ז'אן-פול-אז'יד מרטיני (Jean-Paul-Égide Martini): הבווארי שכתב את הלחן העצוב ביותר בצרפת
בשנת 1961 הקליט אלביס פרסלי בלדה שהלחן שלה היה בן מאה שבעים ושבע שנים. "Can't Help Falling in Love" מבוסס על "Plaisir d'amour", רומנסה צרפתית שפורסמה בשנת 1784 — והצרפתי שכתב אותה לא היה צרפתי, לא נקרא מרטיני, וננטש את לימודיו בגרמניה ואימץ שם בדוי כדי לברוח מהחובות שהותירו אותו. כמעט דבר לא נכון לגבי הלחן העמיד ביותר של המשטר הישן (Ancien Régime).
יוהאן פאול אגידיוס מרטין מפריישטאדט
הוא נולד ב-31 באוגוסט 1741 בפריישטאדט (Freystadt), שבבוואריה, בשם יוהאן פאול אגידיוס מרטין (Johann Paul Aegidius Martin). הוא התחנך בסמינר ישועי בנויבורג על הדנובה (Neuburg an der Donau) ואחר כך נסע לזמן קצר לפרייבורג בבריסגאו (Freiburg im Breisgau) ללמוד פילוסופיה, לימודים שנטש.
בשלב זה הוא עשה משהו שמעיד לא מעט על האיש: הוא אימץ את השם שוורצנדורף (Schwarzendorf), ככל הנראה כדי לחמוק מהמחויבויות הקשורות להשכלתו, ועזב. כשהשתקע בצרפת הוא איטלקיז את שם המשפחה שוב, ויוהאן פאול אגידיוס מרטין מבוואריה הפך לז'אן-פול-אז'יד מרטיני, מה שנשמע כמו מוזיקאי ממילאנו וכנראה שזו הייתה הכוונה. באירופה של המאה ה-18, שם איטלקי פתח דלתות ששם גרמני לא פתח.
מלחין חצר בפריז
ההמצאה מחדש הצליחה. מרטיני נשא לאישה את מרגריט קמלו (Marguerite Camelot) ב-1764 ובנה קריירה כמוזיקאי חצר, ששירת בסופו של דבר את מארי אנטואנט. האופרה הקומית שלו L'amoureux de quinze ans — המאהב בן החמש-עשרה — הופיעה ב-1771 ונחלה הצלחה משמעותית, והוא המשיך להפיק אופרות קלילות ושאנסונים שמצאו קהל רחב.
עד שנת 1788 הגיע לשיא המקצוע, או כך לפחות חשב. הוא שילם שש עשרה אלף ליברות עבור המשרה של surintendant de la musique du roi, מפקח על מוזיקת המלך. היה זה סכום עצום, והוא קנה תואר שתוך שנה לא יהיה שווה דבר. המהפכה הגיעה לפני שהספיק להיכנס לתפקיד. הוא נמלט לליון.
Plaisir d'amour
השיר שעליו הוא זכור הולחן בשנת 1784, ארבע שנים לפני אותה השקעה קטסטרופלית. הטקסט נלקח משיר של ז'אן-פייר קלאריס דה פלוריאן (Jean-Pierre Claris de Florian), שחי בין 1755 ל-1794 ושילב את הבתים בתוך הרומן שלו Célestine. הסנטימנט הוא אנטי-תזה אחת, מאוזנת לחלוטין: תענוג האהבה נמשך רק רגע; צער האהבה נמשך חיים שלמים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הלחן של מרטיני ראוי לציון בגלל הפשטות שלו. אין בו שום מופגן — לא קישוטים, לא קושי, שום דבר שהזמר יכול להשוויץ בו. הריסון הזה הוא בדיוק הסיבה שהוא שרד: הלחן פשוט כל כך עד שניתן לבצע אותו בכל קול, בכל עיבוד ובכל מאה.
העדות לכך נמצאת בחייו שלאחר המוות. הקטור ברליוז תזמר אותו בשנת 1859, תחת הקטלוג H134. פול רובסון הקליט אותו ב-1940, ג'ואן באעז ב-1961, הסיקרז (The Seekers) ב-1964, ניק דרייק ב-1971 בגרסה שלא יצאה עד 2012, וג'ודי קולינס בשנת 2000. הוא הופיע בסרט Love Affair ב-1939, ב-The Heiress ב-1949, ובסדרה של HBO אחים בדם (Band of Brothers). הלהיט של אלביס פרסלי מ-1961 לוקח את קווי המתאר המלודיים שלו, וכך גם המזמור הנוצרי "My God Loves Me". מעט מאוד לחנים שנכתבו בשנות ה-80 של המאה ה-18 נמצאים בשימוש מתמיד מאז ועד היום.
