ז'אן-פול סארטר

ז'אן-פול סארטר

ז'אן-פול שארל איימאר סארטר (Jean-Paul Charles Aymard Sartre; 21 ביוני 1905 – 15 באפריל 1980) היה פילוסוף, פעיל פוליטי וסופר צרפתי, שנחשב לדמות מובילה בפילוסופיה הצרפתית ובמרקסיזם של המאה ה-20. סארטר היה אחת הדמויות המרכזיות בפילוסופיה של האקזיסטנציאליזם (והפנומנולוגיה) ותומך במרקסיזם ליברטריאני. עבודתו השפיעה על הסוציולוגיה, התיאוריה הביקורתית, התיאוריה הפוסט-קולוניאלית ומדעי הספרות. הוא זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1964, אף שניסה לסרב לו בטענה שהוא תמיד דוחה כיבודים רשמיים וכי "סופר לא צריך לאפשר לעצמו להפוך למוסד".

לסארטר הייתה מערכת יחסים פתוחה עם הפילוסופית האקזיסטנציאליסטית והפמיניסטית הבולטת סימון דה בובואר (Simone de Beauvoir). יחד, סארטר ודה בובואר ערערו על ההנחות והציפיות התרבותיות והחברתיות של הרקע ממנו הגיעו, שאותו ראו כבורגני, הן באורח חייהם והן במחשבתם. הקונפליקט בין קונפורמיות מדכאת והרסנית מבחינה רוחנית (mauvaise foi, מילולית: 'חוסר תום לב') לבין דרך "אותנטית" של "הוויה" הפך לנושא הדומיננטי בעבודתו המוקדמת של סארטר, נושא המגולם ביצירתו הפילוסופית המרכזית "ההוויה והאין" (L'Être et le Néant, 1943). סארטר סיפק מבוא לפילוסופיה שלו בעבודתו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" (L'existentialisme est un humanisme, 1946), שהוצגה במקור כהרצאה.

סארטר נולד בפריז, איבד את אביו בגיל שנתיים וגדל בעיקר על ידי אמו וסבו, שהכיר לו את הספרות. הוא למד במוסד היוקרתי אקול נורמל סופרייר (École Normale Supérieure), שם פיתח עניין עמוק בפילוסופיה, בהשפעת הוגים כמו אנרי ברגסון (Henri Bergson), אדמונד הוסרל (Edmund Husserl) ומרטין היידגר (Martin Heidegger). הקריירה האקדמית המוקדמת של סארטר כללה הוראה במספר תיכונים צרפתיים ומעורבות במתיחות ובוויכוחים פרובוקטיביים.

חייו של סארטר התאפיינו במעורבות פוליטית חזקה. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא גויס, נפל בשבי ושוחרר מאוחר יותר, ולאחר מכן היה ממייסדי קבוצת ההתנגדות "סוציאליזם וחירות" (Socialisme et Liberté). אף שהקבוצה התפרקה, סארטר הפך לקול משפיע בצרפת הכבושה, תרם לספרות המחתרתית וכתב מחזות כמו "בדלתיים סגורות". לאחר המלחמה, הוא היה ממייסדי כתב העת "Les Temps modernes" והשתמש בפלטפורמה שלו כדי לקדם מטרות פוליטיות וחברתיות. הוא תמך בתנועות אנטי-קולוניאליות, גינה את מדיניות צרפת באלג'יריה, התנגד להתערבות ארה"ב בווייטנאם, והזדהה בתקופות שונות עם המרקסיזם והמאואיזם. למרות בריאותו המידרדרת בשנותיו האחרונות, סארטר נותר מחויב לאקטיביזם ולוויכוח אינטלקטואלי עד מותו ב-1980. בהלווייתו השתתפו 50,000 אבלים.

ביוגרפיה

### חיים מוקדמים

ז'אן-פול סארטר נולד ב-21 ביוני 1905 בפריז, בנם היחיד של ז'אן-בטיסט סארטר, קצין בצי הצרפתי, ואן-מארי (שוויצר). כשהיה סארטר בן שנתיים, אביו מת ממחלה, ככל הנראה כזו שנדבק בה בהודו-סין. אן-מארי עברה חזרה לבית הוריה במדון, שם גידלה את סארטר בעזרת אביה שארל שוויצר, מורה לגרמנית שלימד את סארטר מתמטיקה והכיר לו את הספרות הקלאסית בגיל צעיר מאוד. התיאולוג/נגן העוגב/רופא אלברט שוויצר היה בן דודו של סארטר. כשהיה בן שתים-עשרה, אמו של סארטר נישאה בשנית והמשפחה עברה ללה רושל, שם סבל לעיתים קרובות מבריונות, בין היתר בשל פזילה בעין ימין (אקסוטרופיה חושית).

כנער בשנות ה-20 של המאה ה-20, סארטר נמשך לפילוסופיה לאחר שקרא את מסתו של אנרי ברגסון "זמן ורצון חופשי: מסה על הנתונים המיידיים של התודעה". הוא למד ב-Cours Hattemer, בית ספר פרטי בפריז. הוא למד וקיבל תעודות בפסיכולוגיה, תולדות הפילוסופיה, לוגיקה, פילוסופיה כללית, אתיקה וסוציולוגיה, ופיזיקה, וכן את הדיפלומה שלו (diplôme d'études supérieures, שוות ערך בערך לתואר שני) בפריז באקול נורמל סופרייר (ENS), מוסד להשכלה גבוהה שהיה אלמה מאטר של כמה הוגים ואינטלקטואלים צרפתים בולטים. (תזה התואר השני שלו מ-1928 תחת הכותרת "L'Image dans la vie psychologique: rôle et nature" ["הדימוי בחיים הפסיכולוגיים: תפקיד וטבע"] הונחתה על ידי אנרי דלקרואה). ב-ENS החל סארטר את חברותו רבת השנים, שלעיתים הייתה מתוחה, עם רמון ארון (Raymond Aron). הוא גם התיידד עם פול ניזאן (Paul Nizan), שאותו החשיב כאלטר אגו שלו במהלך שנות האוניברסיטה ושחלק איתו את שאיפותיו הספרותיות. אולי ההשפעה המכרעת ביותר על התפתחותו הפילוסופית של סארטר הייתה השתתפותו השבועית בסמינרים של אלכסנדר קוז'ב (Alexandre Kojève), שנמשכה מספר שנים.

