חיים ורקע
מישהו יזכור אותנו, אני אומרת, אפילו בזמן אחר. סאפו (Sappho) הייתה משוררת יווניה ארכאית מהאי לסבוס. סאפו ידועה בשירתה הלירית, שנכתבה כדי שתושר בליווי נבל. בעת העתיקה, סאפו נחשבה ברחבי העולם לאחת המשוררות הליריות הגדולות ביותר וזכתה לכינויים כמו "המוזה העשירית" ו"המשוררת". רוב שירתה של סאפו אבדה כיום, ומה שנותר ממנה שרד בעיקר בצורה מקוטעת; שני יוצאי דופן בולטים הם "המנון לאפרודיטה" והשיר על תיתונוס. לצד שירה לירית, פרשנים עתיקים טענו שסאפו כתבה שירה אלגית ויאמבית. שלושה אפיגרמות המיוחסות לסאפו קיימות, אך אלו הן למעשה חיקויים הלניסטיים לסגנונה של סאפו. מעט ידוע על חייה של סאפו. היא הייתה ממשפחה עשירה מלסבוס, אם כי שמות הוריה אינם ודאיים.
מקורות עתיקים מציינים שהיו לה שלושה אחים; שמותיהם של שניים מהם, חראקסוס ולריכוס, מוזכרים ב"שיר האחים" שהתגלה בשנת 2014. היא הוגלתה לסיציליה סביב שנת 600 לפני הספירה, ואולי המשיכה ליצור עד סביבות שנת 570. אגדות מאוחרות יותר הסובבות את אהבתה של סאפו לספן פאון ואת מותה אינן אמינות. סאפו הייתה משוררת פורה, וככל הנראה חיברה כ-10,000 שורות שירה. שירתה הייתה ידועה וזכתה להערצה רבה לאורך רוב העת העתיקה, והיא נכללה בקנון של תשעת המשוררים הליריים שהוערכו ביותר על ידי מלומדי אלכסנדריה ההלניסטית. שירתה של סאפו עדיין נחשבת ליוצאת דופן ויצירותיה ממשיכות להשפיע על כותבים אחרים. מעבר לשירתה, היא ידועה היטב כסמל לאהבה ותשוקה בין נשים, כאשר המילים האנגליות "סאפית" (sapphic) ו"לסבית" (lesbian) נגזרות משמה וממקור מגוריה בהתאמה.
מקורות היסטוריים וביוגרפיות
בעוד שחשיבותה כמשוררת מאושרת מהתקופות המוקדמות ביותר, כל הפרשנויות ליצירתה נצבעו והושפעו מדיונים על מיניותה. מקורות עתיקים: ישנם שלושה מקורות מידע על חייה של סאפו: ה"טסטימוניה" (testimonia - עדויות), ההיסטוריה של זמנה, ומה שניתן לדלות משירתה שלה — אם כי חוקרים נוקטים זהירות בקריאת שירה כמקור ביוגרפי. ראש של אישה מהגליפטותק במינכן, מזוהה "כנראה" כהעתק של הדיוקן הדמיוני של סאפו מהמאה הרביעית לפני הספירה. טסטימוניה הוא מונח מקצועי בלימודים קלאסיים המתייחס לאוספים של אזכורים ביוגרפיים וספרותיים עתיקים על סופרים קלאסיים. העדויות בנוגע לסאפו אינן מכילות אזכורים בני זמנה של סאפו.
