אבן ערבי
אבן ערבי (יולי 1165 – נובמבר 1240) היה חוקר, מיסטיקן סופי, משורר ופילוסוף מוסלמי סוני מאל-אנדלוס (Al-Andalus), שהפעיל השפעה ניכרת על המטפיזיקה הסופית ועל המחשבה האסלאמית בכלל. מיוחסים לאבן ערבי 850 חיבורים, אם כי רק 700 מהם נחשבים לאותנטיים ורק 400 שרדו. משנתו הקוסמולוגית הפכה למסגרת אינטלקטואלית דומיננטית באזורים רבים בעולם המוסלמי.
תוארו המסורתי היה מוחי א-דין (בערבית: محيي الدين, מילולית: 'מחיה הדת'). לאחר מותו, החלו סופים להתייחס אליו בתואר הכבוד שיח' אל-אכבר (בערבית: الشيخ الأكبر, מילולית: 'השיח' הגדול ביותר'), שממנו נגזר המונח אכבריזם.
אבן ערבי נחשב לוואלי (קדוש) בעיני חוקרים וקהילות מוסלמיות מסוימות.
אבן ערבי ידוע בכך שהיה הראשון להגדיר במפורש את מושג וחדת אל-ווג'וד (אחדות הקיום), דוקטרינה מוניסטית שטענה כי כל הדברים ביקום הם ביטויים של מציאות אחת. אבן ערבי השווה מציאות זו לישות שכינה "המוחלט" (אל-ווג'וד אל-מוטל, "הקיום המוחלט").
חיים מוקדמים
אבן ערבי נולד בטאיפה של מורסיה, בדרום-מזרח ספרד של ימינו, ב-17 ברמדאן שנת 560 להג'רה (28 ביולי 1165), אם כי מקורות אחרים מציעים את ה-27 ברמדאן שנת 560 להג'רה (6 באוגוסט 1165) כתאריך לידה חלופי. שמו הפרטי היה מוחמד. לאחר הולדת בנו, נודע בשם אבו עבדאללה (אביו של עבדאללה), כמקובל בשמות ערביים. בחלק מכתביו, התייחס אבן ערבי לעצמו בגרסאות מלאות יותר של שמו, אבו עבד אללה מוחמד בן ערבי א-טאי אל-חאתמי, כאשר שלושת השמות האחרונים מעידים על ייחוסו האצילי לשבטי ערב. קרובו חאתם א-טאי היה מוכר כמשורר ערבי טרום-אסלאמי משבט טיי (Ṭayyi’) הקחטאני (דרום ערב).
### משפחה
אבן ערבי הגיע מרקע מעורב. אביו היה צאצא של מהגרים ערבים לאל-אנדלוס בשנים הראשונות של הכיבוש המוסלמי של חצי האי האיברי. אמו הייתה ככל הנראה ממוצא ברברי. בחיבורו פתוחאת אל-מכיה (אל-פתוחאת אל-מכיה), כותב אבן ערבי על דוד מצד אמו שנפטר, נסיך מתלמסאן שזנח את העושר למען חיים סגפניים לאחר שפגש מיסטיקן סופי. מוצאו מצד אביו הגיע מתימן והוא שייך לאחת הקבוצות הערביות העתיקות ביותר באל-אנדלוס. ייתכן שהם היגרו במהלך הגל השני של הכיבוש המוסלמי של איבריה.
אביו, עלי בן מוחמד, שירת בצבא של אבן מרדניש, שליט הטאיפה של מורסיה. כאשר מורסיה נפלה לידי ח'ליפות אל-מוואחידון ב-1172, אבן מרדניש לא שרד את התבוסה ונהרג בקרב, מה שהוביל לכך שאביו נשבע אמונים לח'ליף של אל-מוואחידון אבו יעקוב יוסוף ה-1. באותו זמן, אבן ערבי היה רק בן 7, ומשפחתו עברה ממורסיה לסביליה כדי לשרת את השליט החדש.
לאבן ערבי היו שלוש נשות. הוא נשא את מרים, אישה ממשפחה משפיעה, בעודו אדם צעיר שחי באנדלוסיה. מרים שותפה לשאיפתו ללכת בדרך הסופית, כפי שצוטט על ידי אוסטין בספרו סופים של אנדלוסיה (Sufis of Andalusia):
> אשתי הקדושה, מרים בנת מוחמד בנת עבדון, אמרה: 'ראיתי בחלומי מישהו שמעולם לא ראיתי בבשר ודם, אך שמופיע בפני ברגעי ההתעלות (הרוחנית) שלי. הוא שאל אותי אם אני שואפת לדרך, והשבתי שאכן כן, אך איני יודעת באיזה אופן להגיע אליה. הוא אמר לי שאגיע אליה דרך חמישה דברים: אמון, ודאות, סבלנות, נחישות וכנות'. כך היא הציעה את חזיונה בפניי (לבחינתי), ואמרתי לה שזו אכן הדרך של העם (הסופים). מעולם לא ראיתי אדם עם דרגת ניסיון מיסטי כזו.
במהלך שהותו הארוכה באנטוליה, על פי מקורות ערביים ופרסיים, נשא אבן ערבי את אלמנתו של מג'ד א-דין ולקח אחריות על חינוכו של בנה הצעיר, צדר א-דין אל-קוניווי. אבן ערבי הזכיר גם את אשתו השלישית בכתביו, אמו של בנו עמאד א-דין, לה הוריש את העותק הראשון של פתוחאת אל-מכיה.