מהשנים הראשונות באקול נורמל, סארטר היה אחד ממעשי הקונדס הפרועים ביותר בו. ב-1927, הקריקטורה הסאטירית האנטי-מיליטריסטית שלו בכתב העת של בית הספר, שאותה כתב יחד עם ז'ורז' קנגילם (Georges Canguilhem), הרגיזה במיוחד את המנהל גוסטב לנסון. באותה שנה, עם חבריו ניזאן, לרוטיס, באיו והרלנד, הוא ארגן מתיחה תקשורתית בעקבות טיסתו המוצלחת של צ'ארלס לינדברג מניו יורק לפריז; סארטר וחבריו התקשרו לעיתונים והודיעו להם שלינדברג עומד לקבל תואר כבוד מהאקול. עיתונים רבים, כולל "לה פטי פריזיין", הכריזו על האירוע ב-25 במאי. אלפים, כולל עיתונאים וצופים סקרנים, הופיעו, מבלי לדעת שהם עדים לפעלול שכלל כפיל של לינדברג. השערורייה הובילה להתפטרותו של לנסון.

בסביבות 1928, סארטר נשכר כמורה פרטי לצרפתית על ידי הפילוסוף היפני קוקי שוזו (Kuki Shūzō). לעיתים משערים שקוקי, שילמד עם מרטין היידגר ואדמונד הוסרל בגרמניה, עשוי היה להיות הראשון לעורר את העניין של סארטר בפנומנולוגיה. עם זאת, ידוע שהעיסוק של סארטר בפנומנולוגיה של הוסרל מתוארך לאירוע מאוחר יותר ב-1932, כאשר הערה בנושא של רמון ארון, שחזר מברלין, הדהימה את סארטר במהלך דיון איתו בבית הקפה "Bec de Gaz" במונפרנאס.

מ-1931 עד 1945, סארטר לימד בתיכונים שונים בלה הבר (בתיכון לה הבר, כיום Lycée François-1er), לאן (בתיכון לאן, 1936–37), ולבסוף, פריז (בתיכון פסטר, 1937–1939, ובתיכון קונדורסה, 1941–1944; ראו להלן).

ב-1932 קרא סארטר את "מסע אל קצה הלילה" מאת לואי-פרדינאן סלין (Louis-Ferdinand Céline), ספר שהשפיע עליו באופן יוצא דופן.

ב-1933–34, הוא החליף את רמון ארון במכון הצרפתי בברלין, שם למד את הפילוסופיה הפנומנולוגית של אדמונד הוסרל. ארון כבר יעץ לו ב-1930 לקרוא את ספרו של עמנואל לוינס (Emmanuel Levinas) "התיאוריה של האינטואיציה בפנומנולוגיה של הוסרל". ב-1939 פרסם סארטר מאמר על האינטנציונליות של הוסרל במגזין הספרותי של אנדרה ז'יד (André Gide) "La Nouvelle Revue française", ששימש כמניפסט לפרויקט ה"מהפכני" שלו למיזוג פילוסופיה וספרות, וזיכה אותו בקהל מעריצים בקרב מורי פילוסופיה. המאמר סימן את תחילת הקריירה של סארטר כמבקר ספרות תחת חסותו של העורך הראשי של כתב העת, ז'אן פולאן (Jean Paulhan).

התחייה הנאו-הגליאנית בהובלת אלכסנדר קוז'ב וז'אן היפוליט (Jean Hyppolite) בשנות ה-30 עוררה דור שלם של הוגים צרפתים, כולל סארטר, לגלות את "הפנומנולוגיה של הרוח" של הגל.

### מלחמת העולם השנייה

ב-1939 גויס סארטר לצבא הצרפתי, שם שירת כמטאורולוג. הוא נפל בשבי הגרמני ב-1940 בפאדו, ובילה תשעה חודשים כשבוי מלחמה – בנאנסי ולבסוף בסטלאג XII-D בטריר, שם כתב את יצירתו התיאטרלית הראשונה, "Bariona, ou le fils du tonnerre", דרמה העוסקת בחג המולד. בתקופת כליאה זו קרא סארטר את "הוויה וזמן" של מרטין היידגר, שלימים הפך להשפעה מרכזית על המסה שלו על אונטולוגיה פנומנולוגית. בשל בריאות לקויה (הוא טען שראייתו הלקויה והפזילה השפיעו על שיווי המשקל שלו), סארטר שוחרר באפריל 1941. לפי מקורות אחרים, הוא ברח לאחר ביקור רפואי אצל רופא עיניים. לאחר שקיבל מעמד אזרחי, הוא חזר למשרת ההוראה שלו בתיכון פסטר בנויאי, ליד פריז, והשתקע במלון מיסטרל. באוקטובר 1941 קיבל משרה, שהוחזקה בעבר על ידי מורה יהודי שנאסר עליו ללמד על פי חוקי וישי, בתיכון קונדורסה בפריז.

לאחר שחזר לפריז במאי 1941, הוא השתתף בהקמת קבוצת המחתרת "סוציאליזם וחירות" (המשך לקבוצתו מ-1940 "תחת המגף") עם סופרים אחרים כמו סימון דה בובואר, מוריס מרלו-פונטי (Maurice Merleau-Ponty), ז'אן-טוסן דסאנטי (Jean-Toussaint Desanti), דומיניק דסאנטי, ז'אן קנאפה (Jean Kanapa) וסטודנטים מהאקול נורמל. באביב 1941, סארטר הציע ב"עליזות פראית" באחת הפגישות ש"סוציאליזם וחירות" יתנקשו במשתפי פעולה בולטים עם המלחמה כמו מרסל דאה (Marcel Déat), אך דה בובואר ציינה שהרעיון שלו נדחה מכיוון ש"אף אחד מאיתנו לא הרגיש מוסמך להכין פצצות או להשליך רימונים". ההיסטוריון הבריטי איאן אוסבי (Ian Ousby) ציין שהצרפתים תמיד חשו שנאה רבה יותר למשתפי פעולה מאשר לגרמנים, וציין שדווקא צרפתים כמו דאה היו אלו שסארטר רצה להתנקש בהם ולא המושל הצבאי של צרפת, הגנרל אוטו פון שטולפנאגל (Otto von Stülpnagel), והסיסמה הפופולרית תמיד הייתה "מוות ללאוואל!" ולא "מוות להיטלר!". באוגוסט נסעו סארטר ודה בובואר לריביירה הצרפתית בחיפוש אחר תמיכתם של אנדרה ז'יד ואנדרה מאלרו (André Malraux). עם זאת, שניהם היו מהססים, וייתכן שזו הייתה הסיבה לאכזבתו ולייאושו של סארטר. "סוציאליזם וחירות" התפרקה עד מהרה וסארטר החליט לכתוב במקום להיות מעורב בהתנגדות פעילה. לאחר מכן כתב את "ההוויה והאין" (שפורסם בהוצאת גלימאר בבחירה סמלית לפרויקט של סארטר להביא פילוסופיה לקהל הרחב), "הזבובים" ו"בדלתיים סגורות", שאף אחד מהם לא צונזר על ידי הגרמנים, וכן תרם למגזינים ספרותיים חוקיים ובלתי חוקיים כאחד.

