופטיקה" של ניוטון (1787) ומאוחר יותר אוסף מאמרים על ממצאיו הניסיוניים, כולל מחקר על השפעת האור על בועות סבון ב"זיכרונות אקדמיים, או תגליות חדשות על האור" (1788).

מארה התעניין גם במדע המתפתח של כדורים פורחים. בעקבות מותם של ז'אן-פרנסואה פילאטר דה רוזייר ופייר רומן במהלך ניסיונם לחצות את תעלת למאנש ביוני 1785, הוא פרסם "מכתבי הצופה בעל השכל הישר [...] על האסון הקטלני של האומללים פילאטר דה רוזייר ורומן", שבו דן בגורמים הפיזיים לתאונה.

כתיבה אחרת לפני המהפכה

בשנת 1780 פרסם מארה את "יצירתו המועדפת", "תוכנית לחקיקה פלילית". זה היה פולמוס לרפורמה עונשית שהוגש לתחרות שהוכרזה על ידי האגודה הכלכלית של ברן בפברואר 1777 וזכתה לתמיכת פרידריך הגדול ווולטר. מארה קיבל השראה מרוסו ומספרו של צ'זארה בקאריה (Cesare Beccaria) "על פשעים ועל עונשים".

ההגשה של מארה הכילה רעיונות רדיקליים רבים. הוא טען שהחברה יכולה לצפות מהעניים לציית לחוקיה רק אם היא מבטיחה להם את אמצעי הקיום, הלבוש, ההגנה והטיפול במחלות ובזקנה. הוא ראה במלך לא יותר מאשר ה"שופט הראשון" של האומה, וטען שהעונשים צריכים להיות מידתיים לעבירה ושיש להשתמש בעונש מוות רק לעיתים נדירות, אם כי הוא הותיר אותו לרצח בכוונה תחילה. הוא גם הציע שלכל עיר יהיה "פרקליט לעניים" ובתי דין פליליים עצמאיים עם חבר מושבעים של שנים-עשר איש כדי להבטיח משפט הוגן.

בראשית המהפכה הצרפתית

### אסיפת המעמדות ונפילת הבסטיליה

בשנת 1788 יעצה אסיפת הנוטבלים ללואי ה-16 לכנס את אסיפת המעמדות בפעם הראשונה מזה 175 שנים. לדברי מארה, במחצית השנייה של 1788 הוא היה חולה אנוש. עם שמיעת החלטת המלך לכנס את אסיפת המעמדות, לעומת זאת, הוא מסביר כי "לחדשות הייתה השפעה חזקה עליי; מחלתי נשברה פתאום ורוחי התחדשה". הוא רצה מאוד לתרום את רעיונותיו לאירועים הקרבים ובעקבות זאת זנח את הקריירה שלו כמדען וכרופא, כשהוא לוקח את העט שלו בשם המעמד השלישי.

מארה פרסם בעילום שם את תרומתו הראשונה למהפכה בפברואר 1789, תחת הכותרת "מנחה למולדת" (Offrande à la Patrie), אשר נגעה בכמה מאותן נקודות כמו ספרו המפורסם של האב סייייס "מהו המעמד השלישי?". מארה טען שיצירה זו עוררה סנסציה ברחבי צרפת, אם כי כנראה הגזים בהשפעתה שכן החוברת בעיקר הדהדה רעיונות הדומים לחוברות ולקובצי תלונות רבים שהופצו באותה עת. בעקבות זאת הגיע "תוספת למנחה" במרץ, שבו היה פחות אופטימי, והביע מורת רוח מה"מכתבים המלכותיים" של המלך מה-24 בינואר. באוגוסט 1789 פרסם את "החוקה, או טיוטת הצהרת זכויות האדם והאזרח", שנועדה להשפיע על ניסוח החוקה החדשה של צרפת, שנדונה אז באסיפה הלאומית. בעבודה זו הוא בונה את תיאוריותיו על רעיונות שנלקחו ממונטסקייה (Montesquieu) ורוסו, וטוען שריבונות האומה נתונה בידי העם תוך הדגשת הצורך בהפרדת רשויות. הוא תומך במונרכיה חוקתית, מתוך אמונה שרפובליקה אינה יעילה באומות גדולות. עבודתו של מארה לא זכתה לתגובה מהאסיפה הלאומית.

