איוואן פבלוב
איוואן פטרוביץ' פבלוב (ברוסית: Иван Петрович Павлов; 26 בספטמבר [לפי הלוח היוליאני 14 בספטמבר] 1849 – 27 בפברואר 1936) היה נוירולוג ופיזיולוג ניסויי רוסי וסובייטי, הידוע בשל גילוי ההתניה הקלאסית באמצעות ניסוייו בכלבים. פבלוב ערך גם מחקרים משמעותיים בפיזיולוגיה של העיכול, שעליהם הוענק לו פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1904.
השכלה וחיים מוקדמים
פבלוב נולד ב-26 בספטמבר 1849 בריאזאן שברוסיה, הבכור מבין עשרה ילדים. אביו, פטר דמיטרייביץ' פבלוב (1823–1899), היה כומר כפרי בכנסייה האורתודוקסית הרוסית. אמו, ורוורה איוואנובנה אוספנסקאיה (1826–1890), הייתה עקרת בית. כילד, פבלוב השתתף ברצון במטלות הבית כמו שטיפת כלים וטיפול באחיו. הוא אהב לגנן, לרכוב על אופניים, לחתור, לשחות ולשחק גורודקי; הוא הקדיש את חופשות הקיץ שלו לפעילויות אלו. אף שידע לקרוא בגיל שבע, פבלוב לא החל בלימודים פורמליים עד גיל 11, בשל פציעות קשות שספג כשנפל מחומה גבוהה על מדרכת אבן.
מילדותו הפגין פבלוב סקרנות אינטלקטואלית לצד מה שכינה "אינסטינקט למחקר". הוא למד בבית הספר הכנסייתי בריאזאן לפני שנכנס לסמינר התאולוגי המקומי. בהשראת הרעיונות הפרוגרסיביים שהפיצו דמיטרי פיסארב, מבקר ספרות רוסי משנות ה-60 של המאה ה-19, ואיוואן סצ'נוב, אבי הפיזיולוגיה הרוסית, נטש פבלוב את הקריירה הדתית מבלי לסיים את לימודיו והקדיש את חייו למדע.
בשנת 1870 נרשם לפקולטה לפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת סנקט פטרבורג כדי ללמוד מדעי הטבע. בשנתו הרביעית, פרויקט המחקר הראשון שלו על הפיזיולוגיה של עצבי הלבלב זיכה אותו בפרס אוניברסיטאי יוקרתי. בשנת 1875 קיבל פבלוב תואר מועמד למדעי הטבע. מונע מעניינו בפיזיולוגיה, החליט פבלוב להמשיך בלימודיו והמשיך לאקדמיה הקיסרית לכירורגיה רפואית. במהלך שהותו באקדמיה, הפך פבלוב לעוזרו של מורו לשעבר, אליאס פון ציון. הוא עזב את המחלקה כאשר פון ציון הוחלף במדריך אחר.
לאחר זמן מה, השיג פבלוב משרה כעוזר מעבדה של קונסטנטין אוסטימוביץ' במחלקה הפיזיולוגית של המכון הווטרינרי. במשך שנתיים חקר פבלוב את מערכת הדם עבור עבודת הדוקטורט הרפואית שלו. בשנת 1878 הזמין הפרופסור סרגיי בוטקין, קלינאי, את פבלוב לעבוד במעבדה הפיזיולוגית כמנהל המעבדה של המרפאה. בשנת 1879 סיים את לימודיו באקדמיה הצבאית לרפואה עם מדליית זהב על עבודת המחקר שלו. לאחר בחינה תחרותית, זכה פבלוב במלגה באקדמיה לצורך עבודת פוסט-דוקטורט.
המלגה ותפקידו כמנהל המעבדה הפיזיולוגית במרפאה של בוטקין אפשרו לפבלוב להמשיך בעבודתו המחקרית. בשנת 1883 הציג את עבודת הדוקטורט שלו בנושא העצבים הצנטריפוגליים של הלב והעלה את הרעיון של עצבים ועקרונות יסוד על התפקוד הטרופי של מערכת העצבים. בנוסף, שיתוף הפעולה שלו עם מרפאת בוטקין הניב ראיות לדפוס בסיסי בוויסות רפלקסים בפעילות איברי הדם.