במאמרו "פריז תחת הכיבוש", כתב סארטר שההתנהגות ה"נכונה" של הגרמנים גררה יותר מדי פריזאים לשיתוף פעולה עם הכיבוש, וקיבלו את מה שלא טבעי כטבעי:

> הגרמנים לא צעדו, אקדח ביד, ברחובות. הם לא הכריחו אזרחים לפנות להם את הדרך על המדרכה. הם היו מציעים מושבים לנשים מבוגרות במטרו. הם הפגינו חיבה רבה לילדים והיו טופחים להם על הלחי. נאמר להם להתנהג בצורה נכונה ובהיותם ממושמעים, הם ניסו בביישנות ובמצפוניות לעשות זאת. חלקם אף הפגינו טוב לב תמים שלא יכול היה למצוא ביטוי מעשי.

סארטר ציין שכאשר חיילי הוורמאכט ביקשו מפריזאים בנימוס בצרפתית במבטא גרמני הכוונה, אנשים בדרך כלל חשו מבוכה ובושה ככל שניסו לעזור לוורמאכט, מה שהוביל את סארטר להעיר: "לא יכולנו להיות טבעיים". צרפתית הייתה שפה שנלמדה רבות בבתי ספר גרמניים ורוב הגרמנים יכלו לדבר לפחות מעט צרפתית. סארטר עצמו תמיד מצא זאת קשה כשחייל וורמאכט ביקש ממנו הכוונה, בדרך כלל אמר שהוא לא יודע לאן החייל רוצה להגיע, אך עדיין הרגיש אי-נוחות שכן עצם הפעולה של דיבור עם הוורמאכט פירושה שהוא היה שותף לכיבוש. אוסבי כתב: "אבל, בכל דרך צנועה שהיא, כל אחד עדיין היה צריך להחליט איך הוא הולך להתמודד עם החיים בחברה מתפרקת... אז הדאגות של סארטר... לגבי איך להגיב כשחייל גרמני עצר אותו ברחוב וביקש בנימוס הכוונה לא היו חסרות חשיבות כפי שהן עשויות להישמע בהתחלה. הן היו סמליות לאופן שבו הדילמות של הכיבוש הציגו את עצמן בחיי היומיום". סארטר כתב שעצם ה"נכונות" של הגרמנים גרמה לשחיתות מוסרית אצל אנשים רבים שהשתמשו בהתנהגות ה"נכונה" של הגרמנים כתירוץ לפסיביות, ועצם הפעולה של ניסיון לחיות את חיי היומיום ללא ערעור על הכיבוש סייעה ל"סדר החדש באירופה", שהיה תלוי בפסיביות של אנשים רגילים כדי להשיג את מטרותיו.

לאורך הכיבוש, המדיניות הגרמנית הייתה לבזוז את צרפת, ומחסור במזון היה תמיד בעיה מרכזית שכן רוב המזון מהכפר הצרפתי הלך לגרמניה. סארטר כתב על ה"קיום הרדום" של הפריזאים בזמן שאנשים חיכו באובססיביות להגעה השבועית האחת של משאיות שהביאו מזון מהכפר שהגרמנים אפשרו, וכתב: "פריז הייתה הופכת לחיוורת ומפהקת מרעב תחת השמיים הריקים. מנותקת משאר העולם, מוזנת רק דרך רחמים או מניע נסתר, העיר ניהלה חיים מופשטים וסמליים בלבד". סארטר עצמו חי על תזונה של ארנבים שנשלחו אליו על ידי חבר של דה בובואר שחי באנז'ו. הארנבים היו בדרך כלל במצב מתקדם של ריקבון, מלאים ברימות, ולמרות שהיה רעב, סארטר פעם זרק ארנב אחד כבלתי אכיל, באומרו שיש בו יותר רימות מאשר בשר. סארטר גם ציין שהשיחות בבית הקפה "Café de Flore" בין אינטלקטואלים השתנו, שכן החשש שאחד מהם עשוי להיות "mouche" (מלשין) או כותב ה"corbeau" (מכתבי הלשנה אנונימיים) גרם לכך שאף אחד לא באמת אמר למה הוא מתכוון יותר, מה שכפה צנזורה עצמית. לסארטר וחבריו ב"Café de Flore" היו סיבות לפחדם; עד ספטמבר 1940, האבווהר לבדו כבר גייס 32,000 צרפתים לעבוד כ"mouches", בעוד שעד 1942 הפיקוד הצבאי בפריז קיבל ממוצע של 1,500 מכתבים ביום שנשלחו על ידי ה"corbeaux".

סארטר כתב שתחת הכיבוש פריז הפכה ל"זיוף", הדומה לבקבוקי יין ריקים המוצגים בחלונות ראווה שכן כל היין יוצא לגרמניה, נראית כמו פריז הישנה, אך מרוקנת, שכן מה שהפך את פריז למיוחדת נעלם. בפריז כמעט לא היו מכוניות ברחובות במהלך הכיבוש שכן הנפט הלך לגרמניה בעוד הגרמנים הטילו עוצר לילי, מה שהוביל את סארטר להעיר שפריז "הייתה מאוכלסת על ידי הנעדרים". סארטר גם ציין שאנשים החלו להיעלם תחת הכיבוש, וכתב:

> יום אחד אולי תתקשר לחבר והטלפון יצלצל זמן רב בדירה ריקה. תלך ותצלצל בפעמון הדלת, אבל אף אחד לא יענה. אם השוער יפרוץ את הדלת, תמצא שני כיסאות עומדים קרוב זה לזה במסדרון עם בדלי סיגריות גרמניות על הרצפה ביניהם. אם אשתו או אמו של האיש שנעלם היו נוכחות במעצרו, היא תגיד לך שהוא נלקח על ידי גרמנים מנומסים מאוד, כמו אלה ששאלו את הדרך ברחוב. וכשהיא הלכה לשאול מה קרה להם במשרדים בשדרת פוש או ברחוב דה סוסיי, היא הייתה מתקבלת בנימוס ונשלחת משם עם מילים מנחמות" [מס' 11 רחוב דה סוסיי היה המטה של הגסטפו בפריז].

