חיים וקריירה מוקדמת
אנחנו לא יותר מאבק וצל. קווינטוס הורטיוס פלאקוס (Quintus Horatius Flaccus), הידוע בעולם דובר האנגלית כהורטיוס, היה המשורר הלירי הרומי המוביל בתקופת אוגוסטוס (הידוע גם כאוקטביאנוס). הרטוריקן קווינטיליאנוס החשיב את ה"אודות" שלו כשירי הלטינית היחידים שכדאי לקרוא: "הוא יכול להיות נעלה לעיתים, אך הוא גם מלא קסם וחן, רב-גוני בדימוייו, ונועז באופן מוצלח בבחירת מילותיו". הורטיוס חיבר גם שירי הקסמטר אלגנטיים בספרי "סאטירות" ו"איגרות", ושירה יאמבית צורבת ב"אפודות". ההקסמטרים הם יצירות משעשעות אך רציניות, בעלות טון ידידותי, מה שהוביל את הסאטיריקן העתיק פרסיוס להעיר: "כשידידו צוחק, הורטיוס מניח בערמומיות את אצבעו על כל פגם שלו; ברגע שהוא נכנס, הוא משחק במיתרי הלב". הקריירה שלו חפפה לשינוי המשמעותי של רומא מרפובליקה לאימפריה.
כקצין בצבא הרפובליקני שהובס בקרב פיליפי בשנת 42 לפנה"ס, הוא התיידד עם איש סודו של אוקטביאנוס בעניינים אזרחיים, מאיקנס, והפך לדובר של המשטר החדש. עבור כמה פרשנים, הקשר שלו עם המשטר היה איזון עדין שבו שמר על מידה רבה של עצמאות – הוא היה "אמן הצעד הצידי החינני" – אך עבור אחרים הוא היה, בלשונו של ג'ון דריידן, "עבד חצר מנומס". ניתן לראות בהורטיוס את האוטוביוגרף הראשון בעולם. בכתביו הוא מספר לנו הרבה יותר על עצמו, על אופיו, על התפתחותו ועל אורח חייו מאשר כל משורר גדול אחר בעת העתיקה. חלק מהחומר הביוגרפי הכלול ביצירתו ניתן להשלמה מה"חיי הורטיוס" הקצר אך בעל הערך מאת סווטוניוס ב"חיי המשוררים". ילדות: הוא נולד ב-8 בדצמבר 65 לפנה"ס בדרום איטליה הסמניטית.
ילדות וחינוך
עיר הולדתו, ונוסיה, שכנה על נתיב סחר באזור הגבול שבין אפוליה ללוקניה (בזיליקטה). ניבים איטליים שונים דוברו באזור וזה אולי העשיר את תחושת השפה שלו. הוא יכול היה להכיר מילים יווניות כבר כילד צעיר ומאוחר יותר הוא לעג לז'רגון המעורב של יוונית ואוסקנית שדובר בקנוסיום השכנה. אחת היצירות שסביר להניח שלמד בבית הספר הייתה ה"אודיסיה" של ליוויוס אנדרוניקוס, שנלמדה על ידי מורים כמו ה'אורביליוס' המוזכר באחד משיריו. ותיקי צבא יכלו להיות מיושבים שם על חשבון משפחות מקומיות שנעקרו על ידי רומא כעונש על חלקן במלחמת בעלות הברית (91–88 לפנה"ס). הגירה בחסות המדינה כזו בוודאי הוסיפה גיוון לשוני רב עוד יותר לאזור.
על פי מסורת מקומית שדווחה על ידי הורטיוס, מושבה של רומאים או לטינים הוקמה בונוסיה לאחר שהסמניטים גורשו בתחילת המאה השלישית. במקרה כזה, הורטיוס הצעיר יכול היה להרגיש את עצמו כרומאי, אם כי ישנן גם אינדיקציות לכך שהוא ראה את עצמו כסמניטי או סבלי מלידה. איטלקים בעת המודרנית ובעת העתיקה תמיד היו מסורים לערי הולדתם, גם לאחר הצלחה בעולם הרחב, והורטיוס לא היה שונה. דימויים של סביבת ילדותו והתייחסויות אליה נמצאים לאורך שיריו. "הוראטיו פלאציו סרמונום" (1577). אביו של הורטיוס היה כנראה ונוסיאני שנלקח בשבי על ידי הרומאים במלחמת בעלות הברית, או שאולי היה צאצא של סאביני שנשבה במלחמות הסמניטיות. כך או כך, הוא היה עבד לפחות חלק מחייו.
הוא היה ללא ספק אדם בעל יכולות חזקות, אולם הצליח לזכות בחירותו ולשפר את מעמדו החברתי. לפיכך, הורטיוס טען שהוא בנו בן החורין של 'קואקטור' (coactor) אמיד. המונח 'קואקטור' יכול היה לציין תפקידים שונים, כגון גובה מיסים, אך השימוש בו על ידי הורטיוס הוסבר על ידי הסכוליה כהתייחסות ל'קואקטור ארגנטאריוס' (coactor argentareus), כלומר כרוז בעל תפקידים מסוימים של בנקאי, ששילם למוכר מכספו הפרטי ומאוחר יותר גבה את הסכום בתוספת ריבית מהקונה. האב הוציא הון קטן על חינוך בנו, ובסופו של דבר ליווה אותו לרומא כדי לפקח על לימודיו והתפתחותו המוסרית. המשורר העלה לו מאוחר יותר מחווה בשיר שאחד החוקרים המודרניים מחשיב כהספד הטוב ביותר של בן לאביו.
השיר כולל את הקטע הבא: אם אופיי פגום בכמה פגמים קלים, אך הוא הגון ומוסרי, אם אתה יכול להצביע רק על כמה פגמים מפוזרים על פני שטח ללא רבב, אם איש אינו יכול להאשים אותי בתאוות בצע, או בפריצות, או בהפקרות, אם אני חי חיים מוסריים, נקיים מזיהום (סלח, לרגע, על השבח העצמי שלי), ואם אני חבר טוב לחבריי, אבי ראוי לכל הקרדיט... כפי שזה עכשיו, הוא ראוי ממני להכרת תודה ושבח ללא סייג. לעולם לא אוכל להתבייש באב כזה, ואיני מרגיש צורך, כפי שאנשים רבים עושים, להתנצל על היותי בנו של עבד משוחרר. "סאטירות" 1.6.65–92. הוא מעולם לא הזכיר את אמו בשיריו ואולי לא ידע עליה הרבה. אולי גם היא הייתה שפחה.