### מורים
אבן ערבי למד אצל מלומדים רבים שהוזכרו ב'אג'אזה' (היתר הוראה והעברה) שנכתבה לאל-מוזפר ע'אזי, שליט דמשק ובנו של אל-עאדיל ה-1. כמה מהמלומדים הבולטים ביותר באותה תקופה היו:
אבן עאסאכיר (נפטר 571/1176), ובנו אל-קאסים בן עלי בן עאסאכיר (נפטר 600/1203).
- עבד אל-חאק אל-אישבילי (נפטר 581/1185), תלמידו של אבן חזם. אבן ערבי קרא את כל ספריו של אבן חזם בעת שלמד אצלו.
- אבו שוג'אע זהיר בן רוסתם אל-אספהאני (נפטר 609/1212), אימאם המקדש הקדוש במסגד הגדול של מכה.
- ג'מאל א-דין בן אל-חאראסתאני (נפטר 614/1217).
### תלמידים
בין תלמידיו הבולטים ניתן למנות את:
- אבן אל-פאריד (נפטר 632/1235), שנחשב על ידי עבד אל-ע'ני א-נאבולסי לאחד מתלמידי אבן ערבי.
- אל-מוזפר בהאא א-דין ע'אזי (בנו של אל-עאדיל ה-1 האיובי) (נפטר 613/1216 או 635/1237).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →- זכי א-דין אל-בירזאלי (נפטר 636/1239).
- שמס א-דין אל-חוואיי (נפטר 637/1239).
- מוחי א-דין יחיא בן א-זכי (נפטר 668/1270), שסייע לאבן ערבי בדמשק ודאג לכך שאבן ערבי ייקבר בבית הקברות המשפחתי של משפחת באנו אל-זכי. הוא היה צאצא של זכי א-דין עלי בן מוחמד בן אל-זכי (נפטר 564/1169), הקאדי הראשי השאפעי של דמשק, שכרת ברית פוליטית חזקה עם משפחת עאסאכיר (באנו עאסאכיר), שחבריה החזיקו בתפקידים יוקרתיים כשופטים ומלומדים של האסכולה השאפעית של המשפט הסוני בדמשק במשך קרוב לשלוש מאות שנים (סוף המאה ה-11 עד תחילת המאה ה-14).
### חזון ראשון
אבן ערבי גדל בחצר המלוכה וקיבל הכשרה צבאית. בכתביו 'אל-פתוחאת אל-מכיה', הודה שהעדיף לשחק במחנה צבאי עם חבריו מאשר לקרוא ספרים. עם זאת, בהיותו נער, חווה את חזונו הראשון (פנאא) וכתב מאוחר יותר על חוויה זו כ"הבחנה של המציאות האוניברסלית הכלולה במבט זה".
אביו, שהבחין בשינוי שחל בו, ציין זאת בפני הפילוסוף והשופט אבן רושד (Averroes), שביקש לפגוש את אבן ערבי. אבן ערבי סיפר כי מפגישה ראשונה זו, למד להבחין בין ידע פורמלי של מחשבה רציונלית לבין חשיפת תובנות על טבעם של דברים. לאחר מכן אימץ את הסופיות (תסאווף) והקדיש את חייו לדרך הרוחנית.
### עלייה לרגל למכה
אבן ערבי עזב את אנדלוסיה לראשונה בגיל 28 והגיע לתוניס בשנת 1193. לאחר שנה בתוניסיה, חזר לאנדלוסיה בשנת 1194. אביו מת זמן קצר לאחר שאבן ערבי הגיע לסביליה. כאשר אמו מתה חודשים לאחר מכן, הוא עזב את אנדלוסיה בפעם השנייה ונסע עם שתי אחיותיו לפאס, מרוקו ב-1195. הוא חזר לקורדובה, אנדלוסיה ב-1198, ועזב את אנדלוסיה דרך גיברלטר בפעם האחרונה בשנת 1200. בזמן שהותו שם, קיבל חזון שהורה לו לנסוע מזרחה. הוא ביקר במקומות שונים במגרב, כולל פאס, שם קיבל חניכה רוחנית אצל מוחמד בן קאסם אל-תמימי. בשנת 1200, נפרד מאחד ממוריו החשובים ביותר, השיח' אבו יעקוב יוסוף בן יכלף אל-קומי, שחי אז בעיר סאלה. הוא עזב את תוניסיה ב-1201 והגיע לחאג' ב-1202. הוא חי במכה במשך שלוש שנים, ושם החל לכתוב את חיבורו פתוחאת אל-מכיה (الفتوحات المكية), האילומינציות המכיות — שרק חלקו תורגם לאנגלית על ידי חוקרים כמו אריק וינקל.
### מסע צפונה
לאחר ששהה במכה, נסע דרך סוריה, פלשתינה, עיראק ואנטוליה. בשנת 1204, פגש אבן ערבי את מג'ד א-דין إسحاق בן יוסוף (شيخ مجد الدين إسحاق بن يوسف), יליד מלאטיה ואדם בעל מעמד רם בחצר הסלג'וקית. אבן ערבי נסע צפונה; תחילה ביקרו במדינה, ונכנסו לבגדאד בשנת 1205. ביקור זה אפשר לו לפגוש את תלמידיו הישירים של עבד אל-קאדר ג'ילאני. אבן ערבי שהה שם רק 12 ימים כי רצה לבקר במוסול כדי לראות את חברו, עלי בן עבדאללה בן ג'אמי', תלמידו של המיסטיקן קדיב אל-באן (471-573 להג'רה/1079-1177). הוא בילה את חודש רמדאן במוסול, וחיבר את תנזולאת אל-מוסליה (تنزلات الموصلية), כתאב אל-ג'לאל ואל-ג'מאל (كتاب الجلال والجمال, "ספר ההדר והיופי") וכוּנה מא לא בדא ליל-מוריד מינהו.
