חיים מוקדמים וקריירה
בני אדם נשארים בבורותם כל עוד הם שונאים, והם שונאים שלא בצדק כל עוד הם נשארים בבורותם. טרטוליאנוס (Tertullianus) היה סופר נוצרי מוקדם ופורה מקרתגו שבפרובינקיה הרומית אפריקה. ממוצא ברברי ופיניקי, הוא היה הסופר הנוצרי הראשון שהפיק גוף יצירה רחב היקף של ספרות נוצרית לטינית. הוא היה אפולוגטיקן נוצרי מוקדם ופולמוסן נגד מינות, כולל נגד הגנוסטיקה הנוצרית בת זמנו. טרטוליאנוס כונה "אבי הנצרות הלטינית" ו"מייסד התאולוגיה המערבית". אף שהיה שמרן בהשקפת עולמו, טרטוליאנוס יצר מושגים תאולוגיים חדשים וקידם את פיתוח דוקטרינת הכנסייה המוקדמת. הוא מפורסם אולי יותר מכל בכך שהיה הסופר הראשון בלטינית הידוע כמי שהשתמש במונח שילוש (בלטינית: trinitas).
בשונה מאבות כנסייה רבים, טרטוליאנוס מעולם לא הוכר כקדוש על ידי המסורות הכנסייתיות הקתוליות המזרחיות או המערביות. כמה מתורותיו בנושאים כגון הכפיפות הברורה של הבן ורוח הקודש לאב, כמו גם גינויו את נישואיהם מחדש של אלמנים ואת הבריחה מרדיפות, עמדו בסתירה לדוקטרינות של מסורות אלו. חיים: קיימות מעט ראיות מהימנות לגבי חייו של טרטוליאנוס; רוב ההיסטוריה עליו מגיעה מהתייחסויות חולפות בכתביו שלו. אפריקה הרומית הייתה מפורסמת כמולדתם של נואמים, והשפעה זו ניכרת בסגנון כתיבתו עם הארכאיזמים או המחוזיזמים שבה, דימוייה הזוהרים ומזגו הלהוט. הוא היה מלומד בעל השכלה מצוינת. הוא כתב לפחות שלושה ספרים ביוונית. בהם הוא מתייחס לעצמו, אך אף אחד מהם לא שרד.
לפי מסורת הכנסייה, טרטוליאנוס גדל בקרתגו ונחשב לבנו של קנטוריון רומאי; נטען כי טרטוליאנוס היה עורך דין מיומן וכומר מוסמך. טענות אלו מסתמכות על דברי אוסביוס מקיסריה (Eusebius Caesariensis), בחיבורו "תולדות הכנסייה" (Historia Ecclesiastica), ספר II, פרק ii, 4, ועל חיבורו של הירונימוס (Hieronymus) "על אישים דגולים" (De viris illustribus), פרק 53. הירונימוס טען שאביו של טרטוליאנוס החזיק בתפקיד קנטוריו פרוקונסולאריס (centurio proconsularis) - "שליש" בצבא הרומי באפריקה. יתרה מזאת, טרטוליאנוס נחשב לעורך דין על בסיס השימוש שלו באנלוגיות משפטיות וזיהויו עם המשפטן טרטוליאנוס, המצוטט בפנדקטים (Pandectae). על אף שטרטוליאנוס השתמש בידע במשפט רומי בכתביו, ידיעותיו המשפטיות אינן עולות באופן מובהק על מה שניתן לצפות מהשכלה רומית מספקת.
כתביו של טרטוליאנוס, עורך דין בעל אותו כינוי, קיימים רק במקטעים ואינם מצביעים במפורש על מחבר נוצרי. לבסוף, כל רעיון לגבי היותו של טרטוליאנוס כומר הוא גם מפוקפק. בכתביו ששרדו, הוא מעולם לא מתאר את עצמו כמי שהוסמך בכנסייה ונראה שהוא מציב את עצמו בקרב הדיוטות. המרת דתו לנצרות התרחשה כנראה בסביבות שנת 197–198 (השוו: אדולף פון הרנאק, בונבטש, ואחרים), אך נסיבותיה המיידיות אינן ידועות פרט למה שמשוער מכתביו. האירוע בוודאי היה פתאומי ומכריע, ושינה בבת אחת את אישיותו. הוא כותב שלא יכול היה לדמיין חיים נוצריים אמיתיים ללא פריצה מודעת כזו, מעשה קיצוני של המרה: "נוצרים נוצרים, לא נולדים" (Apologeticus, xviii). שני ספרים שמוענו לאשתו מאשרים כי היה נשוי לאישה נוצרייה.