בגרות: הורטיוס עזב את רומא, אולי לאחר מות אביו, והמשיך את השכלתו הפורמלית באתונה, מרכז למידה גדול בעולם העתיק, שם הגיע בגיל תשע-עשרה, ונרשם לאקדמיה. האקדמיה, שנוסדה על ידי אפלטון, נשלטה כעת על ידי אפיקוראים וסטואיקנים, שתאוריותיהם ומנהגיהם הותירו רושם עמוק על הצעיר מונוסיה. בינתיים, הוא התערבב והסתובב עם עילית הנוער הרומי, כגון מרקוס, בנו הבטלן של קיקרו, ופומפיוס שאליו הפנה מאוחר יותר שיר. באתונה הוא כנראה רכש היכרות מעמיקה עם המסורת העתיקה של השירה הלירית היוונית, שבאותה עת הייתה ברובה נחלתם של דקדקנים ומומחים אקדמיים – הגישה לחומר כזה הייתה קלה יותר באתונה מאשר ברומא, שבה הספריות הציבוריות טרם נבנו על ידי אסיניוס פוליו ואוגוסטוס.
שירות צבאי ומעורבות פוליטית
צרותיה של רומא בעקבות רצח יוליוס קיסר עמדו להשיג אותו בקרוב. מרקוס יוניוס ברוטוס הגיע לאתונה בחיפוש אחר תמיכה במטרה הרפובליקנית. ברוטוס זכה לכבוד ברחבי העיר בקבלות פנים מפוארות והוא הקפיד להשתתף בהרצאות אקדמיות, תוך שהוא מגייס תומכים בקרב הצעירים שלמדו שם, כולל הורטיוס. רומאי צעיר ומשכיל יכול היה להתחיל שירות צבאי בדרגות גבוהות והורטיוס מונה לטריבונוס מיליטום (tribunus militum), אחד משישה קצינים בכירים בלגיון טיפוסי, תפקיד השמור בדרך כלל לאנשים מדרגת סנאטור או פרש, ונראה כי עורר קנאה בקרב חבריו מיוחסי הייחוס. הוא למד את יסודות החיים הצבאיים בזמן הצעידה, במיוחד במרחבי צפון יוון, שהנוף המפורץ שלהם הפך לרקע לכמה משיריו המאוחרים.
שם, בשנת 42 לפנה"ס, אוקטביאנוס (לימים אוגוסטוס) ושותפו מרקוס אנטוניוס ריסקו את הכוחות הרפובליקניים בקרב פיליפי. הורטיוס תיעד זאת מאוחר יותר כיום של מבוכה עבור עצמו, כאשר נמלט ללא מגינו, אך יש להתחשב בהומור העצמי שלו. יתרה מכך, התקרית אפשרה לו להזדהות עם כמה משוררים מפורסמים שנטשו מזמן את מגניהם בקרב, בעיקר גיבוריו אלקאיוס וארכילוכוס. ההשוואה למשורר האחרון היא מצמררת: ארכילוכוס איבד את מגינו בחלק של תראקיה ליד פיליפי, והוא היה מעורב עמוקות בקולוניזציה היוונית של תאסוס, שם נכנעו לבסוף חבריו של הורטיוס. אוקטביאנוס הציע חנינה מוקדמת ליריביו והורטיוס קיבל אותה במהירות.
עם חזרתו לאיטליה, הוא התמודד עם אובדן נוסף: אחוזת אביו בונוסיה הייתה אחת מרבות ברחבי איטליה שהוחרמו ליישוב ותיקים (וירגיליוס איבד את אחוזתו בצפון בערך באותו זמן). הורטיוס טען מאוחר יותר שהוא נדחק לעוני וזה הוביל אותו לנסות את כוחו בשירה. במציאות, לא היה כסף להרוויח מכתיבת שירים. לכל היותר, זה הציע סיכויים עתידיים באמצעות קשרים עם משוררים אחרים ופטרוניהם בקרב העשירים. בינתיים, הוא השיג את המשרה המכובדת של סקריבה קוואסטוריוס (scriba quaestorius), תפקיד בשירות המדינה באראריום או באוצר, רווחי מספיק כדי להירכש אפילו על ידי חברים בדרגת הפרשים (ordo equester) ולא תובעני מדי בעומס העבודה שלו, שכן משימות יכלו להיות מואצלות לפקידים קבועים. בערך בזמן הזה הוא החל לכתוב את ה"סאטירות" וה"אפודות" שלו. משורר: ה"אפודות" שייכות לשירה היאמבית.
שירה יאמבית כוללת שפה מעליבה וגסה; לעיתים היא מכונה שירת האשמה. שירת האשמה, או שירת בושה, היא שירה שנכתבה כדי להאשים ולבייש אזרחים עמיתים אל מול חובותיהם החברתיות. הורטיוס עיצב את השירים הללו על פי שירתו של ארכילוכוס. הקשרים החברתיים ברומא התפוררו מאז השמדת קרתגו כמאה שנים קודם לכן, בשל העושר העצום שניתן היה להשיג על ידי ביזה ושחיתות. תחלואים חברתיים אלו הועצמו על ידי יריבות בין יוליוס קיסר, מרקוס אנטוניוס ובעלי ברית כמו סקסטוס פומפיוס, כולם נאבקים על נתח גדול יותר מהשלל. חוקר מודרני אחד מנה תריסר מלחמות אזרחים במאה השנים שקדמו לשנת 31 לפנה"ס, כולל מרד ספרטקוס, שמונה שנים לפני לידתו של הורטיוס.
כיורשי התרבות ההלניסטית, הורטיוס ועמיתיו הרומאים לא היו מוכנים היטב להתמודד עם בעיות אלו: ביסודו של דבר, כל הבעיות שהתקופה עוררה היו בעלות אופי חברתי, שהוגים הלניסטיים לא היו מוכשרים להתמודד איתן. חלקם גינו את דיכוי העניים על ידי העשירים, אך הם לא נתנו הובלה מעשית, אם כי ייתכן שקיוו לראות שליטים בעלי כוונות טובות עושים זאת. הפילוסופיה נסחפה לעבר התכנסות פנימה, חיפוש אחר שביעות רצון פרטית, שתושג על ידי שליטה עצמית ואיפוק, ללא התחשבות רבה בגורלה של קהילה מתפוררת. הרקע ההלניסטי של הורטיוס ברור ב"סאטירות" שלו, גם אם הז'אנר היה ייחודי לספרות הלטינית.