### חזרה דרומה
בשנת 1206, ביקר אבן ערבי בירושלים, מכה ומצרים. הייתה זו הפעם הראשונה שעבר דרך סוריה, בביקור בחלב ובדמשק.
בשנת 1207 חזר למכה, שם המשיך ללמוד ולכתוב, ובילה את זמנו עם חברו אבו שוג'אע בן רוסתם ומשפחתו, כולל ניזאם.
ארבע עד חמש השנים הבאות של חייו של אבן ערבי עברו בארצות אלו. הוא גם המשיך לטייל ולקיים סשנים של קריאת כתביו בנוכחותו.
### שנים אחרונות
לאחר שעזב את אל-אנדלוס בפעם האחרונה בשנת 1198 בגיל 33 ונדד בעולם האסלאמי במשך 25 שנים, ב-1223, בגיל 58, בחר אבן ערבי בדמשק כביתו האחרון והקדיש את חייו להוראה וכתיבה. בעיר זו חיבר את פוסוס אל-חיכם בשנת 1229 והשלים שני כתבי יד של פתוחאת אל-מכיה ב-1231 וב-1238.
מוות
אבן ערבי מת ב-22 ברבי אל-ת'אני, 638 להג'רה (16 בנובמבר 1240), בגיל 75. הוא נקבר בבית הקברות באנו זכי, בית הקברות המשפחתי של אצילי דמשק, על גבעת קסיון, סאלחייה, דמשק.
מורשת
לאחר מותו, תורתו של אבן ערבי התפשטה במהירות ברחבי העולם האסלאמי. כתביו לא הוגבלו לאליטות מוסלמיות; הם התפשטו למגזרים אחרים בחברה באמצעות ההשפעה הנרחבת של המסדרים הסופיים. עבודתו של אבן ערבי התפשטה גם באופן נרחב באמצעות יצירות בפרסית, טורקית ואורדו. משוררים פופולריים רבים הוכשרו במסדרים הסופיים וקיבלו השראה מהמושגים של אבן ערבי.
חוקרים בני זמננו כמו אל-מנאוי, אבן עמאד אל-חנבלי ואל-פירוזאבאדי שיבחו כולם את אבן ערבי כ"ידיד צדיק של אללה וחוקר ידע נאמן", "המוג'תהיד (הוגה עצמאי) המוחלט ללא ספק", ו"האימאם של אנשי השריעה הן בידע והן במורשת, המחנך של אנשי הדרך בפרקטיקה ובידע, ושיח' השיח'ים של אנשי האמת באמצעות ניסיון רוחני ("דוואק") והבנה".
משפט אסלאמי
אף על פי שאבן ערבי הצהיר ביותר מהזדמנות אחת שהוא אינו הולך באופן עיוור אחרי אף אחד מהמד'הב (אסכולות פיקה, משפט אסלאמי), הוא היה אחראי להעתקה ושימור של ספרים של האסכולה הליטרליסטית ה'זאהירית', אשר לגבי דבקותו בה ניטש ויכוח עז. חוקרי אבן ערבי בולטים רבים, כולל קלוד אדאס, מישל צ'ודקביץ', גריל, אריק וינקל ומחמוד אל-גוראב, טוענים שהוא לא הלך אחרי שום מד'הב. כמה חוקרים, כמו חמזה דאדג'ן ואיגנץ גולדציהר, דוחים תפיסה זו. גולדציהר סבר שאבן ערבי השתייך לאסכולה הזאהירית או החנבלית.
בכתב יד ששרד של אבן חזם, אבן ערבי נותן מבוא ליצירה שבו הוא מתאר חזון שהיה לו:
> ראיתי את עצמי בכפר שראף ליד סביליה; שם ראיתי מישור שעליו התרוממה גבעה. על גבעה זו עמד הנביא, ואדם שלא הכרתי ניגש אליו; הם התחבקו בכוח כה רב שנראה היה שהם מתמזגים והופכים לאדם אחד. בהירות גדולה הסתירה אותם מעיני האנשים. 'הייתי רוצה לדעת', חשבתי, 'מי הוא האיש המוזר הזה'. אז שמעתי מישהו אומר: 'זהו המסורתי עלי אבן חזם'. מעולם לא שמעתי את שמו של אבן חזם לפני כן. אחד השיח'ים שלי, ששאלתי אותו, הודיע לי שהאיש הזה הוא סמכות בתחום מדע החדית'.
גולדציהר אומר: "התקופה שבין המאה השישית (להג'רה) למאה השביעית נראית כשיא של האסכולה הזאהירית באנדלוסיה."
אבן ערבי אכן צלל לפרטים ספציפיים לעיתים והיה ידוע בדעתו כי איג'מא (קונצנזוס) מחייב דתית יכול לשמש כמקור לחוק קדוש רק אם הוא היה הקונצנזוס של חבריו של מוחמד (צאחאבה).
אבן ערבי הרחיב גם על אלגוריות סופיות של השריעה, בהתבסס על עבודתם של אל-ע'זאלי ואל-חכים א-תרמידי.
### מדיניות כלפי נוצרים
אבן ערבי, במכתבי עצה שנשלחו לסולטאן רום כאיקאוס ה-1 בשנת 1212, הפציר בו להסיר את פעמוני הכנסיות, להסיר את חוסר הדתיות, להאדיר את האסלאם ולהשפיל את הכופרים כדי לקיים את חוקי הח'ליף עומר.