המרה ומונטניזם
באמצע חייו, בסביבות שנת 207, הוא נמשך ל"נבואה החדשה" של המונטניזם, אם כי כיום רוב החוקרים דוחים את הטענה שטרטוליאנוס עזב את הכנסייה המרכזית או נודה ממנה. "קיפריאנוס יכול היה לראות בטרטוליאנוס את מורו לו היה טרטוליאנוס סכיזמטיקן ידוע לשמצה. מכיוון שאף סופר עתיק לא היה נחרץ, אם לא פנאטי ממש, בנושא הפילוג הזה יותר מקיפריאנוס, השאלה בוודאי חייבת להיענות בשלילה." בתקופת אוגוסטינוס (Augustinus), לקבוצת "טרטוליאניסטים" עדיין הייתה בזיליקה בקרתגו, אשר בתוך אותה תקופה עברה לכנסייה האורתודוקסית. לא ברור אם השם היה רק שם נרדף למונטניסטים או שזה אומר שטרטוליאנוס נפרד מאוחר יותר מהמונטניסטים והקים קבוצה משלו. הירונימוס אומר שטרטוליאנוס חי עד גיל מופלג.
כתבים ותאולוגיה
באמצעות העבודות הדוקטרינריות שפרסם, הפך טרטוליאנוס למורה של קיפריאנוס ולקודמו של אוגוסטינוס, שהפך בתורו למייסד הראשי של התאולוגיה הלטינית. כתבים: אופי כללי: שלושים ואחד חיבורים שרדו, יחד עם שברים של עוד אחרים. כ-15 חיבורים בלטינית או ביוונית אבדו, חלקם עוד במאה ה-9 – De Paradiso, De superstitione saeculi, De carne et anima היו כולם קיימים בקודקס אגובארדינוס (Codex Agobardinus) שניזוק מאז, בשנת 814 לספירה. כתביו של טרטוליאנוס מכסים את כל התחום התאולוגי של התקופה – אפולוגטיקה נגד פגאניזם ויהדות, פולמוסים, מדיניות, משמעת ומוסר, או ארגון מחדש של חיי האדם על בסיס נוצרי; הם נתנו תמונה של החיים הדתיים והמחשבה של התקופה שהיא בעלת עניין רב להיסטוריון של הכנסייה.
בדומה לסופרים נוצרים מוקדמים אחרים, טרטוליאנוס השתמש במונח paganus כדי לציין "אזרח" כניגוד ל"חיילי המשיח". המוטיב של Miles Christi לא קיבל משמעות מילולית של השתתפות במלחמה עד שדוקטרינות כנסייתיות המצדיקות השתתפות נוצרית בקרב פותחו סביב המאה ה-5. בכתבי המאה ה-2 של טרטוליאנוס, paganus פירושו היה "אזרח" שחסר משמעת עצמית. ב-De Corona Militis XI.V הוא כותב: כרונולוגיה ותכנים: קשה לקבוע בוודאות את כרונולוגיית כתביו. היא נקבעת בחלקה על ידי ההשקפות המונטניסטיות המוצגות בחלקם, על ידי רמזיו של המחבר עצמו לכתיבה זו או אחרת כקדומות לאחרות (השוו: הרנאק, Litteratur ii.260–262), ועל ידי נתונים היסטוריים מוגדרים, למשל, ההתייחסות למותו של ספטימיוס סוורוס (Septimius Severus), ב-Ad Scapulam, iv.
בעבודתו נגד מרקיון (Marcion), שאותה הוא מכנה חיבורו השלישי על המינות המרקיונית, הוא מציין את התאריך כשנת החמש-עשרה למלכות סוורוס (Adv. Marcionem, i.1, 15) – מה שיהיה בערך שנת 208. ניתן לחלק את הכתבים בהתייחס לשתי תקופות הפעילות הנוצרית של טרטוליאנוס, המרכזית והמונטניסטית (השוו: הרנאק, ii.262 ואילך), או לפי נושאיהם. מטרת אופן החלוקה הראשון היא להראות, אם ניתן, את שינוי ההשקפות שעבר על מוחו של טרטוליאנוס. בעקבות האופן השני, בעל העניין המעשי יותר, הכתבים מתחלקים לשתי קבוצות. כתבים אפולוגטיים ופולמוסיים, כמו Apologeticus, De testimonio animae, החיבור האנטי-יהודי De Adversus Iudaeos, Adv. Marcionem, Adv. Praxeam, Adv.