הוא קיבל השראה להמשיך בקריירה מדעית מדמיטרי פיסארב, מבקר ספרות ותומך במדעי הטבע, ומאיוואן סצ'נוב, פיזיולוג שפבלוב תיאר כ"אבי הפיזיולוגיה".
קריירה
### לימודים בגרמניה
לאחר סיום הדוקטורט נסע פבלוב לגרמניה, שם למד בלייפציג אצל קרל לודוויג ואצל איימר קלי במעבדות היידנהיין בברסלאו. הוא נשאר שם מ-1884 עד 1886. היידנהיין חקר את העיכול בכלבים באמצעות קטע חיצוני של הקיבה. עם זאת, פבלוב שכלל את הטכניקה על ידי התגברות על הבעיה של שמירה על אספקת העצבים החיצונית. הקטע החיצוני נודע בשם כיס היידנהיין או כיס פבלוב.
### חזרה לרוסיה
בשנת 1886 חזר פבלוב לרוסיה כדי לחפש משרה חדשה. מועמדותו לקתדרה לפיזיולוגיה באוניברסיטת סנקט פטרבורג נדחתה. בסופו של דבר הוצעו לפבלוב קתדרות לפרמקולוגיה באוניברסיטת טומסק בסיביר ובאוניברסיטת ורשה בפולין. הוא לא קיבל אף אחת מהמשרות. בשנת 1890 מונה לתפקיד פרופסור לפרמקולוגיה באקדמיה הצבאית לרפואה וכיהן בתפקיד במשך חמש שנים. בשנת 1891 הוזמן פבלוב למכון לרפואה ניסויית בסנקט פטרבורג כדי לארגן ולנהל את המחלקה לפיזיולוגיה.
במשך תקופה של 45 שנה, תחת ניהולו, הפך המכון לאחד המרכזים החשובים ביותר למחקר פיזיולוגי בעולם. פבלוב המשיך לנהל את המחלקה לפיזיולוגיה במכון, תוך שהוא מקבל על עצמו את הקתדרה לפיזיולוגיה באקדמיה הצבאית לרפואה בשנת 1895. פבלוב עמד בראש המחלקה לפיזיולוגיה באקדמיה ברציפות במשך שלושה עשורים.
### פרס נובל
החל משנת 1901, היה פבלוב מועמד במשך ארבע שנים רצופות לפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה. הוא לא זכה בפרס עד 1904 מכיוון שמועמדויותיו הקודמות לא היו ספציפיות לתגלית כלשהי, אלא התבססו על מגוון ממצאי מעבדה. כאשר קיבל פבלוב את פרס נובל, צוין כי הוא עושה זאת "כהוקרה על עבודתו בפיזיולוגיה של העיכול, שבאמצעותה הופך והורחב הידע על היבטים חיוניים של הנושא".
### מחקרי עיכול
במכון לרפואה ניסויית ביצע פבלוב את ניסוייו הקלאסיים על בלוטות העיכול, אשר בסופו של דבר זיכו אותו בפרס נובל הנזכר לעיל.