פטרונות ועלייה לתהילה
הוא הביא אליה סגנון ותפיסת עולם המתאימים לסוגיות החברתיות והאתיות העומדות בפני רומא, אך הוא שינה את תפקידה ממעורבות חברתית ציבורית למדיטציה פרטית. בינתיים, הוא החל לעניין את תומכיו של אוקטביאנוס, תהליך הדרגתי שתואר על ידו באחת מהסאטירות שלו. הדרך נפתחה עבורו על ידי חברו, המשורר וירגיליוס, שזכה לכניסה למעגל המיוחס סביב מאיקנס, סגנו של אוקטביאנוס, בעקבות הצלחת ה"אקלוגות" שלו. היכרות הגיעה זמן קצר לאחר מכן, ולאחר הפסקה דיסקרטית, גם הורטיוס התקבל. הוא תיאר את התהליך כתהליך מכובד, המבוסס על כישרון וכבוד הדדי, שהוביל בסופו של דבר לידידות אמת, ויש סיבה להאמין שהקשר שלו היה ידידותי באמת, לא רק עם מאיקנס אלא לאחר מכן גם עם אוגוסטוס.
מצד שני, המשורר תואר בצורה לא אוהדת על ידי חוקר אחד כ"אדם צעיר וחד, עם עין להזדמנות העיקרית". היו יתרונות לשני הצדדים: הורטיוס זכה לעידוד ותמיכה חומרית, הפוליטיקאים זכו באחיזה במתנגד פוטנציאלי. אהדתו הרפובליקנית, ותפקידו בפיליפי, אולי גרמו לו לכמה ייסורי מצפון על מעמדו החדש. עם זאת, רוב הרומאים ראו במלחמות האזרחים תוצאה של "קונטנטיו דיגניטאטיס" (contentio dignitatis), או יריבות בין המשפחות המובילות בעיר, ונראה שגם הוא קיבל את הפרינקיפאט כתקוותה האחרונה של רומא לשלום נחוץ. הורטיוס קורא לפני מאיקנס, מאת פיודור ברוניקוב. בשנת 37 לפנה"ס, הורטיוס ליווה את מאיקנס למסע לברונדיסיום, המתואר באחד משיריו כסדרה של אירועים משעשעים ומפגשים מקסימים עם חברים אחרים בדרך, כגון וירגיליוס.
למעשה, המסע היה פוליטי במניעיו, כאשר מאיקנס בדרכו לנהל משא ומתן על חוזה טרנטום עם אנטוניוס, עובדה שהורטיוס מסתיר באמנות מהקורא – סוגיות פוליטיות נמנעות ברובן בספר הראשון של הסאטירות. הורטיוס היה כנראה גם עם מאיקנס באחת ממשלחותיו הימיות של אוקטביאנוס נגד סקסטוס פומפיוס הפיראטי, שהסתיימה בסערה הרסנית מול פלינורוס בשנת 36 לפנה"ס, אליה רמז הורטיוס בקצרה במונחים של כמעט טביעה. ישנן גם כמה אינדיקציות בשיריו לכך שהיה עם מאיקנס בקרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס, שם הביס אוקטביאנוס את יריבו הגדול, אנטוניוס. עד אז כבר קיבל הורטיוס ממאיקנס את המתנה המפורסמת של חוותו הסאבינית, כנראה לא הרבה אחרי פרסום הספר הראשון של ה"סאטירות".
המתנה, שכללה הכנסה מחמישה דיירים, אולי סיימה את הקריירה שלו באוצר, או לפחות אפשרה לו להקדיש לה פחות זמן ואנרגיה. זה סימן את הזדהותו עם משטר אוקטביאנוס, ובכל זאת, בספר השני של ה"סאטירות" שבא זמן קצר לאחר מכן, הוא המשיך בעמדה הא-פוליטית של הספר הראשון. עד אז, הוא הגיע למעמד של "אקווס רומאנוס" (eques Romanus), אולי כתוצאה מעבודתו באוצר. אביר: ה"אודות" 1–3 היו המוקד הבא ליצירתיות האמנותית שלו. הוא התאים את צורותיהן ונושאיהן מהשירה הלירית היוונית של המאות השביעית והשישית לפנה"ס.
הטבע המקוטע של העולם היווני אפשר לגיבוריו הספרותיים לבטא את עצמם בחופשיות, ופרישתו למחצה מהאוצר ברומא לאחוזתו שלו בגבעות הסאביניות אולי העצימה אותו במידה מסוימת גם כן, ובכל זאת גם כאשר שיריו נגעו בענייני ציבור הם חיזקו את חשיבות החיים הפרטיים. עם זאת, יצירתו בתקופה 30–27 לפנה"ס החלה להראות את קרבתו למשטר ואת רגישותו לאידאולוגיה המתפתחת שלו. ב"אודות" 1.2, למשל, הוא הילל את אוקטביאנוס בהיפרבולות המהדהדות את שירת החצר ההלניסטית. השם אוגוסטוס, שאוקטביאנוס אימץ בינואר 27 לפנה"ס, מתועד לראשונה ב"אודות" 3.3 ו-3.5. בתקופה 27–24 לפנה"ס, רמזים פוליטיים ב"אודות" התמקדו במלחמות זרות בבריטניה (1.35), ערב (1.29), ספרד (3.8) ופרתיה (2.2).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא בירך את אוגוסטוס עם שובו לרומא בשנת 24 לפנה"ס כשליט אהוב שעל בריאותו הטובה הוא תלוי לאושרו שלו (3.14). קבלת הפנים הציבורית ל"אודות" 1–3 אכזבה אותו, עם זאת. הוא ייחס את חוסר ההצלחה לקנאה בקרב אנשי החצר הקיסריים ולבידודו מחוגים ספרותיים. אולי האכזבה היא שהובילה אותו להניח את הז'אנר בצד לטובת איגרות בחרוזים. הוא הפנה את ספרו הראשון של ה"איגרות" למגוון חברים ומכרים בסגנון עירוני המשקף את מעמדו החברתי החדש כאביר. בשיר הפתיחה הוא הצהיר על עניין עמוק יותר בפילוסופיה מוסרית מאשר בשירה, אך למרות שהאוסף מפגין נטייה לתאוריה סטואית, הוא אינו חושף חשיבה מתמשכת על אתיקה.
מאיקנס היה עדיין איש הסוד הדומיננטי, אך הורטיוס החל כעת להפגין את עצמאותו, וסירב בנועם להזמנות מתמידות להשתתף עם פטרונו. בשיר האחרון של הספר הראשון של ה"איגרות", הוא חשף את עצמו כבן ארבעים וארבע בקונסוליה של לוליוס ולפידוס, כלומר 21 לפנה"ס, ו"בעל קומה נמוכה, חובב שמש, מאפיר בטרם עת, בעל מזג חם אך מתרצה בקלות". "אודות" 1.14 – שיר קיר בליידן. על פי סווטוניוס, הספר השני של ה"איגרות" עורר על ידי אוגוסטוס, שביקש שאיגרת בחרוזים תופנה אליו. אוגוסטוס היה למעשה כותב מכתבים פורה והוא ביקש פעם מהורטיוס להיות מזכירו האישי. הורטיוס סירב לתפקיד המזכירות אך נענה לבקשת הקיסר לאיגרת בחרוזים. המכתב לאוגוסטוס אולי הגיע באיחור, ופורסם אולי מאוחר ככל שנת 11 לפנה"ס.
