אריך פרום
אריך זליגמן פרום (23 במרץ 1900 – 18 במרץ 1980) היה פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי, סוציולוג, פילוסוף הומניסטי וסוציאליסט דמוקרטי גרמני-אמריקאי. הוא היה יהודי גרמני שנמלט מהמשטר הנאצי והתיישב בארצות הברית. הוא היה ממייסדי מכון ויליאם אלנסון וייט לפסיכיאטריה, פסיכואנליזה ופסיכולוגיה בעיר ניו יורק והיה קשור לאסכולת פרנקפורט של התיאוריה הביקורתית.
חיים
אריך פרום נולד ב-23 במרץ 1900 בפרנקפורט, בן יחיד לרוזה (לבית קראוזה) ונפתלי פרום. הוא החל את לימודיו האקדמיים ב-1918 באוניברסיטת פרנקפורט עם שני סמסטרים של משפטים. במהלך סמסטר הקיץ של 1919, פרום למד באוניברסיטת היידלברג, שם החל ללמוד סוציולוגיה אצל אלפרד ובר (אחיו של הסוציולוג מקס ובר), הפסיכיאטר-פילוסוף קרל יאספרס והיינריך ריקרט. פרום קיבל את הדוקטורט שלו בסוציולוגיה מהיידלברג ב-1922 עם דיסרטציה תחת הכותרת "החוק היהודי: תרומה לסוציולוגיה של יהדות התפוצות".
פרום היה באותה תקופה מעורב מאוד בציונות, בהשפעת הרב הציוני הדתי נחמיה אנטון נובל. הוא היה פעיל מאוד באגודות סטודנטים יהודיות ובארגונים ציוניים אחרים. אך עד מהרה הוא פנה עורף לציונות, באומרו שהיא מתנגשת עם האידיאל שלו של "משיחיות אוניברסליסטית והומניזם".
באמצע שנות ה-20, הוא התאמן להיות פסיכואנליטיקאי דרך הסנטוריום הפסיכואנליטי של פרידה רייכמן בהיידלברג. הם נישאו ב-1926, אך נפרדו זמן קצר לאחר מכן והתגרשו ב-1942. הוא החל את הקליניקה הפרטית שלו ב-1927. ב-1930 הצטרף למכון פרנקפורט למחקר חברתי והשלים את הכשרתו הפסיכואנליטית.
לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, פרום עבר תחילה לז'נבה ולאחר מכן, ב-1934, לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. יחד עם קארן הורני והארי סטאק סאליבן, פרום משתייך לאסכולה ניאו-פרוידיאנית של מחשבה פסיכואנליטית. להורני ופרום הייתה השפעה ניכרת על מחשבתו של זה של זה, כאשר הורני האירה כמה היבטים של פסיכואנליזה עבור פרום והאחרון הבהיר סוציולוגיה עבור הורני. מערכת היחסים ביניהם הסתיימה בסוף שנות ה-30. לאחר שעזב את קולומביה, פרום עזר להקים את הסניף הניו-יורקי של בית הספר לפסיכיאטריה של וושינגטון ב-1943, וב-1946 היה שותף להקמת מכון ויליאם אלנסון וייט לפסיכיאטריה, פסיכואנליזה ופסיכולוגיה. הוא היה בסגל מכללת בנינגטון מ-1941 עד 1949, ולימד קורסים בבית הספר החדש למחקר חברתי בניו יורק מ-1941 עד 1959.
כאשר פרום עבר למקסיקו סיטי ב-1949, הוא הפך לפרופסור באוניברסיטה הלאומית האוטונומית של מקסיקו (UNAM) והקים שם מחלקה פסיכואנליטית בבית הספר לרפואה. בינתיים, הוא לימד כפרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת מישיגן סטייט מ-1957 עד 1961 וכפרופסור נלווה לפסיכולוגיה בחטיבה ללימודי תואר שני של אמנויות ומדעים באוניברסיטת ניו יורק לאחר 1962. הוא לימד ב-UNAM עד פרישתו ב-1965, ובחברה המקסיקנית לפסיכואנליזה (SMP) עד 1974. ב-1974 עבר ממקסיקו סיטי למוּרלטו, שווייץ, ומת בביתו ב-1980, חמישה ימים לפני יום הולדתו ה-80. לאורך כל הדרך, פרום ניהל קליניקה פרטית ופרסם סדרת ספרים.
