חיים מוקדמים ורקע
אם לא אוכל להניע את שמי המרומים, אעורר את השאול. פובליוס ורגיליוס מארו (Publius Vergilius Maro), המכונה בדרך כלל ורגיליוס (Virgil) או ורגיל, היה משורר רומי עתיק מהתקופה האוגוסטנית. הוא כתב שלוש מהפואמות המפורסמות ביותר בספרות הלטינית: ה"אקְלוֹגוֹת" (Eclogues) או ה"בּוּקוֹלִיקוֹת", ה"גאורגיקה" (Georgics) והאפוס "אינאיס" (Aeneid). מספר פואמות קטנות, המקובצות ב"נספח ורגיליאנה" (Appendix Vergiliana), מיוחסות לו לעיתים גם הן. ורגיליוס מדורג באופן מסורתי כאחד מגדולי המשוררים של רומא. ה"אינאיס" שלו נחשבת לאפוס הלאומי של רומא העתיקה מאז זמן חיבורה. בדומה ל"איליאדה" ו"אודיסיאה" של הומרוס, ה"אינאיס" עוקבת אחר הפליט הטרויאני איניאס בעודו נאבק להגשים את גורלו ולהגיע לאיטליה, המקום שבו צאצאיו רומולוס ורמוס היו עתידים לייסד את העיר רומא.
ליצירתו של ורגיליוס הייתה השפעה רחבה ועמוקה על הספרות המערבית, בולטת מכולן ב"קומדיה האלוהית" של דנטה, שבה מופיע ורגיליוס כמדריכו של המחבר דרך הגיהינום וכור המצרף. חיים ויצירות לידה ומסורת ביוגרפית נהוג לחשוב שהמסורת הביוגרפית של ורגיליוס מסתמכת על ביוגרפיה אבודה מאת ואריוס, עורכו של ורגיליוס, אשר שולבה בביוגרפיה מאת סווטוניוס ובפירושים של סרוויוס ודונאטוס, שני פרשני השירה הגדולים של ורגיליוס. אף על פי שאין ספק שהפירושים מתעדים מידע עובדתי רב על ורגיליוס, ניתן להראות שחלק מהראיות שלהם מסתמכות על הסקות מתוך שירתו ועל אלגוריזציה; לפיכך, המסורת הביוגרפית של ורגיליוס נותרה בעייתית. המסורת גורסת שורגיליוס נולד בכפר אנדס, ליד מנטובה שבגאליה קיסאלפינה בצפון איטליה, אזור שצורף לאיטליה גופא במהלך חייו.
ניתוח שמו הוביל כמה להאמין שהוא צאצא של מתיישבים רומיים מוקדמים. השערות מודרניות, עם זאת, אינן נתמכות בסופו של דבר בראיות נרטיביות מכתביו שלו או מהביוגרפים המאוחרים שלו. מקרוביוס אומר שאביו של ורגיליוס היה מרקע צנוע, אם כי חוקרים מאמינים בדרך כלל שורגיליוס הגיע ממשפחת בעלי קרקעות ממעמד הפרשים שהייתה יכולה להרשות לעצמה לתת לו השכלה. הוא למד בבתי ספר בקרמונה, מדיולנום, רומא ונאפולי. לאחר ששקל בקצרה קריירה ברטוריקה ובמשפטים, הפנה ורגיליוס הצעיר את כישרונותיו לשירה. על פי רוברט סימור קונוויי, המקור העתיק היחיד המדווח על המרחק המדויק בין אנדס למנטובה הוא קטע ששרד מיצירותיו של מרקוס ואלריוס פרובוס. פרובוס פעל בתקופת שלטונו של נירון (54–68 לספירה). פרובוס מדווח שאנדס מוקמה 30 מיל רומאי ממנטובה.
