אריך הונקר (Erich Honecker): שוליית הגגנים שבנה את החומה
בלילה שבין 13 באוגוסט 1961 החלו צוותי עבודה למתוח גדר תיל בליבה של ברלין בהוראתו הישירה של אדם שבילה את נעוריו בארגון בלתי חוקי תחת דיקטטורה שאותה תיעב. אריך הונקר (Erich Honecker) פיקח על בניית חומת ברלין כמבצע ביטחוני, ובהמשך עמד בראש המדינה שאותה סגרה במשך שמונה-עשרה שנה — אחד המשטרים המדכאים ביותר בגוש המזרחי, ואחד הנוחים ביותר מבחינה חומרית לפי סטנדרטים של גוש זה. הוא מת בגלות בצ'ילה, כשהוא עדיין חסר חרטה.
בנו של כורים בחבל הסאר
הונקר נולד ב-25 באוגוסט 1912 בנוינקירכן (Neunkirchen) שבחבל הסאר (Saar) בגרמניה, בנם של כור פחם שהיה פעיל בפוליטיקה הקומוניסטית. הוא גדל תוך כדי צפייה ישירה בניצול של עבודה תעשייתית, הצטרף לארגוני נוער קומוניסטיים בילדותו, הוכשר כקברן-גגנים וכגגנים, וכבר בסוף שנות העשרה לחייו הנהיג את מפלגת הנוער הקומוניסטית המקומית. הוא הפך לחבר מפלגה קומוניסטית מלא ב-1929, בגיל שבע-עשרה, ולאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 השליך את עצמו לארגון פעילות נוער קומוניסטית בלתי חוקית ברחבי גרמניה תוך סיכון אישי ניכר.
מאסר תחת הנאצים
סיכון זה הדביק אותו ב-1935, כאשר הגסטפו (Gestapo) עצרו אותו ובית משפט גזר עליו עשר שנות עבודת פרך בגין הכנת בגידה. הוא סירב להתכחש להרשעותיו הקומוניסטיות וריצה כעשור מאחורי סורג ובריח — הדיווחים חלוקים מעט לגבי טווח הזמן המדויק, אך הוא נותר במאסר עד לחודשיו האחרונים של המלחמה, אז שחרר אותו הצבא האדום הסובייטי שהתקדם ב-1945. זו הייתה תעודת זהות מעצבת: בניגוד למנהיגים מאוחרים יותר של הגוש המזרחי שהוצבו ממוסקבה, הונקר יכול היה לטעון שסבל אישית תחת הפשיזם בשל פוליטיקתו, ביוגרפיה שהעניקה לו מעמד בתוך ממסד הקומוניסטי החדש של מזרח גרמניה.
בניית מנגנון המפלגה
לאחר השחרור, הונקר סייע בייסוד ואז עמד בראש הנוער הגרמני החופשי (FDJ), ארגון הנוער ההמוני של המשטר, מ-1946 עד 1955, והשתמש בו כדי לחנך דור וכדי לבנות בסיס משלו של נאמנים. הוא נבחר לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ב-1946 ומילא תפקיד מרכזי במיזוג הכפוי של המפלגות הקומוניסטית והסוציאליסטית-דמוקרטית לתוך מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה (SED), הכלי שדרכו הומרה אזור הכיבוי הסובייטי למדינה חד-מפלגתית. עד סוף שנות ה-50 הוא כיהן בפוליטביורו של ה-SED, כשהוא ממוקם כמפעיל נאמן וממושמע ולא כאידיאולוג בולט.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →החומה והדרך לשלטון
ב-1961, כאשר מזרח גרמניה דיממה אוכלוסייה דרך ברלין, הונקר קיבל אחריות ישירה לסגירת הגבול, והוא ארגן את בניית החומה ומנגנון האבטחה הסובב אותה באותה יעילות ממושמעת שהפגין בארגון המפלגתי. המבצע סימן אותו כדמות הביטחון הפנים המרכזית של המשטר, ועד 1967 הוא מונה כיורשו המוכר של המנהיג הוותיק ולטר אולבריכט (Walter Ulbricht). ב-1971 הוא ארגן את הדחתו של אולבריכט והשתלט כמזכיר הראשון של ה-SED, וביסס את התפקיד העליון ב-1976 כאשר קיבל גם את ראשות מועצת המדינה — למעשה ראש המדינה של מזרח גרמניה.