פרום היה לפי הדיווחים אתאיסט אך תיאר את עמדתו כ"מיסטיקה לא-תיאיסטית".
תיאוריה פסיכולוגית
החל מעבודתו המשמעותית הראשונה מ-1941, "מנוס מחופש" (הידוע בבריטניה כ"הפחד מחופש"), כתביו של פרום היו בולטים לא פחות בפרשנות החברתית והפוליטית שלהם מאשר בבסיסיהם הפילוסופיים והפסיכולוגיים. ואכן, "מנוס מחופש" נתפס כאחת מעבודות היסוד של הפסיכולוגיה הפוליטית. עבודתו החשובה השנייה, "אדם לעצמו: חקירה בפסיכולוגיה של האתיקה", שפורסמה לראשונה ב-1947, המשיכה והעשירה את הרעיונות של "מנוס מחופש". יחד, ספרים אלו תיארו את תיאוריית האופי האנושי של פרום, שהייתה תוצאה טבעית של תיאוריית הטבע האנושי שלו. ספרו הפופולרי ביותר של פרום היה "אמנות האהבה", רב-מכר בינלאומי שפורסם לראשונה ב-1956, שסיכם והשלים את העקרונות התיאורטיים של הטבע האנושי שנמצאו ב"מנוס מחופש" וב"אדם לעצמו" – עקרונות שחזרו ונדונו ברבים מעבודותיו המרכזיות האחרות של פרום.
מרכזי בהשקפת עולמו של פרום היה פרשנותו לתלמוד ולחסידות. הוא החל ללמוד תלמוד כצעיר אצל הרב י' הורוביץ ומאוחר יותר אצל הרב זלמן ברוך רבינקוב, חסיד חב"ד. בזמן שעבד על הדוקטורט שלו בסוציולוגיה באוניברסיטת היידלברג, פרום למד את התניא של מייסד חב"ד, הרב שניאור זלמן מליאדי. פרום למד גם אצל נחמיה נובל ולודוויג קראוזה בזמן שלמד בפרנקפורט. סבו של פרום ושני סבי-סביו מצד אביו היו רבנים, ודוד רבא מצד אמו היה חוקר תלמוד ידוע. עם זאת, פרום פנה עורף ליהדות האורתודוקסית ב-1926, לעבר פרשנויות חילוניות של אידיאלים מקראיים.
אבן הפינה של הפילוסופיה ההומניסטית של פרום היא פרשנותו לסיפור המקראי על גירוש אדם וחווה מגן עדן. בהתבסס על ידיעותיו בתלמוד, פרום ציין שהיכולת להבחין בין טוב לרע נחשבת בדרך כלל לסגולה, אך חוקרי מקרא רואים בדרך כלל באדם וחווה כמי שחטאו באי-ציות לאלוהים ואכילה מעץ הדעת. עם זאת, בסטייה מהאורתודוקסיה הדתית המסורתית בנושא זה, פרום הילל את המעלות של בני אדם הנוקטים פעולה עצמאית ומשתמשים בתבונה כדי לקבוע ערכים מוסריים במקום לדבוק בערכים מוסריים סמכותניים.
