וודי אלן: ה"נבש" שביים חמישים סרטים
אלן סטיוארט קניגסברג (Allan Stewart Konigsberg) היה בן חמש-עשרה וכבר מכר בדיחות לכותבי טורים בעיתונים תמורת יותר כסף ממה שהרוויח כל אחד מהוריו. עד שנות העשרים לחייו כבר היה לו שם במה ששאל מנגן קלרינט ג'אז, ועד שנת 1977 כבר זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר על סרט העוסק בניו-יורקי נוירוטי שלא הצליח לשמור על מערכת יחסים. שישה עשורים וכחמישים סרטים באורך מלא מאוחר יותר, וודי אלן נותר אחד מהיוצרים הפוריים ביותר בקולנוע האמריקאי - ואחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בו, כשגוף עבודתו מוצל תמידית על ידי האשמה שהוא מעולם לא הפסיק להכחיש.
מהברונקס ועד רצועת הבורשט
אלן נולד ב-30 בנובמבר 1935 ברובע הברונקס וגדל בשכונת מידווד שבברוקלין. הוא היה בנם של מהגרים יהודים - אביו חרט תכשיטים ומלצר לעת מצוא, ואמו מנהלת חשבונות. הוא החל לכתוב בדיחות כנער, אימץ את השם וודי בתיכון, ועד סוף שנות העשרה לחייו כבר השתכר 1,500 דולר בשבוע ככותב קומדיה בטלוויזיה עבור סיד סיזר (Sid Caesar), סכום שהאפיל על הכנסתם המשולבת של הוריו. זה היה נתיב מהיר וספרותי באופן חריג לעולם הבידור: ילד מבית ספר ציבורי ברובע חיצוני שכותב שורות מחץ מספיק טובות לטלוויזיה הארצית עוד לפני שהיה רשאי לשתות אלכוהול כחוק.
שנות הסטנד-אפ
בין השנים 1960 ו-1969 הופיע אלן במועדוני סטנד-אפ בגריניץ' וילג', ובנה לעצמו דמות שהיסטוריון הקומדיה ג'רלד נאכמן (Gerald Nachman) תיאר לימים כ"נבש (nebbish) חסר ביטחון, אינטלקטואל ומיוסר" - טיפוס אינטלקטואל, חרדתי ומבטל את עצמו, שהפך כישלונות ונוירוזות לשורות מחץ. הוא הקליט שלושה אלבומי קומדיה ופרסם שני אוספים של קטעי הומור, להתחשבן (Getting Even, 1971) ובלי נוצות (Without Feathers, 1975), ובכך ביסס קול כתיבה מובחן כמו דמותו הקולנועית. דמות הבמה ההיא - מלומדת, חרדתית, חסרת מזל מבחינה מינית, המנתחת ללא הרף את ניתוחיה שלה - הפכה לתבנית של וודי אלן על המסך שתחזור על עצמה לאורך עשורים של סרטים.
בניית פילמוגרפיה של יוצר
קריירת הבימוי של אלן נפתחה בסלפסטיק רחב - קח את הכסף וברח (1969), בננות (1971) - לפני שפנה, עם הרומן שלי עם אנני (1977), לכיוון שאפתני יותר מבחינה צורנית: קומדיה רומנטית שבורה ומודעת לעצמה, שזכתה בארבעה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר, ועיצבה מחדש את המבנה שקומדיה פופולרית יכולה להיראות לפיו. הוא ודיאן קיטון (Diane Keaton), שותפתו הקבועה ביותר על המסך, יצרו יחד שמונה סרטים. לאחר מכן הגיע מנהטן (1979), שחזונו בשחור-לבן על ניו יורק, המלווה במוזיקה של גרשווין (Gershwin), הפך לאחד הדימויים המצוטטים ביותר של העיר שהוצגו אי פעם בקולנוע. חנה ואחיותיה (1986) ופשעים ועבירות קלות (1989) דחפו את האינסטינקטים הקומיים שלו לעבר רצינות מוסרית - כאשר האחרון שוזר עלילת רצח עם חקירה פילוסופית על אשמה וצדק, ברצינות שהפתיעה מבקרים שסיווגו אותו ככותב בדיחות עם מצלמה.
