סיגורד וולן (Sigurd Wallén): האיש שצילם את סדרמאלם פעמיים
בשנת 1922 יצר במאי שוודי קומדיה אילמת על נער שובב מהשכונות העובדות של סדרמאלם (Södermalm) בסטוקהולם. שתים-עשרה שנים לאחר מכן, כאשר התעשייה נבנתה מחדש סביב הסאונד, הוא יצר את אותו הסרט שוב – אותו רומן, אותה שכונה, קולות חדשים. סיגורד וולן ביים את שתי הגרסאות של קאלה של אנדרסון (Anderssonskans Kalle), והעובדה שזכה לאמון לביים מחדש את להיטו האילם כסרט מדבר אומרת כמעט הכל על מעמדו בקולנוע השוודי. הוא היה המפרש המהימן של התעשייה עבור האנשים הפשוטים.
כפר באופלנד, קריירה בסטוקהולם
וולן נולד ב-1 בספטמבר 1884 בהוסביקוורן (Husbykvarn) שבטירפ (Tierp), באזור הכפרי של אופלנד (Uppland) שמצפון לסטוקהולם, ומת בבירה ב-20 במארס 1947 בגיל שישים ושתיים. חייו המקצועיים מתוארכים משנת 1911 – תחילה בעבודה בתיאטרון – ונמשכו ללא הפסקה עד שנת מותו. בנק הספרות השוודי (Litteraturbanken), המחזיק בהקלטות שלו, מתאר אותו כשחקן, במאי ותסריטאי, ומכנה את רשימת עבודותיו ארוכה כמעט ללא הבנה, הכוללת הכל ממשימות בימוי כבדות ועד פירואטים קלילים על הבמה. טווח זה הוא העיקר. הוא מעולם לא היה רק דבר אחד, ולעיתים רחוקות היה מחוסר מעש.
קאלה של אנדרסון, פעמיים
הסרט מ-1922, שהופק על ידי Fredfilm ויצא לאקרנים ב-4 בספטמבר, שאב את סיפורו מהרומן של אמיל נורלנדר (Emil Norlander) משנת 1901 קאלה של אנדרסון, ספר שהקולנוע השוודי חזר אליו שוב ושוב. גוסטה אלכסנדרסון (Gösta Alexandersson) גילם את קאלה; צוות השחקנים המשני כלל את דגמר אבסן (Dagmar Ebbesen), סטינה ברג (Stina Berg) וג'וליה קיסר (Julia Cæsar). סרט המשך, תעלולים חדשים של קאלה של אנדרסון, הגיע בעקבותיו ב-1923.
הגרסה המחודשת מ-1934, עבור Wivefilm, הגיעה ב-15 באוגוסט עם נילס האלברג (Nils Hallberg) בתפקיד קאלה, תור מודן (Thor Modéen) בתפקיד השוטר יונסון, וכן נעמי בריזה (Naemi Briese) וטולי זלמן (Tollie Zellman). העלילה נותרה כשהייתה: נער חובב מתיחות, המתגורר בסדרמאלם עם אמו האלמנה ואחותו הגדולה מאייקן. עשיית סרט אילם מחדש כסרט מדבר לא הייתה תרגיל נוסטלגי ב-1934 – זו הייתה שחזור טכני. תזמון קומי שנבנה מתוך תמונות וכתוביות היה צריך להיבנות מחדש מתוך דיאלוגים, מבטאים ומקצבי הדיבור של סטוקהולם. וולן ביצע את הבנייה מחדש בעצמו.
שנות הבירה
שוודיה של תחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הפיקה ז'אנר שהמדינה עדיין מתווכחת עליו: פילסנרפילמן (pilsnerfilmen), קומדיית הבירה. כפי שמציין מכון הקולנוע השוודי, החברות הגדולות יצרו סרטים עבור המעמדות הנמוכים – קומדיות עממיות, שרבות מהן צמחו מתיאטרון חוצות מצליח. אלכוהול היה נוכח בהם בכל מקום; כך גם סאטירה מעמדית, שארגנה בדרך כלל את דמויות הבורגנים כצבועות וחסרות שמחה, בעוד האנשים העובדים היו חמים, מלאי חיבה ורעבים. Söderkåkar (1932), המתרחש באותם גבהי סדרמאלם שוולן כבר צילם פעמיים, הוא סמל הז'אנר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →וולן היה אחד מהפנים של אותו עשור. הוא מופיע בסרט Vi som går köksvägen (1932), הקומדיה של גוסטף מולנדר (Gustaf Molander) על אישה עשירה שמתערבת שהיא יכולה לשרוד שנה כעוזרת בית – אחד מההצלחות הגדולות של העשור, שזכה לשבחים מהמבקר שכתב תחת שם העט רובין הוד כסרט רענן, מיומן ומתורבת. הסרט הוא הקצה המלוטש של עידן הבירה, ווולן היה בתוכו.