מעבר לגינוי פשוט של מערכות ערכים סמכותניות, פרום השתמש בסיפור אדם וחווה כהסבר אלגורי לאבולוציה ביולוגית וחרדה קיומית, בטענה שכאשר אדם וחווה אכלו מעץ הדעת, הם הפכו מודעים לעצמם כנפרדים מהטבע בעודם עדיין חלק ממנו. זו הסיבה שהם הרגישו "ערומים" ו"מתביישים": הם התפתחו לבני אדם, מודעים לעצמם, לתמותה שלהם ולחוסר האונים שלהם מול כוחות הטבע והחברה, ולא עוד מאוחדים עם היקום כפי שהיו בקיומם האינסטינקטיבי, הקדם-אנושי כחיות. לפי פרום, המודעות לקיום אנושי מפורד היא מקור לאשמה ובושה, והפתרון לדיכוטומיה קיומית זו נמצא בפיתוח כוחותיו הייחודיים של האדם לאהבה ותבונה. עם זאת, פרום הבדיל את מושג האהבה שלו ממושגים פופולריים לא רפלקטיביים כמו גם מאהבה פרדוקסלית פרוידיאנית (ראו הביקורת של מרקוזה להלן).
פרום ראה באהבה יכולת יצירתית בין-אישית ולא רגש, והוא הבדיל יכולת יצירתית זו ממה שהוא ראה כצורות שונות של נוירוזות נרקיסיסטיות ונטייה סאדו-מזוכיסטית שמוצגות בדרך כלל כהוכחה ל"אהבת אמת". ואכן, פרום ראה בחוויה של "התאהבות" עדות לכישלונו של אדם להבין את טבעה האמיתי של האהבה, שתמיד כללה לדעתו את האלמנטים המשותפים של דאגה, אחריות, כבוד וידע. בהתבסס על ידיעותיו בתנ"ך, פרום הצביע על סיפור יונה, שלא רצה להציל את תושבי נינווה מתוצאות חטאם, כהוכחה לאמונתו שתכונות הדאגה והאחריות נעדרות בדרך כלל מרוב מערכות היחסים האנושיות. פרום גם טען שמעטים בחברה המודרנית כיבדו את האוטונומיה של חבריהם בני האדם, לא כל שכן ידע אובייקטיבי של מה שאנשים אחרים באמת רצו וצריכים.
פרום האמין שחופש הוא היבט של הטבע האנושי שאנו או מאמצים או בורחים ממנו. הוא ציין שאימוץ חופש הרצון שלנו היה בריא, בעוד שבריחה מחופש באמצעות שימוש במנגנוני בריחה הייתה שורש הקונפליקטים הפסיכולוגיים. פרום תיאר שלושה ממנגנוני הבריחה הנפוצים ביותר:
קונפורמיות אוטומטית: שינוי העצמי האידיאלי של אדם כדי להתאים לתפיסה של סוג האישיות המועדף על החברה, איבוד העצמי האמיתי בתהליך; קונפורמיות אוטומטית מעבירה את נטל הבחירה מהעצמי לחברה;
- סמכותנות: מסירת השליטה בעצמך לאחר. על ידי כניעת החופש של אדם למישהו אחר, פעולה זו מסירה את חופש הבחירה כמעט לחלוטין.
- הרסנות: כל תהליך המנסה לחסל אחרים או את העולם בכללותו, הכל כדי לברוח מהחופש. פרום אמר ש"השמדת העולם היא הניסיון האחרון, הכמעט נואש, להציל את עצמי מלהימחץ על ידו".
המילה ביופיליה שימשה לעתים קרובות את פרום כתיאור של אוריינטציה פסיכולוגית יצרנית ו"מצב הוויה". לדוגמה, בנספח לספרו "לב האדם: כוחו לטוב ולרע", כתב פרום כחלק מהאני מאמין ההומניסטי שלו:
"אני מאמין שהאדם הבוחר בקידמה יכול למצוא אחדות חדשה דרך פיתוח כל כוחותיו האנושיים, המיוצרים בשלוש אוריינטציות. אלו יכולות להיות מוצגות בנפרד או יחד: ביופיליה, אהבה לאנושות ולטבע, ועצמאות וחופש."