קונוויי תרגם זאת למרחק של כ-45 קילומטרים או 28 מיל. דף מתחילת ה"אקְלוֹגוֹת" בכתב היד "ורגיליוס רומאנוס" מהמאה ה-5. מעט מאוד ידוע על משפחתו של ורגיליוס. אביו השתייך לפי הדיווחים ל-gens Vergilia, ואמו השתייכה ל-gens Magia. לדברי קונוויי, ה-gens Vergilia מתועדת בדלות בכתובות מכל צפון איטליה, המקום שבו נמצאת מנטובה. מבין אלפי כתובות עתיקות ששרדו מהאזור הזה, יש רק 8 או 9 אזכורים של אנשים שנקראו "Vergilius" (זכר) או "Vergilia" (נקבה). מתוך אזכורים אלו, שלושה מופיעים בכתובות מוורונה, ואחד בכתובת מקלביזאנו. קונוויי העלה תיאוריה שהכתובת מקלביזאנו קשורה לקרובת משפחה של ורגיליוס. קלביזאנו ממוקמת 30 מיל רומאי ממנטובה, וזה היה מתאים לתיאור של פרובוס את אנדס.
הכתובת, במקרה זה, היא מנחה וטיבית (נדר) ל-Matronae (קבוצת אלויות) מאת אישה בשם ורגיליה, המבקשת מהאלות לחלץ מסכנה אישה אחרת, בשם מוניטיה. קונוויי מציין שהמנחה שייכת לסוג נפוץ עבור תקופה זו, שבו נשים הגישו בקשות לאלים לשמר את חייהן של נשים אהובות שהיו בהיריון ועמדו ללדת. ברוב המקרים, האישה שהגישה את הבקשה הייתה אמה של אישה שהייתה בהיריון או בסכנה אחרת. אף על פי שיש כתובת נוספת מקלביזאנו, שבה אישה מבקשת מהאלים לשמר את חיי אחותה. מוניטיה, האישה שורגיליה ביקשה להגן עליה, הייתה ככל הנראה קרובת משפחה קרובה של ורגיליה, אולי בתה. השם "Munatia" מציין שאישה זו הייתה חברה ב-gens Munatia, ומעלה סבירות שורגיליה נישאה למשפחה זו.
מחקרים אחרים טוענים שיש לחפש את המיקום המודרני של אנדס העתיקה באזור קסטל גופרדו. יצירות מוקדמות לדברי הפרשנים, ורגיליוס קיבל את השכלתו הראשונה כשהיה בן חמש, ולאחר מכן הלך לקרמונה, מילאנו, ולבסוף לרומא כדי ללמוד רטוריקה, רפואה ואסטרונומיה, שאותן נטש זמן קצר לאחר מכן לטובת פילוסופיה. מההתייחסויות המעריצות של ורגיליוס לכותבים הניאוטריים פוליו וקינה, ניתן להסיק שהוא היה, למשך תקופה, בקשר עם החוג הניאוטרי של קאטולוס. לפי סרוויוס, חבריו ללימודים החשיבו את ורגיליוס כביישן ומופנם ביותר, והוא זכה לכינוי "Parthenias" או "עלמה" בגלל ריחוקו החברתי. נראה שורגיליוס גם סבל מבריאות לקויה לאורך כל חייו ובמובנים מסוימים חי חיים של אדם חולני. לפי ה"קאטלפטון", הוא החל לכתוב שירה בזמן שהיה בבית הספר האפיקוראי של סירו בנאפולי.
אקְלוֹגוֹת
קבוצת יצירות קטנות המיוחסות לורגיליוס הצעיר על ידי הפרשנים שרדו מקובצות תחת הכותרת "נספח ורגיליאנה", אך הן נחשבות ברובן למזויפות בעיני חוקרים. אחת מהן, ה"קאטלפטון", מורכבת מארבע עשרה פואמות קצרות, שחלקן עשויות להיות של ורגיליוס, ואחרת, פואמה נרטיבית קצרה בשם ה"קולקס" ("היתוש"), יוחסה לורגיליוס כבר במאה ה-1 לספירה. ה"אקְלוֹגוֹת" המסורת הביוגרפית טוענת שורגיליוס החל את ה"אקְלוֹגוֹת" או ה"בּוּקוֹלִיקוֹת" הכתובות בהקסמטר בשנת 42 לפנה"ס, ונהוג לחשוב שהקובץ פורסם בסביבות 39–38 לפנה"ס, אם כי הדבר שנוי במחלוקת. ה"אקְלוֹגוֹת" (מהמילה היוונית ל"בחירות") הן קבוצה של עשר פואמות המבוססות בערך על שירת ההקסמטר הבוקולי ("שירת רועים") של המשורר ההלניסטי תאוקריטוס.
