סיגריד (Sigrid): כוכבת הפופ שכותבת מתוך עצבים
מפיק מוזיקלי נהג בה בפטרונות במהלך סשן כתיבת שירים. רוב בני העשרים היו מבליגים על כך. סיגריד סולבאק ראבה (Sigrid Solbakk Raabe) עזבה את המקום והפכה את התחושה לשיר "Don't Kill My Vibe" — פזמון שהיה כה מדויק, שחברת התקליטים איילנד רקורדס (Island Records) החתימה אותה מיד עם שמיעתו, ו-BBC Radio 1 הכתיר אותו כ"השיר הלוהט ביותר בעולם". זה נותר התיאור הברור ביותר לשיטת העבודה שלה: לקחת השפלה יומיומית ולבנות ממנה משהו עצום.
אלסונד (Ålesund)
היא נולדה ב-5 בספטמבר 1996 באלסונד, שעל חופה המערבי של נורווגיה, להוקון ראבה (Håkon Raabe) ואנטה סולברג סולבאק (Anette Sølberg Solbakk), הצעירה מבין שלושה אחים. סבתה לימדה אותה לנגן בפסנתר; אחיה הגדול טלף (Tellef), מוזיקאי בעצמו, לימד אותה גיטרה. היא הוכשרה כרקדנית במשך עשור. הופעתה הציבורית הראשונה, בגן הילדים, הסתיימה בכך שהיא הורדה מהבמה כשהיא בוכה. בגיל שלוש-עשרה היא שרה את "Smells Like Teen Spirit" של להקת נירוונה (Nirvana), ובגיל שבע-עשרה הקימה יחד עם אחותה יוהאנה (Johanne) להקה בשם סאלה סייז מהיפ (Sala Says Mhyp), שנקראה על שם החתולה המתה שלהן.
במשך זמן רב היא ראתה במוזיקה עיסוק לא יציב מכדי להוות תוכנית לעתיד, ושקלה קריירה בהוראה, משפטים או עיתונאות. המפנה הגיע בגיל שש-עשרה, כשטלף אמר לה להפסיק לבצע גרסאות כיסוי של אדל (Adele) ולהתחיל לכתוב שירים משל עצמה. היא חזרה עם השיר "Sun", שיצא כסינגל הראשון שלה ב-2013 וזכה להשמעות ברדיו הנורווגי. "Two Fish" יצא באותה שנה ו-"Known You Forever" ב-2014 — שלושתם הוסרו מאז משירותי הסטרימינג והם שורדים רק ביוטיוב, כיצירות בוסר של אמנית שהבינה מוקדם מאוד איך היא רוצה להישמע.
Don't Kill My Vibe
השיר "Don't Kill My Vibe", שנכתב עם המפיק מרטין שוליה (Martin Sjølie) ב-2016, הגיע ל-Radio 1 בפברואר 2017 ועשה את מה שסינגלים פורצי דרך אמורים לעשות אך לעיתים רחוקות מצליחים: הוא הפך תרעומת פרטית להמנון ציבורי מבלי לאבד את העוקץ. המיני-אלבום (EP) באותו שם נכנס למצעדים בנורווגיה, אוסטרליה, הממלכה המאוחדת וסקוטלנד. היא בילתה את 2017 בסבב פסטיבלים — דה גרייט אסקייפ (The Great Escape), רוסקילדה (Roskilde), גלסטונברי (Glastonbury), לטיטוד (Latitude), רדינג ולידס (Reading and Leeds) — הקליטה גרסה בשפת הסימליש (Simlish) לשיר שלה עבור המשחק The Sims 4, הוציאה את "Strangers" בנובמבר, ושרה את "Everybody Knows" של לאונרד כהן (Leonard Cohen) בפתיח של הסרט ליגת הצדק (Justice League).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בינואר 2018 היא זכתה בתואר "Sound of 2018" של ה-BBC, התחזית הנעקבת ביותר בתעשייה. היא זכתה בתואר תגלית השנה בטקס פרסי הספלמן (Spellemannprisen) של אותה שנה והוציאה מיני-אלבום שני, Raw, ביולי. השיר "Focus" הראה צד אחד שלה; שיר הנושא של האלבום שעתיד לבוא הראה צד אחר.
Sucker Punch ואחריו
האלבום Sucker Punch יצא ב-8 במרץ 2019. הוא הגיע לראש המצעד הנורווגי, הגיע לחמישייה הראשונה במצעד הבריטי וזכה למעמד פלטינה. היא יצאה לסיבוב הופעות באירופה עם מארון 5 (Maroon 5), הופיעה כחימום לג'ורג' עזרא (George Ezra) ברחבי בריטניה, הופיעה ככוכבת ראשית בצפון אמריקה, תרמה את השיר "Home to You" לפסקול הסרט האווירונאוטים (The Aeronauts), והופיעה ברשימת "30 מתחת ל-30" של מגזין פורבס (Forbes) בתחום הבידור האירופי. בטקס פרסי הספלמן של 2019 היא זכתה בתארים אמנית הפופ של השנה וספלמן השנה.
