סיגורני ויבר: גיבורת הפעולה בעל כורחה
היא הגיעה באיחור לאודישן לסרט מדע בדיוני בתקציב נמוך כשהיא נועלת נעלי עקב בולטות, נתנה לבמאי הערות שלא התבקשה לתת על התסריט שלו, ולימים התעקשה שמעולם לא הרגישה כ"גיבורה קשוחה" – אלא רק כאדם רגיל שנקלע לסיטואציה יוצאת דופן. האודישן הזה הפך לסרט "הנוסע השמיני" (Alien), והדמות שתיארה הפכה לאלן ריפלי (Ellen Ripley), אחת הדמויות המכוננות בקולנוע של עמידה בלחץ.
שם שהושאל מ"גטסבי"
סיגורני ויבר נולדה כסוזן אלכסנדרה ויבר (Susan Alexandra Weaver) ב-8 באוקטובר 1949 בניו יורק, בתם של השחקנית האנגלייה אליזבת אינגליס וסילבסטר "פאט" ויבר, נשיא NBC לשעבר. היא גדלה בתוך תעשיית הבידור אך לא בנוחות: היא תיארה כיצד אמה אמרה לה, בגיל שמונה, שהיא נראית "פשוטה", שיפוט שעיצב את הדימוי העצמי שלה במשך שנים, וזאת בתוספת לגובה שהיה גבוה משמעותית מהממוצע לאישה בדורה. בגיל ארבעה-עשר היא שינתה את שמה על שם דמות משנית בספרו של פ. סקוט פיצג'רלד "גטסבי הגדול" (The Great Gatsby), וזנחה את "סוזן" לטובת "סיגורני" – פעולה מוקדמת של עיצוב זהות עצמית שתחזור על עצמה לאורך הקריירה שלה. היא סיימה את אוניברסיטת סטנפורד (Stanford University) בשנת 1971 עם תואר בספרות והשלימה את התוכנית של בית הספר לדרמה של אוניברסיטת ייל (Yale School of Drama) בשנת 1974, שנה אחת לפני חברתה לספסל הלימודים, מריל סטריפ.
קודם תיאטרון, ורק אז קולנוע, בחוסר רצון
הדרך של ויבר לכוכבות עברה דרך שנים של עבודה בתשלום נמוך בתיאטרון אוף-אוף-ברודוויי ולא דרך מסלול ישיר להוליווד. עד שנת 1977, כשהייתה בת עשרים ושבע, היא בדיוק קיבלה את עבודתה המקצועית הראשונה בתיאטרון הציבורי (Public Theater) והרוויחה, לדבריה, כמעט כלום – עד כדי כך שוויתרה על תפקיד ראשי ורווחי בקומדיה טלוויזיונית כדי לשמור על החופש האמנותי שלה לעבודת במה. תפקיד קטן בסרטו של וודי אלן "הרומן שלי עם אנני" (Annie Hall) באותה שנה כמעט לא הורגש. האודישן שלה לסרט "הנוסע השמיני" שנתיים לאחר מכן הגיע כמחשבה מאוחרת לאותם חיי תיאטרון, ולא כשיאה של קריירה קולנועית מחושבת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →להפוך לריפלי
רידלי סקוט ליהק את ויבר, שהייתה אז אלמונית, ל"הנוסע השמיני" בין היתר בגלל הטלטלה הנרטיבית של ההפתעה שתיווצר – הקהל לא יצפה שהדמות הזו תהיה זו שתשרוד. ויבר תיארה את פיתוח דמותה של ריפלי לא כגיבורת פעולה מוגדרת מראש, אלא כמי שמגיבה בכנות לאימה: "מעולם לא הרגשתי באמת כמו גיבורה קשוחה. מה שהרגשתי זה כמו שאתה או אני היינו מרגישים בסיטואציה הזו". היא למדה את מלאכת הקולנוע בעיקר דרך טבילה עמוקה על הסט, כשהיא מאמצת את מה שכינתה תחושת ה"אין רשת" של גישת החזרות המינימלית של סקוט ובניית הופעתה באמצעות מודעות חושית ולא באמצעות תכנון יתר. התפקיד שילם כ-30,000 דולר – הרבה יותר מהכנסותיה בתיאטרון – והיא נשארה בררנית לאחר מכן, ונמנעה במכוון מעבודה קולנועית במשך כשנתיים כדי להישאר מחויבת לבמה במקום לרדוף אחרי המומנטום שהעניק לה "הנוסע השמיני".