> [...] שלא יבנו בעיר ולא בסביבותיה כנסייה חדשה, מנזר, תא או בית מתבודדים, שלא ישקמו אף אחד מהמבנים הללו כשהם נהרסים, שלא ימנעו מאף מוסלמי לחיות בכנסיותיהם במשך שלושה לילות ושאותם לילות יאכילו אותו, שלא יסתירו אף מרגל ולא יקשרו בסתר נגד המוסלמים, [...] שלא ידמו למוסלמים בשום דרך: לא בחבישת הכובע או הטורבן שבהם הם משתמשים, לא בנעילת נעליים, לא בחלוקת שערם, לא בשימוש בשמות פרטיים מוסלמיים, לא בשימוש בשמות משפחתם, לא בשימוש באוכפים, לא בנשיאת חרב, לא בנשיאת נשק מכל סוג שהוא, לא בחריטה על חותמותיהם בכתובות ערביות, שלא ימכרו יין [...], שלא יקברו את מתיהם ליד המוסלמים, שלא יצלצלו בפעמוניהם אלא בעדינות, שלא ירימו את קולם בכנסיותיהם לשירה ליטורגית בנוכחות מוסלמים, שלא יקיימו את תהלוכת הדקלים ברחוב, לא ירימו את קולם בקבורת מתיהם, ולא יישאו אורות בפומבי.
אבן ערבי המשיך להחליף מכתבים עם כאיקאוס ה-1 והמשיך להשפיע על מדיניותו. עצתו נעקבה גם על ידי המשנה למלך המונגולי של אנטוליה טימורטאש, שיישם את המדיניות בחלקה, והכריז כי לא-מוסלמים צריכים לחבוש כובעים חרוטיים עם טורבנים צהובים כדי שניתן יהיה להבחין בינם לבין המאמינים, שכן "זה ירומם את האסלאם וישפיל את הכופר".
מיסטיקה תיאורטית
אבן ערבי נחשב לדמות מכוננת בהתפתחות המיסטיקה האסלאמית. במהלך גיל ההתבגרות והבגרות המוקדמת שלו, הוא נחשף לזרמים מיסטיים רבים שהשפיעו על כתביו. באחד מחיבוריו, הוא מתייחס לכמעט שבעים מורים שהשפיעו על התפתחותו הרוחנית. גישה למגוון רחב כזה של מחשבה התאפשרה על ידי התרבות הפילוסופית התוססת של אל-אנדלוס במאות ה-12 וה-13, עם מגוון תנועות מיסטיות המשקפות את ההשפעות של דמויות כמו אבן ברג'אן, אבן עריף, אבן רושד ואבן קאסי. האווירה החברתית והרוחנית של המזרח האסלאמי השפיעה גם היא על סביבה זו, בזכות פילוסופים ומיסטיקנים כמו אבן סינא וסוהראוורדי.
### ידע
אבן ערבי הבחין בין שלושה סוגי ידע. הראשון הוא ידע רציונלי, הנגזר מהסקה תיאורטית, שבו הוא ראה כשגוי וכפוף לטעויות. השני הוא דוואק (מתורגם כ"טעם" או "הנאה"), צורה של ידע חווייתי שלא ניתן להשיגו באמצעות השתקפות רציונלית או להביעו באמצעות טיעון לוגי. דוגמאות כוללות את ידיעת האהבה, התענוג או הניסיון המיני. השלישי הוא ידע מיסטי או אלוהי, המתעלה על גבולות התבונה. אבן ערבי האמין שצורה זו של ידע ניתנת לנביאים ויורשיהם הרוחניים. הוא החזיק בדעה שידע אמיתי – המובן כידע של דבר כשלעצמו – שייך אך ורק לאלוהים, מה שהופך הגדרות אנושיות של ידע לבלתי מספקות בסופו של דבר. עבור אבן ערבי, לידע היה טבע אלוהי. הוא טען שהמציאות האולטימטיבית, או ה"ישות הממשית", בעלת מודעות עצמית נצחית ומתבטאת גם כסינגולרית וגם כרבת-פנים: מהות אחת הידועה בשמות רבים.
### דמיון
בפילוסופיה האסלאמית לפני אבן ערבי, דמיון נחשב לפקולטה אחת בין החושים, אך אבן ערבי ניסה לפתח אותו באופן רעיוני. הוא פירש דמיון כדלקמן: כל היצורים הם תמונות של הישות הממשית ושל האי-קיום. במילים אחרות, לכל הדברים יש שני ממדים, קיום ואי-קיום. היקום וכל שאר הדברים נחשבים כדמיון, בעל טבע ביניים בין מציאות טהורה לבין אינות מוחלטת. כל הדברים נחשבים כאיכויות והשתקפויות של דבר אחד. זה היה ידוע כתורת אחדות הקיום.
### אל-אינסאן אל-כאמיל
הדוקטרינה של האדם המושלם (אל-אינסאן אל-כאמיל) נחשבת באופן פופולרי לתואר כבוד המיוחס למוחמד, שמקורותיו במיסטיקה האסלאמית, אם כי מקור המושג שנוי במחלוקת. ייתכן שערבי טבע לראשונה מונח זה בהתייחסו לאדם כפי שנמצא ביצירתו פוסוס אל-חיכם, המוסבר כאינדיבידואל הקושר את עצמו עם האלוהי והבריאה.