אריך פרום הציב את הצרכים הבסיסיים הבאים:
התזה של פרום על "הבריחה מהחופש" מתומצתת בקטע הבא. ה"אדם האינדיבידואלי" המוזכר על ידי פרום הוא אדם משולל ה"קשרים הראשוניים" של שייכות (כגון טבע, משפחה וכו'), המתבטא גם כ"חופש מ":
> יש רק פתרון אחד אפשרי ויצרני למערכת היחסים של האדם האינדיבידואלי עם העולם: הסולידריות הפעילה שלו עם כל בני האדם והפעילות הספונטנית שלו, אהבה ועבודה, המאחדות אותו שוב עם העולם, לא על ידי קשרים ראשוניים אלא כאינדיבידואל חופשי ועצמאי.... עם זאת, אם התנאים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים... אינם מציעים בסיס למימוש האינדיבידואליות במובן שזה עתה הוזכר, בעוד שאנשים איבדו את אותם קשרים שנתנו להם ביטחון, פיגור זה הופך את החופש לנטל בלתי נסבל. הוא הופך אז לזהה לספק, לסוג של חיים שחסרים משמעות וכיוון. נטיות עוצמתיות צצות לברוח מסוג זה של חופש לכניעה או לסוג כלשהו של מערכת יחסים לאדם ולעולם המבטיחה הקלה מחוסר ודאות, גם אם היא שוללת מהאינדיבידואל את חופשו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →— אריך פרום
### חמש אוריינטציות בסיסיות
בספרו "אדם לעצמו", פרום דיבר על "אוריינטציה של אופי". הוא מבדיל את תיאוריית האופי שלו מזו של פרויד על ידי התמקדות בשתי דרכים שבהן אינדיבידואל מתייחס לעולם. פרויד ניתח אופי במונחים של ארגון ליבידו, בעוד פרום אומר שבתהליך החיים, אנו מתייחסים לעולם על ידי: 1) רכישה והטמעה של דברים – "הטמעה", ו-2) תגובה לאנשים – "סוציאליזציה". פרום טען ששתי דרכים אלו להתייחס לעולם לא היו אינסטינקטיביות, אלא תגובה של אינדיבידואל לנסיבות המיוחדות של חייו; הוא גם האמין שאנשים לעולם אינם סוג אחד בלבד של אוריינטציה. שתי דרכים אלו להתייחס לנסיבות החיים מובילות לאוריינטציות אופי בסיסיות.
פרום מונה ארבעה סוגים של אוריינטציית אופי לא יצרנית, אותם כינה קולטת, מנצלת, אוגרת ושיווקית, ואוריינטציית אופי חיובית אחת, אותה כינה יצרנית. אוריינטציות קולטת ומנצלת הן בעצם האופן שבו אינדיבידואל עשוי להתייחס לאנשים אחרים והן תכונות סוציאליזציה של אופי. אוריינטציה אוגרת היא תכונת אופי של רכישה והטמעה של חומרים/ערכים. האוריינטציה השיווקית צומחת בתגובה למצב האנושי בעידן המודרני. הצרכים הנוכחיים של השוק קובעים ערך. זוהי אתיקה יחסית. לעומת זאת, האוריינטציה היצרנית היא אתיקה אובייקטיבית. למרות המאבקים הקיומיים של האנושות, לכל אדם יש פוטנציאל לאהבה, תבונה ועבודה יצרנית בחיים. פרום כותב: "זהו הפרדוקס של הקיום האנושי שהאדם חייב בו-זמנית לשאוף לקרבה ולעצמאות; לאחדות עם אחרים ובו-זמנית לשימור הייחודיות והפרטיקולריות שלו. ...התשובה לפרדוקס הזה – ולבעיות המוסריות של האדם – היא יצרנות."