סארטר כתב שמדי ה"feldgrau" ("אפור שדה") של הוורמאכט והמדים הירוקים של משטרת הסדר שנראו כה זרים ב-1940 הפכו למקובלים, שכן אנשים היו קהים לקבל את מה שסארטר כינה "גוון ירוק חיוור, עמום, לא בולט, שהעין כמעט ציפתה למצוא בין הבגדים הכהים של האזרחים". תחת הכיבוש, הצרפתים כינו לעיתים קרובות את הגרמנים "les autres" ("האחרים"), מה שהעניק השראה לאמירה של סארטר במחזהו "בדלתיים סגורות" ("Huis clos") ש"הגיהנום הוא האחרים" ("l'enfer, c'est les Autres"). סארטר התכוון בשורה "l'enfer, c'est les Autres" לפחות בחלקה להיות עקיצה כלפי הכובשים הגרמנים.

סארטר היה תורם פעיל מאוד ל"Combat", עיתון שנוצר בתקופה המחתרתית על ידי אלבר קאמי (Albert Camus), פילוסוף וסופר שהחזיק באמונות דומות. סארטר ודה בובואר נותרו חברים של קאמי עד 1951, עם פרסום ספרו של קאמי "האדם המורד". סארטר כתב בהרחבה לאחר המלחמה על קבוצות מיעוט מוזנחות, כלומר יהודי צרפת ואנשים שחורים. ב-1946 פרסם את "הרהורים על השאלה היהודית" (Anti-Semite and Jew), לאחר שפרסם את החלק הראשון של המסה, "דיוקן האנטישמי", שנה קודם לכן ב-"Les Temps modernes", מס' 3. במסה, במהלך הסבר האטיולוגיה של ה"שנאה" כפנטזיות השלכתיות של השונא בעת הרהור על השאלה היהודית, הוא תוקף את האנטישמיות בצרפת בתקופה שבה היהודים שחזרו ממחנות הריכוז ננטשו במהירות. ב-1947 פרסם סארטר מספר מאמרים הנוגעים למצבם של אפרו-אמריקאים בארצות הברית – ספציפית הגזענות והאפליה נגדם במדינה – באוסף ה"Situations" השני שלו. לאחר מכן, ב-1948, עבור המבוא ל"אנתולוגיה של השירה הכושית והמלגשית החדשה" של לאופולד סדאר סנגור (Léopold Sédar Senghor), הוא כתב את "אורפאוס השחור" (פורסם מחדש ב-"Situations III"), ביקורת על הקולוניאליזם והגזענות לאור הפילוסופיה שפיתח סארטר ב"ההוויה והאין". מאוחר יותר, בעוד שסארטר תויג על ידי כמה סופרים כמתנגד, הפילוסוף והמתנגד הצרפתי ולדימיר ינקלביץ' (Vladimir Jankélévitch) ביקר את חוסר המחויבות הפוליטית של סארטר במהלך הכיבוש הגרמני, ופירש את מאבקיו הנוספים למען החירות כניסיון לכפר על עצמו. לפי קאמי, סארטר היה סופר שהתנגד; לא מתנגד שכתב.

בעקבות שחרור פריז בסוף אוגוסט והשקת ה"épuration légale" (טיהור חוקי), סארטר הפך לחבר בוועדת הטיהור של חנויות הספרים וההוצאה לאור, גוף בעל מעמד משפטי מעורפל. בסוף אוקטובר 1944, הוא נפגש עם ז'אן ברולייה (Jean Bruller) ופייר סגר (Pierre Seghers), שני חברים נוספים בוועדה, וכרת עסקה שדיכאה את "La Nouvelle Revue française" משתפת הפעולה כמחיר של שימור המוציא לאור שלה (ושל סארטר עצמו), גלימאר. באותו חודש, סארטר נטל את הניהול של פרויקט עריכה חדש עבור גלימאר תחת הדגל של "ספרות מחויבת" כדי להחליף את ה-NRF, שנקרא בתחילה "La Condition humaine" ושונה שמו בדצמבר 1944 ל-"Les Temps modernes" (על שם סרטו של צ'ארלי צ'פלין מ-1936 "זמנים מודרניים").

ב-1945, לאחר סיום המלחמה, עבר סארטר לדירה ברחוב בונפרטה, שם הפיק את רוב עבודתו הבאה ושם חי עד 1962. משם הוא השיק את הגיליון הראשון של הרבעון הספרותי והפוליטי "Les Temps modernes" כעורכו הראשי באוקטובר 1945, בין היתר כדי לפופולריות את מחשבתו שלו. מאמרי המערכת המוקדמים שלו למגזין העלו במעורפל סוציאליזם אוטופי אך שמרו על המיקוד בספרות כדי להמשיך את הפרויקט של פולאן. הוא הפסיק ללמד והקדיש את זמנו לכתיבה ולאקטיביזם פוליטי. הוא הסתמך על חוויות המלחמה שלו עבור טרילוגיית הרומנים הגדולה שלו, "דרכי החירות" (Les Chemins de la Liberté) (1945–1949).

### פוליטיקה של המלחמה הקרה ואנטי-קולוניאליזם

התקופה הראשונה בקריירה של סארטר, שהוגדרה במידה רבה על ידי "ההוויה והאין" (1943), פינתה את מקומה לתקופה שנייה – כאשר העולם נתפס כמפוצל לגושים קומוניסטיים וקפיטליסטיים – של מעורבות פוליטית מפורסמת מאוד. סארטר נטה להאדיר את ההתנגדות לאחר המלחמה כביטוי הבלתי מתפשר של מוסר בפעולה, ונזכר שהמתנגדים היו "להקת אחים" שנהנו מ"חירות אמיתית" בצורה שלא הייתה קיימת לפני או אחרי המלחמה. סארטר היה "חסר רחמים" בתקיפת כל מי ששיתף פעולה או נותר פסיבי במהלך הכיבוש הגרמני; למשל, ביקורת על קאמי על שחתם על עצומה לחוס על הסופר משתף הפעולה רובר בראזיאק (Robert Brasillach) מהוצאה להורג. המחזה שלו מ-1948 "ידיים מלוכלכות" (Les mains sales) חקר במיוחד את הבעיה של להיות אינטלקטואל "מחויב" פוליטית. הוא אימץ את המרקסיזם אך לא הצטרף למפלגה הקומוניסטית. במשך תקופה בסוף שנות ה-40, סארטר תיאר את הלאומיות הצרפתית כ"פרובינציאלית" ובמסה מ-1949 קרא ל"ארצות הברית של אירופה". במסה שפורסמה בגיליון יוני 1949 של כתב העת "Politique étrangère", כתב סארטר:

