זיגמונד פרויד
זיגמונד פרויד (Sigmund Freud, נולד כזיגיסמונד שלמה פרויד; 6 במאי 1856 – 23 בספטמבר 1939) היה נוירולוג אוסטרי ומייסד הפסיכואנליזה, שיטה קלינית להערכה ולטיפול בפתולוגיות הנובעות מקונפליקטים בנפש באמצעות דו-שיח בין מטופל לפסיכואנליטיקאי, ותאוריית המפנה של הנפש והסוכנות האנושית הנגזרת ממנה.
ביצירת הפסיכואנליזה, פרויד הציג שיטות טיפוליות כגון אסוציאציה חופשית, פירוש חלומות וניתוח תופעות העברה המתעוררות במסגרת הקלינית. ההגדרה המחודשת של פרויד את המיניות כך שתכלול שלבים ינקותיים הביאה אותו לנסח את תסביך אדיפוס כעיקר מרכזי בתאוריית הפסיכואנליזה. הניתוח שלו על חלומות כהגשמת משאלות סיפק לו מודלים לניתוח קליני של יצירת תסמינים והמנגנונים העמוקים של הדחקה. בהתאם לכך, על בסיס זה, פרויד פיתח את תאוריית הלא-מודע שלו והמשיך לפתח מודל של מבנה נפשי הכולל את הסתמי, האני והאני העליון. פרויד הניח את קיומו של הליבידו (אנרגיה נפשית בעלת אופי מיני), שדרכו תהליכים ומבנים מנטליים מושקעים ויוצרים קשרים ארוטיים ויצר מוות, מקור החזרה הכפייתית, השנאה, התוקפנות והאשמה הנוירוטית. בעבודתו המאוחרת, פרויד פיתח פירוש וביקורת רחבי היקף של הדת והתרבות.
אף על פי שהוא פחות נפוץ בפרקטיקה האבחונית והקלינית, הפסיכואנליזה נותרה משפיעה בפסיכולוגיה, בפסיכיאטריה, בפסיכותרפיה ובמדעי הרוח. לפיכך היא ממשיכה לייצר ויכוחים בנוגע ליעילותה הטיפולית, למעמדה המדעי, והאם היא מקדמת או מעכבת את המטרה הפמיניסטית. עם זאת, עבודתו של פרויד חדרה למחשבה המערבית בת זמננו ולתרבות הפופולרית. המחווה הפואטית של וו. ה. אודן (W. H. Auden) משנת 1940 לפרויד מתארת אותו כ"לא עוד אדם כעת אלא אקלים דעות שלם / שתחתיו אנו מנהלים את חיינו השונים".
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים וחינוך
זיגמונד פרויד נולד להורים יהודים אשכנזים בעיירה המוראבית פרייברג, באימפריה האוסטרית (כיום Příbor בצ'כיה), הבכור מבין שמונה ילדים. שני הוריו היו מווייט. אביו, יעקב פרויד, סוחר צמר, היה אב לשני בנים, עמנואל ופיליפ, מנישואיו הראשונים. משפחתו של יעקב הייתה חסידית ולמרות שיעקב עצמו התרחק מהמסורת, הוא נודע בלימודי התורה שלו. הוא ואמו של פרויד, עמליה נתנזון, שהייתה צעירה ממנו ב-20 שנה ואשתו השלישית, נישאו על ידי הרב יצחק נח מנהיימר ב-29 ביולי 1855. הם נאבקו כלכלית וחיו בחדר שכור, בביתו של מנעולן בשרלוסרגאסה 117 כאשר נולד בנם זיגמונד. הוא נולד עם קרום לידה, שאמו ראתה כסימן חיובי לעתידו של הנער.
בשנת 1859 עזבה משפחת פרויד את פרייברג. אחיו-למחצה של פרויד היגרו למנצ'סטר שבאנגליה, והפרידו בינו לבין שותפו למשחקים "הבלתי נפרד" בילדותו המוקדמת, בנו של עמנואל, ג'ון. יעקב פרויד לקח את אשתו ושני ילדיו (אחותו של פרויד, אנה, נולדה ב-1858; אח, יוליוס, שנולד ב-1857, מת בינקותו) תחילה ללייפציג ואז ב-1860 לווינה, שם נולדו ארבע אחיות ואח: רוזה (נולדה ב-1860), מארי (נולדה ב-1861), אדולפינה (נולדה ב-1862), פאולה (נולדה ב-1864), אלכסנדר (נולדה ב-1866). בשנת 1865 מעמד המשפחה נפגע כאשר אחיו של יעקב פרויד, יוזף, נעצר בחשד לסחר ברובלים מזויפים; הוא הורשע בשנה שלאחר מכן ונדון לעשר שנות מאסר. חקירות המשטרה הצביעו לכאורה לעבר מנצ'סטר, שם חיו בניהם המבוגרים של יעקב, עמנואל ופיליפ, אף על פי ששניהם לא צוינו בהליכים. פרויד נזכר מאוחר יותר שהפרשה גרמה לשערו של אביו להלבין תוך ימים ספורים. בשנת 1865 החל פרויד בן התשעה ללמוד בגימנסיה העירונית של לאופולדשטאדט, בית ספר תיכון בולט. הוא התגלה כתלמיד מצטיין וסיים את בחינות הבגרות (Matura) ב-1873 בהצטיינות. הוא אהב ספרות והיה בקיא בגרמנית, צרפתית, איטלקית, ספרדית, אנגלית, עברית, לטינית ויוונית.
פרויד נכנס לאוניברסיטת וינה בגיל 17. הוא תכנן ללמוד משפטים, אך הצטרף לפקולטה לרפואה באוניברסיטה, שם כללו לימודיו פילוסופיה תחת פרנץ ברנטנו, פיזיולוגיה תחת ארנסט ברוקה, וזואולוגיה תחת הפרופסור הדרוויניסטי קרל קלאוס. בשנת 1876 בילה פרויד ארבעה שבועות בתחנת המחקר הזואולוגית של קלאוס בטריאסטה, תוך ניתוח מאות צלופחים בחיפוש לא-חד-משמעי אחר איברי הרבייה הזכריים שלהם. בשנת 1877 עבר פרויד למעבדת הפיזיולוגיה של ארנסט ברוקה, שם בילה שש שנים בהשוואת מוחות בני אדם לאלו של חולייתנים אחרים כגון צפרדעים, מינקות, וכן חסרי חוליות, לדוגמה סרטנים. עבודת המחקר שלו על ביולוגיה של רקמת עצב התבררה כחלוצית לגילוי הנוירון בשנות ה-90 של המאה ה-19. עבודת המחקר של פרויד הופסקה בשנת 1879 עקב החובה לבצע שירות צבאי חובה בן שנה. זמני ההשבתה הארוכים אפשרו לו להשלים משימה לתרגום ארבעה חיבורים מתוך כתביו המאספים של ג'ון סטיוארט מיל. הוא סיים את לימודי הרפואה במרץ 1881.