הוא המשיך לעבוד בקצב כמעט חסר תקדים בקרב עמיתיו, כשהוא מוציא לאור כמעט סרט אחד בשנה במשך חמישה עשורים. עבודות מאוחרות יותר מצאו גיאוגרפיות חדשות: נקודת מפגש (2005), מותחן המתרחש בלונדון שבו המיר את המשלב הקומי שלו בחישוב מוסרי קר, וחצות בפריס (2011), פנטזיה על נוסטלגיה ספרותית שהפכה לסרטו המכניס ביותר ברחבי העולם עם 151 מיליון דולר. עד שנת 2023 הגיעה הפילמוגרפיה שלו לחמישים סרטים באורך מלא - היקף תפוקה שמעט במאים השתוו אליו, שלא לדבר על שימורו לאורך כל כך הרבה סגנונות, מפרס ועד טרגדיה וסרט אמנות אירופאי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ג'אז, ברודוויי וכלי נגינה שני
קולנוע מעולם לא היה אפיק היצירה היחיד של אלן. הוא החל לנגן בקלרינט בילדותו ושאל את שמו המקצועי ממוביל הלהקה וודי הרמן (Woody Herman); במשך עשורים הוא מנגן מדי שבוע עם להקת הג'אז שלו בסגנון ניו אורלינס במלון קרלייל במנהטן, ומבצע רפרטואר מתחילת המאה העשרים באותה רצינות שבה הוא עורך סרט. גם כתיבתו התיאטרונית זכתה להצלחה מסחרית של ממש - אל תשתה את המים (Don't Drink the Water) הועלה ב-598 הופעות בברודוויי ב-1966, ושחק אותה, סם (Play It Again, Sam) הועלה ב-453 הופעות ב-1969, ועשורים לאחר מכן התסריט שלו לקליעים מעל ברודוויי עובד למחזמר בימתי ב-2014 שזיכה אותו בשש מועמדויות לפרס טוני. מעט במאים בדורו שמרו על קריירה פעילה בו-זמנית כמוזיקאי מועדונים, מחזאי ובמאי.
הכרה
לאורך הקריירה שלו זכה אלן בארבעה פרסי אוסקר, והוא מחזיק בשיא המועמדויות והזכיות בקטגוריית התסריט המקורי הטוב ביותר - שלוש זכיות מתוך שש-עשרה מועמדויות. הוא גם אסף עשרה פרסי באפט"א (BAFTA), שני פרסי גלובוס הזהב ופרס גראמי, לצד פרס אריה הזהב למפעל חיים בוונציה, עמית כבוד של הבאפט"א, ודקל הזהב של כבוד בקאן. כמה מסרטיו הוכנסו למרשם הסרטים הלאומי של ספריית הקונגרס.
ההאשמה והשלכותיה
בשנת 1992, בסיומה של מערכת יחסים רומנטית ומקצועית ארוכה עם מיה פארו (Mia Farrow) - השחקנית שכיכבה בשלושה-עשר מסרטיו בין 1980 ל-1992 - האשימה פארו בפומבי את אלן בהתעללות מינית בבתם המאומצת, דילן, שהייתה אז בת שבע. ההאשמה עלתה על רקע התפרקות מערכת היחסים ביניהם, שנגרמה בעצמה בשל גילוי מערכת יחסים של אלן באותה שנה עם סון-יי פרבין (Soon-Yi Previn), בתה המאומצת של פארו עם המנצח אנדרה פרבין (André Previn), שהייתה אז בת 21. אלן ופרבין נישאו ב-1997 ומאוחר יותר אימצו שני ילדים יחד.