ב-14 ביולי, שלושה ימים לאחר שלואי ה-16 פיטר את ז'אק נקר (Jacques Necker) כיועצו הפיננסי, תקפו פריזאים זועמים את האינווליד ואת הבסטיליה, מה שסימן את המרד הראשון של המהפכה הצרפתית. מארה לא היה מעורב ישירות בנפילת הבסטיליה אך ביקש להאדיר את תפקידו באותו יום בטענה שיירט קבוצת חיילים גרמנים על הפון נף. הוא טוען שחיילים אלו ביקשו למחוץ את המהפכה בראשיתה, ושהוא הצליח לשכנע המון להכריח את החיילים למסור את נשקם. האם אירוע זה אכן התרחש הוא עניין מוטל בספק שכן אין עדויות ידועות אחרות המאשרות את סיפורו של מארה.

### ידיד העם

ב-12 בספטמבר 1789 החל מארה את עיתונו שלו, שנקרא "הפובליציסט הפריזאי", לפני ששינה את שמו ארבעה ימים לאחר מכן ל"ידיד העם" (L'Ami du peuple). מעמדה זו, הוא תקף לעיתים קרובות את הקבוצות המשפיעות והחזקות ביותר בפריז כקונספירטורים נגד המהפכה, כולל הקומונה, האסיפה המכוננת, השרים והשאטלה. בינואר 1790 עבר לחלק הרדיקלי של הקורדלייר, אז תחת הנהגתו של עורך הדין דנטון (Danton), כמעט נעצר בשל התקפותיו נגד ז'אק נקר, שר האוצר הפופולרי של לואי ה-16, ונאלץ להימלט ללונדון. במאי חזר לפריז כדי להמשיך בפרסום "ידיד העם" והפעיל לזמן קצר עיתון שני ביוני 1790 בשם "היוניוס הצרפתי", על שם הפולמיקאי האנגלי הידוע לשמצה יוניוס. מארה התמודד עם בעיית זייפנים שהפיצו גרסאות מזויפות של "ידיד העם". זה הוביל אותו לקרוא להתערבות משטרתית, שהביאה לדיכוי הגיליונות המזויפים, והותירה את מארה כמחבר הבלעדי והמתמשך של "ידיד העם".

בתקופה זו ביצע מארה התקפות קבועות על מנהיגי המהפכה השמרניים יותר. בחוברת מ-26 ביולי 1790, שכותרתה "זה הסוף שלנו!" (C'en est fait de nous), הזהיר מפני אנטי-מהפכנים, וייעץ: "חמש או שש מאות ראשים ערופים היו מבטיחים את מנוחתכם, חירותכם ואושרכם". ב"השרלטנים המודרניים", שפורסם ב-1791 מחומר שנכתב מוקדם יותר, תקף מארה את מערכת החסות האקדמית והפרסים הממשלתיים, וביקר מדענים בולטים וטייסי כדורים פורחים, כולל פילאטר דה רוזייר.

בין 1789 ל-1792 נכנס מארה שוב ושוב למסתור כדי לחמוק ממעצר, תוך החלפת מקום מקלטו לעיתים קרובות. בעקבות טבח שאן דה מארס ב-17 ביולי 1791, לאחר שהראש העיר ביי (Bailly) הכריז על משטר צבאי והמשמר הלאומי בפיקודו של לה פאייט (Lafayette) ירה על המפגינים, בא בעקבותיו דיכוי של העיתונות הרדיקלית. עותקים של עיתונו של מארה הוחרמו וצורות ההדפסה פורקו. המדפיס שלו, אן-פליסיטה קולומב, נעצר ימים ספורים לאחר מכן, מה ששיבש את פרסום "ידיד העם" ואילץ את מארה לחזור למחתרת.

בינואר 1792 פגש מארה את מקסימיליאן רובספייר (Maximilien Robespierre) למה שרובספייר תיאר מאוחר יותר כפגישתם הפרטית הראשונה והיחידה. השניים חלוקו בדעותיהם על טקטיקות פוליטיות: רובספייר ביקר את "הצעותיו האבסורדיות והאלימות" החוזרות ונשנות של מארה, בעוד מארה שיבח את יושרתו ופטריוטיותו של רובספייר, וקרא לו "רובספייר הבלתי ניתן לשוחד" כבר במאי 1791, אך הגיע למסקנה שחסר לו "החזון והתעוזה של מדינאי". זמן קצר לפני שעזב ללונדון, נתן מארה לסימון אבאר (Simonne Évrard) בת ה-26 התחייבות בכתב להינשא לה מיד עם שובו. היא הלוותה לו כסף והסתירה אותו בכמה הזדמנויות.