ייצוגי חייה של סאפו המופיעים בטסטימוניה תמיד צריכים להיבחן לגבי דיוקם, מכיוון שרבים מהם בוודאות אינם נכונים. העדויות הן גם מקור ידע בנוגע לאופן שבו שירתה של סאפו התקבלה בעת העתיקה. חלק מהפרטים המוזכרים בעדויות נגזרים משירתה של סאפו עצמה, דבר המעורר עניין רב, במיוחד בהתחשב בכך שהעדויות מקורן בתקופה שבה שרד חלק גדול יותר משירת סאפו מאשר במקרה של הקוראים המודרניים. חיים: מעט ידוע בוודאות על חייה של סאפו. היא הייתה ממיטילנה שבלסבוס וכנראה נולדה סביב שנת 630 לפני הספירה. המסורת מציינת את שם אמה כקליאס (Cleïs), אם כי ייתכן שמלומדים עתיקים פשוט ניחשו שם זה, בהנחה שבתה של סאפו, קליאס, נקראה על שמה. שמו של אביה של סאפו פחות ודאי.
משפחה ופרטים אישיים
עשרה שמות ידועים לאביה של סאפו מתוך הטסטימוניה העתיקה; ריבוי שמות אפשריים זה מרמז על כך שהוא לא הוזכר במפורש באף אחת מיצירותיה. השם המוקדם והנפוץ ביותר עבור אביה הוא סקמנדרונימוס (Scamandronymus). ב"הירואידס" של אובידיוס (Ovid), אביה של סאפו מת כשהייתה בת שבע. אביה אינו מוזכר באף אחת מיצירותיה ששרדו, אך קמפבל מציע שפרט זה עשוי היה להתבסס על שיר שאבד. שמה של סאפו עצמה מופיע בכתיבים משתנים רבים, אפילו בניב האיאולי שלה; הצורה המופיעה בשירתה הקיימת היא פסאפו (Psappho). לא שרד דיוקן אמין של מראה החיצוני; כל הייצוגים הקיימים, עתיקים ומודרניים, הם פרי דמיונם של אמנים. בשיר על תיתונוס היא מתארת את שיערה כעת כלבן, אך בעבר כמלאינה (melaina), כלומר שחור. פפירוס ספרותי מהמאה השנייה לספירה.
מתאר אותה כפנטלוס מיקרה (pantelos mikra), קטנה מאוד. אלקאיוס (Alcaeus) אולי מתאר את סאפו כ"בעלת שיער סגול", שהיה דרך שירית יוונית נפוצה לתיאור שיער כהה. כמה חוקרים דוחים מסורת זו כבלתי אמינה. נאמר שלסאפו היו שלושה אחים: אריגיוס, לריכוס וחראקסוס. לפי אתנאיוס, סאפו שיבחה לעיתים קרובות את לריכוס על מזיגת היין בבית העירייה של מיטילנה, תפקיד שהוחזק על ידי נערים מהמשפחות הטובות ביותר. אינדיקציה זו שסאפו נולדה למשפחה אריסטוקרטית עולה בקנה אחד עם הסביבות המיוחסות שלעיתים שיריה מתעדים. מסורת עתיקה אחת מספרת על קשר בין חראקסוס לבין הקורטיזנה המצרית רודופיס. הרודוטוס, המקור העתיק ביותר לסיפור, מדווח שחראקסוס פדה את רודופיס בסכום גדול ושהסאפו כתבה שיר המגנה אותו על כך. פסל רומי של סאפו, המבוסס על מודל יווני קלאסי.
הכתובת קוראת ΣΑΠΦΩ ΕΡΕΣΙΑ, או "סאפו מארסוס". לסאפו אולי הייתה בת בשם קליאס, המוזכרת בשני קטעים. לא כל החוקרים מקבלים שקליאס הייתה בתה של סאפו. קטע 132 מתאר את קליאס כ"παῖς" (pais), שמעבר למשמעותו כ"ילד", יכול להתייחס גם ל"אהובה צעירה בקשר הומוסקסואלי גברי". הוצע שקליאס הייתה אחת מאהובותיה הצעירות של סאפו, ולא בתה, אם כי ג'ודית האלט טוענת שהשפה המשמשת בקטע 132 מציעה שסאפו התייחסה לקליאס כבתה. לפי הסודא (Suda), סאפו הייתה נשואה לקרקילאס מאנדרוס.