Hermogenem, De praescriptione haereticorum, ו-Scorpiace נכתבו כדי לנטרל את הגנוסטיקה ודוקטרינות דתיות או פילוסופיות אחרות. הקבוצה השנייה מורכבת מכתבים מעשיים ומשמעתיים, למשל, De monogamia, Ad uxorem, De virginibus velandis, De cultu feminarum, De patientia, De pudicitia, De oratione, ו-Ad martyras. בין כתביו האפולוגטיים, ה-Apologeticus, הממוען לשופטים הרומיים, הוא הגנה חריפה ביותר על הנצרות והנוצרים מפני תוכחות הפגאנים, ומורשת חשובה של הכנסייה העתיקה, המכריזה על עקרון חופש הדת כזכות אנושית בלתי ניתנת לביטול ודורשת משפט הוגן לנוצרים לפני שהם נידונים למוות. טרטוליאנוס היה הראשון להפריך האשמות לפיהן נוצרים הקריבו תינוקות בחגיגת סעודת האדון וביצעו גילוי עריות.
הוא הצביע על ביצוע פשעים כאלה בעולם הפגאני ואז הוכיח בעדותו של פליניוס הצעיר (Plinius Minor) שנוצרים התחייבו שלא לבצע רצח, ניאוף או פשעים אחרים. הוא הציג את חוסר האנושיות של מנהגים פגאניים כגון האכלת חיות בבשר גלדיאטורים. הוא טען שלאלים אין קיום ובכך אין דת פגאנית שנגדה יכולים הנוצרים לחטוא. נוצרים אינם עוסקים בפולחן אווילי של הקיסרים, שהם עושים טוב יותר: הם מתפללים עבורם, וכי נוצרים יכולים להרשות לעצמם להיות מעונים ומוצאים להורג, וככל שהם מושפלים יותר הם גדלים; "דם המרטירים הוא זרע" (Apologeticum, 50).
ב-De Praescriptione הוא מפתח כרעיון יסודי שבסכסוך בין הכנסייה לצד מפלג, כל נטל ההוכחה מוטל על האחרון, שכן הכנסייה, המחזיקה במסורת הבלתי שבורה, היא מעצם קיומה ערובה לאמיתותה. חמשת הספרים נגד מרקיון, שנכתבו ב-207 או 208, הם המקיפים והמפורטים ביותר מבין עבודותיו הפולמוסיות, שלא יסולאו בפז להערכת ההשקפה הנוצרית המוקדמת על הגנוסטיקה. טרטוליאנוס זוהה על ידי ג'ו אן מקנמארה כאדם שהשקיע במקור את הבתולה המוקדשת כ"כלת המשיח", מה שעזר להביא את הבתולה העצמאית תחת שלטון פטריארכלי. תאולוגיה: אופי כללי: אף שהיה בקיא לחלוטין בתאולוגיה היוונית, טרטוליאנוס נותר עצמאי מהשערותיה המטאפיזיות.
הוא למד מהאפולוגטיקות היווניות, והציע ניגוד ישיר לאוריגנס מאלכסנדריה (Origenes Alexandrinus), ששאב רבות מהתיאוריות שלו בנוגע לבריאה מהפלטוניזם התיכון. טרטוליאנוס נשא את הריאליזם שלו עד גבול המטריאליזם. הדבר ניכר מייחוס גשמיות לאל ומקבלתו את תאוריית התרגום (traducianism) של מקור רוח האדם. הוא בז לפילוסופיה היוונית, ורחוק מלהסתכל על אפלטון, אריסטו והוגים יווניים אחרים שהוא מצטט כבשורה למשיח ולבשורה, הוא מכריז עליהם כאבות המינות (De anima, iii). הוא לעג לחוסר העקביות שלהם כשהתייחס לעובדה שסוקרטס (Socrates) בבואו למות ציווה להקריב תרנגול לאסקלפיוס (De anima, i). טרטוליאנוס תמיד כתב תחת לחץ של צורך מורגש.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא מעולם לא היה מאושר יותר מאשר כשהיו לו יריבים כמו מרקיון ופרקסאס, ולא משנה כמה מופשטים עשויים להיות הרעיונות שבהם טיפל, הוא תמיד הונע על ידי שיקולים מעשיים להפוך את טיעונו לברור ובלתי ניתן להפרכה. אלמנט זה תרם בחלקו לכך שלכתביו הייתה השפעה מעצבת על התאולוגיה של התקופה הפוסט-ניקאית במערב והפך אותם לקריאה רעננה עד היום. אף שהיה מטבעו פולמוסן, לא הוזכר שמו על ידי סופרים אחרים במהלך המאה ה-3. לקטנטיוס (Lactantius) בראשית המאה ה-4 הוא הראשון לעשות זאת. אוגוסטינוס, לעומת זאת, מתייחס אליו בכבוד. קיפריאנוס, בן ארצו הצפון-אפריקאי של טרטוליאנוס, למרות שלא ציין את שמו בשום מקום, היה בקיא בכתביו, לדברי מזכירו של קיפריאנוס במכתב להירונימוס.
