ז'אן-פיליפ בארטייה: החוקר שמת בגיל תשע-עשרה
בגיל ארבע-עשרה הוא התקבל כמאסטר לאמנויות באוניברסיטת האלה והתקבל לאקדמיה הפרוסית למדעים – לא כסקרנות אלא כחבר. עד אז הוא כבר תרגם ספר מסעות עברי מימי הביניים והחל לחבר מילון של מילים עבריות נדירות. חמש שנים לאחר מכן הוא מת, לאחר שפרסם אחת-עשרה עבודות והותיר אחריו ערימת כתבי יד שמעולם לא הושלמו. סמואל ג'ונסון כתב את תולדות חייו עבור The Gentleman's Magazine באותה שנה שבה מת.
השיטה של הכומר
ז'אן-פיליפ בארטייה – הידוע גם כיוהאן פיליפ בארטייה – נולד ב-19 בינואר 1721 בשוואבאך, ליד נירנברג. אביו, פרנסואה בארטייה (1682–1751), היה כומר הוגנוטי בכנסייה הצרפתית בשוואבאך; אמו הייתה אן שארל. משק הבית היה אפוא דו-לשוני בנסיבותיו, צרפתית בפולחן וגרמנית ברחוב, והאב היה אדם שעסק מקצועית בטקסטים קדושים בשפות המקור שלהם.
מה שפרנסואה בארטייה עשה עם בנו לא היה שיעורים פרטיים קונבנציונליים אלא ניסוי מתוכנן בטבילה. הוא לימד את הילד לקרוא ולכתוב בגיל שלוש, ועשה זאת – לפי התיעוד – ללא ספרים או נייר. לאחר מכן החל לשלב יותר לטינית בשיחה רגילה, כך שהילד ספג אותה באותו אופן ובאותו זמן כמו שתי שפות האם שלו. לטינית לא הייתה מקצוע. זה היה דבר שלישי שדובר בשולחן האוכל.
סולם השפות
ההתקדמות שבאה לאחר מכן מתועדת בדיוק יוצא דופן לתקופה. בין גיל שלוש לארבע, הלטינית הגיעה לצד הצרפתית והגרמנית. בין גיל ארבע לחמש הגיעה היוונית; בגיל חמש הוא יכול היה לתרגם טקסטים היסטוריים מקראיים מיוונית ללטינית, ובאותו גיל הוא "יכול היה לדבר צרפתית, לטינית והולנדית בקלות, ולקרוא יוונית בשטף". בין גיל חמש לשש הוצגה העברית, ובתוך שנה הוא שלט בחלקים נכבדים מהתנ"ך. בגיל שבע הוא "ידע את כל התהילים בעל פה" ויכול היה לתרגם קטעים עבריים קשים בשטף. בתוך שלוש שנים מתחילת לימוד העברית הוא יכול היה לתרגם את התנ"ך ללטינית או לצרפתית – כאשר הבחירה בשפת היעד הייתה, ככל הנראה, עניין של אדישות עבורו.
לשיטה יש היגיון שראוי לשים לב אליו. כל שפה חדשה הוצגה לא כדקדוק אלא כמדיום חי, וכל אחת עוגנה בגוף טקסט שכבר הכיר בשפה אחרת. הוא מעולם לא למד שפה "על קר"; הוא למד קבוצה חדשה של קואורדינטות לטריטוריה שכבר מיפה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בנימין מטודלה
בסביבות גיל אחת-עשרה הוא תרגם את ספר המסעות של בנימין מטודלה מעברית – תיאור מסעותיו של הרב מהמאה ה-12 ברחבי הים התיכון, הלבנט ומעבר לו, מסמך יסוד לחקר קהילות יהודיות בימי הביניים. זו הייתה הנקודה שבה הפסיק להיות ילד מופיע והפך לתורם. תרגום הוא חפץ ציבורי, ניתן לבדיקה וניתן לציטוט. בניגוד לדקלום, הוא יכול להיות שגוי, וניתן לשפוט אותו.
באותה תקופה הוא החל לאסוף חומרים למילון של מילים עבריות נדירות וקשות, בצירוף הערות ביקורתיות ופילולוגיות. זהו הפרויקט הכי פחות זוהר שניתן להעלות על הדעת והכי מעיד על העתיד: לקסיקוגרפיה היא עבודתם של חוקרים שמתכוונים להיות שימושיים לאורך זמן.