הוא חגג, בין היתר, את הניצחונות הצבאיים של בניו החורגים, דרוסוס וטיבריוס, בשנת 15 לפנה"ס, ובכל זאת הוא והמכתב הבא הוקדשו ברובם לתאוריה וביקורת ספרותית. הנושא הספרותי נחקר עוד יותר ב"ארס פואטיקה" (Ars Poetica), שפורסם בנפרד אך נכתב בצורה של איגרת ולעיתים מכונה "איגרות" 2.3, אולי השיר האחרון שכתב אי פעם. הוא גם קיבל משימה לכתוב אודות המנציחות את ניצחונותיהם של דרוסוס וטיבריוס ואחת שתושר במקדש אפולו למשחקים החילוניים, פסטיבל שננטש מזמן שאוגוסטוס החיה בהתאם למדיניותו ליצור מחדש מנהגים עתיקים ("כרמן סקולארה"). סווטוניוס תיעד כמה רכילות על פעילויותיו המיניות של הורטיוס בשלהי חייו, בטענה שקירות חדר השינה שלו היו מכוסים בתמונות ומראות מגונים, כך שראה ארוטיקה בכל מקום שהביט בו.
יצירות ספרותיות ונושאים
המשורר מת בגיל 56, לא זמן רב לאחר חברו מאיקנס, ליד קברו הוא הובא למנוחות. שני הגברים הורישו את רכושם לאוגוסטוס, כבוד שהקיסר ציפה לו מחבריו. יצירות: התארוך של יצירות הורטיוס אינו ידוע במדויק וחוקרים מתווכחים לעיתים קרובות על הסדר המדויק שבו הן 'פורסמו' לראשונה. ישנם טיעונים משכנעים לכרונולוגיה הבאה: "סאטירות" 1 בערך 35–34 לפנה"ס, "סאטירות" 2 בערך 30 לפנה"ס, "אפודות" 30 לפנה"ס, "אודות" 1–3 בערך 23 לפנה"ס, "איגרות" 1 בערך 21 לפנה"ס, "כרמן סקולארה" 17 לפנה"ס, "איגרות" 2 בערך 11 לפנה"ס, "אודות" 4 בערך 11 לפנה"ס, "ארס פואטיקה" בערך 10–8 לפנה"ס. הקשר היסטורי: הורטיוס חיבר במשקלים מסורתיים השאולים מיוון העתיקה, תוך שימוש בהקסמטרים ב"סאטירות" וב"איגרות" שלו, ויאמבים ב"אפודות" שלו, שכולם היו קלים יחסית להתאמה לצורות לטיניות.
ה"אודות" שלו הציגו משקלים מורכבים יותר, כולל אלקאיות וסאפיות, שלעיתים היו התאמה קשה למבנה ולתחביר הלטיני. למרות המשקלים המסורתיים הללו, הוא הציג את עצמו כפרטיזן בפיתוח סגנון חדש ומתוחכם. הוא הושפע במיוחד מהאסתטיקה ההלניסטית של תמציתיות, אלגנטיות וליטוש, כפי שעוצבו ביצירתו של קאלימאכוס. ברגע שהורטיוס, מעורר על ידי גאונותו שלו ומעודד על ידי הדוגמה של וירגיליוס, ואריוס, ואולי כמה משוררים אחרים מאותו דור, החליט לזכות בתהילה כמשורר, בהיותו לוחם במזגו, הוא רצה להילחם נגד כל מיני דעות קדומות, רשלנות חובבנית, פילוסטיניזם, נטיות ריאקציוניות, בקיצור להילחם למען הסוג החדש והאצילי של שירה שהוא וחבריו ניסו להביא לידי ביטוי.
בתאוריה ספרותית מודרנית, נעשית לעיתים קרובות הבחנה בין חוויה אישית מיידית (Urerlebnis) לבין חוויה המתווכת על ידי וקטורים תרבותיים כגון ספרות, פילוסופיה ואמנויות חזותיות (Bildungserlebnis). להבחנה יש מעט רלוונטיות להורטיוס, עם זאת, מכיוון שחוויותיו האישיות והספרותיות מעורבות זו בזו. "סאטירות" 1.5, למשל, מספר בפירוט על טיול אמיתי שהורטיוס עשה עם וירגיליוס וכמה מחבריו הספרותיים האחרים, המקביל לסאטירה של לוסיליוס, קודמו. בניגוד לרוב הספרות בהשראה הלניסטית, עם זאת, שירתו לא חוברה עבור חוג קטן של מעריצים ומשוררים עמיתים, וגם אינה מסתמכת על רמזים מעורפלים עבור רבות מהשפעותיה. למרות היותה אליטיסטית בסטנדרטים הספרותיים שלה, היא נכתבה עבור קהל רחב, כצורה אמנותית ציבורית.
אמביוולנטיות מאפיינת גם את הפרסונה הספרותית שלו, שכן הצגתו את עצמו כחלק מקהילה קטנה של אנשים בעלי מודעות פילוסופית, המחפשים שלווה אמיתית תוך הימנעות מסגנונות כמו תאוות בצע, הייתה מותאמת היטב לתוכניותיו של אוגוסטוס לרפורמה במוסר הציבורי, שהושחת על ידי תאוות בצע – תחינתו האישית למתינות הייתה חלק מהמסר הגדול של הקיסר לאומה. הורטיוס עקב בדרך כלל אחר דוגמאות של משוררים שהתבססו כקלאסיקנים בז'אנרים שונים, כגון ארכילוכוס ב"אפודות", לוסיליוס ב"סאטירות" ואלקאיוס ב"אודות", מאוחר יותר הרחיב את היקפו למען הגיוון ומכיוון שהמודלים שלו לא היו מתאימים למציאות שעמדה בפניו.
ארכילוכוס ואלקאיוס היו יוונים אריסטוקרטים ששירתם מילאה תפקיד חברתי ודתי שהיה מובן מיד לקהלם, אך הפך למלאכותי או למוטיב ספרותי בלבד כאשר הועבר לרומא. עם זאת, המלאכותיות של ה"אודות" היא גם חלק בלתי נפרד מהצלחתן, שכן הן יכלו כעת להכיל מגוון רחב של השפעות רגשיות, והשילוב של אלמנטים יווניים ורומיים מוסיף תחושה של ניתוק ואוניברסליות. הורטיוס טען בגאווה להכניס ללטינית את הרוח והשירה היאמבית של ארכילוכוס, אך בניגוד לארכילוכוס ללא רדיפת איש ("איגרות" 1.19.23–25). זו לא הייתה התרברבות סרק. ה"אפודות" שלו עוצבו על פי שירי המשורר היווני, כ"שירת האשמה", אך הוא נמנע מלהתמקד בשעירים לעזאזל אמיתיים.