### השפעתו של פרום על פסיכולוגים בולטים אחרים
ארבע האוריינטציות הלא-יצרניות של פרום היו נתונות לתיקוף באמצעות מבחן פסיכומטרי, "מבחן הקשר לאדם" מאת אליאס ה. פורטר, דוקטור, בשיתוף עם קרל רוג'רס, דוקטור, במרכז הייעוץ של אוניברסיטת שיקגו בין 1953 ל-1955. ארבע האוריינטציות הלא-יצרניות של פרום שימשו גם כבסיס למבחן LIFO, שפורסם לראשונה ב-1967 על ידי סטיוארט אטקינס, אלן קאצ'ר, דוקטור, ואליאס פורטר, דוקטור, ולמלאי פריסת כוח, שפורסם לראשונה ב-1971 על ידי אליאס ה. פורטר, דוקטור. פרום השפיע גם על תלמידתו סאלי ליברמן סמית', שהפכה למייסדת ה-Lab School of Washington ובית הספר Lab של בולטימור.
ביקורת על פרויד
פרום בחן את חייו ועבודתו של זיגמונד פרויד באריכות. הוא זיהה פער בין התיאוריה הפרוידיאנית המוקדמת למאוחרת: כלומר, לפני מלחמת העולם הראשונה, פרויד תיאר דחפים אנושיים כמתח בין תשוקה להדחקה, אך לאחר סוף המלחמה, החל למסגר דחפים אנושיים כמאבק בין אינסטינקטים ביולוגיים אוניברסליים של חיים ומוות (ארוס ותנטוס). פרום האשים את פרויד וחסידיו בכך שמעולם לא הכירו בסתירות בין שתי התיאוריות.
פרום גם ביקר את החשיבה הדואליסטית של פרויד. לפי פרום, תיאורים פרוידיאניים של תודעה אנושית כמאבקים בין שני קטבים היו צרים ומגבילים. פרום גם גינה את פרויד כמיזוגן שלא היה מסוגל לחשוב מחוץ לסביבה הפטריארכלית של וינה של תחילת המאה ה-20. עם זאת, למרות ביקורות אלו, פרום הביע בכל זאת הערכה רבה לפרויד ולהישגיו. פרום טען שפרויד היה אחד מ"אדריכלי העידן המודרני", לצד אלברט איינשטיין וקרל מרקס, אך הדגיש שהוא מחשיב את מרקס כחשוב היסטורית הרבה יותר מפרויד וכחושב טוב יותר.
רעיונות פוליטיים ואקטיביזם
עבודתו הידועה ביותר של פרום, "מנוס מחופש", מתמקדת בדחף האנושי לחפש מקור של סמכות ושליטה בהגיעו לחופש שנחשב לתשוקתו האמיתית של האינדיבידואל. הביקורת של פרום על הסדר הפוליטי המודרני והמערכת הקפיטליסטית הובילה אותו לחפש תובנות מהפיאודליזם של ימי הביניים. ב"מנוס מחופש", הוא הבחין בערך מסוים בהיעדר חופש אינדיבידואלי, מבנה נוקשה וחובות הנדרשים מחברי החברה של ימי הביניים:
> מה שמאפיין את החברה של ימי הביניים בניגוד לחברה המודרנית הוא היעדר החופש האינדיבידואלי שלה... אך אף על פי שאדם לא היה חופשי במובן המודרני, הוא גם לא היה לבד ומבודד. בכך שהיה לו מקום מובחן, בלתי משתנה ובלתי מוטל בספק בעולם החברתי מרגע הלידה, האדם היה מושרש בשלמות מובנית, וכך לחיים הייתה משמעות שלא הותירה מקום, ולא צורך בספק... הייתה תחרות מועטה יחסית. אדם נולד לתוך מעמד כלכלי מסוים שהבטיח מחיה שנקבעה על ידי מסורת, בדיוק כפי שנשא חובות כלכליות כלפי אלו שגבוהים יותר בהיררכיה החברתית.
