וודרו וילסון
אישי ראשית חייו
- אידיאליזם וילסוניאני ("הלימוד על המינהל")
המושל ה-34 של ניו ג'רזי - בחירות 1910
הנשיא ה-28 של ארצות הברית - נשיאות ציר זמן
תקופת כהונה - זכות בחירה לנשים מצעד
- מועמדות לואיס ברנדייס לבית המשפט העליון
קמפיינים לנשיאות - 1912 בחירות
מורשת - אנדרטאות
- בית הספר ליחסים ציבוריים ובינלאומיים על שם פרינסטון
תומאס וודרו וילסון (Thomas Woodrow Wilson) (28 בדצמבר 1856 – 3 בפברואר 1924) היה הנשיא ה-28 של ארצות הברית, וכיהן בתפקיד מ-1913 עד 1921. הוא היה הדמוקרט היחיד שכיהן כנשיא במהלך העידן הפרוגרסיבי, תקופה שבה הרפובליקנים שלטו בנשיאות וברשויות המחוקקות. כנשיא, וילסון ביצע רפורמות כלכליות משמעותיות והוביל את ארצות הברית במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא היה האדריכל המוביל של חבר הלאומים, ועמדתו בנושאי מדיניות חוץ נודעה בשם אידיאליזם וילסוניאני.
וילסון, שנולד בסטונטון, וירג'יניה, גדל בדרום ארצות הברית במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית ותקופת השיקום. לאחר שקיבל תואר דוקטור בהיסטוריה ובמדע המדינה מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, וילסון לימד במספר מכללות לפני שמונה לנשיא אוניברסיטת פרינסטון, שם התבלט כדובר בולט של הפרוגרסיביות בהשכלה הגבוהה. וילסון נחשב לאחד האבות המייסדים של תחום המינהל הציבורי בשל מאמרו מ-1887 "הלימוד על המינהל". וילסון כיהן כמושל ניו ג'רזי מ-1911 עד 1913, תקופה שבה ניתק את קשריו עם ראשי המפלגה והשיג העברה של מספר רפורמות פרוגרסיביות.
בבחירות של 1912, וילסון הביס את הנשיא הרפובליקני המכהן ויליאם הווארד טאפט ואת מועמד המפלגה השלישית והנשיא לשעבר תאודור רוזוולט, ובכך הפך לדרומי הראשון שניצח בבחירות לנשיאות מאז זאכרי טיילור בבחירות 1848. במהלך שנתו הראשונה כנשיא, וילסון אישר את הטלת ההפרדה הגזעית הנרחבת בתוך הבירוקרטיה הפדרלית, והתנגדותו לזכות הבחירה לנשים עוררה מחאות. כהונתו הראשונה הוקדשה ברובה לקידום אישור סדר היום הפרוגרסיבי המקומי שלו, "החופש החדש" (New Freedom). העדיפות המרכזית הראשונה שלו הייתה חוק ההכנסות של 1913, שהחל את מס ההכנסה המודרני, וחוק הפדרל ריזרב, שיצר את מערכת הפדרל ריזרב. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, ארצות הברית הכריזה על ניטרליות בזמן שוילסון ניסה לתווך לשלום בין מעצמות ההסכמה למעצמות המרכז.
וילסון נבחר מחדש בהפרש קטן בבחירות 1916, לאחר שהביס את המועמד הרפובליקני צ'ארלס אוונס יוז. באפריל 1917, וילסון ביקש מהקונגרס הכרזת מלחמה נגד גרמניה בתגובה למדיניותה של לוחמת צוללות בלתי מוגבלת שהטביעה אוניות סוחר אמריקניות. וילסון התמקד בדיפלומטיה, והוציא את "ארבע עשרה הנקודות" שמעצמות ההסכמה וגרמניה קיבלו כבסיס לשלום שלאחר המלחמה. הוא רצה שהבחירות של אמצע הכהונה ב-1918 יהיו משאל עם המאשר את מדיניותו, אך במקום זאת הרפובליקנים השתלטו על הקונגרס. לאחר ניצחון בעלות הברית בנובמבר 1918, וילסון השתתף בוועידת השלום בפריז. וילסון תמך בהצלחה בהקמת ארגון רב-לאומי, חבר הלאומים, ששולב בחוזה ורסאי שעליו חתם; בחזרה בבית, הוא דחה פשרה רפובליקנית שהייתה מאפשרת לסנאט לאשרר את חוזה ורסאי ולהצטרף לחבר הלאומים.
וילסון התכוון להתמודד על כהונה שלישית, אך עבר שבץ מוחי באוקטובר 1919 שהותיר אותו משותק. אשתו ורופאו שלטו בווילסון, ולא התקבלו שום החלטות משמעותיות. בינתיים, מדיניותו הרחיקה דמוקרטים ממוצא גרמני ואירי-אמריקני, והרפובליקנים ניצחו בניצחון סוחף בבחירות 1920. בפברואר 1924, הוא נפטר בגיל 67. אל תוך המאה ה-21, היסטוריונים ביקרו את וילסון על תמיכתו בהפרדה גזעית, אם כי הם ממשיכים לדרג את וילסון כנשיא מעל הממוצע בשל הישגיו בתפקיד. שמרנים בפרט ביקרו אותו על הרחבת הממשלה הפדרלית, בעוד שאחרים שיבחו אותו על הפחתת כוחן של תאגידי ענק וזקפו לזכותו את ביסוס הליברליזם המודרני.