לאחר הבסת הצבא שהובל על ידי רוצחי יוליוס קיסר בקרב פיליפי (42 לפנה"ס), ניסה אוקטביאנוס לשלם לחייליו המשוחררים באדמות שהופקעו מעיירות בצפון איטליה, אשר - על פי המסורת - כללו אחוזה ליד מנטובה שהייתה שייכת לורגיליוס. אובדן החווה המשפחתית של ורגיליוס והניסיון להשיב את רכושו באמצעות עתירות פואטיות נתפסו באופן מסורתי כמניעיו בחיבור ה"אקְלוֹגוֹת". כיום נחשב הדבר להסקה בלתי מבוססת מתוך פרשנויות של ה"אקְלוֹגוֹת". ב"אקְלוֹגות" 1 ו-9, ורגיליוס אכן ממחיז את הרגשות המנוגדים שנגרמו על ידי אכזריות הפקעת האדמות דרך ניב פסטורלי, אך אינו מציע ראיות בלתי ניתנות להפרכה לאירוע הביוגרפי כביכול.
בעוד שחלק מהקוראים זיהו את המשורר עצמו עם דמויות שונות ותהפוכותיהן, בין אם זו הכרת תודה של איכר זקן לאל חדש (אקלו' 1), אהבה מתוסכלת של זמר כפרי לנער מרוחק (חיית המחמד של אדונו, אקלו' 2), או טענתו של זמר אמן שחיבר כמה אקלוגות (אקלו' 5), חוקרים מודרניים דוחים במידה רבה ניסיונות כאלה לחלץ פרטים ביוגרפיים מיצירות בדיוניות, ומעדיפים לפרש את הדמויות והנושאים של מחבר כהמחשות של החיים והמחשבה בני זמנו. עשר ה"אקְלוֹגוֹת" מציגות נושאים פסטורליים מסורתיים בפרספקטיבה רעננה. "אקְלוֹגוֹת" 1 ו-9 עוסקות בהחרמות האדמות והשפעתן על הכפר האיטלקי. 2 ו-3 הן פסטורליות וארוטיות, ודנות הן באהבה הומוסקסואלית (אקלו' 2) והן במשיכה כלפי אנשים מכל מגדר (אקלו' 3).
"אקלוֹגה" 4, המופנית לאסיניוס פוליו, המכונה "האקְלוֹגה המשיחית", משתמשת בדימויים של תור הזהב בקשר ללידת ילד (מי היה הילד המיועד היה נושא לוויכוח). 5 ו-8 מתארות את המיתוס של דפניס בתחרות שירה, 6, את השיר הקוסמי והמיתולוגי של סילנוס; 7, תחרות פואטית סוערת, ו-10 את ייסוריו של משורר האלגיה העכשווי קורנליוס גאלוס. ורגיליוס זוכה ב"אקְלוֹגוֹת" בביסוס ארקדיה כאידיאל פואטי שעדיין מהדהד בספרות המערבית ובאמנות החזותית, ובסלילת הדרך לפיתוח הפסטורליה הלטינית על ידי קלפורניוס סיקולוס, נמסיאנוס וכותבים מאוחרים יותר.