מעבדתו של פבלוב הכילה מכלאה מלאה לכלבי הניסוי. פבלוב התעניין בתצפית על התהליכים הפיזיולוגיים ארוכי הטווח שלהם. הדבר דרש לשמור עליהם בחיים ובריאים כדי לבצע ניסויים כרוניים, כפי שכינה אותם. אלו היו ניסויים לאורך זמן, שנועדו להבין את התפקודים התקינים של כלבים. זה היה סוג חדש של מחקר, מכיוון שבעבר הניסויים היו "אקוטיים", כלומר הכלב עבר ויויסקציה שבסופו של דבר הרגה אותו. פבלוב נהג לעיתים קרובות להסיר את הוושט של כמה כלבים וליצור פיסטולה בגרונם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### פעילויות אחרות
מאמר משנת 1921 מאת סרגיוס מורגוליס בכתב העת Science דיווח על השפעות המצור של בעלות הברית על גישתם של מדענים רוסים לספרות ומשאבים מדעיים. מורגוליס ציטט דו"ח מאת ה. ג'. ולס (שנאסף מאוחר יותר בספר "רוסיה בצללים") שפבלוב גידל תפוחי אדמה וגזרים במעבדתו. הוא הוסיף: "משמח להיווכח שפרופסור פבלוב מגדל תפוחי אדמה רק כתחביב ועדיין מקדיש את מיטב גאונותו למחקר מדעי". באותה שנה החל פבלוב לקיים פגישות מעבדה הידועות בשם 'פגישות יום רביעי', שבהן דיבר בכנות על נושאים רבים, כולל דעותיו על פסיכולוגיה. פגישות אלו נמשכו עד מותו ב-1936.
### יחסים עם הממשלה הסובייטית
פבלוב זכה להערכה רבה מצד הממשלה הסובייטית, והוא יכול היה להמשיך במחקריו. הוא זכה לשבחים מוולדימיר לנין. למרות השבחים מצד ממשלת ברית המועצות, הכסף שזרם לתמיכה במעבדתו והכבוד שניתן לו, פבלוב לא עשה שום ניסיון להסתיר את מורת הרוח והבוז שחש כלפי הקומוניזם הסובייטי.
בשנת 1923 הצהיר פבלוב כי לא יקריב אפילו רגל אחורית של צפרדע עבור סוג הניסוי החברתי שהמשטר הקומוניסטי ערך ברוסיה. ארבע שנים לאחר מכן כתב ליוסיף סטלין, במחאה על מה שנעשה לאינטלקטואלים רוסים ואמר שהוא מתבייש להיות רוסי. לאחר רצח סרגיי קירוב ב-1934, כתב פבלוב מספר מכתבים לוויאצ'סלב מולוטוב ובהם ביקר את הרדיפות ההמוניות שבאו בעקבותיו, וביקש לשקול מחדש מקרים הנוגעים למספר אנשים שהכיר באופן אישי.
בשנותיו האחרונות התרכך יחסו של פבלוב כלפי הממשלה הסובייטית; מבלי לתמוך במלואו במדיניותה, הוא שיבח את הממשלה הסובייטית על תמיכתה במוסדות מדעיים. בשנת 1935, חודשים ספורים לפני מותו, קרא פבלוב טיוטה של "חוקת סטלין" משנת 1936 והביע את שביעות רצונו מהשחר המסתמן של ברית מועצות חופשית ודמוקרטית יותר.
### מוות וקבורה
בהיותו בהכרה עד רגעיו האחרונים, ביקש פבלוב מאחד מתלמידיו לשבת לצד מיטתו ולתעד את נסיבות גסיסתו. הוא רצה ליצור עדות ייחודית לחוויות סובייקטיביות של שלב סופי זה של החיים. פבלוב מת ב-27 בפברואר 1936 מדלקת ריאות כפולה בגיל 86. נערכה לו הלוויה מפוארת, וחדר עבודתו ומעבדתו נשמרו כמוזיאון לכבודו. קברו נמצא בחלקת "סמטאות הסופרים" (Literatorskie mostki) בבית הקברות וולקובו בסנקט פטרבורג.
### מחקר מערכת הרפלקסים
פבלוב תרם לתחומים רבים בפיזיולוגיה ובמדעי העצבים. רוב עבודתו כללה מחקר על מזג, התניה ופעולות רפלקסיביות לא רצוניות. פבלוב ביצע וניהל ניסויים על עיכול, ובסופו של דבר פרסם את "עבודת בלוטות העיכול" בשנת 1897, לאחר 12 שנות מחקר. ניסוייו זיכו אותו בפרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה לשנת 1904.
ניסויים אלו כללו הוצאה כירורגית של חלקים ממערכת העיכול מבעלי חיים שאינם בני אדם, חיתוך צרורות עצבים כדי לקבוע את ההשפעות, והשתלת פיסטולות בין איברי העיכול לכיס חיצוני כדי לבחון את תכולת האיבר. מחקר זה שימש בסיס למחקר רחב על מערכת העיכול. עבודה נוספת על פעולות רפלקסיביות כללה תגובות לא רצוניות ללחץ וכאב.