משמעת כנסייתית והוראה
תורות ספציפיות: התורות הדוקטרינריות העיקריות של טרטוליאנוס הן כדלקמן: הנפש, או רוח האדם, לא הייתה קיימת מראש, כפי שאפלטון טען, ולא הייתה כפופה למטמפסיכוזה או גלגול נשמות, כפי שהחזיקו הפיתגוראים. בכל פרט היא תוצר חדש, הנובע בשווה עם הגוף מההורים, ולא נוצר מאוחר יותר ומשויך לגוף (De anima, xxvii). עמדה זו מכונה תרגומיות (traducianism) בניגוד ל'בריאתנות' (creationism), או הרעיון שכל רוח אלמותית היא בריאה חדשה של אלוהים. חטאי הנפש מוסברים בקלות על ידי מקורה התרגומי (De anima, xxxix). היא נתונה בשעבוד לשטן שאת מעשיו היא מתכחשת בטבילה, אך יש בה זרעי טוב (De anima, xli), וכאשר היא מתעוררת, היא עוברת לבריאות ומיד קוראת לאלוהים (Apol., xvii) והיא נוצרית מטבעה.
היא קיימת בכל בני האדם באופן שווה; היא אשמה ובכל זאת עדה לא מודעת – על ידי דחפה לסגוד, פחדה משדים, והרהוריה על המוות – לכוחו, חסדו ומשפטו של אלוהים כפי שהתגלה בכתבי הקודש של הנוצרים (De testimonio, v-vi). טרטוליאנוס שומר את הכינוי אלוהים, במובן של יוצרם הסופי של כל הדברים, לאב, שעשה את העולם מכלום דרך בנו, הלוגוס (הדבר), בעל גשמיות אף שהוא רוח (De praescriptione, vii; Adv. Praxeam, vii). עם זאת, טרטוליאנוס השתמש ב'גשמי' רק במובן הסטואי, כדי לציין משהו בעל קיום חומרי ממשי, ולא הרעיון המאוחר יותר של בשר. טרטוליאנוס נחשב לעיתים קרובות לתומך מוקדם בדוקטרינה הניקאית, וניגש לנושא מנקודת המבט של דוקטרינת הלוגוס, אם כי הוא לא הצהיר על הדוקטרינה המאוחרת יותר של השילוש האימננטי.
בחיבורו נגד פרקסאס, שלימד פטריפאסיאניזם ברומא, הוא השתמש במילים "שילוש", "כלכלה" (economy) המשמשת בהתייחס לשלושת האנשים, "אנשים" (persons), ו"מהות" (substance), תוך שמירה על ההבחנה של הבן מהאב כאלוהים הבלתי נוצר, והרוח משניהם האב והבן (Adv. Praxeam, xxv). "שלושה אלה הם מהות אחת, לא אישיות אחת; ונאמר, 'אני ואבי אחד הם' ביחס לא לסינגולריות של מספר אלא לאחדות המהות." השמות "אב" ו"בן" מצביעים על ההבחנה באישיות. האב הוא אחד, הבן הוא אחר, והרוח היא אחרת "dico alium esse patrem et alium filium et alium spiritum" (Adv. Praxeam, ix), ובכל זאת בהגנה על אחדות האל, הוא אומר שהבן אינו אחר "alius a patre filius non est", (Adv. Prax. 18) כתוצאה מקבלת חלק ממהות האב.
לעיתים, כשמדבר על האב והבן, טרטוליאנוס מתייחס ל"שני אלים". הוא אומר שכל דברי האב שייכים גם לבן, כולל שמותיו, כמו אל כל-יכול, עליון, אדון צבאות, או מלך ישראל. אף שטרטוליאנוס החשיב את האב לאלוהים יהוה, הוא הגיב לביקורת של המודליסט פרקסאס שמשמעות הדבר היא שהנצרות של טרטוליאנוס אינה מונותאיסטית על ידי ציון שאף על פי שהיה אל אחד יהוה, שהפך לאב כאשר הבן הפך לסוכנו בבריאה, ניתן היה להתייחס לבן גם כאל אלוהים, כאשר התייחסו אליו בנפרד מהאב, מכיוון שהבן, אף שהוא כפוף לאלוהים, זכאי להיקרא אלוהים "מאחדות האב" בהתייחס להיותו נוצר מחלק ממהותו.