> אם אנחנו רוצים שהציוויליזציה הצרפתית תשרוד, היא חייבת להשתלב במסגרת של ציוויליזציה אירופית גדולה. למה? אמרתי שציוויליזציה היא ההשתקפות על מצב משותף. באיטליה, בצרפת, בבנלוקס, בשוודיה, בנורווגיה, בגרמניה, ביוון, באוסטריה, בכל מקום אנו מוצאים את אותן בעיות ואותם סכנות... אבל למדיניות תרבותית זו יש סיכויים רק כאלמנטים של מדיניות המגנה על האוטונומיה התרבותית של אירופה מול אמריקה וברית המועצות, אך גם על האוטונומיה הפוליטית והכלכלית שלה, במטרה להפוך את אירופה לכוח יחיד בין הגושים, לא גוש שלישי, אלא כוח אוטונומי שיסרב לאפשר לעצמו להיקרע לגזרים בין האופטימיות האמריקאית למדענות הרוסית.

על מלחמת קוריאה, כתב סארטר: "אין לי ספק שהפיאודלים של דרום קוריאה והאימפריאליסטים האמריקאים קידמו את המלחמה הזו. אבל אני גם לא מפקפק בכך שהיא החלה על ידי צפון קוריאנים". ביולי 1950, כתב סארטר ב-"Les Temps Modernes" על יחסו שלו ושל דה בובואר לברית המועצות:

> מכיוון שלא היינו חברים במפלגה [הקומוניסטית] ולא תומכיה המוצהרים, לא הייתה זו חובתנו לכתוב על מחנות עבודה סובייטיים; היינו חופשיים להישאר מרוחקים מהמריבה על טבעה של מערכת זו, בתנאי שלא התרחשו אירועים בעלי משמעות סוציולוגית.

סארטר טען שברית המועצות היא מדינה "מהפכנית" הפועלת לשיפור האנושות וניתן לבקר אותה רק על כך שלא עמדה באידיאלים של עצמה, אך שמבקרים צריכים לזכור שהמדינה הסובייטית צריכה להגן על עצמה מפני עולם עוין; לעומת זאת סארטר טען שהכישלונות של מדינות "בורגניות" נובעים מחסרונותיהן המולדים. העיתונאי השווייצרי פרנסואה בונדי (François Bondy) כתב שעל סמך קריאה של מאמריו, נאומיו וראיונותיו הרבים של סארטר "דפוס בסיסי פשוט לעולם לא נכשל להופיע: שינוי חברתי חייב להיות מקיף ומהפכני" והמפלגות שמקדמות את השינויים המהפכניים "ניתן לבקר, אך רק על ידי אלה שמזדהים לחלוטין עם מטרתה, מאבקה ודרכה לשלטון", וראה בעמדתו של סארטר "אקזיסטנציאליסטית".

סארטר האמין בתקופה זו בעליונות המוסרית של הגוש המזרחי, בטענה שאמונה זו נחוצה "כדי לשמור על התקווה בחיים" והתנגד לכל ביקורת על ברית המועצות עד כדי כך שמוריס מרלו-פונטי כינה אותו "אולטרה-בולשביק". הביטוי של סארטר "אסור לשלול מהעובדים של בילנקור את תקוותיהם" (בצרפתית: "il ne faut pas désespérer Billancourt"), הפך לביטוי שמשמעותו שפעילים קומוניסטים לא צריכים לספר את כל האמת לעובדים כדי למנוע ירידה בהתלהבות המהפכנית שלהם.

ב-1954, מיד לאחר מותו של סטלין, ביקר סארטר בברית המועצות, שלדבריו מצא בה "חופש ביקורת מוחלט" בעודו מגנה את ארצות הברית על שקיעה לתוך "פרה-פשיזם". סארטר כתב על אותם סופרים סובייטים שגורשו מאיגוד הסופרים הסובייטי "עדיין הייתה להם ההזדמנות להשתקם על ידי כתיבת ספרים טובים יותר". הערותיו של סארטר על המהפכה ההונגרית ב-1956 מייצגות למדי את דעותיו המשתנות והסותרות לעיתים קרובות. מצד אחד, סארטר ראה בהונגריה איחוד אמיתי בין אינטלקטואלים לעובדים רק כדי לבקר אותה על "איבוד בסיס סוציאליסטי".

ב-1964, סארטר תקף את ה"נאום הסודי" של חרושצ'וב שגינה את הדיכויים והטיהורים הסטליניסטיים. סארטר טען ש"ההמונים לא היו מוכנים לקבל את האמת".

ב-1969, סארטר, יחד עם 15 סופרים צרפתים בולטים אחרים, כולל לואי אראגון (Louis Aragon) ומישל בוטור (Michel Butor), חתמו על מכתב המחאה נגד גירושו של "הסופר המייצג ביותר של המסורת הרוסית הגדולה, אלכסנדר סולז'ניצין – שכבר היה קורבן לדיכוי סטליניסטי", מאיגוד הסופרים הסובייטיים.

ב-1973, הוא טען ש"סמכות מהפכנית תמיד צריכה להיפטר מכמה אנשים שמאיימים עליה, והמוות שלהם הוא הדרך היחידה". מספר אנשים, החל מפרנק גיבני (Frank Gibney) ב-1961, סיווגו את סארטר כ"אידיוט שימושי" בשל עמדתו הבלתי ביקורתית.

סארטר החל להעריץ את המנהיג הפולני ולדיסלב גומולקה (Władysław Gomułka), אדם שדגל ב"דרך פולנית לסוציאליזם" ורצה יותר עצמאות לפולין, אך היה נאמן לברית המועצות בגלל סוגיית קו אודר-נייסה. העיתון של סארטר "Les Temps Modernes" הקדיש מספר גיליונות מיוחדים ב-1957 וב-1958 לפולין תחת גומולקה, ושבח אותו על הרפורמות שלו. בונדי כתב על הסתירה הבולטת בין ה"אולטרה-בולשביזם" של סארטר כשהביע הערצה למנהיג הסיני מאו דזה-דונג (Mao Zedong) כאדם שהוביל את ההמונים המדוכאים של העולם השלישי למהפכה, תוך שהוא משבח גם מנהיגים קומוניסטים מתונים יותר כמו גומולקה.

