אבן חזם: הלטרליסט שכתב על אהבה
אבן חזם הפיק כארבע מאות יצירות שהשתרעו על פני כ-80 אלף עמודים. רק ארבעים מהן שרדו. יריבים סיעתיים בסביליה שרפו חלק ניכר מהשאר — סוג של מחמאה, ומדד לעוצמת הפרובוקציה שלו. מה שנותר מכסה מגוון בלתי ייאמן: ניתוח השוואתי של דתות העולם, שיטה משפטית שפסלה לחלוטין הסקה באנלוגיה, וטוק אל-חממה (The Ring of the Dove), אחד הספרים העדינים ביותר שנכתבו בערבית על תשוקה.
בנו של חצרן
אבו מוחמד עלי בן אחמד בן סעיד בן חזם אל-אנדלוסי (Abū Muḥammad ʿAlī ibn Aḥmad ibn Saʿīd ibn Ḥazm al-Andalusī) נולד בנובמבר 994 במונטיהאר, ליד ולווה בטאיפה של סביליה. המשפחה טענה למוצא פרסי דרך יזיד אל-פארסי, קליינט של יזיד בן אבי סופיאן; רוב החוקרים המערביים המודרניים סבורים שהם היו למעשה מואלדון (Muwallads) — נוצרים איברים שהתאסלמו — ממנטה לישאם, ממערב לסביליה.
מה שבטוח הוא היכן גדל: בתוך מוקדי הכוח. סבו סעיד ואביו אחמד כיהנו שניהם בתפקידי ייעוץ בכירים בחצרו של הח'ליף האומיי הישאם השני. אבן חזם התחנך בקורדובה, הבירה האינטלקטואלית של העולם האסלאמי המערבי, והתנועע בחוגים ממשלתיים עוד בהיותו נער. הוא צפה בתככים ובשחיתות מקרוב, דבר שהותיר אותו ספקן באופן קבוע לגבי מניעים אנושיים.
הקריסה
בשנת 1012 מת אביו. הח'ליפות כבר התפרקה לכדי מלחמת אזרחים שנמשכה מ-1008 עד 1031. אבן חזם, שסומן כנאמן לאומיים, נכלא שוב ושוב. בשנת 1029 גורשו הוא ומורו מהמסגד הראשי של קורדובה בשל פעילותם. עד שנת 1031 הוא פרש לאחוזת המשפחה ופנה לנשק היחיד שנותר לו: הכתיבה. בשנות ה-40 של המאה ה-11 אילצו אותו אויבים פוליטיים לצאת למקלט במאיורקה, שם המשיך ללמד לפני שחזר בסופו של דבר לאנדלוסיה.
קריירה של גלות והחרמות הניבה את אחד מגופי היצירה הגדולים ביותר בספרות הערבית של ימי הביניים.
הפנייה לזאהיריזם
אבן חזם החל כמאליכי, עבר לאסכולה השאפעית בסביבות גיל שלושים, ולבסוף השתקע בזאהיריזם, כשלמד אצל אבו אל-ח'יאר אל-דאודי אל-זאהירי מסנטרם. הוא הפך למאמין המפחיד ביותר של האסכולה, ולמעשה, לקולה הקבוע.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העמדה הזאהירית הייתה רדיקלית בפשטותה: החוק נגזר מהמשמעות הגלויה של הקוראן, הסונה והקונצנזוס של חברי הנביא — ולא משום דבר אחר. אבן חזם דחה את הקיאס (qiyas), ההסקה האנלוגית שבאמצעותה הרחיבו אסכולות אחרות את כתבי הקודש למקרים חדשים. באל-מוחלה (Al-Muhalla), יצירתו המשפטית המשפיעה ביותר, הוא בנה תורת משפט שלמה על בסיס זה.
הליטרליזם שלו הניב מסקנות שעדיין מפתיעות. האיסור הקוראני לומר "או"ף" להורים אוסר, הוא התעקש, בדיוק על ביטוי זה ולא מעבר לכך — פגיעה פיזית בהורים חייבת הייתה להיאסר על ידי פסוקים אחרים, אותם הוא סיפק כראוי. השיטה נראית מעוותת עד שמבינים את מטרתה: היא שללה מהמשפטנים את החופש לחוקק בחסות ההיקש.
וזה חתך לכיוונים בלתי צפויים. מכיוון שלא רצה להסיק באנלוגיה, הוא סירב להשוות סדום לזינא (zina) ולסקילה; הוא קבע עונש מרבי של עשר מלקות ומאסר לצורכי תיקון. הוא דחה על הסף את האיסור על כלי נגינה, בביטלו את החדית'ים נגדם כ"חלשים ומזויפים" והפך את הכוונה למבחן: מי שמקשיב "בחיפוש אחר בידור שייתן לו כוח לציית לאלוהים... הוא טוב, צייתן ומעשהו חוקי." הוא החזיק בדעה שמרים, שרה, יוכבד, אסיה, חוה והגר היו נביאות.