האלבום How to Let Go יצא במאי 2022 — ותואר על ידי AllMusic כשילוב חזק ומלא תובנות של דאנס-פופ נוצץ ורגש בסדר גודל של אצטדיונים — והוביל לסיבוב הופעות עולמי של חמישים הופעות, מאירוע ה-Big Weekend של Radio 1 ועד לאולם ה-3Arena בדבלין בנובמבר, עם מהדורת דלוקס שכללה גרסאות אקוסטיות ושירים שטרם נשמעו, כולל "Blue". המיני-אלבום The Hype יצא בספטמבר 2023, שיתוף הפעולה עם קייגו (Kygo), "The Feeling", יצא ב-2024, ואלבומה השלישי, There's Always More That I Could Say, יצא באוקטובר 2025, כשהוא מלווה בסינגל "Jellyfish". סיבוב הופעות אירופי של שמונה-עשרה הופעות נפתח במועדון רוקפלר (Rockefeller) באוסלו בינואר 2026 והסתיים באולם בארוולנד בולרום (Barrowland Ballroom) בגלאזגו במרץ. היא מחזיקה בשלושה פרסי ספלמן, שני פרסי MTV אירופה ושני פרסי P3 Gull.
השיטה
היא יוצאת דופן בכנותה לגבי חומרי הגלם שלה. השירים שלה, לדבריה, מתמקדים בכעס, מלנכוליה ואכזבה; היא מוצאת שתסכול קל יותר לכתיבה מאשר אושר, והשירים שנוצרים נוטים להישמע מנצחים בזמן שהם אומרים משהו אמביוולנטי בהרבה. ההשפעות המוצהרות שלה חוצות דורות וסגנונות — ג'וני מיטשל (Joni Mitchell) וניל יאנג (Neil Young), בוני רייט (Bonnie Raitt), אדל (Adele), קולדפליי (Coldplay), ליקה לי (Lykke Li), רובין (Robyn). הסיכום של אתר AllMusic הוא שהיא מגישה פופ בסגנון כנה ואנרגטי עם קול עשיר ומגוון, מה שממעיט בערך ההנדסה המוזיקלית שמאחורי השירים.
מדוע סיגריד מכונה גאונה
הטענה, אם לומר זאת בכנות, נוגעת למלאכת הכתיבה ולא לאינטלקט — ובאופן ספציפי לדחיסות. המיומנות המבדילה של סיגריד היא היכולת לקחת רגש קטן, לא מחמיא וממוקם במדויק, ולבנות פזמון שאצטדיון שלם יכול לשיר מבלי שהתחושה המקורית תישחק. "Don't Kill My Vibe" הוא שיר על פטרונות בישיבה; הוא עובד בקנה מידה של פסטיבל מכיוון שהכתיבה שומרת על העצבים כפי שהם, במקום לתרגם אותם להעצמה גנרית. זה קשה יותר ממה שזה נשמע, ורוב כותבי הפופ נכשלים בדיוק בנקודה הזו. יש לה גם יכולת טכנית שקדמה לקריירה — פסנתר מסבתא, גיטרה מאח, עשר שנים של אימוני ריקוד — וזה ניכר במכלול שירים שהניסוח הקצבי שלהם המצאתי יותר ממה שהמשטחים המלוטשים מרמזים.
טיעון הנגד הוא שכמעט שום דבר מזה אינו סולו. "Don't Kill My Vibe" נכתב והופק בשיתוף עם מרטין שוליה, כפי שקורה ברוב הפופ המודרני; הקרדיטים באלבומים שלה הם קולקטיביים. רשימות ה-Sound of של ה-BBC, ה-30 מתחת ל-30 של פורבס והשאר הן רשימות חיזוי ומנגנוני שיווק, לא פסקי דין על מקוריות. הקטלוג שלה אחרי תשע שנים מסתכם בשלושה אלבומים. אף מבקר בעל משקל לא כינה אותה גאונה, והיא עצמה מעולם לא טענה זאת. מה שהאלבומים תומכים בו הוא היותה כותבת פופ מהשורה הראשונה עם אוזן מדויקת באופן יוצא דופן להבדל בין רגש לבין קלישאה שלו — שזו אבחנה אמיתית, וצרה יותר ממה שהמילה מרמזת.
מורשת
סיגריד הגיעה ברגע שבו הפופ הסקנדינבי הפך למנגנון ברירת המחדל של התעשייה, וסירבה להישמע כמוהו — ללא ליטוש על התרעומת, ללא המצאה מחדש של האדם ששר. עשור לאחר מכן, היא אחת האמניות הבודדות שפרצו דרך רשימות טיפים של ה-BBC והמשיכו לעבוד בהיקף גדול, מופיעות ככוכבות ראשיות באולמות ומנסחות מחדש את הסביבה המוזיקלית שלהן מבלי לרדוף אחרי טרנדים או לזנוח אותם. היא עדיין מקליטה באולפנים נורווגיים עם שותפים נורווגיים, והשירים הטובים ביותר שלה עדיין מתחילים במישהו שמעצבן אותה.