### קריירה מוקדמת ונישואים
בשנת 1882 החל פרויד את הקריירה הרפואית שלו בבית החולים הכללי של וינה. עבודת המחקר שלו באנטומיה צרבלית הובילה לפרסום ב-1884 של מאמר משפיע על ההשפעות המקלות של קוקאין, ועבודתו על אפازיה תהווה את בסיס ספרו הראשון "על אפאזיה: מחקר ביקורתי", שפורסם ב-1891. במשך שלוש שנים עבד פרויד במחלקות שונות של בית החולים. הזמן שבילה במרפאה הפסיכיאטרית של תאודור מיינרט וכממלא מקום במוסד מקומי הביא לעלייה בעניין בעבודה קלינית. גוף המחקר המפורסם והנרחב שלו הוביל למינויו למרצה או דוקנט באוניברסיטה בנוירופתולוגיה בשנת 1885, תפקיד ללא שכר אך כזה שזיכה אותו במתן הרצאות באוניברסיטת וינה.
בשנת 1886 התפטר פרויד מתפקידו בבית החולים והחל בפרקטיקה פרטית, כשהוא מתמחה ב"הפרעות עצביות". באותה שנה נישא למרתה ברנאיס, נכדתו של יצחק ברנאיס, רב ראשי בהמבורג. פרויד, כאדם אתאיסט, היה מודאג מהדרישה באוסטריה לטקס דתי יהודי ושקל בקצרה, בטרם דחה זאת, את האפשרות להצטרף ל'קונפסיה' הפרוטסטנטית כדי להימנע מכך. טקס אזרחי עבור ברנאיס ופרויד התקיים ב-13 בספטמבר, וטקס דתי התקיים ביום שלמחרת, לאחר שפרויד הודרך בחופזה בתפילות העבריות. לבני הזוג פרויד היו שישה ילדים: מתילדה (נולדה ב-1887), ז'אן-מרטן (נולדה ב-1889), אוליבר (נולד ב-1891), ארנסט (נולד ב-1892), סופי (נולדה ב-1893) ואנה (נולדה ב-1895). משנת 1891 ועד שעזבו את וינה ב-1938, פרויד ומשפחתו חיו בדירה ברחוב ברגגאסה 19, ליד אינרה שטאדט.
ב-8 בדצמבר 1897 התקבל פרויד לאגודה התרבותית הגרמנית-יהודית בני ברית (B'nai B'rith), שאליה נותר קשור כל חייו. פרויד נשא נאום על פירוש חלומות, שזכה לקבלת פנים נלהבת. הוא הקדים את הספר בעל אותו השם, אשר פורש שנתיים לאחר מכן.
מוצאו היהודי של פרויד ונאמנותו לזהותו היהודית החילונית היו משמעותיים בעיצוב השקפתו האינטלקטואלית והמוסרית, במיוחד בכל הנוגע לאי-הקונפורמיזם האינטלקטואלי שלו, כפי שציין במחקרו האוטוביוגרפי. הייתה להם גם השפעה מהותית על תוכנם של הרעיונות הפסיכואנליטיים, במיוחד ביחס לדאגותיהם המשותפות לפרשנות עומק ו"תחימת התשוקה על ידי החוק".
בשנת 1896 הפכה מינה ברנאיס, אחותה של מרתה פרויד, לחברה קבועה במשק הבית של פרויד לאחר מות ארוסה. "[מ]אמר שפורסם ב-1969 על ידי ג'ון מ. בילינסקי הכיל תמליל של שיחה שהייתה לו עם [קרל] יונג ב-1957, שבה התוודה יונג כי... מינה עצמה סיפרה לו על הרומן שלה עם פרויד". פיטר ג'יי. סויילס כותב שיונג התוודה על הרומן "לא רק בפני ג'ון בילינסקי, אלא גם... בפני מקורבו קרל מאייר ומאהבתו שלו אנטוניה וולף". סויילס גם מעלה טענה שפרויד עיבר את מינה וארגן עבורה הפלה.
בנוסף, פרנץ מצייבסקי מציג כראיה לרומן את גילוי הרישום בספר האורחים של מלון שוויצרי מיום 13 באוגוסט 1898, החתום על ידי פרויד "ד"ר סיגמ. פרויד ואשתו" בזמן שנסע עם גיסתו. עם זאת, בספרו "פרויד: יצירת אשליה", פרדריק קרוז, הגם שהוא מסכים עם סויילס שפרויד ומינה קיימו יחסים מיניים וכי הדבר הביא להריון ולהפלה, מפחית מחשיבות העובדה שפרויד חתם בספר האורחים של המלון כד"ר ואשתו, משום ש"מלונות שווيزריים באותה תקופה סירבו לארח זוג שאינו נשוי בגלוי".
פרויד החל לעשן טבק בגיל 24; תחילה מעשן סיגריות, הפך למעשן סיגארים. הוא האמין שעישון משפר את יכולתו לעבודה ושהוא יכול למתן זאת באמצעות שליטה עצמית. למרות אזהרות בריאותיות מצד עמיתו וילהלם פליס, הוא נותר מעשן, ופיתח בסופו של דבר סרטן בחלל הפה. בנובמבר 1923, בתקווה לעצור את הישנות סרטנו ולהשיב לעצמו את חיותו, עבר פרויד ניתוח שיינך (Steinach operation), קשירת צינור הזרע שבאותה תקופה האמינו בהרחבה כי יש לה השפעות מרעננות. פרויד הציע לפליס ב-1897 שהתככויות, כולל טבק, היו תחליפים לאוננות, "ההרגל הגדול האחד".