ראשית חייו וחינוכו
תומאס וודרו וילסון נולד למשפחה ממוצא סקוטי-אירי וסקוטי בסטונטון, וירג'יניה. הוא היה השלישי מבין ארבעה ילדים והבן הראשון של ג'וזף ראגלס וילסון וג'סי ג'נט וודרו. הורי-הוריו של וילסון היגרו לארצות הברית מסטראבן (Strabane), מחוז טיירון, אירלנד, ב-1807, והשתקעו בסטובנוויל, אוהיו. סבו מצד אביו ג'יימס וילסון הוציא לאור עיתון שתמך במכסי מגן והתנגד לעבדות, "ההרלד והגאזט המערבי". סבו מצד אמו, הכומר תומאס וודרו, עבר מפלייזלי (Paisley), רנפרושייר (Renfrewshire), סקוטלנד, לקרלייל (Carlisle), קאמבריה, אנגליה, לפני שהיגר לצ'יליקותי, אוהיו, בסוף שנות ה-30 של המאה ה-19. ג'וזף פגש את ג'סי בזמן שלמדה באקדמיה לבנות בסטובנוויל, והשניים נישאו ב-7 ביוני 1849. זמן קצר לאחר החתונה, ג'וזף הוסמך ככומר פרסביטריאני והוצב לשרת בסטונטון. בנו וודרו נולד בבית הקהילה, בית בכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה של סטונטון שבה שירת ג'וזף. לפני שהיה בן שנתיים, המשפחה עברה לאוגוסטה, ג'ורג'יה.
זיכרונו המוקדם ביותר של וילסון מילדותו היה משחק בחצר ועמידה ליד השער הקדמי של בית הקהילה באוגוסטה בגיל שלוש, כששמע עובר אורח מכריז בגועל שאברהם לינקולן נבחר ושמלחמה בפתח. וילסון היה אחד משני נשיאי ארה"ב בלבד שהיו אזרחי קונפדרציית המדינות של אמריקה; השני היה ג'ון טיילר, שכיהן כנשיא העשירי של האומה מ-1841 עד 1845. אביו של וילסון הזדהה עם דרום ארצות הברית והיה תומך נלהב של הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית.
אביו של וילסון היה ממייסדי הכנסייה הפרסביטריאנית בקונפדרציית המדינות של אמריקה, ששמה שונה מאוחר יותר לכנסייה הפרסביטריאנית בארצות הברית (PCUS), בעקבות פיצולה ב-1861 מהפרסביטריאנים של הצפון. הוא הפך לכומר של הכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה באוגוסטה, והמשפחה התגוררה שם עד 1870. מ-1870 עד 1874, וילסון חי בקולומביה, דרום קרוליינה, שם אביו היה פרופסור לתיאולוגיה בסמינר התיאולוגי של קולומביה. ב-1873, וילסון הפך לחבר קומוניקנט בכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה של קולומביה; הוא נשאר חבר בה לאורך כל חייו.
וילסון למד במכללת דייווידסון (Davidson College) בדייווידסון, צפון קרוליינה, בשנת הלימודים 1873–74, אך עבר כתלמיד שנה א' למכללת ניו ג'רזי, כיום אוניברסיטת פרינסטון, שם למד פילוסופיה פוליטית והיסטוריה, הצטרף לאחוות פי קאפה פסי (Phi Kappa Psi), והיה פעיל באגודה הספרותית והדיבייט של הוויגים. הוא גם נבחר למזכיר התאחדות הכדורגל של בית הספר, לנשיא התאחדות הבייסבול של בית הספר, ולעורך הראשי של עיתון הסטודנטים. בבחירות לנשיאות ב-1876, שהיו שנויות במחלוקת עזה, וילסון תמך במפלגה הדמוקרטית ובמועמדה, סמואל ג'יי טילדן.
לאחר שסיים את לימודיו בפרינסטון ב-1879, וילסון למד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וירג'יניה בשארלוטסוויל, וירג'יניה, שם היה מעורב במועדון הגלי (Glee Club) של וירג'יניה וכיהן כנשיא האגודה הספרותית והדיבייט על שם ג'פרסון. בריאותו הלקויה אילצה את וילסון לפרוש מבית הספר למשפטים, אך הוא המשיך ללמוד משפטים בכוחות עצמו בזמן שהתגורר עם הוריו בווילמינגטון, צפון קרוליינה. וילסון התקבל ללשכת עורכי הדין של ג'ורג'יה וניסה ניסיון קצר להקים משרד עורכי דין באטלנטה ב-1882. למרות שמצא היסטוריה משפטית ומשפטנות מהותית למעניינים, הוא תיעב את ההיבטים הפרוצדורליים היומיומיים של עריכת הדין. לאחר פחות משנה, וילסון נטש את עיסוקו המשפטי כדי להמשיך בלימודי מדע המדינה והיסטוריה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בסוף 1883, וילסון נרשם לאוניברסיטת ג'ונס הופקינס שהוקמה לאחרונה בבולטימור ללימודי דוקטורט בהיסטוריה, מדע המדינה, גרמנית ותחומים אחרים. וילסון קיווה להפוך לפרופסור, וכתב ש"משרת פרופסור הייתה המקום האפשרי היחיד עבורי, המקום היחיד שיספק פנאי לקריאה ולעבודה מקורית, התפקיד הספרותי היחיד עם הכנסה צמודה."