תוך נטילת רעיון שכבר היה נפוץ בתרבות הסופית, אבן ערבי יישם ניתוח עמוק והשתקפות על מושג האדם המושלם והמרדף אחר מילוי אידיאל זה. בפיתוח הסברו על הישות המושלמת, אבן ערבי דן בסוגיית האחדות באמצעות מטאפורת המראה.
במטאפורה פילוסופית זו, אבן ערבי משווה אובייקט המשתקף במראות אינספור ליחסים שבין אלוהים ליצורים שלו. המהות של אלוהים נראית ביצור האנושי הקיים, שכן אלוהים הוא האובייקט ובני האדם הם המראות. זה אומר שני דברים: שמכיוון שבני אדם הם רק השתקפויות של אלוהים, לא יכולה להיות הבחנה או הפרדה בין השניים, וכי ללא אלוהים, היצורים היו לא-קיימים. כאשר אדם מבין שאין הפרדה בין אנושי לאלוהים, הוא מתחיל בדרך לאחדות אולטימטיבית. מי שמחליט ללכת באחדות זו רודף אחרי המציאות האמיתית ומגיב לכמיהה של אלוהים להיות ידוע. החיפוש הפנימי אחר מציאות זו של אחדות גורם לאדם להתאחד עם אלוהים, ומשפר את המודעות העצמית.
האדם המושלם, באמצעות מודעות עצמית והגשמה עצמית מפותחות אלו, מעורר ביטוי עצמי אלוהי. זה גורם לאדם המושלם להיות ממקור אלוהי וארצי כאחד. אבן ערבי מכנה אותו באופן מטאפורי מצר. בהיותו מצר בין שמיים וארץ, האדם המושלם מגשים את רצונו של אלוהים להיות ידוע. נוכחותו של אלוהים יכולה להתממש דרכו על ידי אחרים. אבן ערבי הביע שבאמצעות ביטוי עצמי אדם רוכש ידע אלוהי, שאותו כינה 'הרוח הקדמונית של מוחמד וכל שלמותה'. אבן ערבי פירט שהאדם המושלם הוא מהקוסמוס לאלוהי ומעביר את הרוח האלוהית לקוסמוס.
אבן ערבי הסביר עוד את מושג האדם המושלם באמצעות לפחות עשרים ושניים תיאורים שונים והיבטים שונים כאשר בוחנים את הלוגוס. הוא הגה את הלוגוס, או "האדם האוניברסלי", כמתווך בין האדם האינדיבידואלי למהות האלוהית.
אבן ערבי ראה במוחמד את הדוגמה העיקרית לאדם המושלם, המגלם את התכונות המוסריות של אלוהים. הוא האמין שהישות הראשונה שהובאה לידי קיום הייתה המציאות או המהות של מוחמד (אל-חקיקה אל-מוחמדיה), הנחשבת לאדון כל היצורים ומודל מרכזי לחיקוי אנושי. על פי אבן ערבי, התכונות והשמות של אלוהים מתבטאים בעולם, כאשר הביטוי המלא והמושלם ביותר שלהם נמצא במוחמד. הוא טען שאפשר לתפוס את אלוהים דרך ההשתקפות של מוחמד, תוך שמירה על כך שמוחמד שימש כהוכחה הברורה ביותר לאלוהים וכי על ידי הכרת מוחמד, ניתן להגיע להכרת אלוהים.
אבן ערבי תיאר גם את אדם, נח, אברהם, משה, ישו וכל שאר הנביאים ושליחים מוסלמים שונים (Anbiya' Allah) כאנשים מושלמים, אך בעיקר ייחס אדנות, מקור השראה, והדרגה הגבוהה ביותר למוחמד. אבן ערבי השווה את מעמדו שלו כאדם מושלם להיות רק ממד אחד לטבע המקיף של מוחמד.
תגובה
תגובתו של אבן עבד א-סלאם, מלומד מוסלמי המוערך הן על ידי תומכיו והן על ידי מתנגדיו של אבן ערבי, הייתה ראויה לציון בשל מחלוקות בשאלה האם הוא עצמו היה תומך או מתנגד. הוא היה ידוע בתואר סולטן אל-עולמא, סולטן המלומדים, היה מוג'תהיד מפורסם, תיאולוג אשערי, משפטן והסמכות השאפעית המובילה של דורו. ככזה, דמותו של אבן עבד א-סלאם נתבעה על ידי כל פלג במחלוקת אבן ערבי בשל עברו ללא רבב כאלוף איתן של השריעה.
הדו"ח של אבן תימיה התבסס על סמכותם של שני מוסרים אמינים, אבו בכר בן סלאר ואבן דקיק אל-עיד. על פיו, אבן עבד א-סלאם הכריז על אבן ערבי כ"אדון הרשע" ו"אדם מגעיל", ש"הצהיר על נצחיות העולם ולא אסר ניאוף". פסק דין חמור זה, שאת האותנטיות שלו החשיב אבן תימיה כבלתי מוטלת בספק, הוכרז על ידי אבן עבד א-סלאם עם הגעתו למצרים בשנת 639/1241 - כלומר, שנה לאחר מותו. גרסאות הסיפור שסופקו על ידי א-צפדי, תומך זהיר של אבן ערבי, וא-דהאבי, מבקרו המר ומורהו של א-צפדי, מועילות במיוחד בהצבת הגינוי של אבן עבד א-סלאם במסגרת היסטורית משמעותית. גם א-צפדי וגם א-דהאבי התעקשו שהם קראו את הסיפור שתועד בכתב ידו של אבן סייד א-נאס. ובכל זאת, גרסאותיהם משתנות.