גאורגיקה
ה"גאורגיקה" זמן מה לאחר פרסום ה"אקְלוֹגוֹת", כנראה לפני 37 לפנה"ס, הפך ורגיליוס לחלק מחוגו של מאיקנס, סוכנו המוכשר של אוקטביאנוס שביקש לנטרל את האהדה לאנטוניוס בקרב המשפחות המובילות על ידי גיוס דמויות ספרותיות רומיות לצדו של אוקטביאנוס. ורגיליוס הכיר רבות מהדמויות הספרותיות המובילות של התקופה, כולל הורטיוס, שבשירתו הוא מוזכר לעיתים קרובות, וואריוס רופוס, שסייע מאוחר יותר לסיים את ה"אינאיס". איור מסוף המאה ה-17 של קטע מה"גאורגיקה" מאת יז'י סיימיגינובסקי-אלויטר. על פי התעקשותו של מאיקנס לפי המסורת, בילה ורגיליוס את השנים הבאות, אולי 37–29 לפנה"ס, על הפואמה הדידקטית הארוכה בהקסמטר הנקראת "גאורגיקה" (מיוונית, "על עבודת האדמה"), אותה הקדיש למאיקנס. הנושא המוצהר של ה"גאורגיקה" הוא הדרכה בשיטות ניהול חווה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בטיפול בנושא זה, ורגיליוס הולך בעקבות המסורת הדידקטית ("איך ל...") של המשורר היווני הסיודוס ב"עבודות וימים" וכמה מיצירות המשוררים ההלניסטיים המאוחרים יותר. ארבעת ספרי ה"גאורגיקה" מתמקדים בהתאמה בגידול יבולים ועצים (1 ו-2), משק חי וסוסים (3), ודבוראות ותכונות הדבורים (4). קטעים ידועים כוללים את ה-Laus Italiae האהוב מספר 2, תיאור הפרולוג של המקדש בספר 3, ותיאור המגפה בסוף ספר 3. ספר 4 מסתיים בנרטיב מיתולוגי ארוך, בצורת אפיליון המתאר בצורה חיה את גילוי הדבוראות על ידי אריסטאוס ואת סיפור מסעו של אורפיאוס לעולם התחתון.
חוקרים עתיקים, כגון סרוויוס, שיערו שהאפיזודה של אריסטאוס החליפה, לבקשת הקיסר, קטע ארוך בשבח חברו של ורגיליוס, המשורר גאלוס, שנפל בבושה בתקופת אוגוסטוס, והתאבד בשנת 26 לפנה"ס. הטון של ה"גאורגיקה" מתנודד בין אופטימיות לפסימיות, ומעורר ויכוח ביקורתי על כוונות המשורר, אך היצירה מניחה את היסודות לשירה דידקטית מאוחרת יותר. נאמר שורגיליוס ומאיקנס הקריאו בתורות את ה"גאורגיקה" לאוקטביאנוס עם שובו מהבסת אנטוניוס וקליאופטרה בקרב אקטיום ב-31 לפנה"ס. ה"אינאיס" ה"אינאיס" נחשבת ברחבי העולם ליצירתו הטובה ביותר של ורגיליוס ולאחת הפואמות החשובות בהיסטוריה של הספרות המערבית. ט. ס. אליוט התייחס אליה כאל "הקלאסיקה של כל אירופה".
אינאיס
ורגיליוס עבד על ה"אינאיס" במהלך אחת-עשרה השנים האחרונות לחייו (29–19 לפנה"ס), לפי פרופרטיוס בהזמנת אוגוסטוס. הפואמה האפית מורכבת מ-12 ספרים בחרוזים דקטיליים המתארים את מסעו של איניאס, לוחם שנמלט מנפילת טרויה, לאיטליה, את מאבקו בנסיך האיטלקי טורנוס, ואת ייסוד עיר שממנה תצמח רומא. ששת הספרים הראשונים של ה"אינאיס" מתארים את מסעו של איניאס מטרויה לרומא. ורגיליוס השתמש בכמה מודלים בחיבור האפוס שלו; הומרוס, המחבר הבולט של האפוס הקלאסי, נוכח בכל מקום, אך ורגיליוס עושה גם שימוש מיוחד במשורר הלטיני אניוס ובמשורר ההלניסטי אפולוניוס מרודוס בין שאר הכותבים השונים שהוא מרמז עליהם.
אף על פי שה"אינאיס" מציבה את עצמה היטב בסוגה האפית, היא מבקשת לעיתים קרובות להרחיב את הסוגה על ידי הכללת אלמנטים מסוגות אחרות כגון טרגדיה ושירה אטיולוגית. פרשנים עתיקים ציינו שורגיליוס נראה כמי שמחלק את ה"אינאיס" לשני חלקים המבוססים על שירת הומרוס; ששת הספרים הראשונים נתפסו ככאלה המשתמשים ב"אודיסיאה" כמודל, בעוד ששת האחרונים היו קשורים ל"איליאדה". טרה-קוטה מהמאה ה-1 המבטאת את ה-pietas של איניאס, הנושא את אביו הזקן ומוביל את בנו הצעיר. ספר 1 בראש החלק האודיסאי נפתח בסערה שיונו, אויבתו של איניאס לאורך כל הפואמה, מעוררת נגד הצי. הסערה דוחפת את הגיבור לחופי קרתגו, שבאופן היסטורי הייתה האויבת הקטלנית ביותר של רומא. המלכה, דידו, מקבלת את פני אב הקדמון של הרומאים, ותחת השפעת האלים מתאהבת בו עמוקות.