ב-7 באוגוסט 1792 הציעה מועצת השרים את מעצרם של מארה, דנטון ורובספייר אם יופיעו במועדון היעקובינים. בימים המתוחים שקדמו למרד ה-10 באוגוסט 1792, מארה, כמו דנטון ורובספייר, שמר על פרופיל ציבורי נמוך, כאשר ארמון טווילרי נכבש והמשפחה המלכותית נאלצה למצוא מחסה בתוך האסיפה המחוקקת. הניצוץ למרד זה היה המניפסט של ברונסוויק, שקרא למחיצת המהפכה וסייע להצית זעם ציבורי בפריז.

ועדת הפיקוח

לאחר המרד ב-10 באוגוסט, הקימה קומונת פריז המורדת ועדת פיקוח, שהרכבה השתנה מספר פעמים במהלך השבועות הבאים. מארה לא היה בין חבריה הראשונים. ב-19 באוגוסט, בגיליון מס' 680 של "ידיד העם", קרא מארה לאנשים לצאת חמושים לכלא אביי, לתפוס בוגדים לכאורה, במיוחד את הקצינים השוויצרים הכלואים ושותפיהם, ו"להעביר אותם בחרב".

ב-2 בספטמבר, ארבעת מנהלי הוועדה—פאניס, סרז'ן, פייר-ז'אק דופלן ודידייה ז'ורדיי—מינו שישה סגני מנהלים, כולל מארה, דפורג, לָנפאן, גֶרמר, לקלר ודופור. לסגנים ניתנה סמכות חתימה בפיקוח ארבעת המנהלים, ששמרו על האחריות לוועדה.

בשעות אחר הצהריים החל טבח ספטמבר. במהלך ההריגות באביי, פקודה חתומה על ידי פאניס וסרז'ן הורתה שכל האסירים שם יישפטו, עם חריג אחד שצוין. במהלך הלילה של ה-2–3 בספטמבר, הם הורו גם על פינוי וקבורת הגופות ועל ניקוי הכלא.

ב-3 בספטמבר שלחה ועדת הפיקוח חוזר למחוזות המתאר את ההריגות בפריז כ"מעשי צדק", בטענה שהטרור היה נחוץ כדי לרסן בוגדים, ודחקה בנמעניה להדפיס את החוזר ולהפיצו. מארה היה בין החותמים עליו, וניסוח החוזר יוחס לו.

באוקטובר, בגיליון מס' 12 של "יומן הרפובליקה הצרפתית", דחה מארה האשמות שוועדת הפיקוח ארגנה את טבח ספטמבר. הוא ייחס את האלימות לכישלון בתי המשפט להעניש אנטי-מהפכנים והגן על ההריגות כצורך מצער, תוך שטען כי הוא ופאניס ביקשו להגן על חייבים ועבריינים קלים מפני האלימות.

הוועידה הלאומית

מארה נבחר לוועידה הלאומית בספטמבר 1792 כאחד מ-26 נציגי פריז, אם כי לא השתייך לאף מפלגה. כאשר צרפת הוכרזה כרפובליקה ב-22 בספטמבר, שינה מארה את שם עיתונו "ידיד העם" ל"יומן הרפובליקה הצרפתית" (Le Journal de la République française). עמדתו במהלך משפטו של המלך המודח לואי ה-16 הייתה ייחודית. הוא הכריז כי זה לא הוגן להאשים את לואי בכל דבר לפני קבלתו את החוקה הצרפתית של 1791, ולמרות שהוא אמר שהוא מאמין ללא פשרות שמותו של המונרך יהיה טוב לעם, הוא הגן על גיום-כריסטיאן דה למואניון דה מאלשרב, פרקליטו של המלך, כ"זקן חכם ומכובד" (sage et respectable vieillard).

ביומנו, מארה היה גם מבקר מתמיד של הגנרל דומורייה. הוא תקף את התנהלותו הפוליטית של דומורייה בארצות השפלה האוסטריות ואת תוכניותיו לפלישה לרפובליקה ההולנדית, אותן קישר מארה לשאיפות של בית אורליאן.