גלות ואגדות
עם זאת, נראה שהשם הומצא על ידי משורר קומי: השם "קרקילאס" בא מהמילה "κέρκος" (kerkos), שמשמעות אפשרית שלה היא "פין", והוא אינו מתועד כשם בדרך אחרת, בעוד ש"אנדרוס", מלבד היותו שם של אי יווני, הוא צורה של המילה היוונית "ἀνήρ" (aner), שפירושה גבר. לפיכך, השם עשוי להיות בדיחה. סאפו ומשפחתה הוגלו מלסבוס לסירקוזה, סיציליה, סביב שנת 600 לפני הספירה. הכרוניקה הפארית מתעדת את סאפו יוצאת לגלות בין השנים 604 ל-591. ייתכן שזה היה כתוצאה ממעורבות משפחתה בסכסוכים בין אליטות פוליטיות בלסבוס בתקופה זו, אותה סיבה לגלותו של בן זמנה של סאפו, אלקאיוס, ממיטילנה באותו זמן בערך. מאוחר יותר הורשו הגולים לחזור. סאפו (1877) מאת שארל מנגן (1853–1933).
מסורת אחת טוענת שסאפו התאבדה בקפיצה מהצוק הלאוקדי. מסורת שחוזרת לפחות למנאנדרוס, קטע 258 K, הציעה שסאפו התאבדה בקפיצה מהצוקים הלאוקדיים בשל אהבתה לפאון, ספן. הדבר נחשב לבלתי היסטורי על ידי חוקרים מודרניים, אולי הומצא על ידי המשוררים הקומיים או שמקורו בקריאה שגויה של התייחסות בגוף ראשון בשיר לא ביוגרפי. ייתכן שהאגדה נבעה בחלקה מרצון לטעון שסאפו הייתה הטרוסקסואלית. יצירות: סאפו כנראה כתבה כ-10,000 שורות שירה; כיום, רק כ-650 שורות שורדות. היא ידועה בעיקר בזכות שירתה הלירית, שנכתבה לליווי מוזיקלי.
יצירות ספרותיות והפצה
הסודא מייחסת לסאפו גם אפיגרמות, אלגיות ויאמבים; שלושה מהאפיגרמות הללו קיימים, אך הם למעשה שירים הלניסטיים מאוחרים בהשראת סאפו, וכך גם שירי היאמב והאלגיה המיוחסים לה בסודא. סופרים עתיקים טוענים שסאפו כתבה בעיקר שירת אהבה, וההפצה העקיפה של יצירתה של סאפו תומכת במושג זה. עם זאת, מסורת הפפירוסים מציעה שייתכן שזה לא היה המקרה: סדרה של פפירוסים שפורסמו בשנת 2014 מכילה קטעים מעשרה שירים עוקבים מהספר הראשון של המהדורה האלכסנדרית של סאפו, שרק שניים מהם הם בוודאות שירי אהבה, בעוד שלפחות שלושה ואולי ארבעה עוסקים בעיקר במשפחה. מהדורות עתיקות: שירתה של סאפו כנראה נכתבה לראשונה על לסבוס, במהלך חייה או זמן קצר לאחר מכן, בתחילה כנראה בצורת תווים עבור מבצעי יצירתה.
במאה החמישית לפני הספירה, מוציאים לאור אתונאים כנראה החלו לייצר עותקים של שירה לירית לסבית, חלקם כללו חומר הסברי והערות שוליים וכן את השירים עצמם. בשלב כלשהו במאה השנייה או השלישית, מלומדי אלכסנדריה הפיקו מהדורה ביקורתית של שירת סאפו. ייתכן שהייתה יותר ממהדורה אלכסנדרית אחת – ג'ון ג'. וינקלר טוען לקיומן של שתיים, אחת בעריכת אריסטופאנס מביזנטיון והשנייה על ידי תלמידו אריסטארכוס מסמותרקה. זה לא ודאי – מקורות עתיקים אומרים לנו שהמהדורה של אריסטארכוס לאלקאיוס החליפה את המהדורה של אריסטופאנס, אך שותקים לגבי השאלה האם יצירתה של סאפו עברה גם היא מספר מהדורות.