במשתה בספר 2, איניאס מספר את סיפור נפילת טרויה, מות אשתו, ובריחתו, לקרתגיים המוקסמים, בעוד שבספר 3 הוא מגולל בפניהם את נדודיו על פני הים התיכון בחיפוש אחר בית חדש מתאים. יופיטר בספר 4 מזכיר לאיניאס המשתהה את חובתו לייסד עיר חדשה, והוא חומק מקרתגו, ומשאיר את דידו להתאבד, מקללת את איניאס ומזמנת נקמה בציפייה סמלית למלחמות העזות בין קרתגו לרומא. בספר 5 נחגגים משחקי לוויות עבור אביו של איניאס, אנכיסס, שמת שנה קודם לכן. בהגיעו לקומאי, שבאיטליה בספר 6, איניאס מתייעץ עם הסיבילה מקומאי, המוליכה אותו דרך העולם התחתון שבו פוגש איניאס את אנכיסס המת החושף בפני בנו את גורלה של רומא.
ספר 7, הפותח את המחצית האיליאדית, נפתח בפנייה למוזה ומספר על הגעתו של איניאס לאיטליה ואירוסיו ללביניה, בת המלך לטינוס. לביניה כבר הובטחה לטורנוס, מלך הרותולים, המוסת למלחמה על ידי האריניה אלקטו, ואמאטה, אמה של לביניה. בספר 8, איניאס כורת ברית עם המלך אוואנדר, הכובש את האתר העתידי של רומא, ומקבל שריון חדש ומגן המתאר את ההיסטוריה הרומית. ספר 9 מתעד התקפה של ניסוס ואוריאלוס על הרותולים, ספר 10, את מותו של פאלאס בנו הצעיר של אוואנדר, ו-11 את מותה של הנסיכה הלוחמת הוולסקית קמילה ואת ההחלטה ליישב את המלחמה בדו-קרב בין איניאס לטורנוס. ה"אינאיס" מסתיימת בספר 12 בכיבוש העיר של לטינוס, מותה של אמאטה, ותבוסתו והריגתו של טורנוס על ידי איניאס, שתחינותיו לרחמים נדחות.
הספר האחרון מסתיים בדימוי של נשמתו של טורנוס המתאבלת בעודה נמלטת לעולם התחתון. קבלת ה"אינאיס" מבקרי ה"אינאיס" מתמקדים במגוון סוגיות. הטון של הפואמה כולה הוא נושא לוויכוח מסוים; חלקם רואים בפואמה פסימית בסופו של דבר וחתרנית פוליטית למשטר האוגוסטני, בעוד שאחרים רואים בה חגיגה של השושלת הקיסרית החדשה. ורגיליוס עושה שימוש בסמליות של המשטר האוגוסטני, וחלק מהחוקרים רואים קשרים חזקים בין אוגוסטוס לאיניאס, האחד כמייסד והאחר כמייסד-מחדש של רומא. טלאולוגיה חזקה, או דחף לקראת שיא, זוהתה בפואמה.
ה"אינאיס" מלאה בנבואות על עתידה של רומא, מעשי אוגוסטוס, אבותיו, ורומאים מפורסמים, והמלחמות הפוניות; המגן של איניאס אף מתאר את ניצחונו של אוגוסטוס באקטיום נגד מרקוס אנטוניוס וקליאופטרה השביעית ב-31 לפנה"ס. מוקד מחקר נוסף הוא דמותו של איניאס. כגיבור הפואמה, נראה שאיניאס מתנודד ללא הרף בין רגשותיו לבין מחויבותו לחובתו הנבואית לייסד את רומא; מבקרים מציינים את התמוטטות השליטה הרגשית של איניאס בחלקים האחרונים של הפואמה שבהם ה"חסיד" וה"צדיק" איניאס טובח ללא רחם בטורנוס. ורגיליוס מקריא את ה"אינאיס" לאוגוסטוס, אוקטביה וליוויה מאת ז'אן-בטיסט ויקאר, מכון האמנות של שיקגו. נראה שה"אינאיס" זכתה להצלחה גדולה. נאמר שורגיליוס הקריא את ספרים 2, 4 ו-6 לאוגוסטוס; וספר 6 ככל הנראה גרם לאחותו של אוגוסטוס, אוקטביה, להתעלף.
