ז'אן-פול בלמונדו: מתאגרף ששבר את דמות הגיבור הראשי
בקונסרבטואר של פריז בשנות ה-50, אמר המדריל פייר דיקס לז'אן-פול בלמונדו שפניו ימנעו ממנו לגמרי לקבל תפקידים ראשיים. מבקר ניסח זאת באופן גס יותר: "מר בלמונדו לעולם לא יזכה להצלחה עם פניו הפרועות". תוך עשור, אף האף השטוח של המתאגרף הפך לפנים המזוהות ביותר בקולנוע הצרפתי, וההגדרה של גיבור ראשי נכתבה מחדש בשקט סביבו.
בנו של פסל
הוא נולד ב-9 באפריל 1933 בניי-סיר-סן, בקצה המערבי של פריז. אביו, פול בלמונדו, היה פסל מפורסם ממוצא איטלקי, שנולד באלג'יריה; אמו, שרה רינו-רישאר, הייתה ציירת. זו הייתה משפחה אמנותית שהולידה נער שדאג כמעט לשום דבר מלבד ספורט.
הוא שיחק כדורגל והתאגרף. הוא ערך את הופעת הבכורה שלו באיגרוף ח�ר ב-10 במאי 1949 וניצח שלושה קרבות רצופים בנוקאאוט בסיבוב הראשון לפני שפרש. הסיבה שלו הייתה זכורה ו, בהתחשב במה שהתרחש לאחר מכן, נבואית בטעות: "פסקתי כשהפנים שראיתי במראה החלו להשתנות". הוא עזב את הבית ספר בגיל שש עשרה.
בגיל עשרים הוא נכנס לקונסרבטואר לאמנויות הדרמה ולמד שלוש שנים. באוגוסט 1956 הוא קיבל רק ציון לשבח לשחקן הטוב ביותר, לאחר שביצע מערכון לעג לחבר השופטים. הוא החל במחוזות ובתיאטרון דה ל'אטלייה בפריז מ-1953, וערך את הופעתו הראשונה במסך בסרט הקצר מולייר ב-1956, ואחריו תפקידים קטנים ב-ברגילה, על סוס, ועל גלגלים (1957) ו-כלב, עכבר, וספוטניק (1958).
בלתי נשכח
ז'אן-לוק גודאר ליהק אותו מול ז'ן סבר ב-À bout de souffle (בלתי נשכח) ב-1960, והקולנוע הצרפתי שינה את צורתו. מישל פואיקר - גנב מכוניות, מחקה של בוגארט, רוצח קטן - לא היה גיבור בשום מובן שהתעשייה הכירה, ובלמונדו לא שיחק אותו ככזה. ההופעה הציעה גבריות במקום יופי, חוצפה במקום קסם, וקלות גופנית מול המצלמה שהפכה את כל שאר השחקנים על המסכים הצרפתיים לנראים כאילו הם תופסים תנוחות. הוא הפך לפנים של הגל החדש כמעט מיד.
הוא עבד עם במאי התנועה כשהתקדמה: גודאר שוב ב-פיירו המשוגע (1965), פרנסואה טרפו ב-סוסת המריונטות ממיסיסיפי (1969), ז'אן-פייר מלוויל ב-לאון מורן, כומר (1961), שם שיחק כומר והדגים שפניו הפרועות יכולות לשאת כבוד כמו גם גאווה. הוא עשה את קוף בחורף ב-1962 ולאחר מכן עבד עם קלוד ללוש. לאורך חמישים שנה הוא הופיע ביותר משמונים סרטים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפעלולים
אז הוא עשה משהו שהגל החדש לא סלח לו והציבור הצרפתי מעולם לא פסק לגמול לו: הוא פנה למסחר. אותו איש מריו (1964) החל את המעבר לסרטי פעולה-הרפתקאות, ומאמצע שנות ה-70 זה היה בעיקר מה שהוא עשה. הוא שיחק סוכן שירות חשאי ב-המקצוען (1981). לצד לואי דה פינס ואלן דלון הוא שלט בקופות הצרפתיות במשך שני עשורים, ומשך כ-160 מיליון צופים לאורך קריירתו.
האיגרוף והכדורגל השאירו אותו ביכולות יוצאות דופן, והוא ביצע את רוב הפעלולים שלו בעצמו - תלוי מבניינים, ממסוקים, מרכבות נוסעות, עד לגיל ביניימי מתקדם. הוליווד רדפה אחריו בעקשנות. הוא דחה אותה, סירב לסרטים בשפה האנגלית ונשאר בתוך הקולנוע הצרפתי לכל אורך חייו המקצועיים.