ב-21 בינואר 1793 הוצא לואי ה-16 להורג בגיליוטינה, דבר שגרם למהומה פוליטית. מינואר עד מאי נלחם מארה במרירות נגד הז'ירונדינים, שלדעתו היו אויבים סמויים של הרפובליקניזם. שנאתו וחשדו של מארה כלפי הז'ירונדינים הפכו ללהוטים יותר ויותר, מה שהוביל אותו לקרוא לשימוש בטקטיקות אלימות נגדם. הוא צעק שצרפת זקוקה למנהיג, "טריבון צבאי". הז'ירונדינים השיבו מלחמה ודרשו שמארה, שנבחר לנשיא היעקובינים, יועמד לדין בפני בית הדין המהפכני. ב-13 באפריל הצביעה הוועידה על העמדתו לדין בגין חוזר הקורא "לנשק" נגד בוגדים בממשלה ובוועידה. מארה נשאר תחילה מחוץ לעין, אך הסגיר את עצמו לרשויות ב-23 באפריל. ב-24 באפריל הפך לנציג העם הראשון שהובא בפני בית הדין המהפכני. מארה הגן על עצמו ללא עורך דין, וחבר המושבעים זיכה אותו, בקובעם שכתביו הביעו "זעם מוצדק". הוא זכה לתשואות מהקהל ונישא בניצחון חזרה לוועידה.

התנקשות

מארה מילא תפקיד פעיל במרד של 31 במאי–2 ביוני 1793 שהוביל לנפילת הז'ירונדינים. ב-1 ביוני הלך לאוטל דה ויל ודחק באנשים להישאר מגויסים, ולפי הדיווחים הקיש בפעמון האזעקה. מאוחר יותר באותו יום, כאשר הוועדה לשלום הציבור הציעה לקחת שלושה ימים כדי לשקול את הדרישה למעצר הצירים הז'ירונדינים, דרש מארה החלטה תוך יום אחד. ב-2 ביוני, הוועידה, מוקפת במשמר הלאומי בפיקודו של פרנסואה אנריו, הורתה על מעצרם של מנהיגי הז'ירונדינים. מארה, שניהל את הוועידה, לקח חלק פעיל בקביעה אילו צירים ייעצרו, כשהוא מסיר כמה שמות מהרשימה המוצעת.

ב-13 ביולי, שארלוט קורדה, אישה צעירה מקן, הגיעה לביתו של מארה בטענה שיש לה מידע על הז'ירונדינים שנמלטו לנורמנדי. מארה, שמחלתו ריתקה אותו לאמבטיה רפואית במשך רוב היום, קיבל אותה שם. קורדה נתנה לו מידע על הז'ירונדינים בקן ונקבה בשמותיהם של כמה מהם. על פי עדותה המאוחרת, מארה אמר לה שהם בקרוב יוצאו להורג בגיליוטינה בפריז. קורדה הצהירה מאוחר יותר שמילים אלו החליטו על גורלו. קורדה שלפה אז סכין מטבח מוחבאת בבגדיה ודקרה את מארה פעם אחת בחזהו. כשהוא פצוע אנושות, קרא לסימון אבאר, "עזרי לי, חברתי היקרה!" (Aidez-moi, ma chère amie!), ומת זמן קצר לאחר מכן. קורדה הייתה אוהדת של הז'ירונדינים ובאה ממשפחה נורמנית מלוכנית; שניים מאחיה היגרו והצטרפו לצבאות המלוכנים. היא השתתפה בפגישות של צירים ז'ירונדינים שמצאו מקלט בקן לאחר גירושם מהוועידה, אך במהלך חקירתה התעקשה שהיא הגתה וביצעה את ההתנקשות בעצמה. קורדה ראתה במארה אחראי אישית לחלק גדול מהאלימות והאי-סדר הפוליטי בצרפת. כשנשאלה מדוע הרגה אותו, השיבה שהיא רוצה "להשיב את השלום לארצי" (rendre la paix à mon pays), והתייחסה ל"פגעי צרפת" שאותם ראתה כיציר כפיו (les ravages de la France que je regarde comme son ouvrage).