מוות ומורשת
אף על פי שאמיתות טענה זו נתונה לספקנות מחקרית, היא שימשה בסיס לאמנות מאוחרת יותר, כגון "ורגיליוס מקריא את ה"אינאיס"" של ז'אן-בטיסט ויקאר. למרבה הצער, כמה שורות בפואמה נותרו לא גמורות, והיצירה כולה לא הייתה ערוכה, בעת מותו של ורגיליוס ב-19 לפנה"ס. מותו של ורגיליוס ועריכת ה"אינאיס" על פי המסורת, ורגיליוס נסע ליוון בסביבות 19 לפנה"ס כדי לתקן את ה"אינאיס". לאחר שפגש את אוגוסטוס באתונה והחליט לחזור הביתה, לקה ורגיליוס בקדחת בעת שביקר בעיירה ליד מגארה. לאחר שחצה לאיטליה באונייה, מוחלש ממחלה, מת ורגיליוס בנמל ברונדיסיום ב-21 בספטמבר 19 לפנה"ס. אוגוסטוס הורה למבצעי צוואתו הספרותיים של ורגיליוס, לוקיוס ואריוס רופוס ופלוטיוס טוקה, להתעלם מרצונו של ורגיליוס עצמו שהפואמה תישרף, ובמקום זאת הורה לפרסם אותה עם כמה שפחות שינויים עריכתיים.
כתוצאה מכך, טקסט ה"אינאיס" הקיים עשוי להכיל פגמים שורגיליוס תכנן לתקן לפני הפרסום. עם זאת, הפגמים היחידים הברורים הם כמה שורות שירה שאינן גמורות מבחינה מטרית, כלומר אינן שורה מלאה של הקסמטר דקטילי. כמה חוקרים טענו שורגיליוס השאיר בכוונה שורות לא גמורות מטרית אלו להשפעה דרמטית. פגמים אחרים לכאורה נתונים לוויכוח מחקרי. השקפות מאוחרות וקבלת היצירה בעת העתיקה יצירותיו של ורגיליוס חוללו מהפכה בשירה הלטינית כמעט מרגע פרסומן. ה"אקְלוֹגוֹת", ה"גאורגיקה", ומעל לכל ה"אינאיס" הפכו לטקסטים סטנדרטיים בתוכניות הלימודים בבתי הספר שכל הרומאים המשכילים הכירו. משוררים שבאו בעקבות ורגיליוס מתייחסים לעיתים קרובות באופן אינטרטקסטואלי ליצירותיו כדי לייצר משמעות בשירתם שלהם.
המשורר האוגוסטני אובידיוס עושה פארודיה על שורות הפתיחה של ה"אינאיס" ב"אמורס" 1.1.1-2, וסיכומו לסיפור איניאס בספר 14 של ה"מטמורפוזות", ה"מיני-אינאיס" כביכול, נתפס כדוגמה חשובה במיוחד לתגובה פוסט-ורגיליאנית לסוגה האפית. האפוס של לוקאנוס, ה"בלום סיווילה", נחשב כאפוס אנטי-ורגיליאני, שנפטר מהמנגנון האלוהי, מטפל באירועים היסטוריים, ומתרחק באופן דרסטי מהפרקטיקה האפית הוורגיליאנית. המשורר הפלאבי סטטיוס באפוס בן 12 הספרים שלו "תביאידה" עוסק באופן הדוק בשירתו של ורגיליוס; באפילוג שלו הוא מייעץ לפואמה שלו לא "להתחרות ב"אינאיס" האלוהית, אלא ללכת מרחוק ותמיד להעריץ את עקבותיה". אצל סיליוס איטליקוס, מוצא ורגיליוס את אחד ממעריציו הנלהבים ביותר. כמעט בכל שורה של האפוס שלו "פוניקה", סיליוס מצטט את ורגיליוס.
