סיגריד אונדסט: פקידת המשרד ששחזרה את ימי הביניים

ב-25 בינואר 1940 תרמה סיגריד אונדסט (Sigrid Undset) את כספי פרס נובל שבו זכתה כדי לסייע לפינלנד להילחם בפלישה הסובייטית. שלושה חודשים לאחר מכן פלשה גרמניה לנורווגיה, בנה הבכור נהרג בקרב בגיל עשרים ושבע בעת שהגן על גשר, הוורמאכט תפס את ביתה, והיא נמלטה מזרחה – דרך שוודיה, ואז דרך כל ברית המועצות ברכבת הטרנס-סיבירית – כדי להגיע לאמריקה כפליטה פוליטית. היא הייתה בת חמישים ושמונה. היא כבר כתבה את הרומן שיאריך ימים יותר מכל זאת.

בתו של ארכיאולוג במשרד

היא נולדה ב-20 במאי 1882 בקאלונבורג (Kalundborg), דנמרק, הבכורה מבין שלוש בנות, והמשפחה עברה לנורווגיה כשהייתה בת שנתיים. אביה, אינגוולד מרטין אונדסט (Ingvald Martin Undset), היה ארכיאולוג נורווגי והיסטוריון של ימי הביניים שקיבל את הדוקטורט שלו ב-1881 עם תזה על ראשית תקופת הברזל ועבד במוזיאון העתיקות של נורווגיה. הוא מת כשהייתה בת אחת עשרה, ואיתו הלכו כספי המשפחה וכל סיכוי ללימודים באוניברסיטה. אמה, שרלוט, ניהלה משק בית אינטלקטואלי באמצעים מצומצמים.

אונדסט למדה בבית ספר פרוגרסיבי לחינוך מעורב שנוהל על ידי רגנה נילסן (Ragna Nielsen), שהאידיאולוגיה שלה לא מצאה חן בעיניה מספיק כדי שתעזוב אותו בגיל ארבע עשרה. במקום זאת הלכה לבית ספר למסחר, ובגיל שש עשרה החלה לעבוד כמזכירה בחברה הנדסית בקריסטיאניה (Kristiania). היא נשארה שם עשר שנים – מגיל שבע עשרה עד עשרים ושבע בערך – ותיעבה זאת. ימי הביניים שאביה חקר נשארו בראשה כל הזמן הזה.

שערורייה בלבוש מודרני

הספר פרו מרטה אולי (Fru Marta Oulie) הופיע ב-1907 ונפתח בווידוי על ניאוף, שהיה בו די כדי להשערוריית קוראים נורווגים כבר בשורה הראשונה. הגיל המאושר (Den lykkelige alder) הופיע ב-1908, ולאחריו ג'ני (Jenny, 1911) ואביב (Vaaren, 1914). אלו הם רומנים ריאליסטיים עכשוויים על חייהן, עבודתן ובחירותיהן של נשים, והם ביססו את המוניטין שלה לפני שמופיע אביר אחד בסיפוריה. מלגה לקחה אותה לגרמניה ולאיטליה. ברומא ב-1909 פגשה את הצייר הנורווגי אנדרס קסטוס סוורסטאד (Anders Castus Svarstad), שהיה מבוגר ממנה בשלוש עשרה שנים ונשוי; הם נישאו ב-1912 לאחר גירושיו. היא ילדה שלושה ילדים, שני משקי בית התמזגו, והמשפחה כללה את שלושת ילדיו של סוורסטאד מנישואיו הראשונים, שניים מהם סבלו מלקויות נפשיות. הנישואים נכשלו. ב-1919 לקחה את ילדיה ללילהאמר (Lillehammer) בזמן שסוורסטאד נשאר באיטליה.

כריסטין

בביירקבק (Bjerkebæk) שבלילהאמר, אליה עברה ב-1921, היא בנתה את הדבר שנשאה בקרבה מילדות. קריסטין לברנסדאטר (Kristin Lavransdatter) יצא בשלושה כרכים בין 1920 ל-1922: חייה של אישה אחת בנורווגיה של ימי הביניים, מלידה ועד מוות, כשכל החברה – חווה, כנסייה, נישואים, מגפה, פוליטיקה – נבנית סביבה. מחזור ארבעת החלקים אולאב אודונסן (Olav Audunssøn) הופיע בשנים 1925–1927, ותורגם לאנגלית בשם אדון הפסטביקן (The Master of Hestviken). אלו אינם דרמות תלבושות. לאונדסט הייתה משמעת המחקר של אביה והיא השתמשה בה כדי לשחזר את המרקם החומרי והמשפטי של המאה הארבע עשרה, ואז יישמה טכניקה פסיכולוגית מודרנית לחלוטין, כולל זרם תודעה, על האנשים שחיו בתוכו.