שיא הפילוסופיה החברתית והפוליטית של פרום הגיע בספרו מ-1955 "החברה השפויה", שטיעון בזכות סוציאליזם הומניסטי ודמוקרטי. בהתבסס בעיקר על עבודותיו המוקדמות של קרל מרקס, פרום ביקש להדגיש מחדש את אידיאל החופש, החסר ברוב המרקסיזם הסובייטי ונמצא לעתים קרובות יותר בכתביהם של סוציאליסטים ליברטריאנים ותיאורטיקנים ליברלים. המותג של פרום לסוציאליזם דחה הן את הקפיטליזם המערבי והן את הקומוניזם הסובייטי, אותם ראה כמבטלים את האנושיות, ואשר הביאו לתופעה המודרנית הכמעט אוניברסלית של ניכור.
פרום הפך לאחד ממייסדי ההומניזם הסוציאליסטי, וקידם את כתביו המוקדמים של מרקס ואת מסריו ההומניסטיים לציבור האמריקאי ומערב אירופי. הוא עסק בקבוצת דיאלוג אינטלקטואלית נוצרית-מרקסיסטית שאורגנה על ידי מילאן מאצ'ובץ ואחרים בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית של שנות ה-60.
בתחילת שנות ה-60, פרום פרסם שני ספרים העוסקים במחשבה מרקסיסטית ("הקונספט של האדם אצל מרקס" ו"מעבר לשלשלאות האשליה: המפגש שלי עם מרקס ופרויד"). ב-1965, בעבודה לעידוד שיתוף הפעולה המערבי והמזרחי בין הומניסטים מרקסיסטים, פרום פרסם סדרת מאמרים תחת הכותרת "הומניזם סוציאליסטי: סימפוזיון בינלאומי". ב-1966, האגודה ההומניסטית האמריקאית הכתירה אותו כהומניסט השנה.
לתקופה מסוימת, פרום היה פעיל גם בפוליטיקה של ארה"ב. הוא הצטרף למפלגה הסוציאליסטית של אמריקה באמצע שנות ה-50, ועשה כמיטב יכולתו לעזור להם לספק נקודת מבט חלופית למגמות המקארתיסטיות בחלק מהמחשבה הפוליטית האמריקאית. נקודת מבט חלופית זו באה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר במאמרו מ-1961 "האם האדם ינצח? חקירה בעובדות ובבדיות של מדיניות חוץ". עם זאת, כמייסד שותף של SANE, האקטיביזם הפוליטי החזק ביותר של פרום היה בתנועת השלום הבינלאומית, במאבק נגד מרוץ החימוש הגרעיני ומעורבות ארה"ב במלחמת וייטנאם. לאחר שתמך בניסיונו הכושל של הסנאטור יוג'ין מקארתי למועמדות לנשיאות המפלגה הדמוקרטית, פרום פחות או יותר נסוג מהזירה הפוליטית האמריקאית, אם כי הוא כתב מאמר ב-1974 תחת הכותרת "הערות על מדיניות הדטאנט" לשימוע שנערך על ידי ועדת יחסי החוץ של הסנאט האמריקאי. פרום זכה בפרס נלי זק"ש ב-1979.
ביקורת
ב"ארוס וציוויליזציה", הרברט מרקוזה ביקורתי כלפי פרום: בהתחלה, הוא היה תיאורטיקן רדיקלי, אך מאוחר יותר הוא פנה לקונפורמיות. מרקוזה גם ציין שפרום, כמו גם עמיתיו הקרובים סאליבן וקארן הורני, הסירו את תיאוריית הליבידו של פרויד ומושגים רדיקליים אחרים, ובכך צמצמו את הפסיכואנליזה למערכת של אתיקה אידיאליסטית, שרק מאמצת את הסטטוס קוו. תגובתו של פרום, הן ב"החברה השפויה" והן ב"האנטומיה של ההרסנות האנושית", טוענת שפרויד אכן ראוי לקרדיט משמעותי על הכרה בחשיבות המרכזית של הלא-מודע, אך גם שהוא נטה להחפיץ את המושגים שלו שתיארו את העצמי כתוצאה פסיבית של אינסטינקט ושליטה חברתית, עם מינימום רצון או שונות. פרום טוען שחוקרים מאוחרים יותר כגון מרקוזה קיבלו מושגים אלו כדוגמה, בעוד שפסיכולוגיה חברתית דורשת גישה תיאורטית ואמפירית דינמית יותר.