ידע מן החושים
באל-פיסל פי אל-מלאל ואל-ניהאל (Al-Fisal fi al-Milal wa-l-Nihal), סקירתו הביקורתית הגדולה על דתות וכתות, טען אבן חזם לאמפיריציזם כבסיס לידע. הוא העניק לגיטימציה קוגניטיבית להתגלות ולתחושה, והכחיש שהסקה בלבד יכולה ליישב שאלות משפטיות או דתיות: "המקורות הראשונים של כל הידע האנושי הם החושים המופעלים בצורה נכונה ואינטואיציות התבונה, בשילוב עם הבנה נכונה של שפה."
הוא התייחס לשפה ברצינות רבה מספיק כדי לשבור את האורתודוקסיה לגביה. ערבית, עברית וסורית היו, לטענתו, שפה אחת שהתפצלה לפי גיאוגרפיה — והטענה שערבית עדיפה מטבעה לא יכלה לעמוד, מכיוון שהקוראן אינו אומר זאת בשום מקום.
הוא הגן על הלוגיקה כהכרחית ולא כחשודה, מסיבות היסטוריות: המוסלמים הראשונים חזו בהתגלות ישירות, בעוד דורות מאוחרים יותר התמודדו עם "אמונות מנוגדות" ונזקקו ל"לוגיקה... כדי לשמר את תורתו האמיתית של האסלאם." בארגון המדעים הוא הציג תוכנית לימודים של חמש שנים, החל משפה דרך מדעי הטבע ועד לתאולוגיה רציונליסטית. הוא למד רפואה אצל אל-זהראווי ואבן אל-כתאני וכתב עשר עבודות רפואיות, ביניהן כתאב פי אל-אדוויה אל-מופרדה (Kitab fi'l-Adwiya al-mufrada).
בפילוסופיה הוא צידד באפיקורוס ובפרודיקוס מקיאוס בכך שהנאה מייצרת אושר ומוות אינו ראוי לפחד, תוך שהוא טוען שרק אמונה אסלאמית מעצבת אופי כראוי. הוא שלל רצון חופשי מוחלט, בטענה שאלוהים בורא כל תכונה אינדיבידואלית.
טוק אל-חממה
ואז ישנו טוק אל-חממה (Tawq al-Hamama), טבעת היונה, המוחזק כיום בספריות אוניברסיטת ליידן: אנטומיה של אהבה, סימניה, הונאותיה העצמיות וחורבנה, שנכתבה על ידי אותו אדם שפיקח על אותיות כתבי הקודש. זוהי יצירה מרכזית בספרות הערבית והסיבה לכך שקוראים רבים מכירים את שמו בכלל.
המריבות
אבן חזם תקף בעוצמה שבת זמנו השוו לחרבו של אל-חג'אג' בן יוסוף. הוא כתב שהרוואפיד (Rawafid) "אינם שייכים למוסלמים", וייחס את השיעה לטינה פרסית על הכיבוש הערבי. הוא ביטל את הח'ואריג' כבדואים לא מאומנים שהכריזו על מאמינים ככופרים בגלל זוטות. עצתו שלו הייתה נעלה יותר: "אל תשתמש באנרגיה שלך אלא למען מטרה נעלה ממך. מטרה כזו לא ניתן למצוא אלא באלוהים הכול-יכול עצמו: להטיף לאמת, להגן על הנשיות, להדוף השפלה שהבורא שלך לא הטיל עליך, לעזור למדוכאים."
מדוע אבן חזם חשוב
הוא מת ב-15 באוגוסט 1064. "אבן חזם אמר" הפך לפתגם באנדלוסיה. עורכים מודרניים — אחמד שאקיר, איחסאן עבאס ואחרים — פרסמו מחדש את יצירותיו העיקריות בין 1959 ל-1983, ומשחזרים זאהיריים הפכו אותו לרלוונטי שוב; המסורתי מוקביל בן האדי אל-ואדיעי שפט אותו כחסר תחרות בהתגלמות המסורת הנבואית.
חשיבותו היא בכך שהדגים כמה מגוון אינטלקטואלי יכולה שיטה קפדנית אחת לתמוך. הסירוב לאנלוגיה לא הפך אותו לצר אופקים; הוא גרם לו לנמק הכל מעקרונות ראשוניים, במשפט, בתאולוגיה, בדת השוואתית, בבלשנות, ברפואה, בלוגיקה ובאהבה. תשע מאות שנים מאוחר יותר, לוויכוחים עדיין יש עוקץ.