ואכן, סיליוס ידוע כמי שקנה את קברו של ורגיליוס וסגד למשורר. בחלקו כתוצאה מ"אקלוֹגת" הרביעית ה"משיחית" כביכול - שפורשה מאוחר יותר כמי שניבאה את לידת ישו - יוחסו לורגיליוס בעת העתיקה המאוחרת יכולות קסומות של חוזה; ה"סורטס ורגיליאנה" (Sortes Vergilianae), התהליך של שימוש בשירתו של ורגיליוס ככלי לניבוי עתידות, נמצא בתקופת אדריאנוס, ונמשך אל ימי הביניים. בדומה לכך, מקרוביוס ב"סטורנליה" מייחס ליצירתו של ורגיליוס כגלגום של הידע והניסיון האנושי, המשקף את התפיסה היוונית של הומרוס. ורגיליוס מצא גם פרשנים בעת העתיקה. סרוויוס, פרשן מהמאה ה-4 לספירה, ביסס את עבודתו על הפירוש של דונאטוס.
הפירוש של סרוויוס מספק לנו מידע רב על חייו, מקורותיו והתייחסויותיו של ורגיליוס; עם זאת, חוקרים מודרניים רבים מוצאים את האיכות המשתנה של עבודתו ואת הפרשנויות הפשטניות לעיתים קרובות כמתסכלות. העת העתיקה המאוחרת, ימי הביניים ואילך גם כאשר האימפריה הרומית המערבית קרסה, אנשים יודעי קרוא וכתוב הכירו בכך שורגיליוס היה משורר אמן – אוגוסטינוס הקדוש, למשל, התוודה על כך שבכה כשקרא על מותה של דידו. גרגוריוס מטור קרא את ורגיליוס, שאותו הוא מצטט במספר מקומות, יחד עם כמה משוררים לטיניים אחרים, אם כי הוא מזהיר ש"אל לנו לספר את המשלים השקריים שלהם, פן ניפול תחת גזר דין של מוות נצחי". ברנסאננס של המאה ה-12, אלכסנדר נקאם הציב את ה"אינאיס" ה"אלוהית" בתוכנית הלימודים הסטנדרטית שלו באמנויות, ודידו הפכה לגיבורה הרומנטית של התקופה.
נזירים כמו מאיולוס מקלוני עשויים היו לדחות את מה שכינו "הרהיטות המפוארת של ורגיליוס", אך הם לא יכלו להכחיש את כוח המשיכה שלו. דנטה הפך את ורגיליוס למדריכו בגיהינום ובחלק הגדול של כור המצרף ב"קומדיה האלוהית". דנטה גם מזכיר את ורגיליוס ב"De vulgari eloquentia", יחד עם אובידיוס, לוקאנוס וסטטיוס, כאחד מארבעת ה-regulati poetae (ii, vi, 7). דיוקן של ורגיליוס מהמאה ה-5 מתוך ה"ורגיליוס רומאנוס". הרנסאנס ראה מספר מחברים בהשראת ורגיליוס לכתוב אפוס בעקבותיו: אדמונד ספנסר כינה את עצמו ורגיליוס האנגלי; "גן העדן האבוד" חובר במתכונת ה"אינאיס"; ואמנים מאוחרים יותר שהושפעו מורגיליוס כוללים את ברליוז והרמן ברוך. כתבי היד המפורסמים ביותר של יצירות ורגיליוס ששרדו כוללים את "ורגיליוס אוגוסטאוס", ה"ורגיליוס ואטיקאנוס" וה"ורגיליוס רומאנוס".