וילסון בילה את רוב זמנו באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בכתיבת "ממשלת הקונגרס: מחקר בפוליטיקה אמריקנית", שצמח מסדרה של מאמרים שבהם בחן את פעולתה של הממשלה הפדרלית. ב-1886 הוענק לוילסון תואר דוקטור בהיסטוריה וממשל מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, מה שהפך אותו לנשיא ארה"ב היחיד בתולדות האומה שמחזיק בתואר דוקטור. בתחילת 1885, הוצאת הוטון מיפלין (Houghton Mifflin) פרסמה את "ממשלת הקונגרס" של וילסון, שהתקבל היטב, כאשר מבקר אחד כינה אותו "הכתיבה הביקורתית הטובה ביותר על החוקה האמריקנית שהופיעה מאז מאמרי 'הפדרליסט'."
נישואים ומשפחה
ב-1883, וילסון פגש והתאהב באלן לואיז אקסון (Ellen Louise Axson). הוא הציע לה נישואים בספטמבר 1883; היא הסכימה, אך הם הסכימו לדחות את הנישואים בזמן שוילסון למד בבית הספר לתארים מתקדמים. אקסון סיימה את לימודיה בליגת סטודנטיות האמנות של ניו יורק (Art Students League of New York), עסקה בפורטרטים, וקיבלה מדליה על אחת מעבודותיה מהתערוכה העולמית (1878) בפריז. היא הסכימה להקריב עיסוקים אמנותיים עצמאיים נוספים כדי להינשא לוילסון ב-1885. אלן למדה גרמנית כדי שתוכל לעזור לתרגם פרסומי מדע המדינה בשפה הגרמנית הרלוונטיים למחקרו של וודרו.
באפריל 1886 נולדה בתם הראשונה של הזוג, מרגרט. בתם השנייה, ג'סי, נולדה באוגוסט 1887. בתם השלישית והאחרונה, אלינור, נולדה באוקטובר 1889. ב-1913 נישאה ג'סי לפרנסיס בואס סייר האב (Francis Bowes Sayre Sr.), ששימש מאוחר יותר כנציב העליון לפיליפינים. ב-1914 נישאה בתם השלישית אלינור לוויליאם גיבס מקאדו, שר האוצר של ארה"ב תחת וודרו וילסון ומאוחר יותר סנאטור אמריקני מקליפורניה.
קריירה אקדמית
### פרופסור
מ-1885 עד 1888, וילסון לימד במכללת ברין מאר (Bryn Mawr College), מכללה לנשים שהוקמה לאחרונה בברין מאר, פנסילבניה, מחוץ לפילדלפיה. וילסון לימד היסטוריה יוונית ורומית עתיקה, היסטוריה אמריקנית, מדע המדינה ומקצועות נוספים. בתקופה זו פורסם מאמר העת-עת של וילסון משנת 1887 "הלימוד על המינהל" ב-Political Science Quarterly. הוא טען שמינהל ציבורי צריך להיחשב כתחום לימוד משל עצמו במקום כתת-תחום של מדע המדינה, ושהמנהלים צריכים להיות נפרדים אך אחראים כלפי מנהיגים פוליטיים, שבתורם אחראים כלפי העם. המאמר נחשב באופן נרחב למייסד בתחום המינהל הציבורי, ווילסון נחשב לאחד האבות המייסדים של התחום. המאמר של וילסון הושפע מהטיפול של גאורג וילהלם פרידריך הגל בחוק ובמדינה ב"אלמנטים של הפילוסופיה של המשפט", במיוחד מהתמונה של הגל כיצד מוסדות ציבוריים צומחים ומתווכים בסכסוך חברתי.
וילסון קיבל משרה באוניברסיטת וסליאן, מכללה לתואר ראשון לגברים במידלטאון, קונטיקט. הוא לימד קורסים לתארים מתקדמים בכלכלה פוליטית ובהיסטוריה מערבית, אימן את קבוצת הכדורגל של וסליאן והקים קבוצת דיבייט.
בפברואר 1890, בעזרת חברים, מונה וילסון לראש הקתדרה למשפטנות וכלכלה פוליטית במכללת ניו ג'רזי (שמה של אוניברסיטת פרינסטון באותה עת), בשכר שנתי של 3,000 דולר (שווה ערך ל-107,500 דולר ב-2025). וילסון זכה במהירות למוניטין בפרינסטון כנואם משכנע. ב-1896, פרנסיס לנדי פאטון הכריז שמכללת ניו ג'רזי מותגה מחדש כאוניברסיטת פרינסטון; תוכנית שאפתנית להרחבת האוניברסיטה ליוותה את שינוי השם. בבחירות לנשיאות ב-1896, וילסון דחה את המועמד הדמוקרטי ויליאם ג'נינגס ברייאן כרחוק מדי שמאלה ובמקום זאת תמך במועמד השמרני "דמוקרט הזהב", ג'ון מ' פאלמר. המוניטין האקדמי של וילסון המשיך לגדול לאורך שנות ה-90 של המאה ה-19, והוא דחה מספר משרות במקומות אחרים, כולל באוניברסיטת ג'ונס הופקינס ובאוניברסיטת וירג'יניה.