שלטון ב-GDR
תחת הונקר, מזרח גרמניה שילבה דיכוי פנימי כבד — מנגנון מעקב עצום של השטאזי (Stasi), הגבלות על הגירה, ודיכוי התנגדות — עם מאמץ מכוון להעלות את רמת החיים החומרית מעל זו של מדינות אחרות בגוש הסובייטי, שמומנה בחלקה דרך הסדרי סחר ואשראי מורחבים עם מערב גרמניה. אשתו, מרגוט הונקר (Margot Honecker), כיהנה כשרת החינוך לאורך כל שלטונו, והעניקה לבני הזוג שליטה בו-זמנית על החינוך האידיאולוגי של המדינה על נוערה. היה זה, בהערכתם של היסטורינים מאוחרים יותר, אחת מהמערכות המדכאות יותר של הגוש וגם אחת המשגשגות יותר, שילוב שקיים את סמכות הונקר במשך רוב שני עשורים.
הקריסות
אותה סמכות הייתה תלויה בגיבוי סובייטי, והונקר הימר באופן שגוי על שימורו. כאשר מיכאיל גורבצ'וב (Mikhail Gorbachev) החל לדחוף את הגלאסנוסט והפרסטרויקה באמצע שנות ה-80, הונקר סירב לעקוב, והתעקש שמזרח גרמניה אינה זקוקה לרפורמה. כאשר הפגנות בעד דמוקרטיה התנפחו לאורך 1989 וגורבצ'וב אותת שמוסקבה לא תתערב כדי לתמוך בבעלי ברית נוקשים, הונקר איבד את התמיכה שהחזיקה אותו בשלטון והתפטר באוקטובר 1989, שבועות לפני שהחומה עצמה נפלה. הוא הואשם בהמשך בניצול לרעה של כוח, כולל אחריות לפקודות שהובילו למותם בירי של אנשים שניסו לחצות את הגבול שבנה. הוא מצא מקלט ראשית במוסקבה, נעצר בברלין ב-1992, אך שחרר מהליכים משפטיים עקב מחלה סופנית וגיל. הוא עבר לצצ'ילה, שם מת ב-29 במאי 1994, בגיל שמונים ואחת, כשהוא עדיין מגן על רשומו.
מדוע אריך מכונה גאון
המילה יושבת בחוסר נוחות על הונקר, ואי נוחות זו היא בעצמה מלמדת. שום דבר ברשומה אינו מצביע על בהירות אינטלקטואלית, מקוריות אידיאולוגית או מדינאות יצירתית — מקורותיו מתארים פקיד מפלגה ממושמע ומארגן ולא חזוני. אם איזושהי טענה ליכולת יוצאת דופן שורדת את הבדיקה, היא צרה וקרה יותר: כישרון יוצא דופן לבנייה ולניהול של מנגנון שליטה, תחילה כמפקד מבצעי שחסם פיזית עיר מחולקת בן לילה ב-1961, לאחר מכן כראש מדינת ביטחון ששילבה מעקב שיטתי עם רק מספיק נוחות חומרית כדי לקיים ציות במשך שמונה-עשרה שנה. זוהי מיומנות ארגונית אמיתית, אך היא מיומנות של סוהר ומנהל, לא של הוגה דעות — והיא קרסה ברגע שהפטרון החיצוני שלה, ברית המועצות, הסיר את התמיכה, מה שמרמז כי עמידות המערכת הייתה תלויה יותר בגיבוי גיאופוליטי מאשר בכל גאונות אישית של האדריכל שלה. הוא גם שגה קשות במשבר 1989, וסירב לרפורמה אפילו כאשר יסודות משטרו התמוססו מתחתיו. הונקר זכור, בדיוק רב, פחות כגאון מאשר כקשוח האחרון שסירב לראות את החומה — שלו עצמו — יורדת.
מורשת
המונומנט המרכזי של הונקר נהרס על ידי ההמונים שהפילו את חומת ברלין בתוך שבועות מנפילתו, ואיחוד גרמניה התרחש בתוך שנה. הוא נותר, בזיכרון הגרמני, סמול פחות לאידיאולוגיה מאשר למנגנון החלוקה והמעקב עצמו — האיש שפעולת החותם שלו הייתה הוראה לחתוך עיר לשניים, והשאיר אותה, ללא התנצלות, כגלות ביבשת אחרת.