האנציקלופדיה הקתולית מעירה כי עבור טרטוליאנוס, "היה זמן שבו לא היה בן ולא היה חטא, שבו אלוהים לא היה אב ולא שופט." באופן דומה ג'יי. אן. די. קלי ציין: "טרטוליאנוס עקב אחרי האפולוגטיקנים בתארוך 'דורו המושלם' שלו מאז החצנתו לעבודת הבריאה; לפני אותו רגע לא ניתן היה לומר במדויק שלאלוהים היה בן, בעוד שאחריו המונח 'אב', שבקרב תאולוגים מוקדמים יותר נשא בדרך כלל את המשמעות של אלוהים כיוצר המציאות, החל לרכוש את המשמעות המיוחדת של אב ובן.". בנוגע לנושאי כפיפות הבן לאב, האנציקלופדיה הקתולית החדשה העירה: "בתחומים לא מעטים של התאולוגיה, השקפותיו של טרטוליאנוס הן, כמובן, בלתי קבילות לחלוטין.
כך למשל, תורתו על השילוש חושפת כפיפות של הבן לאב שבצורתה הגסה המאוחרת יותר של אריאניות הכנסייה דחתה כמינות." אף שלא הצהיר במלואו על דוקטרינת השילוש האימננטי, לפי בי. בי. וורפילד, הוא עבר מרחק רב בדרך לגישה אליה. בסוטריולוגיה (תורת הגאולה), טרטוליאנוס אינו דוגמטי; הוא מעדיף לשתוק מול תעלומת הצלב (De Patientia, iii). ייסורי חייו של המשיח כמו גם הצליבה יעילים לגאולה. במי הטבילה, שעל פי ציטוט חלקי של יוחנן 3:5 נעשים הכרחיים (De baptismo, vi.), בני אדם נולדים מחדש; הנטבל אינו מקבל את רוח הקודש במים, אלא מוכן לרוח הקודש. בני אדם הם דגים קטנים – לפי הדוגמה של איכתיס (ichthys), דג, ישוע המשיח – שנולדו במים (De baptismo, i).
בדיון בשאלה האם ניתן לסלוח על חטאים שבוצעו לאחר הטבילה, טרטוליאנוס מכנה את הטבילה והתשובה "שני קרשים" שעל גביהם עשוי החוטא להינצל מטביעה – שפה שהוא העניק לכנסייה (De penitentia, xii). בהתייחס ל'כלל האמונה', ניתן לומר שטרטוליאנוס משתמש ללא הרף בביטוי זה, ובאמצעותו הוא מתכוון כעת למסורת הסמכותית שנמסרה בכנסייה, כעת לכתבי הקודש עצמם, ואולי, לנוסחה דוקטרינרית מוגדרת. בעוד שהוא אינו נותן בשום מקום רשימה של ספרי כתבי הקודש, הוא מחלק אותם לשני חלקים ומכנה אותם instrumentum ו-testamentum (Adv. Marcionem, iv.1). הוא מבחין בין ארבע הבשורות ועומד על מקורן השליחתי כמקנה להן סמכות (De praescriptione, xxxvi; Adv.
Marcionem, iv.1–5); בניסיון להסביר את יחסו של מרקיון לבשורה לפי לוקאס ולכתבי פאולוס הוא שואל בסרקזם האם "רב החובל מפונטוס" מרקיון היה אשם אי פעם בהעלאת סחורה מוברחת או בהתעסקות בהן לאחר שהיו על הסיפון (Adv. Marcionem, v.1). כתבי הקודש, כלל האמונה, קבועים וסמכותיים עבורו (De corona, iii-iv). בניגוד לכתבים הפגאניים הם אלוהיים (De testimonio animae, vi). הם מכילים את כל האמת (De praescriptione, vii, xiv) ומהם הכנסייה שותה את אמונתה (Adv. Praxeam, xiii). הנביאים היו עתיקים יותר מהפילוסופים היווניים וסמכותם מוכחת על ידי הגשמת נבואותיהם (Apol., xix-xx). כתבי הקודש ותורות הפילוסופיה אינם מתיישבים, ככל שהאחרונים הם מקורות למינות תת-נוצרית.