התנקשותו של מארה הגבירה את המתיחות הפוליטית בצרפת ועוררה זעם, כעס וקריאות לנקמה בפריז. קורדה נשפטה בפני בית הדין המהפכני ב-17 ביולי 1793. במהלך חקירתה ומשפטה, היא טענה שפעלה לבדה והכחישה שהז'ירונדינים היו מעורבים בקונספירציה להתנקש בחיי מארה. היא הורשעה ברצח והוצאה להורג בגיליוטינה מאוחר יותר באותו יום.

### זיכרון במהפכה

בעקבות התנקשותו של מארה בא פולחן ציבורי מורכב. הוועידה הלאומית הטילה על ז'אק-לואי דויד לארגן את הלווייתו, שהתקיימה בשעות אחר הצהריים המאוחרות של 16 ביולי 1793. גופתו של מארה הוצגה לפני שהובלה בתהלוכה למנזר הקורדלייר לשעבר, שם נקבר מתחת לעצים בגן המנזר. אנדרטת קבורה שתוכננה על ידי הפסל ז'אן-פרנסואה מרטן הוקמה לאחר מכן במקום. דויד גם הנציח את מארה ב"מות מארה", שהפכה לאחת התמונות המוכרות ביותר של המהפכה.

בחודשים שלאחר מותו, מארה הונצח כקדוש מעונה מהפכני בפסטיבלים, באנדרטאות ובדימויים פוליטיים, בעוד רחובות ומקומות ציבוריים שונו לכבודו. ה"רו דה קורדלייר" לשעבר, שבו חי ונרצח, שונה לשם "רו מארה" (רחוב מארה). אלמנתו, סימון אבאר, שהייתה הדיירת של הדירה, המשיכה להשתמש במס' 30 ככתובת להדפסה ולמנויים.

בנובמבר 1793 שינתה עיר הנמל לה האבר את שמה ל"האבר-מארה", שם ששמרה עליו עד ינואר 1795. פסלים, דיוקנאות ומדליונים של מארה התרבו, וטקסים לכבודו אורגנו על ידי חלקים פריזאיים וחברות עממיות. הנצחתו רכשה מאפיינים של פולחן קדושים חילוני, שהתפתח לצד תנועת דה-כריסטיאניזציה ופולחן התבונה. שרידיו של מארה הועברו לפנתאון ב-21 בספטמבר 1794.

התגובה התרמידורית הביאה להיפוך מהיר של הפולחן הרשמי של מארה. לה האבר נטשה את השם "האבר-מארה" בינואר 1795, בעוד פסלים וייצוגים אחרים של מארה הוסרו או נהרסו בפומבי. ב-2 בפברואר 1795 הוסרו שרידיו מהפנתאון. ה"מוניטור האוניברסלי" דיווח שפסלי מארה נתלשו ממעמדם ואחד מהם נישא ברחובות לפני שהושלך לביוב ברחוב מונמרטר לקריאות « מארה, הנה הפנתאון שלך! » (Marat, voilà ton Panthéon !). שרידיו נקברו מחדש בבית הקברות סנט-ז'נבייב לשעבר, ליד כנסיית סן-אטיין-דו-מון.

פסל ברונזה של מארה הוסר מ"פארק דה בוט-שומונט" והותך במהלך הכיבוש הנאצי של פריז. פסל נוסף נוצר ב-2013 עבור המוזיאון למהפכה הצרפתית.

הוא המשיך להיחשב בהערכה רבה בברית המועצות. מארה הפך לשם נפוץ, ו"מפרץ מארה" בסברנאיה זמליה נקרא על שמו. אוניית המערכה הרוסית "פטרופבלובסק" שונתה לשם "מארה" ב-1921. רחוב במרכז סבסטופול נקרא על שם מארה (Улица Марата) ב-3 בינואר 1921, זמן קצר לאחר שהבולשביקים השתלטו על העיר.