פרויד העריך מאוד את מורה לפילוסופיה, פרנץ ברנטנו, שהיה ידוע בתאוריות שלו על תפיסה ואינטרוספקציה. ברנטנו דן בקיומו האפשרי של התודעה הלא-מודעת בספרו "פסיכולוגיה מנקודת מבט אמפירית" (1874). למרות שברנטנו הכחיש את קיומו, הדיון שלו על הלא-מודע כנראה סייע בהצגת המושג לפרויד. פרויד היה בעלים והשתמש בכתבי האבולוציה המרכזיים של צ'ארלס דרווין והושפע גם מ"הפילוסופיה של הלא-מודע" (1869) מאת אדוארד פון הרטמן. טקסטים נוספים שהיו חשובים לפרויד היו מאת פכנר והרבארט, כאשר "פסיכולוגיה כמדע" של האחרון אולי בעל חשיבות מוערכת בחסר בהקשר זה. פרויד שאב גם מעבודתו של תאודור ליפס, שהיה אחד מהתאורטיקנים המרכזיים בני זמננו של מושגי הלא-מודע והאמפתיה.
אף על פי שפרויד היסס לקשר בין תובנותיו הפסיכואנליטיות לתאוריות פילוסופיות קודמות, צוינו דמיונות בין עבודתו לזו של שופנהאואר וניטשה כאחד. בשנת 1908 אמר פרויד כי הוא קורא מדי פעם את ניטשה ושהוא מרותק מאוד מכתביו, אך לא למד אותו, מכיוון שמצא ש"התובנות האינטואיטיביות" של ניטשה דמו יותר מדי לעבודתו שלו באותה תקופה, וגם משום שהוצף ב"עושר הרעיונות" שפגש כאשר קרא את ניטשה. פרויד לפעמים הכחיש את השפעת רעיונותיו של ניטשה. ההיסטוריון פול רוזן מצטט את פיטר ל. רודניצקי, שכתב כי על בסיס התכתבותו של פרויד עם ידידו הנער אדוארד זילברשטיין, פרויד קרא את "הולדת הטרגדיה" של ניטשה וכנראה את שני הראשונים מתוך "מחשבות שלא בעתן" כאשר היה בן שבע עשרה. פרויד קנה את כתביו המאספים של ניטשה בשנת 1900, ואמר לוילהלם פליס שהוא מקווה למצוא בכתבי ניטשה "את המילים עבור הרבה שנותר אילם בי". מאוחר יותר, לעไรן, אמר שהוא טרם פתח אותם. פרויד החל להתייחס לכתבי ניטשה, לדברי פיטר גיי, "כטקסטים שיש להתנגד להם הרבה יותר מאשר ללמוד אותם". עניינו בפילוסופיה דעך לאחר שהחליט על קריירה בנוירולוגיה.
פרויד קרא את ויליאם שייקספיר באנגלית; הבנתו את הפסיכולוגיה האנושית עשויה להיות מושפעת ממחזותיו של שייקספיר.
### היחסים עם פליס
במהלך תקופת העיצוב של עבודתו, פרויד העריך והסתמך על התמיכה האינטלקטואלית והרגשית של ידידו וילהלם פליס, מומחה לאף-אוזן-גרון מברלין שאותו פגש לראשונה בשנת 1887. שני הגברים ראו את עצמם כמבודדים מהזרם הקליני והתאורטי הרווח בשל שאיפותיהם לפתח תאוריות רדיקליות חדשות על מיניות. פליס פיתח תאוריות אקסצנטריות מאוד על ביוריתמים אנושיים וקשר נזוגניטלי שנחשבים כיום לפסאודו-מדעיות. הוא חלק את השפעותיו של פרויד על חשיבותם של היבטים מסוימים במיניות – אוננות, משגל נ<i>סוג (coitus interruptus), והשימוש בקונדומים – באטיולוגיה של מה שכונה אז "נוירוזות ממשיות", בעיקר נֵורָאסטֵנִיָה ותסמיני חרדה מסוימים המובעים פיזית. הם שמרו על התכתבות נרחבת שממנה שאב פרויד את השערותיו של פליס על מיניות ינקותית וביסקסואליות כדי לפתח ולתקן את רעיונותיו שלו. ניסיונו הראשון לתאוריה שיטתית של הנפש, "פרויקט לפסיכולוגיה מדעית", פותח כמטפספכולוגיה עם פליס כבן שיח. עם זאת, מאמציו של פרויד לבנות גשר בין נוירולוגיה לפסיכולוגיה נזנחו בסופו של דבר לאחר שהגיעו למבוי סתום, כפי שמראים מכתביו לפליס, אם כי כמה רעיונות של הפרויקט אמורים היו להילקח שוב בפרק הסיום של "פירוש חלומות".
פרויד גרם לפליס לנתח שוב ושוב את אפו וסינוסים שלו כדי לטפל ב"נוירוזת רפלקס אפית", ובהמשך הפנה אליו את מטופלתו אמה אקשטיין. לדברי פרויד, ההיסטוריה של תסמיניה כללה כאבי רגליים חמורים עם הגבלה נלווית בניידות, וכן כאבי בטן וכאבי מחזור. כאבים אלו היו, על פי תאוריות של פליס, תוצאה של אוננות הרגלית, אשר מכיוון שרקמת האף ואיברי המין היו מקושרים, הייתה ניתנת לריפוי על ידי הסרת חלק מהקונכיה האמצעית. הניתוח של פליס התגלה כהרסני, והביא לדימום אפי כבד וחוזר; הוא השאיר חצי מטר של גזה בחלל האפו של אקשטיין והסרתו לאחר מכן השאירה אותה מעוותת לצמיתות. בהתחלה, אף על פי שהיה מודע לאשמתו של פליס והתייחס לניתוח התיקון באימה, פרויד הצליח להביא את עצמו רק לרמוז בעדינות בהתכתבותו עם פליס על טבעו של תפקידו ההרסני, ובמכתבים הבאים שמר על שתיקה דיסקרטית בנושא או שחזר לנושא ששומר על כבודו של היסטריה של אקשטיין. בסופו של דבר, לאור ההיסטוריה של אקשטיין של חיתוך עצמי בגיל ההתבגרות ודימום אפי (ומחזורי) לא סדיר, פרויד הגיע למסקנה שפליס היה "חף מפשע לחלוטין", מכיוון שדימומי הפוסט-ניתוח של אקשטיין היו "דימומי משאלה" היסטריים המקושרים ל"משאלה ישנה להיות אהובה بمحלתה" והופעלו כאמצעי ל"העלאה מחדש של החיבה [של פרויד]". עם זאת, אקשטיין המשיכה את האנליזה שלה עם פרויד. היא הוחזרה לניידות מלאה והמשיכה לעסוק בפסיכואנליזה בעצמה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פרויד, שכינה את פליס "קפלר של הביולוגיה", הגיע למסקנה מאוחר יותר ששילוב של היקשרות הומואירוטית ושארית של "המיסטיקה היהודית המיוחדת שלו" עומדים מאחורי נאמנותו לידידו היהודי וההערכה המופרזת שלו בעקבות זאת לעבודתו התאורטית והקלינית כאחד. ידידותם הגיעה לסיום מר כאשר פליס כועס על חוסר נכונותו של פרויד לאשר את התאוריה הכללית שלו על תקופתיות מינית והאשים אותו בשותפות לגניבה ספרותית של עבודתו. לאחר שפליס לא הגיב להצעת שיתוף הפעולה של פרויד לגבי פרסום חיבוריו "שלושה חיבורים על תאוריית המיניות" בשנת 1906, קשריהם באו אל קיצם.