חמישים סרטים, פנים אחדות
עבודתו הקולנועית כשחקן נמשכת מ-צוואתו האחרונה של הוד מעלתו ב-1919 ועד כשהכרי דשא פורחים ב-1946, כחמישים סרטים לערך. הרשימה נקראת כאינדקס של הקולנוע הפופולרי השוודי בין המלחמות: הרוזן מהעיר העתיקה ו-Swedenhielms ב-1935, ג'ון אריקסון, מנצח המפטון רודס ב-1937, פניה של אישה ב-1938, תושבי המשו ב-1944, החטא ועונשו ב-1945. הוא עבד בעיבודים לסטרינדברג (Strindberg) ועיבודים לדוסטויבסקי ופארסות כפריות, לעיתים באותה שנה, והצפיפות העצומה של כותרים לאורך שנות ה-30 וה-40 מסמנת אותו כאחד מקבוצה קטנה של אמנים שהאולפנים השוודים פשוט לא יכלו להסתדר בלעדיהם.
הקול
ישנו וולן נוסף, שנשמר על ידי הרדיו השוודי וכעת מוחזק על ידי בנק הספרות: המקריא. הוא הקליט סיפורים מאת אלברט אנגסטרום (Albert Engström) – ביניהם Janne Mattssons val ו-Skärgårdsoriginal – במה שהארכיון מכנה שילוב נדיר ומתאים היטב של סופר ומבצע. אנגסטרום כתב על הארכיפלג ומקוריותו העקשנית בניב ובשפה מאופקת; וולן, שבילה שלושים שנה במשחק אותם גברים בדיוק על הבמה ועל המסך, יכול היה להגיש אותם ללא התנשאות. זהו גוף עבודה קטן ואינדיקציה מדויקת למה שהיה עבורו.
מדוע סיגורד מכונה גאון
אף מקור שנבדק כאן לא משתמש במילה, ויהיה זה שגוי לייבא אותה. מה שהיה לוולן היה מלאכת יד, והמלאכה ראויה לתיאור מדויק, כיוון שקל לזלזל בה.
היא הורכבה משני דברים. ראשית, אינסטינקט של מבצע לשוודי הפשוט – השוטר, האיכר, האלמן, מקור הארכיפלג – ששיחק ישר מספיק כדי להאמין לו וקליל מספיק כדי להצחיק. משחק דמויות קומי מסוג זה נכשל ברגע שהוא הופך ללעג, והסיבה שהאולפנים המשיכו ללהק אותו במשך רבע מאה היא ששלו מעולם לא עשה זאת. שנית, הסתגלות טכנית של במאי. בימוי קאלה של אנדרסון כאילם ב-1922 ושוב כמדבר ב-1934 דרש פתרון של אותה קומדיה פעמיים בעזרת כלים שונים לחלוטין, ויוצר קולנוע שלא יכול היה לחשוב מבנית על האופן שבו בדיחה נוחתת היה נכשל בניסיון השני. הביטוי של בנק הספרות – משימות בימוי כבדות לצד פירואטים קלילים על הבמה – לוכד אדם שחש בנוח במידה שווה בחדר המכונות ובאור הזרקורים.
טיעון הנגד ברור. הוא לא יצר צורה חדשה, לא כתב מניפסט, ועבד בתוך ז'אנר מסחרי שמבקרים שוודים התייחסו אליו לעיתים קרובות כאל נקודת השפל של הקולנוע הלאומי, קומדיית הבירה שנעשתה עבור המעמדות הנמוכים. הוא אינו שוסטרום (Sjöström), אינו סטילר (Stiller), אינו מולנדר. הוא היה איש מקצוע מעולה באידיום פופולרי, והטענה הכנה עבורו היא עמידות וטווח ולא מקוריות אינטלקטואלית.
מורשת
וולן מת בסטוקהולם ב-1947, בעודו עובד. בנק הספרות מכנה אותו אגדה תרבותית של המאה העשרים, וזה נכון בערך: לא דמות ששינתה את הקולנוע, אלא כזו שפניה וקולה היו שזורים כל כך ביסודיות בתרבות הפופולרית השוודית בין המלחמות, שקשה לתאר את התקופה בלעדיו.