שתי הגרסאות מתארות את תדהמתו של אבן דקיק אל-עיד מהביקורת החריפה של מורהו על הוואלי המהולל, שגרמה לו לבקש הוכחה לשקריו של אבן ערבי. אבן עבד א-סלאם נענה בתשובה הבאה (בנוסח של א-צפדי): "הוא נהג להכחיש [את האפשרות] לנישואין בין בני אדם לבין הג'ינים, שכן, לדבריו, הג'ינים הם רוחות דקות, בעוד שבני אדם הם גופים מוצקים, ולכן השניים אינם יכולים להתאחד. מאוחר יותר, עם זאת, הוא טען שהוא נישא לאישה מעם הג'ינים, שנשארה איתו זמן מה, ואז הכתה אותו בעצם גמל ופצעה אותו. הוא נהג להראות לנו את הצלקת על פניו שבאותו זמן כבר נסגרה". בגרסתו של א-דהאבי: "הוא [אבן ערבי] אמר: נישאתי לג'ינית, והיא בירכה אותי בשלושה ילדים. אז קרה שהכעסתי אותה והיא הכתה אותי בעצם שגרמה לצלקת הזו, ואז היא עזבה ומעולם לא ראיתי אותה שוב מאז". האותנטיות של השמצתו של אבן עבד א-סלאם את אבן ערבי נראית כזוכה לתמיכה ב"איגרת על המחליפים [הקדושים] והמושיע [העליון]" (Risala fil-'abdal wal-ghawth) שלו.
מצד שני, סיפור נוסף בשבח אבן ערבי מאת אל-עז מדווח על ידי עבד אל-ע'פאר אל-קוסי, אל-פירוזאבאדי, אל-קארי אל-בגדאדי, א-סיוטי, א-שעראני, אל-מקארי, אבן אל-עמאד, וכמה תומכים אחרים. למרות שינויים קלים בתיאוריהם, כולם מצטטים את אותו מקור: משרתו או תלמידו ללא שם של אבן עבד א-סלאם. בנוסח של אל-קוסי, אבן עבד א-סלאם ומשרתו עברו ליד אבן ערבי, שהדריך את תלמידיו במסגד האומיי הגדול בדמשק. לפתע, המשרת נזכר שאבן עבד א-סלאם הבטיח לחשוף בפניו את זהותו של הקדוש העליון של התקופה, "מוט הגיל". השאלה תפסה את אבן עבד א-סלאם לא מוכן. הוא עצר בהיסוס לרגע, ואז הצביע לכיוון אבן ערבי, באומרו: "הוא המוט!" "ולמרות מה שאמרת נגדו?" שאל המשרת. אבן עבד א-סלאם התעלם מהערה זו ופשוט חזר על תשובתו. בגרסתו של אל-פירוזאבאדי לסיפור, אבן עבד א-סלאם מוצג כמעריץ סודי שלו שהיה מודע לחלוטין למעמדו הנעלה של האחרון בהיררכיה הסופית. עם זאת, כדמות ציבורית, אבן עבד א-סלאם הקפיד להסתיר את דעתו הכנה על הסופי השנוי במחלוקת כדי "לשמר את ההיבט החיצוני של הדת". בכך, הוא, על פי אל-פירוזאבאדי, נמנע בערמומיות מעימות בלתי נמנע עם "המשפטנים", שראו באבן ערבי כופר.
חשיבות הערכתו העמומה של אבן עבד א-סלאם את אבן ערבי לפולמוס שלאחר מכן מעידה עוד יותר על ידי הטיפול המפורט בסיפור זה במילון הביוגרפי המסיבי של אל-פאסי, "השרשרת היקרה" (al-'lqd al-thamin). כמבקר מר של דעותיו המוניסטיות של אבן ערבי, אל-פאסי דחה את הגרסה הסופית של הסיפור כהמצאה גמורה. עם זאת, כמוחדית' קפדן, הוא ניסה להצדיק את עמדתו באמצעות השיטות המקובלות בביקורת החדית': "יש לי חשד חזק שסיפור זה הומצא על ידי הסופים הקיצוניים שהיו מאוהבים באבן ערבי. בעקבות כך זכה הסיפור להפצה רחבה עד שהגיע לכמה אנשים מהימנים, שקיבלו אותו בתום לב .... חשדי לגבי האותנטיות של סיפור זה התחזק בגלל ההנחה חסרת הבסיס ששבחו של אבן עבד א-סלאם את אבן ערבי התרחש בו-זמנית עם גינויו אותו. הצהרתו של אבן עבד א-סלאם כי הוא גינה את אבן ערבי מתוך דאגה לשריעה מרמזת בהכרח שאבן ערבי נהנה מדרגה גבוהה באותו רגע שאבן עבד א-סלאם גינה אותו. טעות כזו לא יכולה הייתה לקרות לאף חוקר דתי אמין, לא כל שכן למישהו כה ידען וצדיק כמו אבן עבד א-סלאם. כל מי שחושד בו בכך עושה טעות וחוטא [על ידי הטלת האחריות עליו] להצהרות סותרות הדדית .... אפשר לנסות להסביר את שבחו של אבן עבד א-סלאם את אבן ערבי, אם הוא אכן התרחש, על ידי העובדה ש[אבן עבד א-סלאם] היסס בין שבח לגינוי, מכיוון שבזמן שדיבר, מצבו של אבן ערבי השתנה לטובה. אם כך, אין סתירה בדברי אבן עבד א-סלאם. אילו היינו מודים שהשבח התרחש, הוא בכל זאת בוטל על ידי הדו"ח של אבן דקיק אל-עיד בנוגע לגינויו [המאוחר] של אבן עבד א-סלאם את אבן ערבי. שכן אבן דקיק אל-עיד יכול היה לשמוע את אבן עבד א-סלאם רק במצרים, כלומר, כמה שנים לאחר מותו של אבן ערבי. זה לא יכול להיות אחרת כי הוא ... התחנך בקווס, שם למד את המד'הב המאלכי, עד ששלט בו לחלוטין. רק אז הוא בא לקהיר כדי ללמוד את המד'הב השאפעאי ומדעים אחרים תחת הדרכתו של אבן עבד א-סלאם. ... עזיבתו יכולה הייתה לקרות רק אחרי 640, עד אז אבן ערבי כבר היה מת. ... ובכן, שבחו של אבן עבד א-סלאם, כפי שהסיפור עצמו מעיד, התרחש כאשר אבן ערבי עוד היה בחיים. שהרי האם הוא לא הצביע על [אבן ערבי], כאשר אותו אדם [המשרת] שאל אותו על המוט או על הקדוש [הגדול ביותר] של התקופה?"