### התפתחות הפסיכואנליזה
באוקטובר 1885 נסע פרויד לפריז במלגה של שלושה חודשים כדי ללמוד אצל ז'אן-מרטן שארקו, נוירולוג בעל שם שניהל מחקר מדעי על היפנוזה. מאוחר יותר הוא נזכר בחוויה של שהות זו כקטליטית בהפנייתו לעבר הפרקטיקה של הפסיכופתולוגיה הרפואית והרחק מקריירה מבטיחה פחות מבחינה כלכלית במחקר נוירולוגי. שארקו התמחה בחקר היסטריה ורגישות להיפנוזה, אותה הדגים לעתים קרובות עם מטופלים על במה מול קהל.
ברגע שהקים פרקטיקה פרטית בווינה ב-1886, החל פרויד להשתמש בהיפנוזה بعבודתו הקלינית. הוא אימץ את גישת ידידו ושותפו, יוזף ברויר, בסוג של היפנוזה שהיה שונה מהשיטות הצרפתיות שלמד, בכך שלא השתמש בהצעה. הטיפול במטופלת מסוימת של ברויר התברר כמהפכני עבור עבודתו הקלינית של פרויד. מתוארת כאנה או. (Anna O.), היא הוזמנה לדבר על תסמיניה תוך כדי היפנוזה (היא תטבע את המונח "תרופת דיבור" / "talking cure"). תסמיניה הפכו לפחות חמורים כאשר אחזרה זיכרונות של אירועים טראומטיים הקשורים להופעתם.
התוצאות הלא-עקביות של עבודתו הקלינית המוקדמת של פרויד הביאו אותו בסופו של דבר לנטוש את היפנוזה, לאחר שהגיע למסקנה שניתן להשיג הקלה עקבית ויעילה יותר בתסמינים על ידי עידוד מטופלים לדבר בחופשיות, ללא צנזורה או עיכוב, על אודות רעיונות או זיכרונות שעלו בדעתם. הוא כינה תהליך זה "אסוציאציה חופשית". במקביל לכך, מצא פרויד שחלומותיהם של מטופלים ניתנים לניתוח פורה כדי לחשוף את המבנה המורכב של חומר לא-מודע ולהדגים את הפעולה הנפשית של הדחקה אשר, כך הסיק, עמדה בבסיס יצירת התסמינים. עד 1896, הוא השתמש במונח "פסיכואנליזה" כדי להתייחס לשיטתו הקלינית החדשה ולתאוריות שעליהן התבססה.
פיתוח התאוריות החדשות הללו על ידי פרויד התרחש בתקופה שבה חווה הפרעות בקצב הלב, חלומות מטרידים ותקופות של דיכאון – "נֵורָאסטֵנִיָה" שאותה קישר למות אביו ב-1896 ושעוררה "אנליזה עצמית" של חלומותיו וזיכרונותיו מילדותו. חקירותיו על רגשות העוינות שלו כלפי אביו וקנאת התחרות על חיבת אמו הביאו אותו לתקן מיסודה את תאוריית מקור הנוירוזות.
על בסיס עבודתו הקלינית המוקדמת, פרויד הניח כי זיכרונות לא-מודעים של תקיפה מינית בילדות המוקדמת היו תנאי מקדים הכרחי לפסיכונוירוזות (היסטריה ונוירוזת כפייתית), ניסוח הידוע כיום כתאוריית הפיתוי של פרויד. לאור האנליזה העצמית שלו, פרויד נטש את התאוריה לפיה כל נוירוזה ניתנת לייחוס להשפעות של התעללות מינית בינקות, בטענו כעת שלתרחישי מיניות ינקותיים עדיין היה תפקיד סיבתי. לא משנה אם היו אמיתיים או מדומיינים, ובכל מקרה, הם הפכו לפאתוגניים רק כאשר פעלו כזיכרונות מודחקים.
מעבר זה מתאוריית הטראומה המינית הינקותית כהסבר כללי על אופן מקור כל הנוירוזות לזו המניחה מיניות ינקותית אוטונומית סיפק את הבסיס לניסוחו המאוחר של פרויד את תאוריית תסביך אדיפוס.
פרויד תיאר את התפתחות שיטתו הקלינית והציג את תאוריית המקורות הפסיכוגנטיים של היסטריה, שהודגמה בכמה מקרי בוחן, ב"מחקרים על היסטריה" שפורסמו ב-1895 (בכתיבה משותפת עם יוזף ברויר). בשנת 1899 פרסם את "פירוש חלומות" שבו, בעקבות סקירה ביקורטית של התאוריה הקיימת, פרויד נותן פירושים מפורטים על חלומותיו שלו ושל מטופליו במונחים של הגשמות משאלות הכפופות להדחקה ולצנזורה של "עבודת החלום". לאחר מכן הוא מציג את המודל התאורטי של מבנה הנפש (הלא-מודע, הקדם-מודע והמודע) שעליו מבוסס דין וחשבון זה. גרסה מקוצרת, "על חלומות", פורסמה ב-1901. בעבודות שיזכו אותו בקהל קוראים כללי יותר, פרויד יישם את תאוריותיו מחוץ למסגרת הקלינית ב"פסיכופתולוגיה של חיי היומיום" (1901) וב"בדיחות והקשרן ללא-מודע" (1905). ב"שלושה חיבורים על תאוריית המיניות", שפורסמו ב-1905, פרויד מפתח את תאוריית המיניות הינקותית שלו, כשהוא מתאר את צורותיה ה"פרוורטיות פולימורפיות" ואת תפקוד "הדחפים", שהיא מולידה, ביצירת הזהות המינית. באותה שנה פרסם את "קטע מאנליזה של מקרה היסטריה", שהפך לאחד ממקרי הבוחן המפורסמים והשנויים במחלוקת שלו. הידוע כתיק הבוחן של 'דורה', עבור פרויד הוא היה ממחיש היסטריה كتסמין ותרום להבנתו את חשיבות ההעברה כתופעה קלינית. במקרי בוחן מוקדמים אחרים, פרויד תיאר את הסימפטומטולוגיה של נוירוזה כפייתית במקרה של איש העכברושים, ופוביה במקרה של הנס הקטן.