בעוד שארכילוכוס הציג את עצמו כיריב רציני ונמרץ של עושי עוול, הורטיוס כיוון להשפעות קומיות ואימץ את הפרסונה של מבקר חלש ובלתי יעיל של זמנו, כפי שסומל למשל בכניעתו למכשפה קנידיה באפודה האחרונה. הוא גם טען שהוא הראשון שהכניס ללטינית את השיטות הליריות של אלקאיוס ("איגרות" 1.19.32–33) והוא אכן היה המשורר הלטיני הראשון שעשה שימוש עקבי במשקלים ובנושאים אלקאיים: אהבה, פוליטיקה והסימפוזיון. הוא חיקה גם משוררים ליריים יווניים אחרים, תוך שימוש בטכניקת 'מוטו', כשהוא מתחיל כל אודה בהתייחסות כלשהי למקור יווני ואז סוטה ממנו. המשורר הסאטירי לוסיליוס היה בנו של סנאטור שיכול היה להעניש את עמיתיו ללא עונש. הורטיוס היה רק בנו של עבד משוחרר שהיה צריך ללכת בזהירות.
לוסיליוס היה פטריוט מחוספס וקול משמעותי במודעות העצמית הרומית, שחיבב את עצמו על בני ארצו בכנותו הבוטה ובפוליטיקה המפורשת שלו. יצירתו ביטאה חופש אמיתי או "ליברטאס" (libertas). סגנונו כלל 'ונדליזם מטרי' ורפיון מבני. הורטיוס אימץ במקום זאת סגנון סאטירי עקיף ואירוני, הלועג לדמויות מלאי ולמטרות אנונימיות. ה"ליברטאס" שלו היה החופש הפרטי של תפיסת עולם פילוסופית, לא פריבילגיה פוליטית או חברתית. ה"סאטירות" שלו קלות יחסית בשימוש שלהן במשקל ביחס למשקלים הליריים ההדוקים של ה"אודות", אך פורמליות ומבוקרות מאוד ביחס לשיריו של לוסיליוס, שאותו לעג הורטיוס על הסטנדרטים המרושלים שלו ("סאטירות" 1.10.56–61). ה"איגרות" עשויות להיחשב בין היצירות החדשניות ביותר של הורטיוס. לא היה דבר כזה בספרות היוונית או הרומית.
מדי פעם היו לשירים דמיון מסוים למכתבים, כולל שיר אלגי מסולון למימנרמוס וכמה שירים ליריים מפינדארוס להירון מסירקוזה. לוסיליוס חיבר סאטירה בצורה של מכתב, וכמה שירי איגרות חוברו על ידי קאטולוס ופרופרטיוס. אך איש לפני הורטיוס לא חיבר מעולם אוסף שלם של איגרות בחרוזים, שלא לדבר על מכתבים עם התמקדות בבעיות פילוסופיות. הסגנון המתוחכם והגמיש שפיתח ב"סאטירות" שלו הותאם לצרכים הרציניים יותר של ז'אנר חדש זה. עידון סגנון כזה לא היה יוצא דופן עבור הורטיוס. אומנותו כצורף מילים ניכרת אפילו בניסיונותיו המוקדמים ביותר בסוג זה או אחר של שירה, אך הטיפול שלו בכל ז'אנר נטה להשתפר עם הזמן ככל שהתאים אותו לצרכיו שלו.
כך למשל מוסכם בדרך כלל שהספר השני של ה"סאטירות" שלו, שבו טיפשות אנושית נחשפת באמצעות דיאלוג בין דמויות, עדיף על הראשון, שבו הוא מציג את האתיקה שלו במונולוגים. עם זאת, הספר הראשון כולל כמה משיריו הפופולריים ביותר. נושאים: הורטיוס פיתח מספר נושאים הקשורים זה בזה לאורך הקריירה השירית שלו, כולל פוליטיקה, אהבה, פילוסופיה ואתיקה, תפקידו החברתי שלו, כמו גם השירה עצמה. ה"אפודות" וה"סאטירות" שלו הן צורות של 'שירת האשמה' ולשתיהן יש זיקה טבעית למוסרנות ולדיאטריבות של הציניקנים. זה לובש לעיתים קרובות צורה של רמזים ליצירתו ולפילוסופיה של ביון מבוריסתנס, אך זהו משחק ספרותי לא פחות מאשר יישור קו פילוסופי. עד הזמן שחיבר את ה"איגרות" שלו, הוא היה מבקר של הציניזם יחד עם כל פילוסופיה לא מעשית ו"גבוהה" באופן כללי.
ה"סאטירות" כוללות גם אלמנט חזק של אפיקוראיות, עם רמזים תכופים למשורר האפיקוראי לוקרטיוס. כך למשל הסנטימנט האפיקוראי "קרפה דיים" (carpe diem) הוא ההשראה מאחורי משחקי המילים החוזרים של הורטיוס על שמו שלו (Horatius ~ hora) ב"סאטירות" 2.6. ה"סאטירות" כוללות גם כמה אלמנטים סטואיים, פריפטטיים ואפלטוניים (דיאלוגים). בקיצור, ה"סאטירות" מציגות מחרוזת של תוכניות פילוסופיות, המוגשות ללא סדר מסוים – סגנון טיעון טיפוסי לז'אנר. ה"אודות" מציגות מגוון רחב של נושאים. עם הזמן, הוא הופך בטוח יותר בקולו הפוליטי. למרות שלעיתים קרובות חושבים עליו כעל מאהב אינטלקטואלי מדי, הוא גאוני בייצוג התשוקה.
ה"אודות" שוזרות יחד גדילים פילוסופיים שונים, עם רמזים והצהרות דוקטרינה הקיימים בכשליש מה"אודות" ספרים 1–3, החל מהקל דעת (1.22, 3.28) ועד לנעלה (2.10, 3.2, 3.3). אפיקוראיות היא ההשפעה הדומיננטית, המאפיינת בערך פי שניים מהאודות הללו מאשר סטואיציזם. הורטיוס, כפי שצויר על ידי ג'אקומו די קיריקו. קבוצה של אודות משלבת את שתי ההשפעות הללו במערכות יחסים מתוחות, כגון "אודות" 1.7, המשבחת גבריות סטואית ומסירות לחובה ציבורית תוך דגילה גם בהנאות פרטיות בקרב חברים. בעודו מעדיף בדרך כלל את אורח החיים האפיקוראי, המשורר הלירי הוא אקלקטי כמו המשורר הסאטירי, וב"אודות" 2.10 הוא אף מציע את שביל הזהב של אריסטו כתרופה לצרותיה הפוליטיות של רומא. רבים משיריו של הורטיוס מכילים גם הרהורים רבים על ז'אנר, המסורת הלירית ותפקיד השירה.
