אריק זמור: הפרשן שהפך למועמד
הוא בילה שלושה עשורים כשהוא מספר לקהל הטלוויזיה הצרפתי שארצם גוססת, ולאחר מכן ב-2021 החליט לנסות להציל אותה בעצמו. עד לרגע שבו נספרו הקולות באביב שלאחר מכן, התנועה שנבנתה סביב קולו וספריו רבי-המכר זכתה בקושי בשבעה אחוזים מהם – פסק דין על ההבדל בין שליטה בוויכוח לבין שליטה במדינה.
ממונטריי ועד חדר החדשות
אריק זמור (Éric Zemmour) נולד ב-31 באוגוסט 1958 במונטריי (Montreuil), פרבר של פריז, למשפחה של יהודים ברברים שעזבו את אלג'יריה הצרפתית לאחר העצמאות. אביו רוז'ה עבד כפרמדיק; אמו לוסט גידלה אותו ואת אחיו הצעיר במידה רבה לבדה לאחר היעדרויותיו התכופות של האב. הוא התחנך בבתי ספר יהודיים פרטיים בפריז, המשיך ללימודים במכון למדע המדינה (Sciences Po) וסיים את לימודיו ב-1979, אך נכשל פעמיים בבחינות הכניסה לבית הספר הלאומי למנהל (École nationale d'administration), ב-1980 וב-1981 – דחייה מצד הממסד הצרפתי שאת הטינה כלפיו יבלה את הקריירה שלו בהפגנה ובניסיונות עקיצה. לימים הוא כיהן בוועדת הקבלה של אותו בית ספר.
שלושה עשורים בעיתונות הצרפתית
זמור בנה את חייו הציבוריים בתוך חדרי החדשות ואולפני הטלוויזיה הגדולים במדינה. הוא סיקר פוליטיקה בלה קוטדיאן דה פארי (Le Quotidien de Paris) בין השנים 1986 ל-1996, לאחר מכן עבר ללה פיגארו (Le Figaro), שם נשאר לסירוגין עד 2021, כשהוא כותב פרשנות פוליטית וביקורת ספרותית. הוא הפך לדמות קבועה בטלוויזיה הצרפתית באמצעות הופעות בתוכניות אירוח לוחמניות כמו Ça se dispute, On n'est pas couché ו-Zemmour et Naulleau, והגיש פינה ברדיו RTL. משנת 2019 הנחה פינה בערוץ החדשות CNews שהפכה אותו לאחד הפרשנים הנצפים ביותר במדינה. לצד השידור, כתב שורה של מסות פוליטיות וכמה רומנים; ספרו מ-2014 "ההתאבדות הצרפתית" (Le Suicide français) מכר יותר מ-500,000 עותקים והפך לנקודת התייחסות לתזה עגומה שפיתח במשך שנים: שהגירה, פמיניזם ושקיעת הסמכות המסורתית גרמו לקריסה איטית של הזהות הלאומית הצרפתית.
הקמת מפלגת רקונקט והקמפיין של 2022
בדצמבר 2021 הפך זמור את הפרשנות למועמדות, הקים את מפלגת רקונקט (Reconquête) והכריז על התמודדותו לנשיאות. בסקרים הוא הגיע לזמן קצר ל-17 אחוזים, מה שהציב אותו בתחרות על המקום השני, לפני שירד במהלך החורף וסיים במקום הרביעי בסיבוב הראשון של הבחירות באפריל 2022 עם 2,485,226 קולות, או 7.07 אחוזים. על פי דיווחי פראנס 24 (France 24) על התוצאות, מדען המדינה אוליבייה רוקואן (Olivier Rouquan) ייחס את הקריסה לכך שזמור הקרין "תדמית שלילית מאוד של אדם רדיקלי מדי" ש"חסר את שיעור הקומה של מדינאי" ושבאופן מכריע, "אינו יכול להרחיב את רעיונותיו כדי להגדיל את ציבור בוחריו". הגל הצפוי של בוחרים נסתרים ונבוכים – תיאוריה שרוקואן כינה אסטרטגיה לשימור מומנטום ולא תופעה ממשית – מעולם לא הופיע; תומכים נהרו במקום זאת לעבר מארין לה פן (Marine Le Pen), שנחשבה אלקטורלית כאמינה יותר, ואותה נאלץ זמור לבסוף לתמוך בסיבוב השני לאחר שנים שבהן לעג לה כמותנה מדי. בהמשך הוא הגיע למקום השלישי בניסיונו להיבחר למושב בפרלמנט באזור ואר (Var) ביוני באותה שנה. מפלגת רקונקט, שזמור עדיין עומד בראשה, טענה לכ-100,000 חברים, אף שפראנס 24 ציין ספקות לגבי מספר הפעילים האמיתיים לעומת אוהדים זמניים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אידיאולוגיה ו"ההחלפה הגדולה"
זמור מגדיר את עמדותיו הפוליטיות כ"גוליסטיות-בונפרטיסטיות", וההיסטוריון ניקולא לבורג (Nicolas Lebourg) פירק את ההגדרה לארבעה זרמים: אמונה בונפרטיסטית בהנהגה אישית חזקה, דגש על אחדות לאומית, עמידה על ריבונות צרפתית מול האיחוד האירופי, ועיסוק בשקיעה תרבותית. הוא נחשב לאחד התומכים הבולטים בצרפת בתיאוריית "ההחלפה הגדולה", בטענה שהגירה ממדינות עם רוב מוסלמי דוחקת את האוכלוסייה הילידית של צרפת, והוא קרא למוסלמים בצרפת לבחור בין האסלאם לבין צרפת. הוא מתנגד למה שהוא מתאר כפמיניזציה של החברה, תיאר את התרת ההפלות כצורה של "התאבדות קולקטיבית", והגן על דומיניק סטראוס-קאהן ועל טאריק רמדאן מפני טענות לתקיפה מינית. הסופר האמריקאי אלכסנדר סטיל (Alexander Stille), בכתיבתו בניו יורקר (The New Yorker), טען כי זמור "מפריז משמעותית" בשקיעתה של צרפת, וציין כי המדינה נותרה בצמרת רוב מדדי הפיתוח הבינלאומיים.