### חסידים מוקדמים
בשנת 1902 הגשים פרויד סוף סוף את שאיפתו ארוכת השנים להיות פרופסור באוניברסיטה. התואר "פרופסור אקסטראורדינריוס" היה חשוב לפרויד בשל ההכרה והיוקרה שהעניק, כאשר לא היו שכר או חובות הוראה צמודים לתפקיד (הוא יקבל את המעמד המשודרג של "פרופסור אורדינריוס" ב-1920). למרות תמיכת האוניברסיטה, מינויו נבלם בשנים עוקבות על ידי הרשויות הפוליטיות והובטח רק בהתערבות של מטופלת לשעבר משפיעה, הברונית מארי פרסטל, שככל הנראה נאלצה לשחד את שר החינוך בציור בעל ערך.
פרויד המשיך בסדרת ההרצאות הקבועה על עבודתו, אותה, מאז אמצע שנות ה-80 של המאה ה-19 כדוקנט של אוניברסיטת וינה, העביר לקהל מצומצם מדי מוצאי שבת באולם ההרצאות של המרפאה הפסיכיאטרית של האוניברסיטה. מסתיו 1902, כמה רופאים וינאים שהביעו עניין بعבודת פרויד הוזמנו להתרכז בדירתו מדי יום רביעי אחר הצהריים כדי לדון בנושאים הקשורים לפסיכולוגיה ונוירופתולוגיה. קבוצה זו נקראה האגודה הפסיכולוגית של יום רביעי (Psychologische Mittwochs-Gesellschaft) והיא סימנה את תחילת התנועה הפסיכואנליטית העולמית.
פרויד ייסד קבוצת דיון זו בהצעת הרופא וילהלם שטקל. שטקל למד רפואה; המרתו לפסיכואנליזה מיוחסת בצורות שונות לטיפולו המוצלח על ידי פרויד לבעיה מינית או כתוצאה מקריאת "פירוש חלומות", שאליו נתן לאחר מכן ביקורת חיובית בעיתון היומי הווינאי Neues Wiener Tagblatt. שלושת החברים המקוריים האחרים שפרויד הזמין להשתתף, אלפרד אדלר, מקס כהן ורודולף רייטלר, היו גם רופאים וכולם היו יהודים מלידה. גם כהן וגם רייטלר היו חברי ילדות של פרויד שלמדו איתו באוניברסיטה ועקבו מקרוב אחר רעיונותיו המתפתחים של פרויד על ידי השתתפות בהרצאותיו במוצאי שבת. בשנת 1901 פתח כהן, שהציג לראשונה את שטקל לעבודת פרויד, מכון פסיכותרפיה אמבולטורי שבו היה מנהל בווינה. באותה שנה פורסם ספרו הרפואי, "מתווה של רפואה פנימית לסטודנטים ולרופאים עוסקים". בו הוא סיפק מתווה לשיטתו הפסיכואנליטית של פרויד. כהן נפרד מפרויד ועזב את האגודה הפסיכולוגית של יום רביעי ב-1907 מסיבות לא ידועות, ובשנת 1923 התאבד. רייטלר היה מנהל של מוסד שסיפק מרחצאות מרפא בדורותרגאסה, אשר נוסד ב-1901. הוא מת בטרם עת ב-1917. אדלר, שנחשב לאינטלקט המאיים ביותר מבין חוג פרויד המוקדם, היה סוציאליסט אשר ב-1898 כתב מדריך בריאות לתעשיית החייטות. הוא התעניין במיוחד בהפוטנציאל ההשפעה החברתית של פסיכיאטריה.
מקס גראף, מוזיקולוג וינאי ואביו של "הנס הקטן", שפגש לראשונה את פרויד בשנת 1900 והצטרף לקבוצת יום רביעי זמן קצר לאחר הקמתה הראשונית, תיאר את הטקס והאווירה של הפגישות המוקדמות של האגודה:
> המפגשים עקבו אחר טקס מוגדר. ראשית, אחד החברים היה מציג מאמר. לאחר מכן הוגשו קפה שחור ועוגות; סיגרים וסיגריות היו על השולחן ונצרכו בכמויות גדולות. לאחר רבע שעה חברתית, הדיון היה מתחיל. המילה האחרונה והמכריעה תמיד נאמרה על ידי פרויד עצמו. הייתה באותו חדר אווירה של ייסוד דת. פרויד עצמו היה הנביא החדש שלה שגרם לשיטות המחקר הפסיכולוגי ששררו עד אז להיראות שטחיות.
עד שנת 1906, הקבוצה גדלה לשישה עשר חברים, כולל אוטו רנק, שעבד כמזכיר בשכר של הקבוצה. באותה שנה החל פרויד התכתבות עם קרל גוסטב יונג, שהיה כבר אז חוקר בעל שם אקדמי באסוציאציית מילים ותגובת עור גלוונית, ומרצה באוניברסיטת ציריך, אף על פי שעדיין היה רק עוזר לאויגן בלאילר בבית החולים הפסיכיאטרי בורגהולצלי בציריך. במרץ 1907 נסעו יונג ולודוויג בינסוואנגר, פסיכיאטר שווייצרי גם הוא, לווינה כדי לבקר את פרויד ולהשתתף בקבוצת הדיון. לאחר מכן, הם הקימו קבוצה פסיכואנליטית קטנה בציריך. בשנת 1908, כשהיא משקפת את מעמדה המוסדי הגדל, קבוצת יום רביעי הוקמה מחדש כאגודה הפסיכואנליטית של וינה עם פרויד כנשיא, תפקיד שממנו פרש ב-1910 לטובת אדלר בתקווה לנטרל את עמדתו הביקורתית ההולכת וגוברת.