"מה לאתונה ולירושלים?" הוא קורא, "או לאקדמיה לכנסייה?" (De praescriptione, vii). הפילוסופיה כפופ-פגאניזם היא עבודת שדים (De anima, i); כתבי הקודש מכילים את חוכמת השמים. עם זאת, טרטוליאנוס לא התנגד לשימוש בשיטות הטכניות של הסטואיציזם כדי לדון בבעיה (De anima). כלל האמונה, לעומת זאת, נראה כמיושם על ידי טרטוליאנוס גם על נוסחה ברורה כלשהי של דוקטרינה, והוא נותן הצהרה תמציתית של האמונה הנוצרית תחת מונח זה (De praescriptione, xiii). טרטוליאנוס היה מגן על נחיצות השליחות. בחיבורו "מרשם נגד כופרים", הוא קורא תיגר במפורש על כופרים להציג ראיות ליורשות השליחית של קהילותיהם.
"יתנו הם את הרשומות המקוריות של כנסיותיהם; יפתחו את רשימת הבישופים שלהם, הרצה בסדר ראוי מההתחלה באופן כזה שהבישוף יוכל להראות עבור מסמיכו וקודמו מישהו מהשליחים או מהאנשים השליחיים – אדם, יתרה מזאת, שהמשיך בנאמנות עם השליחים. שכן זו הדרך שבה הכנסיות השליחיות מעבירות את מרשמיהן: ככנסיית סמירנה, המדווחת כי פוליקרפוס הושם בה על ידי יוחנן; כמו גם כנסיית רומא, העושה את קלמנס כאילו הוסמך באופן דומה על ידי פטרוס. בדיוק באותו אופן הכנסיות האחרות מציגות גם הן את אנשי הכבוד שלהן, אשר, בהיותם ממונים למקומותיהם האפיסקופליים על ידי שליחים, הם רואים בהם מעבירי הזרע השליחי.". נואפים ורוצחים לעולם אין לקבל שוב לכנסייה בשום נסיבות.
אסכטולוגיה ועקרונות מוסריים
ב-De pudicitia, טרטוליאנוס מגנה את האפיפיור קליקסטוס ה-I על שאפשר לאנשים כאלה להתקבל שוב אם הם מראים חרטה. אסכטולוגיה: טרטוליאנוס היה פרמילניאליסט (premillennialist), המאשר תחייה מילולית בביאה השנייה של ישוע בסוף העולם, לא במוות. בנוגע לנבואת התמונה של דניאל 2, טרטוליאנוס זיהה את ישוע, בביאתו השנייה, כאבן שנחתכה מהר שמכה והורסת את תמונת "הממלכות החילוניות". הוא משווה זאת לדניאל 7, "הנה, עם ענני השמיים כבָּר אנש אתָה, ועד עתיק יומין מטא, וקודמוהי הקריבוהי: וליה יְהִב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ, וְכֹל עַמְמַיָא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָא לֵהּ יִפְלְחוּן.
שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם, דִּי לָא יֶעְדֵּה, וּמַלְכוּתֵהּ דִּי לָא תִתְחַבַּל." בדומה לאירנאיוס, טרטוליאנוס השווה את האנטיכריסט ל"איש החטא" ול"חיה". הוא ציפה לאנטיכריסט ספציפי שיופיע כרודף את הכנסייה ממש לפני התחייה, שתחתיו תיהרג קבוצה שנייה של מרטירים. בשונה מאירנאיוס, עם זאת, טרטוליאנוס אינו מחשיב את האנטיכריסט כיהודי היושב במקדש יהודי בירושלים. במקום זאת, האנטיכריסט יוצא מתוך הכנסייה. טרטוליאנוס החיל את הדמות המקראית של בבל על העיר רומא ועל שלטונה. הוא תיאר את רומא כשיכורה מדמם של קדושים מעונים.
Septimi Florensis Tertulliani Opera (1598) סדר אירועי אחרית הימים, לפי טרטוליאנוס, הם המגפות, גורלה של בבל, מלחמתו של האנטיכריסט בקדושים, השטן מושלך לתהום, הביאה, תחיית הקדושים, המשפט, והתחייה השנייה, עם הקציר בסוף העולם; והחותם השישי המשתרע עד להתפרקות הסופית של האדמה והשמיים, כולל הכוכבים. טרטוליאנוס טען שאלף השנים של חזון יוחנן יבואו לאחר תחיית המתים הצדיקים על פני האדמה עם ירושלים החדשה, לפני נצחיות השמיים. האדמה מושמדת לאחר אלף השנים והקדושים עוברים לממלכת השמיים. טרטוליאנוס טען ששבעים השבועות של דניאל חזו את זמן התגלמותו ומותו של המשיח.