באוניברסיטת פרינסטון, וילסון פרסם מספר עבודות בהיסטוריה ובמדע המדינה והיה תורם קבוע ל-Political Science Quarterly. ספרו של וילסון, "המדינה", היה בשימוש נרחב בקורסים במכללות אמריקניות עד שנות ה-20 של המאה ה-20. ב"המדינה", כתב וילסון שממשלות יכולות לקדם בצדק את הרווחה הכללית "על ידי איסור עבודת ילדים, על ידי פיקוח על תנאי התברואה של מפעלים, על ידי הגבלת העסקת נשים במקצועות הפוגעים בבריאותן, על ידי קביעת מבחנים רשמיים לטוהר או לאיכות הטובין הנמכרים, על ידי הגבלת שעות העבודה במקצועות מסוימים, [ו] על ידי מאה ואחת הגבלות על כוחם של אנשים חסרי מצפון או לב אכזרי לעקוף את בעלי המצפון והרחמנים במסחר או בתעשייה." הוא גם כתב שמאמצי הצדקה צריכים להיות מוצאים מהתחום הפרטי ו"להיעשות לחובה משפטית מחייבת של הכלל", עמדה שלפי ההיסטוריון רוברט מ' סונדרס, נראתה כמצביעה על כך שוילסון "הניח את היסודות למדינת הרווחה המודרנית." ספרו השלישי, "חלוקה ואיחוד (1893)", הפך לספר לימוד אוניברסיטאי סטנדרטי להוראת היסטוריה של ארה"ב באמצע ובסוף המאה ה-19. ב-1902 פרסם וילסון את סדרת הספרים בת חמישה כרכים "היסטוריה של העם האמריקני", המכסה בהרחבה את ההיסטוריה של ארצות הברית מההתיישבות האנגלית ועד לתקופה שלאחר מלחמת האזרחים האמריקנית. לוילסון היה מוניטין ניכר כהיסטוריון והוא היה חבר מוקדם באקדמיה האמריקנית לאמנויות ולאותיות. הוא היה גם חבר נבחר בחברה הפילוסופית האמריקנית ב-1897.
### נשיא אוניברסיטת פרינסטון
ביוני 1902, נאמני פרינסטון קידמו את פרופסור וילסון לנשיא, והחליפו את פאטון, שנאמנים תפסו אותו כמנהל לא יעיל. וילסון שאף, כפי שאמר לבוגרים, "להפוך נערים חסרי מחשבה המבצעים מטלות לאנשים חושבים." הוא ניסה להעלות את סטנדרטי הקבלה ולהחליף את "ציון ה-C של הג'נטלמן" בלימוד רציני. וילסון הנהיג מחלקות אקדמיות ומערכת של דרישות ליבה כדי להדגיש את פיתוח המומחיות. סטודנטים היו אמורים להיפגש בקבוצות של שישה בהנחיית עוזרי הוראה המכונים פריספטורים (preceptors). כדי לממן תוכניות חדשות אלו, וילסון יצא למסע גיוס כספים שאפתני ומוצלח, ושכנע בוגרים כגון מוזס טיילור פיין ופילנתרופים כגון אנדרו קרנגי לתרום לבית הספר. וילסון מינה את היהודי הראשון ואת הקתולי הראשון לסגל, ועזר לשחרר את הדירקטוריון משליטתם של פרסביטריאנים שמרנים. הוא גם פעל להרחקת אפרו-אמריקנים מבית הספר, גם כאשר מכללות ליגת הקיסוס אחרות קיבלו מספרים קטנים של שחורים.
פרופסור לפילוסופיה ג'ון גריר היבן (John Grier Hibben) הכיר את וילסון מאז שהיו סטודנטים יחד. הם הפכו לחברים קרובים. אכן, כאשר וילסון הפך לנשיא פרינסטון ב-1902 היבן היה יועצו הראשי. ב-1912 היבן הדהים את וילסון כשלקח את ההובלה נגד תוכנית הרפורמה החביבה על וילסון. הם התרחקו לצמיתות, ווילסון הובס באופן מכריע. ב-1912, שנתיים לאחר שוילסון עזב את פרינסטון, היבן הפך לנשיא פרינסטון.
מאמציו של וילסון לרפורמה בפרינסטון העניקו לו תהילה לאומית, אך הם גם גבו מחיר מבריאותו. ב-1906, וילסון התעורר ומצא את עצמו עיוור בעין שמאל, כתוצאה מקריש דם ויתר לחץ דם. חוות דעת רפואית מודרנית משערת שלוילסון היה שבץ מוחי; מאוחר יותר הוא אובחן, כפי שאביו אובחן, בטרשת עורקים. הוא החל להפגין את תכונות אביו של חוסר סבלנות ואי-סובלנות, מה שיוביל לעיתים לשיקול דעת שגוי.