אגדות ימי הביניים
אגדות האגדה על "ורגיליוס בסל" עלתה בימי הביניים, ולעיתים קרובות רואים אותה באמנות ומוזכרת בספרות כחלק מהטופוס הספרותי של "כוחן של נשים", המדגים את הכוח המשבש של משיכה נשית על גברים. בסיפור זה ורגיליוס התאהב באישה יפה, המתוארת לעיתים כבת הקיסר או פילגשו ונקראת לוקרציה. היא שיחקה בו והסכימה למפגש בביתה, שאליו היה אמור להתגנב בלילה על ידי טיפוס לתוך סל גדול שהורד מחלון. כשעשה זאת הוא הורם רק עד מחצית הדרך במעלה הקיר ואז נשאר לכוד שם עד היום הבא, חשוף ללעג ציבורי. הסיפור הקביל לזה של פיליס הרוכבת על אריסטו. בין אמנים אחרים שתיארו את הסצנה, לוקאס ואן ליידן יצר חיתוך עץ ומאוחר יותר תחריט.
בימי הביניים, המוניטין של ורגיליוס היה כזה שהוא עורר אגדות שקישרו אותו לקסם ולנבואה. לפחות מהמאה ה-3, הוגים נוצרים פירשו את "אקלוֹגות" 4, המתארת את לידת ילד המבשר על תור הזהב, כנבואה על לידת ישו. כתוצאה מכך, ורגיליוס נתפס ברמה דומה לנביאים העבריים מהתנ"ך כמי שבישר על הנצרות. באופן קשור, "האנציקלופדיה היהודית" טוענת שאגדות ימי הביניים על הגולם עשויות היו לקבל השראה מאגדות ורגיליאניות על כוחו האפוקריפי של המשורר להפיח חיים בחפצים דוממים. ורגיליוס בסלו, לוקאס ואן ליידן, 1525. אולי כבר מהמאה השנייה לספירה, יצירותיו של ורגיליוס נתפסו כבעלות תכונות מאגיות ושמשו לניבוי עתידות.
במה שנודע כ"סורטס ורגיליאנה" ("גורלות ורגיליאניים"), קטעים היו נבחרים באקראי ומפורשים כדי לענות על שאלות. במאה ה-12, החל בסביבות נאפולי אך בסופו של דבר התפשט באופן נרחב ברחבי אירופה, התפתחה מסורת שבה ורגיליוס נחשב לקוסם גדול. אגדות על ורגיליוס וכוחותיו הקסומים נותרו פופולריות במשך למעלה ממאתיים שנה, וניתן לטעון שהפכו לבולטות לא פחות מיצירותיו עצמן. מורשתו של ורגיליוס בוויילס של ימי הביניים הייתה כזו שהגרסה הוולשית לשמו, Fferyllt או Pheryllt, הפכה למונח גנרי לעוסק בקסמים, ושרדה במילה הוולשית המודרנית לרוקח, fferyllydd.
קבר ושם
קברו של ורגיליוס המבנה הידוע כ"קברו של ורגיליוס" נמצא בכניסה למנהרה רומית עתיקה, הידועה גם כ-"grotta vecchia" בפיאדיגרוטה, רובע במרחק 3 קילומטרים (1.9 מייל) ממרכז נאפולי, ליד נמל מרגלינה, על הדרך הפונה צפונה לאורך החוף לעבר פוצואולי. בעוד שורגיליוס כבר היה אובייקט של הערצה ספרותית וסגידה לפני מותו, בימי הביניים שמו נקשר לכוחות מופלאים, ולמשך זוג מאות שנים קברו היה יעד לעליות לרגל ולהערצה. איות השם עד המאה הרביעית או החמישית לספירה, האיות המקורי Vergilius הושחת ל-Virgilius, ואז האיות האחרון התפשט לשפות אירופיות מודרניות. השגיאה נמשכה אף על פי ש, כבר במאה ה-15, החוקר הקלאסי פוליציאנו הראה ש-Vergilius הוא האיות המקורי.
כיום, האנגליזציות Vergil ו-Virgil מקובלות שתיהן. קיימת השערה כלשהי שהאיות Virgilius עשוי היה להיווצר עקב משחק מילים, שכן virg- נושא הדהוד של המילה הלטינית ל"שרביט" (uirga), כאשר ורגיל קשור במיוחד לקסם בימי הביניים. קיימת גם אפשרות ש-virg- נועד לעורר את המילה הלטינית uirgo 'בתולה'; זו תהיה התייחסות לאקלוֹגה הרביעית, שיש לה היסטוריה של פרשנויות נוצריות, ובאופן ספציפי משיחיות.