החברה הנשית הראשונה, מרגרטה הילפרדינג, הצטרפה לאגודה בשנת 1910, ובשנה שלאחר מכן הצטרפו אליה טטיאנה רוזנטל וסבינה שפילריין, שתיהן פסיכיאטריות רוסיות ובוגרות בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ציריך. בטרם סיימה את לימודיה, שפילריין הייתה מטופלת של יונג בבורגהולצלי, והפרטים הקליניים והאישיים של מערכת היחסים ביניהם הפכו לנושא של התכתבות נרחבת בין פרויד ליונג. שתי הנשים ימשיכו לתרום תרומות חשובות לעבודת האגודה הפסיכואנליטית הרוסית, שנוסדה ב-1910.
חסידיו המוקדמים של פרויד נפגשו יחד באופן רשמי בפעם הראשונה במלון בריסטול, זלצבורג, ב-27 באפריל 1908. פגישה זו, שנחשבה רטרוספקטיבית כקונגרס הפסיכואנליטי הבין-לאומי הראשון, כונסה בהצעתו של ארנסט ג'ונס, נוירולוג שהתגורר בלונדון באותה עת, אשר גילה את כתביו של פרויד והחל ליישם שיטות פסיכואנליטיות בעבודתו הקלינית. ג'ונס פגש את יונג בכנס בשנה שלאחר מכן, והם נפגשו שוב בציריך כדי לארגן את הקונגרס. היו, כפי שמתעד ג'ונס, "ארבעים ושניים נוכחים, מחציתם היו או הפכו לאנליטיקאים מתרגלים". בנוסף לגונס ולמשלחות מווינה ומציריך שהתלוו לפרויד וליונג, נכחו גם ובולטים לחשיבותם בהמשך בתנועה הפסיכואנליטית קרל אברהם ומקס אייטינגון מברלין, שאנדור פרנצי מבודפשט ואברהם בריל מניו יורק.
החלטות חשובות התקבלו בקונגרס כדי לקדם את השפעת עבודתו של פרויד. כתב עת, Jahrbuch für psychoanalytische und psychopathologische Forschungen, הושק ב-1909 בעריכתו של יונג. בעקבותיו ב-1910 הופיע כתב העת החודשי Zentralblatt für Psychoanalyse בעריכתם של אדלר ושטקל, ב-1911 Imago, כתב עת שהוקדש ליישום הפסיכואנליזה בתחום לימודי התרבות והספרות בעריכת רנק, וב-1913 Internationale Zeitschrift für Psychoanalyse, בעריכת רנק גם כן. תוכניות לאגודה ביين-לאומית של פסיכואנליטיקאים גובשו והוצאו לפועל בקונגרס נירנברג של 1910, שבו נבחר יונג, בתמיכתו של פרויד, לנשיאה הראשון.
פרויד פנה לבریل ולג'ונס כדי לקדם את שאיפתו להפיץ את המטרה הפסיכואנליטית בעולם דובר האנגלית. שניהם הוזמנו לווינה בעקבות קונגרס זלצבורג והוסכם על חלוקת עבודה כאשר בריל קיבל את זכויות התרגום לכתבי פרויד, וג'ונס, שעמד לקחת על עצמו תפקיד באוניברסיטת טורונטו מאוחר יותר באותה שנה, הופקד על הקמת פלטפורמה לרעיונות פרוידיאניים בחיים האקדמיים והרפואיים בצפון אמריקה. קידומו של ג'ונס הכין את הקרקע לביקורו של פרויד בארצות הברית, בלוויית יונג ופרנצי, בספטמבר 1909 בהזמנת סטנלי הול, נשיא אוניברסיטת קלארק, ווסטר, מסצ'וסטס, שם נשא חמש הרצאות על פסיכואנליזה.
האירוע, שבו הוענק לפרויד תואר דוקטור כבוד, סימן את ההכרה הציבורית הראשונה בעבודתו של פרויד ומשך עניין תקשורתי נרחב. הקהל של פרויד כלל את הנוירולוג והפסיכיאטר המכובד ג'יימס ג'קסון פוטנאם, פרופסור למחלות מערכת העצבים בהרווארד, שהזמין את פרויד למפלט הכפרי שלו, שם קיימו דיונים נרחבים במשך ארבעה ימים. תמיכתו הציבורית המאוחרת של פוטנאם בעבודתו של פרויד היוותה פריצת דרך משמעותית למטרה הפסיכואנליטית בארצות הברית. כאשר פוטנאם וג'ונס ארגנו את ייסוד האגודה הפסיכואנליטית האמריקאית במאי 1911 הם נבחרו לנשיא ולמזכיר בהתאמה. בריל ייסד את האגודה הפסיכואנליטית של ניו יורק באותה שנה. תרגומיו לאנגלית לכתבי פרויד החלו להופיע ב-1909.
התפטרות מהאיגוד הבין-לאומי לפסיכואנליזה (IPA)
חלק فحסידיו של פרויד פרשו בהמשך מהאיגוד הבין-לאומי לפסיכואנליזה (IPA) וייסדו אסכולות משלהם.
מ-1909, דעותיו של אדלר בנושאים כמו נוירוזה החלו להיות שונות בולטות מאלו שהחזיק פרויד. מכיוון שעמדתו של אדלר נראתה בלתי תואמת יותר ויותר לפרוידיאניזם, סדרה של עימותים בין נקודות המבט המתאימות שלהם התקיימה בפגישות של האגודה הפסיכואנליטית הווינאית בינואר ובפברואר 1911. בפברואר 1911 אדלר, אז נשיא האגודה, התפטר מתפקידו. בתקופה זו, שטקל התפטר גם מתפקידו כסגן נשיא האגודה. אדלר עזב לבסוף את הקבוצה הפרוידיאנית לחלוטין ביוני 1911 כדי ליצור ארגון משלו עם תשעה חברים נוספים שהתפטרו גם הם מהקבוצה. תצורה חדשה זו נקראה תחילה האגודה לפסיכואנליזה חופשית אך שמה שונה במהרה לאגודה לפסיכולוגיה אינדיבידואלית. בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, אדלר הפך מקושר יותר ויותר לעמדה פסיכולוגית שפיתח הנקראת פסיכולוגיה אינדיבידואלית.