ה"אודות" 4, שנחשבות כמי שחוברו לבקשת הקיסר, לוקחות את הנושאים של שלושת הספרים הראשונים של ה"אודות" לרמה חדשה. ספר זה מראה ביטחון שירי רב יותר לאחר הביצוע הפומבי של ה"כרמן סקולארה" שלו או "המנון המאה" בפסטיבל ציבורי שתוזמר על ידי אוגוסטוס. בו, הורטיוס פונה לקיסר אוגוסטוס ישירות בביטחון רב יותר ומכריז על כוחו להעניק אלמוות שירי לאלה שהוא משבח. זהו האוסף הפחות פילוסופי של שיריו, למעט האודה השתים-עשרה, המופנית לווירגיליוס המת כאילו היה חי. באותה אודה, המשורר האפי והמשורר הלירי מיושרים עם סטואיציזם ואפיקוראיות בהתאמה, במצב רוח של פאתוס מר-מתוק.
השיר הראשון של ה"איגרות" קובע את הטון הפילוסופי לשאר האוסף: "אז עכשיו אני מניח בצד גם שירים וגם את כל המשחקים האחרים האלה: מה נכון ומה הולם הוא דאגתי, זו שאלתי, זה כל ענייני." ויתורו השירי על השירה לטובת הפילוסופיה נועד להיות דו-משמעי. דו-משמעות היא סימן ההיכר של ה"איגרות". לא ברור אם אלה שאליהם פונה המשורר-פילוסוף הלועג לעצמו זוכים לכבוד או לביקורת. למרות שהוא מתגלה כאפיקוראי, זה מתוך הבנה שהעדפות פילוסופיות, כמו בחירות פוליטיות וחברתיות, הן עניין של טעם אישי. לפיכך הוא מתאר את העליות והמורדות של החיים הפילוסופיים בצורה מציאותית יותר מרוב הפילוסופים. קבלה: קבלת יצירתו של הורטיוס השתנתה מתקופה אחת לאחרת והשתנתה באופן ניכר אפילו במהלך חייו.
ה"אודות" 1–3 לא התקבלו היטב כאשר 'פורסמו' לראשונה ברומא, אך אוגוסטוס הזמין מאוחר יותר אודה טקסית למשחקי המאה בשנת 17 לפנה"ס וגם עודד את פרסום ה"אודות" 4, שלאחריהן הובטח המוניטין של הורטיוס כליריקן המוביל של רומא. ה"אודות" שלו הפכו לטובות ביותר מכל שיריו בעת העתיקה, ורכשו מעמד קלאסי שדיכא חיקוי: אף משורר אחר לא הפיק גוף דומה של שירים ליריים בארבע המאות שבאו לאחר מכן, אם כי ניתן לייחס זאת גם לסיבות חברתיות, במיוחד לטפילות שאליה שקעה איטליה. במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, כתיבת אודות הפכה לאופנתית מאוד באנגליה ומספר רב של משוררים שואפים חיקו את הורטיוס הן באנגלית והן בלטינית.
באיגרת בחרוזים לאוגוסטוס ("איגרות" 2.1), בשנת 12 לפנה"ס, טען הורטיוס שיש להעניק מעמד קלאסי למשוררים עכשוויים, כולל וירגיליוס וכנראה הוא עצמו. בשיר האחרון של ספרו השלישי של ה"אודות" הוא טען שיצר לעצמו אנדרטה עמידה יותר מארד "Exegi monumentum aere perennius", "כרמינה" 3.30.1. עבור חוקר מודרני אחד, עם זאת, איכויותיו האישיות של הורטיוס בולטות יותר מהאיכות המונומנטלית של הישגו: ...כשאנחנו שומעים את שמו אנחנו לא באמת חושבים על אנדרטה. אנחנו חושבים יותר על קול שמשתנה בטון ובתהודה אך תמיד ניתן לזיהוי, ושאנושיותו הלא-סנטימנטלית מעוררת תערובת מיוחדת מאוד של חיבה וכבוד.
קבלה בעת העתיקה ובימי הביניים
ובכל זאת עבור אנשים כמו וילפרד אוון, מצולקים מחוויות מלחמת העולם הראשונה, שירתו ייצגה ערכים מושמצים: חברי, לא היית מספר בהתלהבות כה רבה לילדים להוטים אחר תהילה נואשת, את השקר הישן: Dulce et decorum est Pro patria mori (מתוק וראוי למות למען המולדת). אותו מוטו, Dulce et decorum est pro patria mori, הותאם לאתוס של הקרבה בשיריהם של משוררים נוצרים מוקדמים כמו פרודנטיוס. הערות מקדימות אלו נוגעות במדגם קטן של התפתחויות בקבלת יצירתו של הורטיוס. התפתחויות נוספות מכוסות תקופה אחר תקופה בסעיפים הבאים. עת עתיקה: השפעתו של הורטיוס ניכרת ביצירתם של בני זמנו הקרובים, אובידיוס ופרופרטיוס. אובידיוס הלך בעקבותיו ביצירת סגנון ביטוי טבעי לחלוטין בחרוז הקסמטר, ופרופרטיוס חיקה אותו בחוצפה בספרו השלישי של האלגיות.
ה"איגרות" שלו סיפקו לשניהם מודל לאיגרות בחרוזים שלהם וזה גם עיצב את שירת הגלות של אובידיוס. להשפעתו היה היבט מעוות. כפי שהוזכר קודם, הברק של ה"אודות" שלו אולי דיכא חיקוי. לעומת זאת, הם אולי יצרו אופנה לשיריו של המשורר היווני הארכאי פינדארוס, בשל העובדה שהורטיוס הזניח את סגנון השירה הזה (ראו השפעה ומורשת של פינדארוס). הז'אנר היאמבי נראה כמעט שנעלם לאחר פרסום ה"אפודות" של הורטיוס. ה"איביס" של אובידיוס היה ניסיון נדיר בצורה זו אך הוא נכתב בהשראת קאלימאכוס בעיקר, וישנם כמה אלמנטים יאמביים אצל מרטיאליס אך ההשפעה העיקרית שם הייתה קאטולוס. תחייה של עניין פופולרי בסאטירות של לוסיליוס אולי נכתבה בהשראת הביקורת של הורטיוס על סגנונו הלא מלוטש.