### מחקר מערכת העצבים
פבלוב תמיד התעניין בסמנים ביולוגיים של סוגי מזג שתוארו על ידי היפוקרטס וגלנוס. הוא כינה סמנים ביולוגיים אלו "תכונות של מערכות עצבים" וזיהה שלוש תכונות עיקריות: (1) עוצמה, (2) ניידות של תהליכים עצביים ו-(3) איזון בין עירור לעיכוב, וגזר ארבעה סוגים המבוססים על שלוש תכונות אלו. הוא הרחיב את ההגדרות של ארבעת סוגי המזג שנחקרו באותה עת: כולירי, פלגמטי, סנגוויני ומלנכולי, ועדכן את השמות ל"הסוג החזק והסוער, הסוג החזק המאוזן והשקט, הסוג החזק המאוזן והתוסס, והסוג החלש", בהתאמה.
פבלוב וחוקריו צפו והחלו לחקור את העיכוב הטרנס-מרגינלי (TMI), התגובה הטבעית של הגוף לכיבוי כאשר הוא נחשף ללחץ או כאב מוחץ על ידי מכת חשמל. מחקר זה הראה כיצד כל סוגי המזג הגיבו לגירויים באותו אופן, אך מזגים שונים עוברים דרך התגובות בזמנים שונים. הוא העיר "שההבדל התורשתי הבסיסי ביותר... היה כמה מהר הם הגיעו לנקודת כיבוי זו, וכי לאלו שנוטים להיכבות מהר יש סוג שונה מיסודו של מערכת עצבים."
פבלוב ביצע ניסויים על בלוטות העיכול, וכן חקר את התפקוד הקיבתי של כלבים, ובסופו של דבר זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1904, והפך לחתן פרס נובל הרוסי הראשון. סקר ב-Review of General Psychology, שפורסם בשנת 2002, דירג את פבלוב כפסיכולוג ה-24 המצוטט ביותר במאה ה-20.
עקרונות ההתניה הקלאסית של פבלוב נמצאו כפועלים במגוון טיפולים התנהגותיים ובמסגרות ניסוייות וקליניות, כגון כיתות לימוד ואף הפחתת פוביות באמצעות דה-סנסיטיזציה שיטתית.
### התניה קלאסית
יסודות ההתניה הקלאסית של פבלוב משמשים רקע היסטורי לתיאוריות למידה נוכחיות. עם זאת, העניין הראשוני של הפיזיולוג הרוסי בהתניה קלאסית התרחש כמעט במקרה במהלך אחד מניסוייו על עיכול בכלבים. בהתחשב בכך שפבלוב עבד בצמוד עם בעלי חיים שאינם בני אדם לאורך רבים מניסוייו, תרומותיו המוקדמות היו בעיקר על למידה בבעלי חיים שאינם בני אדם. עם זאת, יסודות ההתניה הקלאסית נבחנו על פני אורגניזמים רבים ושונים, כולל בני אדם. העקרונות הבסיסיים העומדים בבסיס ההתניה הקלאסית של פבלוב התרחבו למגוון מסגרות, כגון כיתות לימוד וסביבות למידה.
התניה קלאסית מתמקדת בשימוש בתנאים מקדימים כדי לשנות תגובות התנהגותיות. העקרונות העומדים בבסיס ההתניה הקלאסית השפיעו על אסטרטגיות בקרה מקדימות מונעות המשמשות בכיתה. התניה קלאסית הניחה את היסודות לשיטות שינוי התנהגות של ימינו, כגון בקרה מקדימה. אירועים ותנאים מקדימים מוגדרים כתנאים המתרחשים לפני ההתנהגות. הניסויים המוקדמים של פבלוב השתמשו במניפולציה של אירועים או גירויים שקדמו להתנהגות (כלומר, צליל) כדי לייצר ריור בכלבים, בדומה לאופן שבו מורים מבצעים מניפולציה על הוראה וסביבות למידה כדי לייצר התנהגויות חיוביות או להפחית התנהגויות לא מסתגלות. למרות שהוא לא התייחס לצליל כאל גורם מקדים, פבלוב היה אחד המדענים הראשונים שהדגימו את הקשר בין גירויים סביבתיים לתגובות התנהגותיות. פבלוב הציג והסיר גירויים באופן שיטתי כדי לקבוע את הגורמים המקדימים שעוררו תגובות, בדומה לדרכים שבהן אנשי מקצוע בתחום החינוך עורכים הערכות התנהגות תפקודיות.