בשנת 1912 פרסם יונג את "המרות וסמלים של הליבידו" (פורסם באנגלית ב-1916 כ"פסיכולוגיה של הלא-מודע"), והבהיר שעותותיו לוקחות כיוון שונה לחלוטין מאלו של פרויד. כדי להבחין בין המערכת שלו לפסיכואנליזה, כינה יונג אותה פסיכולוגיה אנליטית. מתוך ציפייה להתפרקות הסופית של הקשר בין פרויד ליונג, ארנסט ג'ונס יזם את הקמתה של ועדה סודית של נאמנים שהופקדה על שמירת העקביות התאורטית והמורשת המוסדית של התנועה הפסיכואנליטית. שהוקמה בסתיו 1912, הוועדה כללה את פרויד, ג'ונס, אברהם, פרנצי, רנק והאנס זקס. מקס אייטינגון הצטרף לוועדה ב-1919. כל חבר התחייב שלא לעשות כל פרישה ציבורית מהעיקרים הבסיסיים של התאוריה הפסיכואנליטית בטרם דן בדעותיו עם האחרים. לאחר התפתחות זו, הבין יונג שעמדתו בלתי נסבלת והתפטר כעורך ה-Jahrbuch ולאחר מכן כנשיא ה-IPA באפריל 1914. סניף ציריך של ה-IPA פרש מחברות בחודש יולי שלאחר מכן.
בהמשך אותה שנה פרסם פרויד מאמר שכותרתו "תולדות התנועה הפסיכואנליטית", כאשר המקור הגרמני פורסם לראשונה ב-Jahrbuch, ונתן את השקפתו על לידתה והתפתחותה של התנועה הפסיכואנליטית ופרישתם של אדלר ויונג ממנה.
העריקה הסופית מהמעגל הפנימי של פרויד התרחשה בעקבות פרסומו ב-1924 של "טראומת הלידה" של רנק, שאותה קראו חברים אחרים בוועדה כנטייה, למעשה, לנטוש את תסביך אדיפוס כעיקר המרכזי של התאוריה הפסיכואנליטית. אברהם וג'ונס הפכו למבקרים נמרצים יותר ויותר של רנק. אף על פי שהוא ופרויד היססו לסיים את קשריהם הקרובים וארוכי השנים, הפרידה הגיעה סוף סוף ב-1926 כאשר רנק התפטר מתפקידיו הרשמיים ב-IPA ועזב את וינה לפריז. מקומו בוועדה נתפס על ידי אנה פרויד. רנק התיישב בסופו של דבר בארצות הברית, שם תיקוניו לתאוריה הפרוידיאנית עמדו להשפיע על דור חדש של מטפלים שלא היו נוחים עם האורתודוקסיות של ה-IPA.
### התנועה הפסיכואנליטית המוקדמת
לאחר ייסוד ה-IPA ב-1910, רשת בין-לאומית של אגודות פסיכואנליטיות, מכוני הכשרה ומרפאות הפכה למבוססת היטב ולוח זמנים קבוע של קונגרסים דו-שנתיים החל לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה כדי לתאם את פעילויותיהם וכפורום להצגת מאמרים על נושאים קליניים ותאורטיים.
אברהם ואייטינגון ייסדו את האגודה הפסיכואנליטית של ברלין ב-1910 ולאחר מכן את מכון הפסיכואנליזה של ברלין ואת הפוליקליניקה ב-1920. החידושים של הפוליקליניקה בטיפול חינם, ניתוח ילדים ותקנון ההכשרה הפסיכואנליטית של מכון ברלין השפיעו רבות על התנועה הפסיכואנליטית הרחבה יותר. בשנת 1927 ייסד ארנסט זימל את סנטוריום שלוס טגל בפריפריה של ברלין, המוסד הראשון מסוגו שסיפק טיפול פסיכואנליטי במסגרת מוסדית. פרויד ארגן קרן כדי לסייע במימון פעילויותיה, ובנו האדריכל, ארנסט, מונה לשפץ את הבניין. הוא נאלץ להיסגר ב-1931 מסיבות כלכליות.
האגודה הפסיכואנליטית של מוסקבה משנת 1910 הפכה לאגודה ולמכון הפסיכואנליטי הרוסי ב-1922. חסידיו הרוסים של פרויד היו הראשונים שנהנו מתרגומים של עבודתו, כאשר התרגום הרוסי ל"פירוש חלומות" משנת 1904 הופיע תשע שנים לפני מהדורת בריל באנגלית. המכון הרוסי היה ייחודי בקבלת תמיכה ממלכתית לפעילויותיו, כולל פרסום תרגומי כתבי פרויד. התמיכה בוטלה בפתאומיות ב-1924, כאשר יוסיף סטלין עלה לשלטון, שלאחריו גונתה הפסיכואנליזה מטעמים אידאולוגיים.
לאחר שעזר בייסוד האגודה הפסיכואנליטית האמריקאית ב-1911, ארנסט ג'ונס חזר לבריטניה מקנדה ב-1913 וייסד את האגודה הפסיכואנליטית של לונדון. בשנת 1919 פירק ארגון זה, ועם חברות הליבה שלו מטוהרת מחסידי יונג, ייסד את האגודה הפסיכואנליטית הבריטית, וכיהן כנשיאה עד 1944. מכון הפסיכואנליזה הוקם ב-1924, ומרפאת הפסיכואנליזה של לונדון הוקמה ב-1926, שניהם תחת ניהולו הישיר של ג'ונס.
האמבולטוריום (מרפאה) של וינה הוקם ב-1922, והמכון הפסיכואנליטי של וינה נוסד ב-1924 תחת ניהולה של הלן דויטש. פרנצי ייסד את המכון הפסיכואנליטי של בודפשט ב-1913 ומרפאה ב-1929.
אגודות ומכונים פסיכואנליטיים הוקמו בשווייץ (1919), צרפת (1926), איטליה (1932), הולנד (1933), נורווגיה (1933), ובארץ ישראל המנדטורית (ירושלים, 1933) על ידי אייטינגון, שנמלט מברלין לאחר שעלייתו של אדולף היטלר לשלטון. מכון הפסיכואנליזה של ניו יורק נוסד ב-1931.
קונגרס ברלין של 1922 היה האחרון שפרויד השתתף בו. עד לזמן זה, דיבורו נפגע קשות עקב התותבת שהזדקק לה כתוצאה מסדרת ניתוחים בלסתו הסרטנית. הוא עקב אחר ההתפתחויות באמצעות התכתבות סדירה עם חסידיו המרכזיים ודרך מכתבי הסבב והמפגשים של הוועדה הסודית, שאליה המשיך להשתתף.