קיאן, ואחרי
ב-1987, לאחר 26 שנים מחוץ לבמה, הוא חזר לשחק את קיאן בעיבוד של סארטר, וזכה בחזרה במבקרים שכתבו אותו כפעלולן. הוא שיחק את סירנו דה ברז'ראק בפריז ב-1990, קנה את תיאטרון דה וריאטה ב-1991, וב-1993 הפיק את ארוחת השוטים, שהפך לאחד ממחזות הצרפתיים המצליחים ביותר של דורו.
פרס סזאר לשחקן הטוב ביותר הגיע ב-1989 עבור מסעו של ילד סורר. הוא סירב באותו פרס עבור המקצוען. הוא סבל משבץ ב-2001. סרטו האחרון, איש וכלבו (2009), כלל דמות שחלקה את קשיי ההליכה והדיבור שלו; הוא פרש לצמיתות ב-2011.
למה ז'אן-פול נקרא גאון
הטענה מבוססת על אינטליגנציה פיזית, ויש לומר בבירור שזו אומנות יותר מאשר אינטלקט. בלמונדו עזב את בית הספר בגיל שש עשרה, לא כתב כלום, לא ביים כלום, ונאמר לו על ידי מוריו שיש לו את הפנים הלא נכונות לעבודה. מה שהיה לו במקום זאת היה גוף שאומן באיגרוף להיות קריא לחלוטין - להעביר כוונה, איום, אדישות ותיאבון דרך תנוחה בלבד - ואינסטינקט להתנהג מול המצלמה כאילו אין מצלמה. זה נראה קל ואינו כזה. זו הסיבה ש-בלתי נשכח עדיין נראית מודרנית: ב-1960 כולם משחקים, ובלמונדו נראה פשוט קיים.
הדבר השני שראוי למילה הוא מה שהוא אפשר. לפניו, גיבור הקולנוע הצרפתי היה יפה באופן קבוע. אחריו, הוא יכול היה להיראות כמו לוחם שהפסיד כמה קרבות. סידור מחדש זה לא היה תאונת ליהוק; בלמונדו בנה את הארכיטיפ ואז היה לו הטווח להוכיח שזו לא תרמית, כששיחק כומר עבור מלוויל וסירנו על הבמה.
קוונטין טרנטינו כינה אותו "פועל שמייצג ויטליות, קריזמה, כוח רצון, הוא מייצג קולניות מרשימה" - מדובר בהערכה, לא בניתוח. הטיעון הנגדי הוא שהוא בילה את מחצית השניים של קריירתו בסרטי פעולה מסחריים מחושבים שאף מבקר רציני לא מגן עליהם, שעבודת הפעלולים שלו הייתה אומץ ולא אמנות, והטיעון בעדו מבוסס בעיקר על כמה שנים סביב 1960. הוא היה מבין פיזי מופתי שבחר, למשך שלושים שנה, שלא להימתח.
מורשת
הוא קיבל דרגת מפקד בלגיון הכבוד ב-2007, פרס דקל הזהב כבוד בקאנס ב-2011, אריה זהב להישג חיים בוונציה ב-2016, ומחוות סזאר ב-2017. הוא נישא לאלודי קונסטנטין ב-1952 ולנאטי טרדיבל ב-2002, היה בקשרים ארוכים עם אורסולה אנדרס ולורה אנטונלי, והיה אב לארבעה ילדים - הבכורה, פטריסיה, מתה בשרפה ב-1993; הצעירה ביותר, סטלה, נולדה כשהיה בן שבעים.
הוא מת בפריז ב-6 בספטמבר 2021, בגיל שמונים ושמונה. צרפת ערכה מחווה לאומית בהוטל דז אינווליד שלושה ימים לאחר מכן, ועמנואל מקרון כינה אותו גיבור לאומי. אפרו פוזר בגן בית הילדות שלו בפיריאק-סיר-מר. הגרדיאן דירג אותו "חלק אינטגרלי מההיסטוריה של הקולנוע הצרפתי, ושל צרפת עצמה", משפט נדיר בהספד שמפחית את ערכו: עבור דור שלם של צופי קולנוע הוא לא היה חלק מההיסטוריה. הוא היה הדבר עצמו.