### אמונה
ספרו הידוע ביותר, שכותרתו 'אל-פתוחאת אל-מכיה' (הניצחונות או האילומינציות המכיות) מתחיל בהצהרת דוקטרינה (אמונה) שעליה אמר א-צפדי (נפטר 764/1363): "ראיתי (קראתי) זאת (אל-פתוחאת אל-מכיה) מתחילתו ועד סופו. הוא מורכב מהדוקטרינה של אבו אל-חסן אל-אשערי ללא כל הבדל (סטייה) כלל."
עבודות
כ-800 עבודות מיוחסות לאבן ערבי, אם כי רק חלקן אומתו. מחקרים אחרונים מצביעים על כך שמעל 100 מיצירותיו שרדו בכתבי יד, אם כי רוב הגרסאות המודפסות נותרו ללא עריכה ומכילות טעויות רבות. ויליאם צ'יטיק, מומחה לאבן ערבי, המצטט את הביבליוגרפיה הסופית של עותמאן יחיא, קובע כי מתוך 850 העבודות המיוחסות לו, כ-700 הן אותנטיות, ומעל 400 נותרו קיימות.
האילומינציות המכיות (אל-פתוחאת אל-מכיה), יצירתו הגדולה ביותר ב-37 כרכים במקור ופורסמה ב-4 או 8 כרכים בעת המודרנית, דנה במגוון רחב של נושאים מפילוסופיה מיסטית ועד פרקטיקות סופיות ותיעוד חלומותיו/חזיונותיו. היא מונה 560 פרקים. במהדורות מודרניות, היא מגיעה לכ-15,000 עמודים.
- טבעות החוכמה (מתורגם גם כ'המשבצות של החוכמה'), או פוסוס אל-חיכם. חוברה בתקופה המאוחרת של חיי אבן ערבי, היצירה נחשבת לעיתים לחשובה ביותר שלו וניתן לאפיין אותה כסיכום של תורתו ואמונותיו המיסטיות. היא עוסקת בתפקיד שמילאו נביאים שונים בהתגלות אלוהית. הייחוס של יצירה זו (פוסוס אל-חיכם) לאבן ערבי נתון לוויכוח ובמקור אחד לפחות מתואר כזיוף וייחוס שגוי אליו בטענה שישנם 74 ספרים בסך הכל המיוחסים לשיח' אבן ערבי, מתוכם 56 הוזכרו ב"אל פתוחאת אל-מכיה" והשאר מוזכרים בספרים האחרים שצוינו בו. עם זאת, חוקרים רבים אחרים מקבלים את היצירה כאותנטית.
- הדיוואן, אוסף השירה שלו המשתרע על פני חמישה כרכים, רובו ללא עריכה. הגרסאות המודפסות הזמינות מבוססות על כרך אחד בלבד של היצירה המקורית.
- רוח הקודש בייעוץ לנשמה (רוח אל-קודס), מסכת על הנשמה הכוללת סיכום של ניסיונו ממורים רוחניים שונים במגרב. חלק מזה תורגם כ'סופים של אנדלוסיה', זכרונות ואנקדוטות רוחניות על אנשים מעניינים רבים שפגש באל-אנדלוס.
- התבוננות בתעלומות הקדושות (משאהיד אל-אסראר), כנראה יצירתו הגדולה הראשונה, המורכבת מארבעה עשר חזיונות ודיאלוגים עם אלוהים.
- אמירות אלוהיות (מישכאת אל-אנואר), אוסף חשוב שערך אבן ערבי של 101 חדית' קודסי.
- ספר הכיליון בהתבוננות (כתאב אל-פנאא פי אל-מושאהדה), מסכת קצרה על משמעות הכיליון המיסטי (פנאא).
- תפילות דבקות (אווראד), אוסף רחב היקף של ארבע עשרה תפילות לכל יום ולילה בשבוע.
- מסע לאדון הכוח (ריסאלאת אל-אנואר), מדריך טכני מפורט ומפת דרכים ל"מסע ללא מרחק".
- ספר ימיו של אלוהים (אייאם אל-שאן), עבודה על טבע הזמן וסוגי הימים השונים שחווים גנוסטיקנים.
- עוף החול המדהים בנוגע לחותם הקדושים ושמש המערב (בערבית: عنقاء مغرب في معرفة ختم الأولياء وشمس المغرب), ספר על משמעות הקדושה ושיאה בישו ובמהדי.