הוא התחיל את שבעים השבועות מהשנה הראשונה של דריוש, והמשיך עד חורבן ירושלים על ידי הרומאים תחת פיקודו של טיטוס, תוך השלמת החזון והנבואה במלואם. היא נחתמת על ידי ביאת המשיח, אותה הוא מציב בסוף שישים ושניים וחצי שבועות. עקרונות מוסריים: טרטוליאנוס היה תומך נחוש במשמעת קפדנית ובקוד התנהגות סגפני, וכמו רבים מאבות הכנסייה האפריקאיים, אחד הנציגים המובילים של האלמנט הריגוריסטי בכנסייה המוקדמת. השקפות אלו ייתכן שהובילו אותו לאמץ את המונטניזם עם הריגור הסגפני שלו ואמונתו בכיליאזם והמשכיות המתנות הנבואיות. בכתביו על שעשועים ציבוריים, כיסוי בתולות, התנהגות נשים וכדומה, הוא נותן ביטוי להשקפות אלו.
על העיקרון שאין עלינו להסתכל או להקשיב למה שאין לנו זכות לתרגל, וכי דברים מזוהמים, נראים ונגועים, מזהמים (De spectaculis, viii, xvii), הוא הצהיר שנוצרי צריך להימנע מהתיאטרון וממהאמפיתיאטרון. שם הופעלו טקסים דתיים פגאניים ושמות אלוהויות פגאניות הופעלו; שם ציוויי הצניעות, הטוהר והאנושיות התעלמו או הושמו בצד, ושם לא הוצע מקום לצופים לטיפוח החסדים הנוצריים. נשים צריכות להסיר את זהבן ואבניהן היקרות כקישוטים, ובתולות צריכות לציית לחוק של פאולוס הקדוש לנשים ולשמור על עצמן מכוסות בקפדנות (De virginibus velandis).
הוא שיבח את מצב הרווקות כנעלה ביותר (De monogamia, xvii; Ad uxorem, i.3) וקרא לנוצרים שלא להרשות לעצמם להתעלות בסגולה של פרישות על ידי בתולות וסטליות וכהנים מצריים. הוא אף כינה נישואין שניים מין של ניאוף (De exhortationis castitatis, ix), אך זה עמד בסתירה ישירה לאיגרות השליח פאולוס. נחישותו של טרטוליאנוס לעולם לא להינשא שוב ושאיש לא יינשא שוב הובילה בסופו של דבר לפרידתו מרומא מכיוון שהכנסייה האורתודוקסית סירבה ללכת אחריו בנחישות זו. הוא, במקום זאת, העדיף את הכת המונטניסטית שבה הם גם גינו נישואין שניים. סיבה אחת לבוז של טרטוליאנוס לנישואין הייתה אמונתו לגבי השינוי שחיכה לזוג נשוי.
הוא האמין שיחסי נישואין גסים את הגוף והרוח ויקהו את חושיהם הרוחניים וימנעו את רוח הקודש מכיוון שבעל ואישה הפכו לבשר אחד ברגע שנשאו. טרטוליאנוס מבוקר לעיתים על היותו מיזוגיני, על בסיס התוכן של חיבורו De Cultu Feminarum, סעיף I.I, חלק 2 בתרגום סי. דבליו. מרקס: "האם אינך יודעת שאת חווה? משפט אלוהים על מין זה חי בעידן זה; לכן, בהכרח האשמה צריכה לחיות גם כן. את השער לשטן; את זו שפותחת את הקללה של אותו עץ, ואת הראשונה שסובבת את גבך לחוק האלוהי; את זו ששכנעה את מי שהשטן לא היה מסוגל להשחית; את השמדת בקלות את דמות אלוהים, אדם. בגלל מה שאת ראויה לו, כלומר, מוות, אפילו בן אלוהים היה צריך למות.". לטרטוליאנוס הייתה השקפה רדיקלית על הקוסמוס.