ב-1906, בזמן חופשה בברמודה, וילסון פגש את מרי האלברט פק (Mary Hulbert Peck), חברת חברה. לדברי הביוגרף אוגוסט הקשר השני (August Heckscher II), ידידותו של וילסון עם פק הפכה לנושא של דיון גלוי בין וילסון לאשתו, אם כי היסטוריונים של וילסון לא קבעו באופן חד-משמעי שהיה רומן. וילסון גם שלח לה מכתבים אישיים מאוד, ששימשו מאוחר יותר נגדו על ידי יריביו.
לאחר שארגן מחדש את תוכנית הלימודים של אוניברסיטת פרינסטון והקים את המערכת הפרספטוריאלית, וילסון ניסה לאחר מכן לצמצם את השפעת האליטות החברתיות בפרינסטון על ידי ביטול מועדוני האוכל של הסטודנטים מהשכבות הגבוהות. הוא הציע להעביר את הסטודנטים למכללות, הידועות גם כקוואדרנגלים (quadrangles), אך תוכניתו של וילסון נתקלה בהתנגדות עזה מצד בוגרי פרינסטון. באוקטובר 1907, בשל עוצמת התנגדות הבוגרים, חבר הנאמנים של פרינסטון הורה לוילסון למשוך את תוכניתו להעתקת מעונות הסטודנטים. מאוחר בתקופת כהונתו, וילסון התעמת עם אנדרו פלמינג ווסט, דיקן בית הספר לתארים מתקדמים של אוניברסיטת פרינסטון ובעל בריתו, הנשיא לשעבר גרובר קליבלנד, שהיה נאמן פרינסטון. וילסון רצה לשלב מבנה מתוכנן של בית ספר לתארים מתקדמים בלב הקמפוס, אך ווסט העדיף אתר קמפוס מרוחק יותר. ב-1909, חבר הנאמנים של פרינסטון קיבל תרומה שניתנה לקמפיין בית הספר לתארים מתקדמים בתנאי שבית הספר לתארים מתקדמים ימוקם מחוץ לקמפוס.
וילסון התאכזב מעבודתו כנשיא אוניברסיטת פרינסטון בשל ההתנגדות להמלצותיו, והוא החל לשקול התמודדות למשרה פוליטית. לפני הוועידה הלאומית הדמוקרטית של 1908, וילסון פיזר רמזים לכמה שחקנים משפיעים במפלגה הדמוקרטית על התעניינותו בכרטיס. בעוד שלא היו לו ציפיות ממשיות להיות מוצב בו, וילסון הותיר הוראות שלא יוצע לו המועמדות לסגן נשיא. פעילי המפלגה ראו ברעיונותיו מנותקים מבחינה פוליטית וגיאוגרפית ודמיוניים, אך זרעי העניין נזרעו. ב-1956, מקג'ורג' באנדי תיאר את תרומתו של וילסון לפרינסטון: "וילסון צדק באמונתו שפרינסטון חייבת להיות יותר מבית נעים והגון להפליא עבור בחורים צעירים נחמדים; היא הייתה יותר מכך מאז זמנו."
מושל ניו ג'רזי (1911–1913)
עד ינואר 1910, וילסון משך את תשומת ליבם של ג'יימס סמית' הבן וג'ורג' ברינטון מקללן הארווי, שני מנהיגים של המפלגה הדמוקרטית של ניו ג'רזי, כמועמד פוטנציאלי בבחירות הקרובות למושלות. לאחר שהפסידו בחמש מערכות הבחירות האחרונות למושלות, מנהיגי הדמוקרטים בניו ג'רזי החליטו להעניק את תמיכתם לוילסון, מועמד לא מנוסה ולא שגרתי. מנהיגי המפלגה האמינו שהמוניטין האקדמי של וילסון הופך אותו לדובר האידיאלי נגד נאמנויות (trusts) ושחיתות, אך הם גם קיוו שחוסר ניסיונו בשלטון יהפוך אותו לקל להשפעה. וילסון הסכים לקבל את המועמדות אם "היא הגיעה אליי ללא חיפוש, פה אחד, וללא התחייבויות לאף אחד על שום דבר."
בוועידת המפלגה המדינתית, הבוסים גייסו את כוחותיהם וזכו במועמדות עבור וילסון. ב-20 באוקטובר, וילסון הגיש את מכתב התפטרותו מאוניברסיטת פרינסטון. הקמפיין של וילסון התמקד בהבטחתו להיות עצמאי מבוסי המפלגה. הוא השיל מעליו במהירות את סגנונו הפרופסוריאלי לטובת נאומים נועזים יותר והציג את עצמו כפרוגרסיבי מן המניין. למרות שהרפובליקני ויליאם הווארד טאפט נשא את ניו ג'רזי בבחירות לנשיאות ב-1908 ביותר מ-82,000 קולות, וילסון הביס בקלות את המועמד הרפובליקני למושלות ויויאן מ' לואיס בהפרש של יותר מ-65,000 קולות. הדמוקרטים גם השתלטו על האספה הכללית של ניו ג'רזי בבחירות 1910, אם כי הסנאט של ניו ג'רזי נותר בידיים רפובליקניות. לאחר הניצחון בבחירות, וילסון מינה את ג'וזף פטריק טומולטי למזכירו הפרטי, תפקיד שמילא לאורך כל הקריירה הפוליטית של וילסון.