אסטרטגיות מקדימות נתמכות על ידי ראיות אמפיריות כפועלות באופן מרומז בתוך סביבות כיתתיות. התערבויות מבוססות גורמים מקדימים נתמכות על ידי מחקר ככאלו שהן מונעות, וככאלו שמייצרות הפחתות מיידיות בהתנהגויות בעייתיות.
פרסים ואותות כבוד
פבלוב זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1904. הוא נבחר לחבר זר בחברה המלכותית (ForMemRS) בשנת 1907, נבחר לחבר בינלאומי באקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית בשנת 1908, הוענק לו מדליית קופלי של החברה המלכותית בשנת 1915, ונבחר לחבר בינלאומי בחברה הפילוסופית האמריקאית בשנת 1932. הוא הפך לחבר זר באקדמיה המלכותית ההולנדית לאמנויות ומדעים בשנת 1907. הכלב של פבלוב, הניסוי הפבלובי והטיפולוגיה של פבלוב נקראים על שמו. האסטרואיד 1007 Pawlowia והמכתש הירחי פבלוב נקראו גם הם על שמו.
מורשת
המושג שפבלוב ידוע בזכותו ביותר הוא "רפלקס מותנה", שאותו פיתח יחד עם עוזרו איוואן טולוצ'ינוב בשנת 1901; אדווין ב. טוויטמאייר מאוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה פרסם מחקר דומה בשנת 1902, שנה לפני שפבלוב פרסם את שלו. המושג פותח לאחר תצפית על שיעורי הריור בכלבים. פבלוב הבחין כי כלביו החלו לרייר בנוכחות הטכנאי שנהג להאכיל אותם, במקום לרייר פשוט בנוכחות המזון. אם צליל זמזם או מטרונום הושמע לפני מתן המזון, הכלב היה לומד מאוחר יותר לקשר את הצליל להגשת המזון ומרייר עם הצגת גירוי הצליל בלבד. טולוצ'ינוב, שהמונח שלו לתופעה היה "רפלקס מרחוק", מסר את התוצאות בקונגרס למדעי הטבע בהלסינקי בשנת 1903. מאוחר יותר באותה שנה הסביר פבלוב בצורה מלאה יותר את הממצאים, בקונגרס הרפואי הבינלאומי ה-14 במדריד, שם קרא מאמר שכותרתו "הפסיכולוגיה הניסויית והפסיכופתולוגיה של בעלי חיים".
עבודתו של פבלוב נודעה במערב, במיוחד דרך כתביהם של ג'ון ב. ווטסון ובי. אף. סקינר, והרעיון של "התניה", כצורה אוטומטית של למידה, הפך למושג מפתח בתחום המתפתח של פסיכולוגיה השוואתית, ובגישה הכללית לפסיכולוגיה שעמדה בבסיסה, הביהביוריזם. לעבודתו של פבלוב עם התניה קלאסית הייתה השפעה עצומה על האופן שבו בני אדם תפסו את עצמם, את התנהגותם ואת תהליכי הלמידה שלהם; מחקריו על התניה קלאסית ממשיכים להיות מרכזיים בטיפול התנהגותי מודרני.
המכון לפיזיולוגיה על שם פבלוב של האקדמיה הרוסית למדעים נוסד על ידי פבלוב בשנת 1925 ונקרא על שמו לאחר מותו.
הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל ציין כי "האם ניתן לגרום לשיטות של פבלוב לכסות את כל ההתנהגות האנושית זו שאלה פתוחה, אך בכל מקרה הן מכסות תחום רחב מאוד ובתוך תחום זה הן הראו כיצד ליישם שיטות מדעיות בדיוק כמותי".
מחקרו של פבלוב על רפלקסים מותנים השפיע רבות לא רק על המדע, אלא גם על התרבות הפופולרית. התניה פבלובית היא נושא מרכזי ברומן הדיסטופי של אלדוס האקסלי, "עולם חדש מופלא" (1932), וב"קשת כוח המשיכה" של תומאס פינצ'ון (1973).
מקובל להאמין שפבלוב תמיד סימן את הופעת המזון על ידי צלצול בפעמון. עם זאת, כתביו מתעדים שימוש במגוון רחב של גירויים, כולל מכות חשמל, שריקות, מטרונומים, קולנים ומגוון גירויים חזותיים, בנוסף לצלצול פעמון. בשנת 1994, א. צ'ארלס קטאניה הטיל ספק בכך שפבלוב אכן השתמש אי פעם בפעמון בניסוייו. ליטמן ייחס את הדימוי הפופולרי לבני דורו של פבלוב, ולדימיר מיכאילוביץ' בחטרב וג'ון ב. ווטסון. רוג'ר ק. תומאס, מאוניברסיטת ג'ורג'יה, אמר לעומת זאת שהם מצאו "שלוש הפניות נוספות לשימוש של פבלוב בפעמון המאתגרות מאוד את הטיעון של ליטמן". בתגובה, ליטמן הציע כי זיכרונו של קטאניה, שפבלוב לא השתמש בפעמון במחקר, היה "משכנע... ונכון".
בשנת 1964, הפסיכולוג הנס אייזנק סקר את "הרצאות על רפלקסים מותנים" של פבלוב עבור ה-BMJ: כרך א' – "עשרים וחמש שנים של מחקר אובייקטיבי של הפעילות העצבית הגבוהה של בעלי חיים", כרך ב' – "רפלקסים מותנים ופסיכיאטריה".
חיים אישיים
פבלוב נישא לסרפימה וסיליבנה קרצ'בסקאיה ב-1 במאי 1881. סרפימה, שנקראה שרה בקיצור, נולדה ב-1855. הם נפגשו ב-1878 או 1879 כשהלכה לסנקט פטרבורג ללמוד במכון הפדגוגי. בשנותיה המאוחרות היא סבלה מבריאות לקויה ומתה ב-1947.
תשע השנים הראשונות לנישואיהם היו מוכתמות בבעיות כלכליות; פבלוב ואשתו נאלצו לעיתים קרובות להתארח אצל אחרים כדי שיהיה להם בית, ולמשך זמן מה, השניים חיו בנפרד כדי שיוכלו למצוא אירוח. למרות שעוניים גרם לייאוש, רווחה חומרית הייתה שיקול משני. הריונה הראשון של שרה הסתיים בהפלה. כשהרתה שוב, נקטו בני הזוג אמצעי זהירות, והיא ילדה בבטחה את ילדם הראשון, בן שקראו לו מירצ'יק; שרה שקעה בדיכאון עמוק בעקבות מותו הפתאומי של מירצ'יק בילדותו.
לפבלוב ולאשתו נולדו בסופו של דבר ארבעה ילדים נוספים: ולדימיר, ויקטור, וסבולוד וורה. בנם הצעיר, וסבולוד, מת מסרטן הלבלב ב-1935, שנה אחת בלבד לפני אביו.
פבלוב היה אתאיסט. חסידו של פבלוב, א. מ. קרפס, שאל אותו אם הוא דתי. קרפס כותב שפבלוב חייך והשיב: "הקשב, חבר טוב, בנוגע ל[טענות על] דתיותי, אמונתי באלוהים, נוכחותי בכנסייה, אין בזה אמת; זו פנטזיה גמורה. הייתי סמינריסט, וכמו רוב הסמינריסטים, הפכתי לכופר, לאתאיסט בשנות לימודיי."