מהפכה, נפוליאון, רסטורציה
ההישרדות הפוליטית של מרטיני מרשימה כמעט כמו הלחן שלו. הוא היה מוזיקאי חצר של המלכה; המלכה הוצאה להורג. הוא נמלט מהבירה, חזר והסתגל. תחת הסדר החדש הוא שירת את נפוליאון, ובשנת 1800 מונה לפרופסור להלחנה בקונסרבטוריון של פריז — בית הספר למוזיקה של הרפובליקה החדשה, שבו לימד את הדור שהחליף את הממסד המלוכותי שהוא עצמו שילם הון כדי להצטרף אליו.
לאחר מכן, ב-1814, חזרו הבורבונים, וכך גם מרטיני. עשרים ושש שנים לאחר שקנה את המשרה, הוא קיבל סוף סוף את המינוי כ-surintendant de la musique du roi שהמהפכה מנעה ממנו. הוא היה בן שבעים ושלוש.
הרקוויאם למלך מת
היצירה האחרונה שלו הייתה רקוויאם ללואי השישה עשר, שבוצע בבזיליקת סן-דני ביום השנה להוצאתו להורג של המלך. יש משהו כמעט מסודר בצורה בלתי נסבלת בזה: הבורח הבווארי שקנה את דרכו לחצר של מלוכה אבודה, האריך ימים יותר מהמהפכה ומהאימפריה, וסיים בכתיבת מוזיקת הלוויה למלך שמותו הרס אותו.
הוא מת בפריז ב-14 בפברואר 1816, בגיל שבעים וארבע.
מדוע ז'אן-פול מכונה גאון
הטענה לגבי מרטיני צרה, ויש להציג אותה בזהירות. הוא לא היה סימפוניקן גדול. האופרות שלו לא מועלות שוב. הוא לא כתב תיאוריה, לא ייסד אסכולת הלחנה ולא הותיר אחריו דבר שהיסטוריונים של המוזיקה מתייחסים אליו כנקודת מפנה. אם שופטים לפי התוצרת, הוא היה מלחין חצר ותיאטרון מוכשר, פורה ומקצועי לחלוטין מהדרג השני.
מה שהיה לו זו מתנה ספציפית שלא ניתן ללמד: המצאה מלודית מסוג שגורם ללחן להרגיש פחות מולחן ויותר כזה שהתגלה. "Plaisir d'amour" מתנהל על כמעט כלום — קומץ תווים וללא הפתעות הרמוניות — והוא שמר על מקומו במשך מאתיים וארבעים שנה, לאורך שפות, ז'אנרים, טכנולוגיות הקלטה וכל שינוי מתקבל על הדעת בטעם. ברליוז חשב שראוי לתזמר אותו. רובסון, באעז ודרייק מצאו בו משהו. להיט רוקנרול נבנה עליו. זו לא מלאכה; מלאכה יכולה לייצר אלף רומנסות מוכשרות, ושנות ה-80 של המאה ה-18 עשו זאת. זה משהו נדיר יותר: אוזן לצורה שמלודיה חייבת לקבל כדי להישמר בזיכרון של אנשים שלא יודעים לקרוא תווים.
הטיעון שכנגד הוא אמיתי ויש להצהיר עליו בבירור. זהו מוניטין של שיר אחד. כמעט כל דבר אחר שכתב מרטיני נעלם, ואילו "Plaisir d'amour" לא היה שורד, הוא היה הערת שוליים במילון של האופרה הצרפתית. הוא היה גם, בכל קריאה הוגנת, אופורטוניסט — אדם ששינה את שמו פעמיים, התחמק ממחויבויותיו, קנה משרת חצר, ושירת בתורו מלכה, קיסר ומלך מוחזר ללא קושי נראה לעין. אף אחד במקורות לא מכנה אותו גאון; המילים המשמשות הן "הצלחה" ו"פופולריות". פסק דין הוגן הוא שהוא החזיק ביכולת יוצאת דופן אחת והרבה כשירות רגילה סביבה, ושהיה לו מספיק מזל לכוון את היכולת הזו אל כמה שורות שיר נכונות בשנת 1784.
מורשת
למוזיקה הכנסייתית ולשאנסונים של מרטיני הייתה השפעה ממשית בזמנם, והתפקיד בקונסרבטוריון העמיד אותו מול דור של מלחינים צרפתים. אך המונומנט שלו הוא שיר בן שתי דקות. הוא הוקלט על ידי זמרי פולק, מלחיני סרטים ובתי אופרה, ודרך אלביס, מוטמע במוזיקה הפופולרית כל כך עמוק שרוב העולם מכיר את הלחן מבלי לדעת שהוא בן כמעט מאתיים וחמישים שנה. פלוריאן כתב שצער האהבה נמשך חיים שלמים. הלחן של המלחין שלו האריך ימים יותר מכמה מהם.