וילסון החל לגבש את סדר היום הרפורמיסטי שלו, בכוונה להתעלם מדרישות המנגנון המפלגתי שלו. סמית' ביקש מוילסון לתמוך במועמדותו לסנאט האמריקני, אך וילסון סירב ובמקום זאת תמך ביריבו של סמית' ג'יימס אדגר מרטין, שניצח בפריימריז הדמוקרטי. ניצחונו של מרטין בבחירות לסנאט עזר לוילסון למצב את עצמו ככוח עצמאי במפלגה הדמוקרטית של ניו ג'רזי. עד הזמן שבו וילסון נכנס לתפקידו, ניו ג'רזי צברה מוניטין של שחיתות ציבורית; המדינה הייתה ידועה כ"אם הנאמנויות" (Mother of Trusts) מכיוון שאפשרה לחברות כמו סטנדרד אויל לחמוק מחוקי ההגבלים העסקיים של מדינות אחרות. וילסון ובעלי בריתו השיגו במהירות העברה של הצעת החוק ג'ראן (Geran bill), שערערה את כוחם של הבוסים הפוליטיים על ידי דרישת פריימריז לכל המשרות הנבחרות ופקידי המפלגה. הוא גם הצליח עם חוק פרקטיקות מושחתות שדרש מכל המועמדים להגיש דוחות כספיים על הקמפיין, הגביל את הוצאות הקמפיין, ואסר על תרומות תאגידיות לקמפיינים פוליטיים. בנוסף, וילסון תמך בהעברת חוק פיצויים לעובדים כדי לסייע למשפחות של עובדים שנהרגו או נפצעו בעבודה. על הצלחתו בהעברת חוקים אלו במהלך החודשים הראשונים של תקופת כהונתו כמושל, וילסון זכה להכרה לאומית ודו-מפלגתית כרפורמטור וכמנהיג התנועה הפרוגרסיבית.
הרפובליקנים השתלטו על האספה המדינתית בתחילת 1912, ווילסון בילה את רוב שאר תקופת כהונתו בהטלת וטו על הצעות חוק. הוא בכל זאת השיג העברה של חוקי רפורמה שונים, כולל כאלו שהגבילו עבודת נשים וילדים והעלו סטנדרטים לתנאי עבודה במפעלים. מועצת חינוך מדינתית חדשה הוקמה "עם הכוח לערוך בדיקות ולאכוף סטנדרטים, להסדיר את סמכות ההלוואות של מחוזות, ולדרוש כיתות מיוחדות לתלמידים עם מוגבלויות." לפני שעזב את התפקיד, וילסון פיקח על הקמת מרפאות שיניים בחינם והעביר חוק עניים "מקיף ומדעי". הסיעוד המוכשר עבר סטנדרטיזציה, בעוד שעבודת חוזה בכל מוסדות התיקון ובתי הכלא בוטלה וחוק מאסר עולם בלתי קצוב עבר. הוצג חוק שחייב את כל חברות הרכבת "לשלם לעובדיהן פעמיים בחודש", בעוד שהסדרה של שעות העבודה, הבריאות, הבטיחות, התעסוקה והגיל של אנשים המועסקים במוסדות מסחריים בוצעה. זמן קצר לפני שעזב את התפקיד, וילסון חתם על סדרת חוקי הגבלים עסקיים הידועים כ"שבע האחיות" (Seven Sisters), כמו גם חוק נוסף שהסיר את הכוח לבחור חבר מושבעים מהשריפים המקומיים.
קמפיינים לנשיאות
### קמפיין נשיאותי 1912
מועמדות דמוקרטית
וילסון הפך למתמודד נשיאותי בולט ב-1912 מיד עם בחירתו למושל ניו ג'רזי ב-1910, והעימותים שלו עם בוסי המפלגה המדינתיים שיפרו את המוניטין שלו בקרב התנועה הפרוגרסיבית העולה. בנוסף לפרוגרסיבים, וילסון נהנה מתמיכתם של בוגרי פרינסטון כגון סיירוס מקורמיק הבן ודרומיים כגון וולטר היינס פייג', שהאמינו שמעמדו של וילסון כדרומי שהתיישב מחדש העניק לו משיכה רחבה. אדוארד מ' האוס מטקסס היה גם הוא אינסטרומנטלי בהבטחת מועמדותו של וילסון לנשיאות כמנהל הקמפיין והפך ליועצו הראשי כאשר הפך לנשיא, שם הציע לו וילסון כל משרה בקבינט שרצה, למעט שר החוץ, אך האוס סירב. למרות שהמעבר של וילסון שמאלה זכה להערצה של רבים, הוא גם יצר אויבים כגון ג'ורג' ברינטון מקללן הארווי, תומך וילסון לשעבר שהיו לו קשרים הדוקים לוול סטריט. ביולי 1911, וילסון הביא את ויליאם גיבס מקאדו לנהל את הקמפיין. לפני הוועידה הלאומית הדמוקרטית של 1912, וילסון עשה מאמץ מיוחד לזכות באישורו של המועמד הדמוקרטי לנשיאות שלוש פעמים ויליאם ג'נינגס ברייאן, שחסידיו שלטו במידה רבה במפלגה הדמוקרטית מאז הבחירות לנשיאות ב-1896.