עבודות וביבליוגרפיה
הוא האמין שהשמיים והארץ מצטלבים בנקודות רבות וייתכן שקשרים מיניים עם ישויות על-טבעיות יכולים להתרחש. עבודות: כתביו של טרטוליאנוס ערוכים בכרכים 1–2 של ה-Patrologia Latina, וטקסטים מודרניים קיימים ב-Corpus Christianorum Latinorum. תרגומים לאנגלית של סידני תלוול ופיליפ הולמס ניתן למצוא בכרכים III ו-IV של ה-Ante-Nicene Fathers הזמינים באופן חופשי באינטרנט; תרגומים מודרניים יותר של חלק מהעבודות נעשו. Apologeticus pro Christianis. Libri duo ad Nationes. De Testimonio animae. Ad Martyres. De Spectaculis. De Idololatria. Accedit ad Scapulam liber. De Oratione. De Baptismo. De Poenitentia. De Patientia. Ad Uxorem libri duo. De Cultu Feminarum lib. II. De Praescriptionibus adversus Haereticos. De Corona Militis. De Fuga in Persecutione. Adversus Gnosticos Scorpiace. Adversus Praxeam.
Adversus Hermogenem. Adversus Marcionem libri V. Adversus Valentinianos. Adversus Judaeos. De Anima. De Carne Christi. De Resurrectione Carnis. De velandis Virginibus. De Exhortatione Castitatis. De Monogamia. De Jejuniis. De Pudicitia. De Pallio. כרונולוגיה אפשרית: הסדר הכרונולוגי הבא הוצע על ידי ג'ון קיי, בישוף לינקולן במאה ה-19: כנראה מרכזי פרה-מונטניסטי: 1. De Poenitentia על התשובה 2. De Oratione על התפילה 3. De Baptismo על הטבילה 4.,5. Ad Uxorem, lib. I & II, לאשתו 6. Ad Martyras למרטירים 7. De Patientia על הסבלנות 8. Adversus Judaeos נגד היהודים 9. De Praescriptione Haereticorum על מרשם נגד כופרים לא מוגדר: 10. Apologeticus pro Christianis אפולוגטיקה לנוצרים 11.,12. ad Nationes, lib. I & II לאומות 13. De Testimonio animae על עדות הנפש 14.
De Pallio על הגלימה הסגפנית 15. Adversus Hermogenem נגד הרמוגנס כנראה פוסט-מונטניסטי: 16. Adversus Valentinianus נגד הוולנטיאנים 17. ad Scapulam לסקאפולה, נציב אפריקה 18. De Spectaculis על המשחקים 19. De Idololatria על עבודה זרה 20., 21. De cultu Feminarum, lib. I & II על לבוש נשים בהחלט פוסט-מונטניסטי: 22. Adversus Marcionem, lib I נגד מרקיון, ספר I 23. Adversus Marcionem, lib II 24. De Anima על הנפש, 25. Adversus Marcionem, lib III 26. Adversus Marcionem, lib IV 27. De Carne Christi על בשר המשיח 28. De Resurrectione Carnis על תחיית הבשר 29. Adversus Marcionem, lib V 30. Adversus Praxean נגד פרקסאס 31. Scorpiace נוגדן לעקיצת העקרב 32. De Corona Militis על זר החייל 33. De velandis Virginibus על כיסוי בתולות 34. De Exhortatione Castitatis על עידוד פרישות 35.
De Fuga in Persecutione על בריחה ברדיפה 36. De Monogamia על מונוגמיה 37. De Jejuniis, adversus psychicos על צום, נגד המטריאליסטים 38. De Puditicia על צניעות. עבודות שקריות: היו עבודות רבות שיוחסו לטרטוליאנוס בעבר אשר נקבעו מאז ככאלה שנכתבו כמעט בוודאות על ידי אחרים. אף על פי כן, מכיוון שמחבריהם בפועל נותרו לא ודאיים, הם ממשיכים להתפרסם יחד באוספים של כתבי טרטוליאנוס. 1 Adversus Omnes Haereses נגד כל המינות – ייתכן ויקטורינוס מפטאו 2 De execrandis gentium diis על האלים המקוללים של עובדי האלילים 3 Carmen adversus Marcionem שיר נגד מרקיון 4 Carmen de Iona Propheta שיר על הנביא יונה – ייתכן קיפריאנוס גלוס
5 Carmen de Sodoma שיר על סדום – ייתכן קיפריאנוס גלוס 6 Carmen de Genesi שיר על בראשית 7 Carmen de Judicio Domini שיר על משפט האדון. ה-Passio SS. Perpetuae et Felicitatis הפופולרי, מרטירותן של פרפטואה ופליסיטס הקדושות, שחלק גדול ממנו הוא היומן האישי של פרפטואה הקדושה, נחשב פעם כערוך על ידי טרטוליאנוס. השקפה זו כבר לא מוחזקת, והוא מתפרסם בדרך כלל בנפרד מכתבי טרטוליאנוס.