הוועדה המשיכה לפעול עד 1927, עד לאותה עת שבה פיתוחים מוסדיים בתוך ה-IPA, כגון הקמת ועדת ההכשרה הבין-לאומית, טיפלו בחששות סביב העברת התאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית. עם זאת, נותרו הבדלים משמעותיים בסוגיית האנליזה הלייאית – כלומר, קבלת מועמדים ללא הכשרה רפואית להכשרה פסיכואנליטית. פרויד הציג את טענותיו בעד בשנת 1926 בחיבורו "שאלת האנליזה הלייאית". הוא התנגד בנחישות על ידי אגודות אמריקאיות, שהביעו חששות לגבי סטנדרטים מקצועיים וסיכון לתביעות משפטיות (אם כי אנליסטים של ילדים הוחרגו). חלק מעמיתיו האירופאים חלקו חששות אלו. לבסוף, הושגה הסכמה המאפשרת לאגודות אוטונומיה בקביעת קריטריונים למועמדות.
בשנת 1930 קיבל פרויד את פרס גתה בהכרה על תרומתו לפסיכולוגיה ולתרבות הספרותית הגרמנית. עד אמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 הפך פרויד לדמות מוכרת ביين-לאומית. בשנת 1925 נסע המפיק ההוליוודי סמואל גולדווין לווינה מתוך כוונה להציע לו 100,000 דולר לייעוץ על סרט על סיפורי האהבה הגדולים של ההיסטוריה; פרויד סירב אפילו לפגוש אותו, מה שהוביל לכותרת הניו יורק טיימס "פרויד דוחה את גולדווין". אחיינו אדוארד ברנאיס, חלוץ יחסי הציבור בארצות הברית, נעזר ברעיונות פסיכואנליטיים בפיתוח תאוריית התעמולה שלו ועזר לפופולריזציה של עבודת דודו שם. פרויד הוצע שוב ושוב לפרס נובל – היה מועמד במספר הזדמנויות לפרס ברפואה או פיזיולוגיה ונתמך על ידי מעריצים ספרותיים כולל תומאס מאן ורומן רולן – אך מעולם לא קיבל אותו. ליום הולדתו השמונים של פרויד ב-1936, נשא מאן נאום, "פרויד והעתיד" (Freud und die Zukunft), לכבודו. בשנת 1932, בהזמנת המכון הבין-לאומי לשיתוף פעולה אינטלקטואלי של חבר הלאומים, פרויד החליף התכתבות פתוחה עם אלברט איינשטיין על גורמי המלחמה והסיכויים למנוע אותה. שפורסם ב-1933 כ"למה מלחמה?" (Warum Krieg?), תרומתו של פרויד קשרה את התוקפנות האנושית לתאוריית יצר המוות תוך הבעת תקווה מסויגת שקידום התרבות עשוי לפעול נגד מלחמה.
### מטופלים
פרויד השתמש בשמות בדויים בתיקי המטופלים שלו. כמה מטופלים הידועים בשמות בדויים היו סציליה מ. (אנה פון ליבן); דורה (אידה באואר, 1882–1945); גב' אמי פון נ. (פאני מוזר); העלמה אליזבת פון ר. (אילונה וייס); העלמה קתרינה (אאורליה קרוניך); העלמה לוסי ר.; הנס הקטן (הברט גראף, 1903–1973); איש העכברושים (ארנסט לאנצר); אנוס פינגי (ג'ושוע ווילד); ואיש הזאבים (סרגיי פנקייף). מטופלים מפורסמים אחרים כללו את הנסיך פדרו אוגוסטו מברזיל; H.D.; אמה אקשטיין; גוסטב מאהלר, שאיתו הייתה לפרויד רק התייעצות אחת מורחבת; ברונו ולטר; הנסיכה מארי בונפרטה; אדית בנפילד ג'קסון; ואלברט הירסט.
### סרטן
בשנת 1917 הבחין פרויד בנגע כואב בגג פיו, אך מכיוון שהוא נסוג לא ביקש טיפול רפואי. עד פברואר 1923 הגדילה התפשטה, וזה היה הזמן שבו פרויד זיהה אותה כלאוקופלסיה או אפיטליומה שנגרמו כתוצאה מהרגל העישון שלו. חסר רצון לוותר על עישון, הוא שמר בהתחלה על תסמינים בסוד. פרויד התייעץ מאוחר יותר עם דרמטולוג מקסימיליאן שטיינר, שיעץ לו להפסיק לעשן אך הפחית מהשלכות הנגגע. זמן קצר לאחר מכן, פרויד נפגש עם פליקס דויטש, שגם הוא לא רצה לספר לפרויד שהגדילה היא סרטנית. הוא גם תיאר זאת כמקרה של לוקופלסיה. שני הגברים אמרו לפרויד לוותר על עישון, ודויטש אמר לו לחפש טיפול כירורגי. פרויד טופל על ידי מרקוס האייק, רופא אף-אוזן-גרון שאת יכולתו פקפק בה בעבר. האייק ביצע ניתוח קוסמטי מיותר במחלקת החוץ של המרפאה שלו. פרויד דימם במהלך הניתוח ואחריו ואולי נמלט בנס ממוות. בביקור הבא, דויטש ראה שנדרש ניתוח נוסף, אך הוא לא סיפר לפרויד שיש לו סרטן מכיוון שדאג שפרויד עלול לנסות להתאבד.
### בריחה מהנאצים
בינואר 1933 השתלטה המפלגה הנאצית על גרמניה, וספריו של פרויד היו בולטים בין אלה שהם שרופים. פרויד ציין בפני ארנסט ג'ונס: "איזו התקדמות אנו עושים. בימי הביניים היו שורפים אותי. עכשיו, הם מסתפקים בשריפת הספרים שלי." פרויד הפחית בערך האיום הנאצי הגדל ונשאר נחוש להישאר בווינה, אפילו בעקבות האנשלוס של 13 במרץ 1938 והתפרצויות האנטישמיות האלימות שבאו בעקבותיו. ג'ונס, נשיא האיגוד הפסיכואנליטי הבין-לאומי (IPA) דאז, טס לווינה ב-15 במרץ נחוש לשנות את דעתו של פרויד ולחפש מקלט בבריטניה. נקודה זו וההלם של מעצר וחקירה של אנה פרויד ב-22 במרץ על ידי הגסטפו ف