עבודות
### עבודה מוקדמת בגרמנית
מנוס מחופש (ארה"ב), הפחד מחופש (בריטניה) (1941) ISBN 978-0-8050-3149-2
- אדם לעצמו: חקירה בפסיכולוגיה של האתיקה (1947) ISBN 978-0-8050-1403-7
- פסיכואנליזה ודת (1950) ISBN 978-0-300-00089-4
- השפה שנשכחה: מבוא להבנת חלומות, אגדות ומיתוסים (1951) ISBN 978-0-03-018436-9
- החברה השפויה (1955) ISBN 978-0-415-60586-1
- אמנות האהבה (1956) ISBN 978-0-06-112973-5
- המשימה של זיגמונד פרויד: ניתוח של אישיותו והשפעתו (1959)
- זן בודהיזם ופסיכואנליזה (1960) ISBN 978-0-285-64747-3
- האם האדם ינצח? חקירה בעובדות ובבדיות של מדיניות חוץ (1961) ISBN 978-0-385-00035-2
- הקונספט של האדם אצל מרקס (1961) ISBN 978-0-8264-7791-0
- מעבר לשלשלאות האשליה: המפגש שלי עם מרקס ופרויד (1962) ISBN 978-0-8264-1897-5
- הדוגמה של ישו ומסות אחרות על דת, פסיכולוגיה ותרבות (1963) ISBN 978-0-415-28999-3
- לב האדם: כוחו לטוב ולרע (1964) ISBN 978-0-06-090795-2
- (עורך) הומניזם סוציאליסטי: סימפוזיון בינלאומי, (1965)
- תהיו כאלוהים: פרשנות רדיקלית של הברית הישנה ומסורתה (1966) ISBN 978-0-8050-1605-5
- מהפכת התקווה: לקראת טכנולוגיה מואנשת (1968) ISBN 978-1-59056-183-6
- טבע האדם (1968) ISBN 978-0-86562-082-7
- משבר הפסיכואנליזה: מסות על פרויד, מרקס ופסיכולוגיה חברתית (1970) ISBN 978-0-449-30792-2
- (עם מייקל מקובי). אופי חברתי בכפר מקסיקני: מחקר סוציו-פסיכואנליטי (1970) ISBN 978-1-56000-876-7
- האנטומיה של ההרסנות האנושית (1973) ISBN 978-0-8050-1604-8
- להיות או להחזיק? (1976) ISBN 978-0-8050-1604-8
- גדולה ומגבלה של מחשבת פרויד (1979) ISBN 978-0-06-011389-6
- על אי-ציות ומסות אחרות (1981) ISBN 978-0-8164-0500-8
- מעמד הפועלים בגרמניה של ויימאר: מחקר פסיכולוגי וסוציולוגי (1984) ISBN 0-907582-09-5
- למען אהבת החיים (1986) ISBN 0-02-910930-2
- התיקון של הפסיכואנליזה (1992) ISBN 0-8133-1451-8
- אמנות ההוויה (1993) ISBN 978-0-8264-0673-6
- אמנות ההקשבה (1994) ISBN 978-0-8264-1132-7
- על להיות אנושי (1994) ISBN 0-8264-0576-2
- אריך פרום החיוני: חיים בין הוויה להחזקה (1995) ISBN 978-0-8264-1133-4
- אהבה, מיניות ומטריארכיה: על מגדר (1997) ערוך ועם מבוא מאת ריינר פונק.
- מקראה של אריך פרום (1999) ISBN 1-57392-479-2
- מעבר לפרויד: מפסיכואנליזה אינדיבידואלית לחברתית (2010) ISBN 978-1-59056-185-0
- הפתולוגיה של הנורמליות (2010) ISBN 978-1-59056-184-3