### מחלת עור

מארה, שתואר בתקופתו כאיש "נמוך קומה, מעוות בגופו ומכוער בפניו", נודע מזה זמן רב בגלל אי-סדירויות גופניות. אופייה של מחלת העור המתישה של מארה, במיוחד, היווה מושא לעניין רפואי מתמשך. במאה ה-19 טען תומאס קרלייל שהגורם היה עגבת, אם כי זה לא סביר מאוד שכן פריחות עגבתיות הן בדרך כלל לא מגרדות ולא נמשכות זמן רב כמו מחלת העור של מארה. יוזף א' ילינק ציין שמחלת העור שלו הייתה מגרדת מאוד, שלפוחיתית, החלה באזור הפריאנלי, והייתה קשורה לירידה במשקל שהובילה לכחשון. הוא היה חולה בה במשך שלוש השנים שקדמו להתנקשות בו, ובילה את רוב הזמן הזה בתוך האמבטיה שלו. מינרלים ותרופות שונים היו נוכחים באמבטיה שלו בזמן ששרה כדי לעזור להקל על הכאב שנגרם על ידי המחלה. בנדנה כרוכה סביב ראשו הייתה ספוגה בחומץ כדי להפחית את חומרת אי-הנוחות שלו. האבחנה של ילינק היא דרמטיטיס הרפטיפורמיס.

### אמבטיה

לאחר מותו, ייתכן שאשתו של מארה מכרה את האמבטיה שלו לשכנה העיתונאי, שכן היא נכללה במלאי רכושו. המלוכני דה סן-אילייר קנה את האמבטיה, והעביר אותה לסארזו, מורביאן בברטאן. בתו, קפריול דה סן-אילייר, ירשה אותה כשמת ב-1805 והיא העבירה אותה לכומר של סארזו כשמתה ב-1862. עיתונאי של "לה פיגארו" איתר את האמבטיה בשנת 1885. הכומר גילה אז שמכירת האמבטיה יכולה להכניס כסף לקהילה, אך "מוזיאון קרנוולה" דחה אותה בשל חוסר הוכחות לבעלות וכן מחירה הגבוה. הכומר פנה למוזיאון השעווה של מאדאם טוסו, שהסכימו לרכוש את האמבטיה של מארה ב-100,000 פרנק, אך אישורו של הכומר אבד בדואר. לאחר שדחה הצעות אחרות, כולל אחת מפיניאס ברנום, מכר הכומר את האמבטיה ב-5,000 פרנק ל"מוזיאון גרוון", שם היא נמצאת עד היום. האמבטיה הייתה בצורת נעל ישנה עם כפתורים גבוהים והייתה לה בטנת נחושת.

עבודות

מסה פילוסופית על האדם (1773) (באנגלית)

- שלשלאות העבדות (1774) (באנגלית)

- מסה על מחלות השופכה וכו' (1775) (באנגלית)

- חקירה על הטבע, הגורם והריפוי של מחלת עיניים ייחודית (1776) (באנגלית)

- על האדם (1776) (תרגום של עבודתו האנגלית משנת 1773)

- תגליותיו של מר מארה על אש, חשמל ואור (1779)

- מחקרים פיזיקליים על האש (1780)

- תגליותיו של מר מארה על האור, המאומתות על ידי סדרה של ניסויים חדשים (1780)

- מחקרים פיזיקליים על החשמל וכו' (1782)

- זיכרון על חשמל רפואי (1783)

- מכתבי הצופה בעל השכל הישר למר ד' מ' על האסון הקטלני של האומללים פילאטר דה רוזייר ורונזן, האווירונאוטים והאווירוסטטיקה (1785)

- הערות של מר החובב עם למר א' סן . . . וכו' (1785)

- תהילה למונטסקייה: הוצג באקדמיה של בורדו, 28 במרץ 1785 / מאת ז'.-פ. מאראץ; פורסם עם מבוא מאת ארתור דה ברזה,... תהילה למונטסקייה (1785) (כניסה לתחרות של האקדמיה המחוזית שפורסמה לראשונה ב-1883 על ידי מר דה ברזה)

- מנחה למולדת (1789) (חוברת)

- חוקה, או טיוטת הצהרת זכויות האדם והאזרח (1789) (חוברת)

- השרלטנים המודרניים, או מכתבים על השרלטנות האקדמית ("ידיד העם", 1791) (חוברת)

- שלשלאות העבדות (1792) (תרגום של עבודתו האנגלית משנת 1774)

- הרפתקאותיו של הרוזן הצעיר פוטובסקי (כתב יד שלא פורסם שפורסם לראשונה ב-1847 על ידי פול לקרואה)

- מכתבים פולניים (כתב יד שלא פורסם שנדפס לראשונה באנגלית ב-1905; תורגם לאחרונה לצרפתית אך האותנטיות שנויה במחלוקת)

- התכתובת של מארה (פורסם ב-1908 על ידי שארל וליי)