כאנטי-קולוניאליסט, סארטר לקח תפקיד בולט במאבק נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה, והשימוש בעינויים ובמחנות ריכוז על ידי הצרפתים באלג'יריה. הוא הפך לתומך בולט של ה-FLN במלחמת העצמאות של אלג'יריה והיה אחד החותמים על "מניפסט ה-121". כתוצאה מכך, סארטר הפך למטרה מקומית של הארגון הצבאי החשאי (OAS), ונמלט משני פיגועי פצצה בתחילת שנות ה-60. מאוחר יותר הוא טען ב-1959 שכל אדם צרפתי אחראי לפשעים הקולקטיביים במהלך מלחמת העצמאות של אלג'יריה. (הייתה לו פילגש אלג'יראית, ארלט אלקאים, שהפכה לבתו המאומצת ב-1965.) הוא התנגד למעורבות ארה"ב במלחמת וייטנאם, ויחד עם ברטראנד ראסל (Bertrand Russell) ואחרים, ארגן טריבונל שנועד לחשוף פשעי מלחמה של ארה"ב, שנודע כטריבונל ראסל ב-1967.

עבודתו לאחר מותו של סטלין, "ביקורת התבונה הדיאלקטית" (Critique de la raison dialectique), הופיעה ב-1960 (כרך שני הופיע לאחר מותו). ב"ביקורת" יצא סארטר להעניק למרקסיזם הגנה אינטלקטואלית נמרצת יותר מזו שקיבל עד אז; הוא סיים במסקנה שהמושג של מרקס על "מעמד" כישות אובייקטיבית הוא שגוי. הדגש של סארטר על הערכים ההומניסטיים בעבודותיו המוקדמות של מרקס הוביל לסכסוך עם אינטלקטואל שמאלני מוביל בצרפת בשנות ה-60, לואי אלתוסר (Louis Althusser), שטען שהרעיונות של מרקס הצעיר הוחלפו באופן מכריע על ידי המערכת ה"מדעית" של מרקס המאוחר. בסוף שנות ה-50, סארטר החל לטעון שמעמדות הפועלים האירופיים היו אפוליטיים מדי מכדי לבצע את המהפכה שחזה מרקס, ובהשפעת פרנץ פנון (Frantz Fanon) החל לטעון שההמונים המרוששים של העולם השלישי, ה"ארורים של האדמה" האמיתיים, הם אלו שיבצעו את המהפכה. נושא מרכזי במאמריו הפוליטיים של סארטר בשנות ה-60 היה הגועל שלו מה"אמריקניזציה" של מעמד הפועלים הצרפתי שהעדיף בהרבה לצפות בתוכניות טלוויזיה אמריקאיות מדובבות לצרפתית מאשר להסית למהפכה.

סארטר היה נותן חסות של הוועדה למשחק הוגן לקובה. הוא נסע לקובה בשנות ה-60 כדי לפגוש את פידל קסטרו (Fidel Castro) ושוחח עם ארנסטו "צ'ה" גווארה (Ernesto "Che" Guevara). לאחר מותו של גווארה, סארטר הכריז עליו כ"לא רק אינטלקטואל אלא גם בן האדם השלם ביותר של תקופתנו" וה"אדם המושלם ביותר של העידן". סארטר גם החמיא לגווארה בכך שהצהיר ש"הוא חי את מילותיו, דיבר את מעשיו שלו וסיפורו וסיפור העולם רצו במקביל". עם זאת, הוא התנגד לרדיפת הומוסקסואלים על ידי ממשלתו של קסטרו, שאותה השווה לרדיפת הנאצים את היהודים, ואמר: "בקובה אין יהודים, אבל יש הומוסקסואלים".

במהלך שביתת רעב קולקטיבית ב-1974, סארטר ביקר את חבר סיעת הצבא האדום אנדראס באדר (Andreas Baader) בכלא שטמהיים וביקר את תנאי הכליאה הקשים.

### קריירה כאינטלקטואל ציבורי

בעוד שהמיקוד הרחב של חייו של סארטר סבב סביב המושג של חירות אנושית, הוא החל השתתפות אינטלקטואלית מתמשכת בעניינים ציבוריים יותר לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, בסביבות 1944–1945. לפני מלחמת העולם השנייה, הוא הסתפק בתפקיד של אינטלקטואל ליברלי אפוליטי: "כעת מלמד בתיכון בלאן... סארטר הפך את בית הקפה דום במפגש השדרות מונפרנאס וראספאי למפקדה שלו. הוא השתתף בהצגות, קרא רומנים, וסעד [עם] נשים. הוא כתב. והוא פורסם". סארטר ובת זוגו לכל החיים, דה בובואר, התקיימו, במילותיה, במקום שבו "העולם סביבנו היה רק רקע שעליו התנהלו חיינו הפרטיים".

המלחמה פקחה את עיניו של סארטר למציאות פוליטית שהוא עדיין לא הבין עד שנאלץ למעורבות מתמדת בה: "העולם עצמו הרס את האשליות של סארטר לגבי אינדיבידואלים מבודדים הקובעים את גורלם והבהיר את חלקו האישי באירועי התקופה". בחזרתו לפריז ב-1941, הוא הקים את קבוצת ההתנגדות "סוציאליזם וחירות". ב-1943, לאחר שהקבוצה התפרקה, סארטר הצטרף לקבוצת התנגדות של סופרים, שבה נותר משתתף פעיל עד סוף המלחמה. הוא המשיך לכתוב בפראות, ובשל "החוויה המכרעת הזו של מלחמה ושבי החל סארטר לנסות לבנות מערכת מוסרית חיובית ולהביע אותה דרך הספרות".

ההתחלה הסמלית של שלב חדש זה בעבודתו של סארטר ארוזה במבוא שכתב לכתב עת חדש, "Les Temps modernes", באוקטובר 1945. כאן הוא יישר קו עם כתב העת, ובכך עם עצמו, עם השמאל וקרא לסופרים להביע את מחויבותם הפוליטית. עם זאת, יישור קו זה היה בלתי מוגדר, מכוון יותר למושג השמאל מאשר למפלגה ספציפית של השמאל.

במהלך משפטו של רובר בראזיאק, סארטר היה בין מספר קטן של אינטלקטואלים בולטים שדגלו בהוצאתו להורג על 'פשעים אינטלקטואליים'.