הורטיוס ולוסיליוס נחשבו שניהם למודלים לחיקוי טובים על ידי פרסיוס, שביקר את הסאטירות שלו כחסרות הן את החריפות של לוסיליוס והן את המגע העדין של הורטיוס. הסאטירה הצורבת של יובנאליס הושפעה בעיקר מלוסיליוס אך הורטיוס עד אז היה קלאסיקה של בית ספר ויובנאליס יכול היה להתייחס אליו בכבוד ובדרך עקיפה כ"מנורת ונוסיה". סטטיוס העלה מחווה להורטיוס על ידי חיבור שיר אחד במשקל סאפי ואחד במשקל אלקאי – צורות השיר הקשורות ביותר ל"אודות", אותן כלל באוסף שיריו המזדמנים, "סילווה". חוקרים עתיקים כתבו פרשנויות על המשקלים הליריים של ה"אודות", כולל המשורר המלומד קאזיוס באסוס. בתהליך הנקרא דריבאטיו (derivatio), הוא גיוון משקלים מבוססים באמצעות הוספה או השמטה של הברות, טכניקה שהושאלה על ידי סנקה הצעיר בעת התאמת משקלים הורטיאניים לבמה.
שיריו של הורטיוס המשיכו להיות טקסטים בבתי ספר עד העת העתיקה המאוחרת. יצירות המיוחסות להלניוס אקרו ופומפיוס פורפיריו הן השרידים של גוף גדול בהרבה של מלגות הורטיאניות. פורפיריו סידר את השירים בסדר לא כרונולוגי, החל מה"אודות", בגלל הפופולריות הכללית שלהן והפנייה שלהן לחוקרים – ה"אודות" עמדו לשמור על מעמד מיוחס זה במסורת כתבי היד של ימי הביניים וכך גם במהדורות מודרניות. הורטיוס הועלה לעיתים קרובות על ידי משוררים של המאה הרביעית, כגון אוסוניוס וקלאודיאנוס. פרודנטיוס הציג את עצמו כהורטיוס נוצרי, תוך התאמת משקלים הורטיאניים לשירתו שלו ומתן טון נוצרי למוטיבים הורטיאניים. מצד שני, הירונימוס הקדוש, עיצב תגובה בלתי מתפשרת להורטיוס הפגאני, בציינו: "איזו הרמוניה יכולה להיות בין המשיח לשטן?
מה להורטיוס ולספר תהילים?" עד תחילת המאה השישית, הורטיוס ופרודנטיוס היו שניהם חלק ממורשת קלאסית שנאבקה לשרוד את אי-הסדר של התקופה. בואתיוס, הסופר המרכזי האחרון של הספרות הלטינית הקלאסית, עדיין יכול היה לשאוב השראה מהורטיוס, לעיתים בתיווך הטרגדיה הסנקיאנית. ניתן לטעון שהשפעתו של הורטיוס התרחבה מעבר לשירה כדי להאדיר נושאים וערכים מרכזיים של העידן הנוצרי המוקדם, כגון הסתפקות עצמית, שביעות רצון פנימית ואומץ. ימי הביניים והרנסאנס: טקסטים קלאסיים כמעט הפסיקו להיות מועתקים בתקופה שבין אמצע המאה השישית לתחייה הקרולינגית. יצירתו של הורטיוס שרדה כנראה בשניים או שלושה ספרים בלבד שיובאו לצפון אירופה מאיטליה. אלה הפכו לאבותיהם של שישה כתבי יד קיימים המתוארכים למאה התשיעית.
שניים מתוך ששת כתבי היד הללו הם ממוצא צרפתי, אחד הופק באלזס, והשלושה האחרים מראים השפעה אירית אך כנראה נכתבו במנזרים יבשתיים – לומברדיה למשל. עד המחצית האחרונה של המאה התשיעית, לא היה זה נדיר שאנשים יודעי קרוא וכתוב יחוו חוויה ישירה של שירת הורטיוס. השפעתו על הרנסאנס הקרולינגי ניתן למצוא בשיריו של הייריק מאוקסר ובכמה כתבי יד המסומנים ב"נוימות" (neumes), סימונים מסתוריים שאולי היו עזר לשינון ודיון במשקלים הליריים שלו. אודה 4.11 מנוימת עם המלודיה של המנון ליוחנן המטביל, "Ut queant laxis", המורכב בבתים סאפיים. המנון זה הפך מאוחר יותר לבסיס של מערכת הסולפז' דו, רה, מי... – קשר למוזיקה מערבית המתאים מאוד למשורר לירי כמו הורטיוס, אם כי שפת ההמנון היא בעיקר פרודנטיאנית.
ליונס טוען שהמלודיה המדוברת הייתה קשורה לאודה של הורטיוס הרבה לפני שגידו ד'ארצו התאים לה את "Ut queant laxis". עם זאת, המלודיה אינה סבירה להיות שורדת מהעת הקלאסית, אם כי אובידיוס מעיד על השימוש של הורטיוס בנבל בזמן ביצוע ה"אודות" שלו. החוקר הגרמני, לודוויג טראובה, כינה פעם את המאות העשירית והאחת-עשרה "עידן הורטיוס" (aetas Horatiana), והציב אותו בין ה"אטאס וירגיליאנה" (aetas Vergiliana) של המאות השמינית והתשיעית, לבין ה"אטאס אובידיאנה" (aetas Ovidiana) של המאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה, הבחנה שאמורה לשקף את ההשפעות הלטיניות הקלאסיות הדומיננטיות של אותן תקופות. הבחנה כזו היא סכמטית מדי שכן הורטיוס היה השפעה משמעותית גם במאה התשיעית. טראובה התמקד יותר מדי ב"סאטירות" של הורטיוס. כמעט כל יצירתו של הורטיוס זכתה לטובת התקופה של ימי הביניים.
למעשה, חוקרי ימי הביניים היו אשמים גם בסכמטיות יתר, וקישרו את הז'אנרים השונים של הורטיוס לגילאים השונים של האדם. חוקר מהמאה השתים-עשרה סיכם את התאוריה: "...הורטיוס כתב ארבעה סוגים שונים של שירים בגלל ארבעת הגילאים, ה"אודות" לנערים, ה"ארס פואטיקה" לצעירים, ה"סאטירות" לגברים בוגרים, ה"איגרות" לגברים זקנים ושלמים." אפילו חשבו שהורטיוס חיבר את יצירותיו בסדר שבו הונחו על ידי חוקרים עתיקים. למרות נאיביותה, הסכמטיות כללה הערכה ליצירותיו של הורטיוס כאוסף, כאשר ה"ארס פואטיקה", ה"סאטירות" וה"איגרות" נראו כזוכים לטובה כמו גם ה"אודות". ימי הביניים המאוחרים, עם זאת, העניקו משמעות מיוחדת ל"סאטירות" ול"איגרות", שנחשבו ליצירותיו הבוגרות של הורטיוס.