יושב ראש בית הנבחרים צ'אמפ קלארק ממיזורי נתפס על ידי רבים כמועמד המוביל למועמדות, בעוד מנהיג הרוב בבית הנבחרים אוסקר אנדרווד מאלבמה גם הוא התנשא כיריב. קלארק מצא תמיכה בקרב אגף ברייאן של המפלגה, בעוד אנדרווד פנה לדמוקרטים השמרנים של בורבון, במיוחד בדרום. בבחירות המקדימות לנשיאות של המפלגה הדמוקרטית ב-1912, קלארק ניצח בכמה מהתחרויות המוקדמות, אך וילסון סיים חזק עם ניצחונות בטקסס, בצפון-מזרח ובמערב התיכון. בסיבוב ההצבעה הראשון לנשיאות בוועידה הדמוקרטית, קלארק זכה ברוב של צירים; תמיכתו המשיכה לגדול לאחר שמכונת טמאני הול (Tammany Hall) מניו יורק עברה לתמוך בו בסיבוב העשירי. תמיכת טמאני עבדה לרעת קלארק, כאשר ברייאן הודיע שלא יתמוך בשום מועמד שיש לו את תמיכת טמאני, וקלארק החל לאבד צירים בסיבובים הבאים. וילסון זכה בתמיכתם של רוג'ר צ'ארלס סאליבן ותומאס טאגרט על ידי הבטחת סגנות הנשיאות למושל תומאס ר' מרשל מאינדיאנה, ומספר משלחות דרומיות העבירו את תמיכתן מאנדרווד לוילסון. וילסון זכה סוף סוף בשני שלישים מהקולות בסיבוב ה-46 של הוועידה, ומרשל הפך לשותפו של וילסון למירוץ.
בחירות כלליות
בבחירות הכלליות של 1912, וילסון התמודד מול שני יריבים עיקריים: המכהן הרפובליקני המכהן לכהונה אחת ויליאם הווארד טאפט, והנשיא הרפובליקני לשעבר תאודור רוזוולט, שהריץ קמפיין של מפלגה שלישית כמועמד מפלגת ה"בול מוס" (Bull Moose). המועמד הרביעי היה יוג'ין ו' דבס מהמפלגה הסוציאליסטית. רוזוולט נפרד מהמפלגה הקודמת שלו בוועידה הלאומית הרפובליקנית של 1912 לאחר שטאפט ניצח בקושי במועמדות מחדש, והפיצול במפלגה הרפובליקנית עורר תקוות בקרב הדמוקרטים שהם יוכלו לזכות בנשיאות בפעם הראשונה מאז הבחירות לנשיאות ב-1892.
רוזוולט התגלה כיריבו העיקרי של וילסון, ווילסון ורוזוולט ניהלו קמפיין זה נגד זה למרות שחלקו מצעים פרוגרסיביים דומים שקראו לממשלה מרכזית התערבותית. וילסון הורה ליו"ר מימון הקמפיין הנרי מורגנטאו לא לקבל תרומות מתאגידים ולתעדף תרומות קטנות יותר מהרבעים הרחבים ביותר האפשריים של הציבור. במהלך קמפיין הבחירות, וילסון טען שזהו תפקידה של הממשלה "לבצע את אותן התאמות בחיים שיציבו כל אדם בעמדה לתבוע את זכויותיו הרגילות כבן אנוש חי." בעזרת חוקר המשפט לואיס ברנדייס, הוא פיתח את מצע "החופש החדש" שלו, תוך התמקדות במיוחד בפירוק נאמנויות והפחתת שיעורי מכסי המגן. ברנדייס ווילסון דחו את הצעתו של רוזוולט להקים בירוקרטיה חזקה המופקדת על הסדרת תאגידי ענק, ובמקום זאת העדיפו פירוק תאגידי ענק כדי ליצור מגרש משחקים כלכלי שווה.
וילסון ניהל קמפיין נמרץ, חצה את המדינה כדי לשאת נאומים רבים. בסופו של דבר, הוא לקח 41.8 אחוזים מהקולות העממיים ו-435 מתוך 531 הקולות האלקטורליים. רוזוולט זכה ברוב הקולות האלקטורליים הנותרים וב-27.4 אחוזים מהקולות העממיים, אחד ההישגים החזקים ביותר של מפלגה שלישית בהיסטוריה של ארה"ב. טאפט זכה ב-23.2 אחוזים מהקולות העממיים אך רק ב-8 קולות אלקטורליים, בעוד דבס זכה ב-6 אחוזים מהקולות העממיים. בבחירות הקונגרס המקבילות, הדמוקרטים שמרו על השליטה בבית הנבחרים וזכו ברוב בסנאט. ניצחונו של וילסון הפך אותו לדרומי הראשון שזכה בבחירות לנשיאות מאז מלחמת האזרחים, לנשיא הדמוקרטי הראשון מאז שגרובר קליבלנד עזב את התפקיד ב-1897, ולנשיא הראשון והיחיד שמחזיק בתואר דוקטור.