הפילוסופיה של סארטר התאימה לכך שהוא יהיה אינטלקטואל ציבורי. הוא חזה את התרבות כמושג נזיל מאוד; לא קבוע מראש, ולא גמור בהחלט; במקום זאת, באופנה אקזיסטנציאליסטית אמיתית, "התרבות נתפסה תמיד כתהליך של המצאה והמצאה מחדש מתמדת". זה מסמן את סארטר, האינטלקטואל, כפרגמטיסט, מוכן לזוז ולשנות עמדה יחד עם אירועים. הוא לא עקב בדוגמטיות אחרי מטרה מלבד האמונה בחירות אנושית, והעדיף לשמור על אובייקטיביות של פציפיסט. זהו הנושא המקיף הזה של חירות שמשמעותו שעבודתו "מערערת את הבסיסים להבחנות בין הדיסציפלינות". לכן, הוא היה מסוגל להחזיק ידע על פני מגוון עצום של נושאים: "הסדר העולמי הבינלאומי, הארגון הפוליטי והכלכלי של החברה העכשווית, במיוחד צרפת, המסגרות המוסדיות והמשפטיות המסדירות את חייהם של אזרחים רגילים, מערכת החינוך, רשתות התקשורת השולטות ומפיצות מידע. סארטר סירב באופן שיטתי לשתוק לגבי מה שראה כאי-שוויון ועוולות בעולם".

סארטר תמיד הזדהה עם השמאל. ב-1948, הוא עזר להקים את המפלגה השמאלנית קצרת הימים הידועה בשם "Rassemblement démocratique révolutionnaire" (RDR); המפלגה התפרקה שנה לאחר מכן. בשנות ה-50, הוא תמך במפלגה הקומוניסטית הצרפתית (PCF) עד הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956, למרות העובדה שבעקבות השחרור, ה-PCF זעמה על הפילוסופיה של סארטר, שנראתה כמי שמושכת גברים ונשים צרפתים צעירים הרחק מהאידיאולוגיה של הקומוניזם ואל תוך האקזיסטנציאליזם של סארטר עצמו. מ-1956 ואילך סארטר דחה את הטענות של ה-PCF לייצג את מעמדות הפועלים הצרפתיים, והתנגד ל"נטיות הסמכותניות" שלה. בסוף שנות ה-60 סארטר תמך במאואיסטים, תנועה שדחתה את סמכותן של מפלגות קומוניסטיות מבוססות. כאשר המפלגה המאואיסטית "Gauche prolétarienne" (GP) נאסרה על ידי המדינה הגוליסטית ב-1970, קידום העיתון שלה "La Cause du peuple" ומכירתו ברחוב הפכו לתג כבוד עבור סארטר.

בעקבות מלחמה ששיתפה לראשונה את סארטר כראוי בעניינים פוליטיים, הוא הציג גוף עבודה ש"הרהר כמעט על כל נושא חשוב של מחשבתו המוקדמת והחל לחקור פתרונות חלופיים לבעיות שהוצבו שם". הקשיים הגדולים ביותר שהוא וכל האינטלקטואלים הציבוריים של התקופה התמודדו איתם היו ההיבטים הטכנולוגיים הגוברים של העולם שהפכו את המילה המודפסת כצורה של ביטוי למיושנת. לדעתו של סארטר, ה"צורות הספרותיות הבורגניות המסורתיות נותרות עליונות מלידה", אך יש "הכרה שיש לאמץ את צורות 'תקשורת ההמונים' הטכנולוגיות החדשות" אם ברצוננו להשיג את מטרותיו האתיות והפוליטיות של סארטר כאינטלקטואל אותנטי ומחויב: דה-מיסטיפיקציה של פרקטיקות פוליטיות בורגניות והעלאת המודעות, הן הפוליטית והן התרבותית, של מעמד הפועלים.

המאבק עבור סארטר היה נגד הטייקונים המונופוליסטיים שהחלו להשתלט על התקשורת ולהרוס את תפקיד האינטלקטואל. ניסיונותיו להגיע לקהל תווכו על ידי כוחות אלה, ולעיתים קרובות אלו היו הכוחות שהוא נאלץ להיאבק נגדם. הוא היה מיומן מספיק, עם זאת, כדי לעקוף חלק מהבעיות הללו על ידי הגישה האינטראקטיבית שלו לצורות התקשורת השונות, פרסום ראיונות הרדיו שלו בטור בעיתון למשל, ולהיפך.

תפקידו של סארטר כאינטלקטואל ציבורי הציב אותו לעיתים בסכנה פיזית, כמו ביוני 1961, כאשר פצצת פלסטיק התפוצצה בכניסה לבניין הדירות שלו. תמיכתו הציבורית בהגדרה עצמית אלג'יראית באותה תקופה הובילה את סארטר להפוך למטרה של מסע הטרור שהתגבר ככל שמצב המתיישבים הידרדר. אירוע דומה התרחש בשנה שלאחר מכן והוא החל לקבל מכתבי איום מאוראן, אלג'יריה.

תפקידו של סארטר בסכסוך זה כלל את הערותיו במבוא שלו ל"ארורים של האדמה" של פרנץ פנון ש, "לירות באירופי זה להרוג שתי ציפורים במכה אחת, להשמיד מדכא ואת האדם שהוא מדכא בו זמנית: נשאר אדם מת ואדם חופשי". הערה זו הובילה לכמה ביקורות מימין, כמו על ידי בריאן סי. אנדרסון ומייקל וולצר. בכתיבה עבור "Dissent", וולצר הציע שסארטר, אירופי, היה צבוע על כך שלא התנדב להיהרג.

עם זאת, עמדותיו של סארטר בנוגע לסכסוך פוסט-קולוניאלי לא היו חסרות מחלוקת לחלוטין בשמאל; המבוא של סארטר מושמט ממהדורות מסוימות של "ארורים של האדמה" המודפסות לאחר 1967. הסיבה לכך היא תמיכתו הציבורית בישראל במלחמת ששת הימים. אלמנתו של פנון, ג'וזי, ראתה בעמדתו הפרו-ישראלית של סארטר כלא עקבית עם העמדה האנטי-קולוניאליסטית של הספר, שממנו הושמט לבסוף המבוא שלו. כשרואיינה באוניברסיטת הווארד ב-1978, היא הסבירה, "כשישראל הכריזה מלחמה על מדינות ערב [במהלך מלחמת ששת הימים], הייתה תנועה פרו-ציונית גדולה לטובת ישראל בקרב אינטלקטואלים מערביים (צרפתים). סארטר לקח חלק בתנועה זו. הוא חתם על עצומות לטובת ישראל. הרגשתי שהעמדות הפרו-ציוניות שלו אינן תואמות את עבודתו של פנון". הדפסות חוזרות אחרונות של ספרו של פנון כללו בדרך כלל את המבוא של סארטר.