הגברת הקתולית

היא גדלה בבית חילוני ואתאיסטי, ועברה במהלך משבר נישואיה ומלחמת העולם הראשונה מספקנות אגנוסטית ברורה לעבר הנצרות. בנובמבר 1924, בגיל ארבעים ושתיים, התקבלה לכנסייה הרומית-קתולית ומאוחר יותר הפכה לחברה במסדר הדומיניקני החילוני. בנורווגיה הלותרנית ברובה זה היה אירוע פומבי ולא אירוע שהתקבל בברכה; היא זכתה לכינוי "הגברת הקתולית" ובילתה שנים בכתיבת מאמרים פולמוסיים בהגנה על עמדתה. גם הסיפורת השתנתה. גימנדניה (Gymnadenia, 1929), הסנה הבוער (Den brændende busk, 1930) ואידה אליזבת (Ida Elisabeth, 1932) הפכו, לפי תיאורה של קרן נובל עצמה, לבעלי אופי אפולוגטי – סיפורים עכשוויים המנומקים דרך אמונה.

הפרס, פינלנד והגלות

האקדמיה השוודית העניקה לה את פרס נובל לספרות לשנת 1928 "בעיקר על תיאוריה העוצמתיים של החיים בצפון במהלך ימי הביניים". היא הייתה מועמדת דרך הלגה אנג (Helga Eng) מהאקדמיה הנורווגית למדעים ואותיות. היא גם תקפה את האידיאולוגיה הנאצית מאז תחילת שנות ה-30, מה ששם אותה ברשימה. לאחר שהכסף עבר לפינלנד בינואר 1940 ונורווגיה נפלה באפריל, היא הגיעה לברוקלין הייטס, הצטרפה לליגה הקתולית הסקנדינבית על שם סנט אנסגאר, התיידדה עם הסופרת מרג'ורי קינן רולינגס (Marjorie Kinnan Rawlings), ובילתה את המלחמה בכתיבה ובנאומים בשם נורווגיה הכבושה ויהודי אירופה. חברים בבית החביאו בשקט את ספרייתה בזמן שחיילים גרמנים כבשו את ביירקבק.

היא חזרה הביתה ב-1945 וקיבלה את הצלב הגדול של מסדר סנט אולאב (St. Olav). היא מעולם לא פרסמה מילה נוספת. היא התמוטטה במאי 1948 ומתה ב-10 ביוני 1949 מדלקת כליות בלילהאמר, העיר שבה חיה מ-1919 עד 1940. שלושה צלבים שחורים מסמנים את קברה במזנלי (Mesnali).

מדוע סיגריד נחשבת לגאונה

ועדת נובל שיבחה את התיאור, לא את האינטלקט, והניסוח מעיד על כך: "תיאורים עוצמתיים של החיים בצפון במהלך ימי הביניים". מה שזה מחסיר הוא הסינתזה. אונדסט עשתה שני דברים בלתי תואמים בבת אחת. היא שחזרה את המאה הארבע עשרה עם הקפדנות הראייתית של משק הבית של הארכיאולוג שבו גדלה – החוק, החקלאות, הליטורגיה, הסדרי הרכוש, כולם נושאים בעול ולא דקורטיביים – ואז מילאה אותו באנשים שעוצבו על ידי הכלים החדשים ביותר שעמדו לרשותה, כולל זרם תודעה, כך שלדמויות ימי הביניים שלה יש חיים פנימיים במקום נימוסי תקופה. לעקוב אחרי אישה אחת מלידה עד מוות לאורך שלושה כרכים מבלי שהמבנה יקרוס הוא הישג של ארכיטקטורה מתמשכת שמעט מאוד סופרים מנסים, וכל שכן מצליחים לבצע.

יש לציין את הטיעון הנגדי. "גאונות" אינה מילה שהרישום שם בפיו של מישהו לגביה, והכישרון שלה לא היה המצאה מפתיעה: הוא היה מחקר, סבלנות ואמפתיה דמיונית עמוקה מהרגיל, שהופעלו במשך שנים ברציפות. הרומנים שלה שלאחר ההמרה הפכו לאפולוגטיים בגלוי, ודידקטיות עולה לסופר במשהו. היא לא כתבה דבר בארבע השנים האחרונות לחייה. מעמדה הבינלאומי ירד במשך עשורים, בין היתר בגלל שקוראים דוברי אנגלית קראו טקסט מצונזר – נדרש התרגום של טינה ננאלי (Tiina Nunnally) משנת 1997, שזכה בפרס PEN/Faulkner והחזיר פסקאות שגרסאות מוקדמות השמיטו, כדי להראות לקוראים אנגלופוניים מה הפרוזה באמת עושה. הגאונות, אם המילה חלה, היא במשמעת ולא בברק.

מורשת

קריסטין לברנסדאטר נמצא כעת בין המספר הקטן של רומנים היסטוריים שקוראים רציניים מתייחסים אליהם כאל ספרות ולא כאל ז'אנר, והגיבורה שלו היא אחד החיים הנשיים המלאים ביותר בסיפורת האירופית. ההוכחה הגדולה יותר של אונדסט הייתה שניתן להיכנס לעבר ללא התנשאות: שלאנשים בשנת 1320 היה עולם פנימי מלא, ושסופר שמוכן לעשות את הארכיאולוגיה יכול להראות זאת. היא הייתה, בזמנים שונים, ריאליסטית מודרנית שנויה במחלוקת, חוקרת ימי הביניים, פולמיקאית מומרת ותעמולנית בזמן מלחמה עבור מדינה תחת כיבוש, ופקידת המשרד ששנאה את שולחנה עשתה את כל זה בשעות הפנאי.