בעקבות בחירתו, וילסון שלח מברק לוויליאם פ' מקומבס, יושב ראש הוועידה הלאומית הדמוקרטית, המביע את דעתו ש
> סיבה גדולה ניצחה. כל דמוקרט, כל פרוגרסיבי אמיתי מכל ברית שהיא, חייב כעת להלוות את מלוא כוחו והתלהבותו להגשמת תקוות העם, לביסוס זכויות העם, כדי שהצדק והקדמה יוכלו ללכת יד ביד.
### קמפיין נשיאותי 1916
וילסון היה מועמד מחדש בוועידה הלאומית הדמוקרטית של 1916 ללא התנגדות. במאמץ לזכות במצביעים פרוגרסיביים, וילסון קרא לחקיקה המספקת יום עבודה של שמונה שעות ושבוע עבודה של שישה ימים, אמצעי בריאות ובטיחות, איסור עבודת ילדים, וערבויות לעובדות נשים. הוא גם תמך בשכר מינימום לכל עבודה שבוצעה על ידי ועבור הממשלה הפדרלית. הדמוקרטים גם ניהלו קמפיין תחת הסלוגן "הוא שמר אותנו מחוץ למלחמה", והזהירו שניצחון רפובליקני פירושו מלחמה עם גרמניה. בתקווה לאחד מחדש את האגפים הפרוגרסיביים והשמרניים של המפלגה, הוועידה הלאומית הרפובליקנית של 1916 מינתה את שופט בית המשפט העליון צ'ארלס אוונס יוז לנשיא; כמשפטן, הוא היה מחוץ לפוליטיקה לחלוטין עד 1912. למרות שהרפובליקנים תקפו את מדיניות החוץ של וילסון על רקע שונה, ענייני פנים שלטו בדרך כלל בקמפיין. הרפובליקנים ניהלו קמפיין נגד מדיניות "החופש החדש" של וילסון, במיוחד הפחתת מכסים, מיסי הכנסה חדשים, וחוק אדמסון, שאותו לעגו כ"חקיקה מעמדית".
הבחירות היו צמודות והתוצאה הייתה בספק עם יוז מוביל במזרח, ווילסון בדרום ובמערב. ההחלטה התנקזה לקליפורניה. ב-10 בנובמבר, קליפורניה אישרה שוילסון זכה במדינה ב-3,806 קולות, מה שהעניק לו רוב בקולות האלקטורליים. ברמה הלאומית, וילסון זכה ב-277 קולות אלקטורליים וב-49.2 אחוזים מהקולות העממיים, בעוד יוז זכה ב-254 קולות אלקטורליים וב-46.1 אחוזים מהקולות העממיים. וילסון הצליח לנצח על ידי איסוף קולות רבים שהלכו לרוזוולט או דבס ב-1912. הוא שטף את "הדרום המוצק" וניצח בכל מדינה מערבית מלבד אחת, בעוד יוז ניצח ברוב המדינות בצפון-מזרח ובמערב התיכון. בחירתו מחדש של וילסון הפכה אותו לדמוקרט הראשון מאז אנדרו ג'קסון (ב-1832) שזכה בשתי כהונות רצופות. הדמוקרטים שמרו על השליטה בקונגרס.
### קמפיין נשיאותי 1920
למרות אי-יכולתו הרפואית, וילסון רצה להתמודד לכהונה שלישית. בעוד שהוועידה הלאומית הדמוקרטית של 1920 תמכה בתוקף במדיניותו של וילסון, מנהיגים דמוקרטים סירבו, ומינו במקום זאת כרטיס המורכב מהמושל ג'יימס מ' קוקס וסגן שר הצי פרנקלין ד' רוזוולט. הרפובליקנים ריכזו את הקמפיין שלהם סביב התנגדות למדיניותו של וילסון, כאשר הסנאטור וורן ג'י הרדינג הבטיח "חזרה לנורמליות". וילסון נשאר ברובו מחוץ לקמפיין, אם כי תמך בקוקס והמשיך לדגול בחברות ארה"ב בחבר הלאומים. הרדינג ניצח בבחירות בניצחון סוחף, כשהוא קוטף מעל 60% מהקולות העממיים ומנצח בכל מדינה מחוץ לדרום. וילסון נפגש עם הרדינג לתה ביומו האחרון בתפקיד, 3 במרץ 1921. בשל בריאותו, וילסון לא יכול היה להשתתף בטקס ההשבעה.
ב-10 בדצמבר 1920, הוענק לוילסון פרס נובל לשלום לשנת 1919 "על תפקידו כמייסד חבר הלאומים". וילסון הפך לנשיא ארצות הברית המכהן השני אחרי תאודור רוזוולט שהפך לחתן פרס נובל לשלום.