האלה, והאקדמיה בגיל ארבע-עשרה
בגיל ארבע-עשרה הוא התקבל כמאסטר לאמנויות בהאלה, אחת האוניברסיטאות הגרמניות הרציניות של עידן הנאורות, ונבחר לאקדמיה הפרוסית למדעים. ההבחנה בין שני הכבודים הללו חשובה. תואר יכול להיות מוענק לילד פלא כמחווה. חברות באקדמיה הציבה אותו בין הממסד המדעי והמחקרי הפעיל של פרוסיה ונשאה ציפייה לתפוקה.
תחומי העניין שלו התרחבו אז הרבה מעבר לפילולוגיה. הוא עבד על שיטות לחישוב קו אורך – הבעיה המעשית הבולטת של הניווט במאה ה-18, שמשכה אז את תשומת ליבם של כל המתמטיקאים הרציניים באירופה. הוא אסף חומרים על ההיסטוריה של העם היהודי ועל עתיקות, על מלחמת שלושים השנים, על אנטי-טריניטריות ועל עתיקות מצריות. אחת-עשרה עבודות הגיעו לפרסום. רבות אחרות נותרו בכתב יד.
מוות בגיל תשע-עשרה
בריאותו תמיד הייתה חלשה. תחת המשקל המצטבר של העבודה היא "קרסה לחלוטין תחת עמל זה", והוא מת ב-5 באוקטובר 1740 בגיל תשע-עשרה. פסק הדין של המקורות בוטה בצורה יוצאת דופן: המלגה הרגה אותו. האם זו רפואה או מוסר השכל בלתי אפשרי לקבוע ממרחק זה, אך זו הייתה הקריאה שאליה הגיעו בני דורו, והיא עיצבה את האופן שבו נזכר.
מדוע ז'אן-פיליפ מכונה גאון
היכולת המדוברת היא לשונית ופילולוגית – יכולת יוצאת דופן לרכישת שפה, בשילוב עם היכולת הנדירה הרבה יותר להמיר יכולת זו לייצור מחקרי ממושמע. ילדים רבים לומדים שפות מהר. מעטים מאוד משתמשים בהן כדי להפיק תרגום של מקור ראשוני מימי הביניים בגיל אחת-עשרה, או להתחיל לקסיקון מומחה לפני גיל ההתבגרות.
הראיה החזקה ביותר היא מוסדית ולא אנקדוטלית, וזה מה שמפריד את בארטייה מרוב ילדי הפלא של המאה שלו. האלה הפכה אותו למאסטר לאמנויות בגיל ארבע-עשרה. האקדמיה הפרוסית למדעים בחרה בו כחבר. שניהם היו גופים עם מוניטין להגן עליהם, ששפטו מועמד לפי סטנדרטים של מבוגרים. קיימות אחת-עשרה עבודות שפורסמו. וכשמת, סמואל ג'ונסון – אדם שלא היה נדיב במיוחד לגבי הלמידה של אנשים אחרים – חשב שחייו ראויים לכתיבה, עם ביוגרפיה נוספת מאת פורמי שהופיעה באוטרכט ב-1741.
טענת הנגד הכנה היא שהישגו נשען ברובו על ספיגה ולא על יצירה. הוא תרגם, חיבר, קטלג ואסף; התיעוד אינו מייחס לו תגובה, תיאוריה או פריצת דרך אינטלקטואלית מתמשכת. עבודת קו האורך שלו לא הגיעה לשום מקום ששרד. המילון העברי מעולם לא הושלם. הוא נזכר כתופעה של יכולת, לא של תרומה – והסיבה היא פשוט שהוא מת בגיל תשע-עשרה, לפני שהחומרים שנאספו יכלו להפוך לגוף של מחשבה. העמדה הכנה היא שהוא היה ילד פלא מהדרגה הגבוהה ביותר שתועדה, שמעמדו הסופי מעולם לא נבחן, כי הוא לא חי כדי להיבחן.
מורשת
בארטייה שורד בעיקר כראיה – למה שחינוך ילדות מתוכנן יכול להפיק, וכמה מעט הוא מבטיח. שיטת הטבילה של אביו נקראת מודרנית בצורה מפתיעה, והיא עבדה. מה שהיא לא יכלה לספק היה זמן. הוא נותר חוקר הילד בעל האישורים הקפדניים ביותר של המאה ה-18, מאסטר לאמנויות ואקדמאי לפני שיכול היה לגדל זקן, ואזהרה לגבי העלות של התייחסות לילד שברירי כאל משאב אינטלקטואלי.