- העץ האוניברסלי וארבע הציפורים (אל-איתיהאד אל-כאוני), ספר פואטי על האדם השלם וארבעת עקרונות הקיום.
- תפילה להתעלות רוחנית והגנה (אל-דאוור אל-אעלא), תפילה קצרה שעדיין נעשה בה שימוש נרחב בעולם המוסלמי.
- מתרגם הכמיהות (תרג'ומאן אל-אשוואק), אוסף נאסיב (שירת חשק) אשר, בתגובה למבקרים, פרסם אבן ערבי מחדש עם פרשנות המסבירה את משמעות הסמלים הפואטיים. (1215)
- ממשל אלוהי של הממלכה האנושית (את-תדביר אל-אילהיה פי איסלאח אל-ממלאכת אל-אינסאניה).
- ארבעת עמודי התמורה הרוחנית (חיליאת אל-אבדאל) עבודה קצרה על יסודות הדרך הרוחנית.
### האילומינציות המכיות (פתוחאת אל-מכיה)
לדברי קלוד אדאס, אבן ערבי החל לכתוב את פתוחאת אל-מכיה לאחר שהגיע למכה בשנת 1202. לאחר כמעט שלושים שנה, הטיוטה הראשונה של פתוחאת הושלמה בדצמבר 1231 (629 להג'רה), ואבן ערבי הוריש אותה לבנו. שנתיים לפני מותו, סיים אבן ערבי טיוטה שנייה של הפתוחאת בשנת 1238 (636 להג'רה), שכללה מספר תוספות ומחיקות בהשוואה לטיוטה הקודמת, המכילה 560 פרקים. הטיוטה השנייה, הגרסה המופצת יותר, הורישה לתלמידו, צדר א-דין אל-קוניווי. חוקרים רבים ניסו לתרגם ספר זה מערבית לשפות אחרות, אך אין תרגום מלא של פתוחאת אל-מכיה עד היום.
### משבצות החוכמה (פוסוס אל-חיכם)
היו פרשנויות רבות על פוסוס אל-חיכם של אבן ערבי: עותמאן יחיא מנה יותר מ-100 בעוד שמישל צ'ודקביץ' מדייק ש"רשימה זו רחוקה מלהיות ממצה". הראשונה הייתה כתאב אל-פכוק שנכתבה על ידי צדר א-דין אל-קוניווי שלמד את הספר עם אבן ערבי; השנייה על ידי תלמידו של קוניווי, מואייד א-דין אל-ג'נדי, שהייתה הפרשנות הראשונה שורה-אחר-שורה; השלישית על ידי תלמידו של ג'נדי, דאוד אל-קייסרי, שהפכה למשפיעה מאוד בעולם דובר הפרסית. תרגום לאנגלית של סיכום של אבן ערבי עצמו לפוסוס, נקש אל-פוסוס (ההטבעה או הדפוס של הפוסוס), כמו גם פרשנות ליצירה זו על ידי עבד אל-רחמן ג'אמי, נקד אל-נוסוס פי שארח נקש אל-פוסוס (1459), מאת ויליאם צ'יטיק, פורסם בכרך 1 של כתב העת של אגודת מוחי א-דין אבן ערבי (1982).
מהדורות ביקורתיות ותרגומים של פוסוס אל-חיכם
הפוסוס נערך לראשונה בצורה ביקורתית בערבית על ידי עפיפי (1946) שהפך לסטנדרט בעבודות אקדמיות. מאוחר יותר ב-2015, קרן אבן אל-ערבי בפקיסטן פרסמה את התרגום לאורדו, כולל המהדורה הערבית הביקורתית החדשה.
התרגום האנגלי הראשון נעשה בצורה חלקית על ידי אנג'לה קולמה-סימור מהתרגום הצרפתי של טיטוס בורקהרדט כ'חוכמת הנביאים' (1975), והתרגום המלא הראשון היה על ידי ראלף אוסטין כ'משבצות החוכמה' (1980). קיים גם תרגום צרפתי מלא מאת שארל-אנדרה גיליס, שכותרתו Le livre des chatons des sagesses (1997). הפרשנות המרכזית היחידה שתורגמה עד כה לאנגלית נקראת 'התרגום והפרשנות של איסמעיל חקי בורסבי על פוסוס אל-חיכם מאת מוחי א-דין אבן ערבי', שתורגמה מטורקית עות'מאנית על ידי בולנט ראוף ב-4 כרכים (1985–1991).
באורדו, התרגום הנפוץ והאותנטי ביותר נעשה על ידי שמס אל-מופסרין בהר-אל-עולום חזראת (מוחמד עבד אל-קדיר סידיקי קאדרי - חסרת), לשעבר דיקן ופרופסור לתאולוגיה של אוניברסיטת עוסמאניה, היידראבאד. מסיבה זו התרגום שלו נמצא בתכנית הלימודים של אוניברסיטת פנג'אב. מולווי עבד אל-קדיר סידיקי עשה תרגום פרשני והסביר את המונחים והדקדוק תוך הבהרת דעותיו של השיח'. מהדורה חדשה של התרגום פורסמה ב-2014 עם הערות קצרות לאורך הספר לטובת הקורא המודרני של האורדו.
בסיפורת
בסדרת הטלוויזיה הטורקית תחיית ארטוגרול (Diriliş: Ertuğrul), אבן ערבי גולם על ידי אוזמן סירגוד. בשנת 2017, הסופר הסעודי מוחמד חסן עלואן זכה בפרס הבינלאומי לסיפורת ערבית על הרומן שלו 'מוות קטן', תיאור בדיוני של חייו של אבן ערבי.