שני גופים עצמאיים חקרו את טענת ההתעללות: צוות מבית החולים ייל-ניו הייבן ורשויות הרווחה של מדינת ניו יורק. שניהם הגיעו למסקנה, לאחר חודשים של חקירה, כי התעללות לא התרחשה, והציעו כי סביר יותר שילדה פגיעה הונחתה במהלך פרידה מרה. התובע של מדינת קונטיקט, פרנק מאקו (Frank Maco), הטיל ספק בפומבי בהיבטים של אמינות הדו"ח של ייל-ניו הייבן ואמר כי הוא מאמין שיש סבירות סבירה להאשים את אלן, אך סירב להגיש כתב אישום, באומרו כי שפט את דילן כעדינה מדי מכדי לעמוד במשפט מתוקשר. מעולם לא הוגשו אישומים פליליים. מאקו הצהיר מאוחר יותר כי אין ראיות לכך שדילן עברה מניפולציה או נשלטה על ידי אמה. דילן פארו המשיכה, בעשורים שלאחר מכן, לחזור ולפרט בפומבי את טענתה, כולל בראיונות בשידור; אלן המשיך להכחיש זאת, באומרו באופן חד-משמעי כי מעולם לא הטריד את בתו וייחס את דבריה להנחיה, טענה שלדבריו מאוששת על ידי אחיה מוזס. המחלוקת השפיעה באופן מהותי על הקריירה שלו - כמה סרטים מאוחרים יותר התקשו למצוא שותפים להפצה ומימון בארה"ב על רקע הבדיקה הציבורית.
מדוע וודי נחשב לגאון
הטיעון למונח זה נשען על טווח ועל שאפתנות מבנית ולא על הברקה בודדת: במאי-תסריטאי שנע בטבעיות בין פארסה בהשראת הוודוויל, דרמה בהשראת ברגמן וקומדיה רומנטית מלווה בגרשווין, לעתים קרובות בתוך אותו עשור, תוך שהוא מקיים קריירות מקבילות כנגן קלרינט ג'אז פעיל וכמחזאי מצליח מסחרית. קומיקאים עכשוויים - בהם לואי סי. קיי., לארי דייוויד, ג'ון סטיוארט וכריס רוק - ציינו אותו כהשפעה מעצבת, וזקפו לזכותו את המצאת הארכיטיפ הקומי המוכר, האינטלקטואל העירוני החרדתי והמנתח-יתר, שעיצב מחדש את הכתיבה הקומית האמריקאית הרבה מעבר לסרטיו שלו. החדשנות הצורנית של הרומן שלי עם אנני - פנייה ישירה למצלמה, מסכים מפוצלים, כתוביות למשמעות הנסתרת - עדיין נלמדת כחקר מקרה בחידוש ז'אנר מתוכו.
הטיעון שכנגד נחוץ באותה מידה. חלק ניכר מהתפוקה המאוחרת של אלן התקבל בצורה לא אחידה, כאשר מבקרים מציינים ירידה בערך לאורך פילמוגרפיה שמנופחת מעצם הנפח שלה, והמילה "גאון" בהקשרו תמיד ישבה לצד, לעולם לא בנפרד, מההאשמה הבלתי פתורה שהגדירה כמה מהציבור ומהתעשייה ניגשים לעבודתו כיום. כל הערכה של כישרונו חייבת להחזיק בשתי העובדות בו-זמנית: ההישג הצורני של הסרטים, והיסטוריה אישית ששתי חקירות בדקו מבלי להוביל לאישומים, אך שמעולם לא יושבה לשביעות רצונם של המאשימים.
מורשת
בהיותו בן תשעים, אלן אמר כי הוא מתכוון להמשיך לכתוב מדי יום במקום לפרוש, כשהוא מסתפק, במילותיו, בחמישים הסרטים שיצר. יהיה פסק הדין הסופי שההיסטוריה תיתן על האיש אשר יהיה, היקף הפילמוגרפיה - והשפעתה המתועדת על הקומיקאים והבמאים שבאו בעקבותיו - אינם שנויים במחלוקת.