### כתיבה

סארטר כתב בהצלחה במספר מצבים ספרותיים ותרם תרומות מרכזיות לביקורת ספרות וביוגרפיה ספרותית. המחזות שלו סמליים מאוד ומשמשים כאמצעי להעברת הפילוסופיה שלו. הידוע ביותר, "בדלתיים סגורות" (Huis-clos), מכיל את השורה המפורסמת "L'enfer, c'est les autres", המתורגמת בדרך כלל כ"הגיהנום הוא האחרים". מלבד ההשפעה של "הבחילה", יצירתו הבדיונית המרכזית של סארטר הייתה טרילוגיית "דרכי החירות" המתעדת את ההתקדמות של האופן שבו מלחמת העולם השנייה השפיעה על רעיונותיו של סארטר. בדרך זו, "דרכי החירות" מציג גישה פחות תיאורטית ויותר מעשית לאקזיסטנציאליזם.

ג'ון יוסטון (John Huston) גרם לסארטר לכתוב את התסריט לסרטו "פרויד: התשוקה הסודית". עם זאת, הוא היה ארוך מדי וסארטר משך את שמו מהקרדיטים של הסרט. אף על פי כן, אלמנטים מרכזיים רבים מהתסריט של סארטר שורדים בסרט המוגמר.

למרות הדמיון ביניהם כפולמיקנים, סופרים, מעבדים ומחזאים, עבודתו הספרותית של סארטר הועמדה בניגוד, לעיתים קרובות באופן מזלזל, לזו של קאמי בדמיון הפופולרי. ב-1948 הכנסייה הקתולית הציבה את יצירותיו של סארטר ב-"Index Librorum Prohibitorum" (רשימת הספרים האסורים).

### חיים מאוחרים ומוות

ב-1964, סארטר ויתר על הספרות בתיאור שנון וסרדוני של עשר השנים הראשונות לחייו, "המילים" (Les Mots). הספר הוא התקפת נגד אירונית למרסל פרוסט, שמוניטין שלו האפיל באופן בלתי צפוי על זה של אנדרה ז'יד (שסיפק את המודל של "ספרות מחויבת" לדורו של סארטר). ספרות, סיכם סארטר, תפקדה בסופו של דבר כתחליף בורגני למחויבות אמיתית בעולם. באוקטובר 1964, סארטר זכה בפרס נובל לספרות, אך הוא דחה אותו. הוא היה חתן פרס נובל הראשון שדחה מרצונו את הפרס, ונותר אחד משני חתני פרס בלבד שעשו זאת. לפי לארס גילנסטן (Lars Gyllensten), בספר "Minnen, bara minnen" ("זיכרונות, רק זיכרונות") שפורסם ב-2000, סארטר עצמו או מישהו קרוב אליו יצר קשר עם האקדמיה השוודית ב-1975 עם בקשה לכספי הפרס, אך סורב. ב-1945, הוא סירב ללגיון הכבוד. פרס נובל הוכרז ב-22 באוקטובר 1964; ב-14 באוקטובר, סארטר כתב מכתב למכון נובל, וביקש להיות מוסר מרשימת המועמדים, והזהיר שלא יקבל את הפרס אם יוענק לו, אך המכתב לא נקרא; ב-23 באוקטובר, "לה פיגארו" פרסם הצהרה של סארטר המסבירה את סירובו. הוא אמר שהוא לא רוצה להיות "משונה" על ידי פרס כזה, ולא רצה לנקוט עמדה במאבק תרבותי מזרח נגד מערב על ידי קבלת פרס ממוסד תרבותי מערבי בולט. אף על פי כן, הוא היה חתן הפרס של אותה שנה.

אף ששמו היה אז מילה שגורה (כמו "אקזיסטנציאליזם" במהלך שנות ה-60 הסוערות), סארטר נותר אדם פשוט עם מעט רכוש, מחויב באופן פעיל למטרות עד סוף חייו, כמו שביתות מאי 1968 בפריז במהלך קיץ 1968 שבהן נעצר בגין אי-ציות אזרחי. הנשיא שארל דה גול התערב וחנן אותו, בהערה ש"לא עוצרים את וולטר".

ב-1975, כשנשאל איך היה רוצה שייזכרו אותו, השיב סארטר:

> הייתי רוצה ש[אנשים] יזכרו את "הבחילה", [את המחזות שלי] "בדלתיים סגורות" ו"השטן ואלוהים הטוב", ואז את שתי העבודות הפילוסופיות שלי, בפרט השנייה שבהן, "ביקורת התבונה הדיאלקטית". ואז את המסה שלי על ז'נה, "סן ז'נה". ... אם אלה ייזכרו, זה יהיה הישג לא קטן, ואני לא מבקש יותר. כאדם, אם ז'אן-פול סארטר מסוים ייזכר, הייתי רוצה שאנשים יזכרו את הסביבה או המצב ההיסטורי שבו חייתי, ... איך חייתי בו, במונחים של כל השאיפות שניסיתי לאסוף בתוך עצמי.

מצבו הפיזי של סארטר הידרדר, בחלקו בגלל קצב העבודה חסר הרחמים (והשימוש באמפטמינים) שהוא העמיד את עצמו במהלך כתיבת ה"ביקורת" וביוגרפיה אנליטית מסיבית של גוסטב פלובר ("האידיוט של המשפחה"), שניהם נותרו לא גמורים. הוא סבל מיתר לחץ דם, והפך לעיוור כמעט לחלוטין ב-1973. סארטר היה מעשן כבד ידוע לשמצה, מה שייתכן שגם תרם להידרדרות בריאותו.

סארטר מת ב-15 באפריל 1980 בפריז מבצקת ריאות. הוא לא רצה להיקבר בבית הקברות פר לשז בין אמו לאביו החורג, ולכן סודר שייקבר בבית הקברות מונפרנאס. בהלווייתו ביום שבת, 19 באפריל, 50,000 פריזאים ירדו לשדרת מונפרנאס כדי ללוות את מסע ההלוויה של סארטר. ההלוויה החלה ב"בית החולים בשעה 14:00, אז עברה דרך הרובע ה-14, על פני כל המקומות שסארטר נהג לפקוד, ונכנסה לבית הקברות דרך השער בשדרת אדגר קינה". סארטר נקבר בתחילה בקבר זמני משמאל לשער בית הקברות. ארבעה ימים לאחר מכן ה