דנטה התייחס להורטיוס כ"אוראציו סאטירו" (Orazio satiro), והעניק לו מעמד מיוחס במעגל הראשון של הגיהינום, עם הומרוס, אובידיוס ולוקאנוס. הורטיוס בסטודיום שלו: הדפס גרמני מהמאה החמש-עשרה, המסכם את האודה האחרונה 4.15 (בשבח אוגוסטוס). הפופולריות של הורטיוס נחשפת במספר הרב של ציטוטים מכל יצירותיו שנמצאו כמעט בכל ז'אנר של ספרות ימי הביניים, וגם במספר המשוררים שחיקו אותו במשקל לטיני כמותי. המחקה הפורה ביותר של ה"אודות" שלו היה הנזיר הבווארי, מטלוס מטגרנזה, שהקדיש את עבודתו לקדוש הפטרון של מנזר טגרנזה, סנט קווירינוס, בסביבות שנת 1170. הוא חיקה את כל המשקלים הליריים של הורטיוס ואז עקב אחריהם עם חיקויים של משקלים אחרים ששימשו את פרודנטיוס ובואתיוס, מה שמעיד על כך שגיוון, כפי שעוצב לראשונה על ידי הורטיוס, נחשב להיבט בסיסי של הז'אנר הלירי.
תוכן שיריו, לעומת זאת, הוגבל לאדיקות פשוטה. בין המחקים המצליחים ביותר של ה"סאטירות" וה"איגרות" היה סופר גרמני אחר, שקרא לעצמו סקסטוס אמרקיוס, בסביבות שנת 1100, שחיבר ארבעה ספרים, השניים הראשונים מדגימים חטאים, הזוג השני בעיקר מעלות. פטרארקה הוא דמות מפתח בחיקוי הורטיוס במשקלים מוטעמים. איגרות החרוזים שלו בלטינית עוצבו על פי ה"איגרות" והוא כתב מכתב להורטיוס בצורה של אודה. עם זאת, הוא גם שאל מהורטיוס בעת חיבור הסונטות האיטלקיות שלו. חוקר מודרני אחד שיער שסופרים שחיקו את הורטיוס במקצבים מוטעמים, כולל לטינית מודגשת ושפות ורנקולריות, אולי ראו בעבודתם המשך טבעי לגיוון המטרי של הורטיוס.
השפעת הרנסאנס והנאורות
בצרפת, הורטיוס ופינדארוס היו המודלים השיריים לקבוצה של סופרים ורנקולריים שנקראו ה"פליאד" (Pléiade), כולל למשל פייר דה רונסאר וז'ואכים דו בלה. מונטן עשה שימוש מתמיד וממציא בציטוטים הורטיאניים. השפות הוורנקולריות היו דומיננטיות בספרד ובפורטוגל במאה השש-עשרה, שם השפעתו של הורטיוס בולטת ביצירותיהם של סופרים כגון גרסילאסו דה לה וגה, חואן בוסקאן, סה דה מירנדה, אנטוניו פריירה ופריי לואיס דה לאון, האחרון כתב אודות על הנושא ההורטיאני "ביאטוס אילה" (beatus ille) – מאושר האדם. המאה השש-עשרה במערב אירופה הייתה גם עידן של תרגומים, למעט בגרמניה, שם הורטיוס לא תורגם לשפה המקומית עד המאה השבע-עשרה. המתרגם האנגלי הראשון היה תומאס דראנט, שהציב תרגומים של ירמיהו והורטיוס זה לצד זה ב"מדיסינאבלה מוראל", 1566.
זו הייתה גם השנה שבה הסקוטי ג'ורג' ביוקנן ניסח מחדש את תהילים במסגרת הורטיאנית. בן ג'ונסון העלה את הורטיוס על הבמה בשנת 1601 ב"פואטאסטר", יחד עם סופרים לטיניים קלאסיים אחרים, ונתן לכולם את שיריהם שלהם לדבר בתרגום. חלקו של הורטיוס מעיד על הרוח העצמאית, הרצינות המוסרית והתובנה הביקורתית שקוראים רבים מחפשים בשיריו. עידן הנאורות: במהלך המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, או עידן הנאורות, התרבות הניאו-קלאסית הייתה רווחת. הספרות האנגלית באמצע אותה תקופה כונתה אוגוסטנית. לא תמיד קל להבחין בהשפעתו של הורטיוס במהלך אותן מאות – ערבוב ההשפעות מוצג למשל בשם העט של משורר אחד, הורטיוס יובנאליס. עם זאת, ניתן למצוא מדד להשפעתו במגוון האנשים שהתעניינו ביצירותיו, הן בקרב קוראים והן בקרב סופרים.
מהדורות חדשות של יצירותיו פורסמו כמעט מדי שנה. היו שלוש מהדורות חדשות בשנת 1612 – שתיים בליידן, אחת בפרנקפורט ושוב ב-1699 באוטרכט, ברצלונה, קיימברידג'. מהדורות זולות היו בשפע וגם מהדורות משובחות הופקו, כולל אחת שכל הטקסט שלה נחרט על ידי ג'ון פיין בלוח נחושת. המשורר ג'יימס תומסון החזיק חמש מהדורות של יצירתו של הורטיוס והרופא ג'יימס דאגלס החזיק חמש מאות ספרים עם כותרות הקשורות להורטיוס. הורטיוס זכה לשבחים לעיתים קרובות בכתבי עת כגון "הספקטטור", כסימן היכר לשיקול דעת טוב, מתינות וגבריות, מוקד למוסרנות. שיריו הציעו אוצר של מוטו, כגון "סימפלקס מונדיטיס" (אלגנטיות בפשטות), "ספלנדידה מנדאקס" (שקרן אצילי), "סאפרה אודה" (העז לדעת), "נונק אסט ביבנדום" (עכשיו הזמן לשתות), "קרפה דיים" (תפוס את היום), אולי היחיד שעדיין בשימוש נפוץ כיום.
אלה צוטטו אפילו ביצירות פרוזאיות כמו "מסה על גידול המפ" של אדמונד קווינסי (1765). הגיבור הבדיוני טום ג'ונס דקלם את שיריו ברגש. יצירותיו שימשו גם כדי להצדיק נושאים נפוצים, כגון ציות פטריוטי, כפי שמופיע בשורות האנגליות של ג'יימס פארי מאוסף אוניברסיטת אוקספורד בשנת 1736: איזו מוזה ידידותית תלמד את שירי לחקות את האש הרומית? בצדק להשמיע שבח של קיסר דורש נבל הורטיאני נועז. שירים בסגנון הורטיאני היו אופייניים יותר ויותר לאוספי השירים של אוקספורד וקיימברידג' לתקופה זו, רובם בלטינית אך כמה כמו ה...