הרשעות, זיכויים ומחלוקת וישי
הפרובוקציות של זמור הובילו אותו שוב ושוב לאולמות בתי המשפט בצרפת. הוא הורשע בהסתה לשנאה גזעית או דתית בכמה הזדמנויות – כולל קנסות ב-2011, 2015 (הרשעה שבוטלה מאוחר יותר), 2018 ו-2025 – בעוד שבאישומים אחרים הוא זוכה כשישה פעמים, ביניהם מקרה מ-2020 סביב הערות על מהגרים קטינים ללא ליווי. בית הדין האירופי לזכויות אדם אישר את הרשעתו מ-2018 בשנת 2022, בקבעו כי כעיתונאי הוא נושא ב"חובות ואחריות" מיוחדות וכי ביקש "ללבות קרע בין הצרפתים לבין הקהילה המוסלמית ככלל". מחלוקת מרה במיוחד פרצה בעקבות טענתו כי משטר וישי בזמן המלחמה "הגן על יהודי צרפת ומסר יהודים זרים לנאצים", גרסה היסטורית שהובילה את הרב הראשי של צרפת, חיים קורסיה (Haïm Korsia), לכנותו אנטישמי וגזען. הוא גם קרא להפציץ את שכונת מולנבק (Molenbeek) בבריסל ואמר לאישיות טלוויזיה צרפתייה שחורה ששמה הפרטי הוא "עלבון לצרפת". מאז הפיגוע במערכת שארלי הבדו (Charlie Hebdo) ב-2015 הוא חי תחת הגנה משטרתית, שתוגברה לאחר תקיפה ברחוב ב-2020 ואיום רצח ב-2021 שהתייחס לאסלאם.
כיצד העיתונות מסווגת אותו
כלי תקשורת צרפתיים ובינלאומיים מתארים את זמור באופן שגרתי כפרשן מהימין הקיצוני, אם כי הסיווג שנוי במחלוקת גם בקרב מומחים. ההיסטוריון לורן ז'ולי (Laurent Joly) כתב כי "מאז בארס (Barrès) ומוראס (Maurras), אף אינטלקטואל, עיתונאי או סופר אחר לא החזיק במעמד הזה כמתווך של רעיונות ימין קיצוני עם קהל קוראים רחב מאוד" – מה שממקם אותו בשושלת צרפתית של לאומנים ספרותיים ולא כפוליטיקאי קונבנציונלי. מדען המדינה ז'אן-איב קאמי (Jean-Yves Camus), לעומת זאת, מציב אותו ב"ימין השמרני הרדיקלי" ולא במסורת פשיסטית. שתי הקריאות מסכימות על היקף השפעתו: מעטים הפרשנים הצרפתים המודרניים הניעו דעת קהל רבה כל כך מחוץ למשרה נבחרת.
מדוע אריק מכונה גאון
המילה "גאון" בקושי נקשרת לשמו של זמור במקורות הקיימים, והמוניטין שרכש בפועל צר ומעורר מחלוקת יותר מכפי שהתווית הזו מרמזת. מה שיש לו, על פי דברי תומכים ומתנגדים כאחד, הוא כושר ביטוי נדיר לוויכוח טלוויזיוני: זיכרון מלא בנקודות התייחסות היסטוריות, כישרון לאמירות פרובוקטיביות, ומשמעת לחזור על מספר קטן של תזות – שקיעה, החלפה, דקדנס – עד שהפכו לנושאי שיחה לאומיים, מגולמים בספר אחד שמכר מעל חצי מיליון עותקים. ההשוואה של לורן ז'ולי בינו לבין בארס ומוראס מעניקה לו סוג ספציפי של כוח אינטלקטואלי, זה של "מתווך של רעיונות ימין קיצוני" המסוגל לעטוף אידיאולוגיה בוויכוח ספרותי והיסטורי עבור קהל המונים. אך זוהי מיומנות של רטוריקה וחזרה, לא של מדינאות או מחקר מקורי, והיא לא שרדה את המפגש עם בחירות ממשיות: הערכתו של אוליבייה רוקואן שזמור "חסר את שיעור הקומה של מדינאי" ואינו יכול להרחיב את בסיס תומכיו מתארת איש תקשורת שחשב בטעות שתהודה באולפן היא מנדט בקלפי. בתי המשפט בצרפת ושטרסבורג מצאו בינתיים שחלק מאותו כישרון רטורי נמצא מחוץ לגבולות החוק. התיאור הכנה הוא כישרון במה ומשמעת מסרים שחודדו במשך שלושים שנות קרב חי בטלוויזיה, לא גאונות במובן המקובל.
מורשת
השפעתו המתמשכת של זמור על הפוליטיקה הצרפתית עשויה להיות פחות בנתח הקולות שלו ויותר במרחב שפתח מימינו של המיינסטרים הרפובליקני, כשהוא דוחף את הוויכוח על הגירה וזהות לאומית רחוק יותר מכפי שמארין לה פן לבדה הצליחה, תוך שהוא מותיר את העמידות ארוכת הטווח של מפלגת רקונקט, ושלו עצמו, כסימן שאלה פתוח לאחר קמפיין אחד מתיש.