מגוון שמעבר לקסנומורף
הקריירה של ויבר אחרי "הנוסע השמיני" סירבה להתקבע לסוג אחד של דמויות. היא חזרה לדמותה של ריפלי ב"שובו של הנוסע השמיני" (Aliens) (1986), וזכתה במועמדות לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר – כבוד יוצא דופן להופעה בסרט המשך של מדע בדיוני. היא המשיכה עם תפקידים שפנו לכיוונים שונים לחלוטין: הדמות הקומית ב"מכסחי השדים" (Ghostbusters) (1984), הפרימטולוגית דיאן פוסי ב"גורילות בערפל" (Gorillas in the Mist) (1988), ומנהלת תאגיד תככנית ב"נערה עובדת" (Working Girl) (1988), מה שהקנה לה מועמדות שלישית לאוסקר, לשחקנית המשנה הטובה ביותר, באותה עונת פרסים של מועמדותה על "גורילות בערפל" – מקרה נדיר של שחקן שמתחרה בשתי קטגוריות משחק שונות באותה שנה. עשורים לאחר מכן, היא המציאה את עצמה מחדש כד"ר גרייס אוגוסטין ותפקידים אחרים בזיכיון "אווטאר" (Avatar) של ג'יימס קמרון, והרחיבה קריירה שהייתה כבר בת ארבעים שנה לסוג חדש לגמרי של סרטי שובר קופות הבנויים על לכידת הופעה (performance capture).
מדוע סיגורני נחשבת לגאונית
השבחים המיוחסים לוויבר אינם מנוסחים בדרך כלל כגאונות אינטלקטואלית אלא כגישה אינטליגנטית ומשמעתית יוצאת דופן למלאכה – שחקנית בעלת הכשרה בסטנפורד וייל שהביאה דיוק של תואר בספרות ויסודות טכניים של בית ספר לדרמה לחומרים ז'אנריים שיכלו בקלות להפוך למשחק מוגזם (camp). המיומנות הספציפית שלה, לפי תיאורה שלה ועל פי התפקידים שבחרה, הייתה התנגדות למובן מאליו: משחק דמותה של ריפלי כאדם רגיל, מפוחד ותושייתי ולא כארכיטיפ פעולה, מה שגרם להישרדותה של הדמות להרגיש מרוויחה ולא מתוסרטת, ומה שהציב מודל לאופן שבו דמויות נשיות מובילות בסרטי ז'אנר יכולות להיכתב ולשוחק במשך עשורים לאחר מכן. הזכייה במועמדויות לאוסקר בשתי קטגוריות משחק שונות בשנה אחת – עבור נבלית קומית רחבה ב"נערה עובדת" ותפקיד דרמטי מחויב ב"גורילות בערפל" – היא סימן מוחלט וניתן לאימות למגוון שמעט שחקנים בהיסטוריה של הוליווד הצליחו להשתוות לו באותה עונה. טיעון הנגד הכן הוא שזו מצוינות טכנית ומגוון, לא גאונות במובן מקורי או תיאורטי – היא לא המציאה צורת משחק חדשה, והקריירה שלה, ארוכה ומגוונת ככל שתהיה, תמיד פעלה בתוך ז'אנרים קיימים וחזונות של במאים קיימים ולא מתוך עיצוב מחדש של המדיום עצמו. מה שניתן לומר ללא הגזמה הוא שהיא קיימה קריירה של כמעט חמישים שנה שבה נעה בזריזות בין אימה, קומדיה, דרמה ומופעי שוברי קופות מבלי להיתקע בתבנית אחת, וזהו הישג נדיר יותר מכפי שהוא עשוי להיראות.
מורשת
דמותה של ריפלי בגילומה של ויבר נותרה אחת ההופעות המשפיעות ביותר בקולנוע המדע הבדיוני, והיא זוכה להכרה בעיצוב מחדש של הציפיות לגבי מה שדמות נשית מובילה בסרטי פעולה יכולה להיות, בעוד עבודתה המאוחרת בדרמה, בקומדיה ובזיכיון "אווטאר" מדגימה קריירה הבנויה על גיוון ולא על חזרתיות. נשואה לבמאי ג'ים סימפסון, שלזוג בת אחת, שרלוט, שנולדה ב-1990, ויבר בילתה חמישה עשורים במעבר בין הבמה שעבורה הוכשרה לבין המסך שהפך אותה למפורסמת, מבלי לנטוש אף אחד מהם לחלוטין.