שארל קוטרי אחרי גוסטב מורו, סאפו, 1877, תחריט, מחלקת אוספי תמונות, ספריית הגלריה הלאומית לאמנות, וושינגטון די.סי. המהדורה האלכסנדרית של שירת סאפו התבססה על האוספים האתונאים הקיימים, וחולקה לפחות לשמונה ספרים, אם כי המספר המדויק אינו ודאי. חוקרים מודרניים רבים עקבו אחר דניס פייג', ששיער ספר תשיעי במהדורה הסטנדרטית; יאטרומנולאקיס מפקפק בכך, ומציין שאף על פי שעדויות מתייחסות לספר שמיני של שירת סאפו, אף אחת מהן לא מזכירה תשיעי. תהיה אשר תהיה ההרכבה שלה, המהדורה האלכסנדרית של סאפו כנראה קיבצה את שיריה לפי המשקל שלהם: מקורות עתיקים אומרים לנו שכל אחד משלושת הספרים הראשונים הכיל שירים במשקל ספציפי אחד.
מהדורות עתיקות של סאפו, אולי החל מהמהדורה האלכסנדרית, נראות כמי שסידרו את השירים לפחות בספר הראשון של שירת סאפו – שהכיל יצירות שנכתבו בבתים סאפיים – באופן אלפביתי. גם לאחר פרסום המהדורה האלכסנדרית הסטנדרטית, שירתה של סאפו המשיכה להסתובב באוספי שירה אחרים. לדוגמה, פפירוס קלן שעליו נשמר השיר על תיתונוס היה חלק מאנתולוגיה הלניסטית של שירה, שהכילה שירה מסודרת לפי נושא, ולא לפי משקל ופתיחה, כפי שהיה במהדורה האלכסנדרית. שירה ששרדה: כתבי היד המוקדמים ביותר של סאפו ששרדו, כולל שבר החרס שעליו נשמר קטע 2, מתוארכים למאה השלישית לפני הספירה, ולפיכך מקדימים את המהדורה האלכסנדרית.
הישרדות ואובדן שירה
העותקים המאוחרים ביותר של שירי סאפו ששרדו והועברו ישירות מהעת העתיקה כתובים על דפי קודקס קלף מהמאות השישית והשביעית לספירה, ובוודאות שוחזרו מפפירוסים עתיקים שאבדו. עותקי כתב יד של יצירותיה של סאפו אולי שרדו כמה מאות שנים נוספות, אך בסביבות המאה ה-9 נראה ששירתה נעלמה, ובמאה ה-12, יוחנן צצס יכול היה לכתוב ש"חלוף הזמן הרס את סאפו ואת יצירותיה". לפי האגדה, שירתה של סאפו אבדה מכיוון שהכנסייה התנגדה למוסר שלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אגדות אלו נראות כמי שמקורן ברנסנס – סביב 1550, ג'ירולמו קרדאנו כתב שגרגוריוס מנזיאנזוס השמיד בפומבי את יצירתה של סאפו, ובסוף המאה ה-16 ג'וזף יוסטוס סקליגר טען שיצירותיה של סאפו נשרפו ברומא ובקונסטנטינופול בשנת 1073 בפקודת האפיפיור גרגוריוס השביעי. במציאות, יצירתה של סאפו כנראה אבדה מכיוון שהביקוש לה לא היה מספיק גדול כדי שתועתק לקלף כאשר קודקסים החליפו את מגילות הפפירוס כצורה הדומיננטית של ספר. גורם תורם נוסף לאובדן שירי סאפו עשוי היה להיות העמימות הנתפסת של הניב האיאולי שלה, המכיל ארכאיזמים וחידושים רבים שאינם קיימים בניבים יווניים עתיקים אחרים.
בתקופה הרומית, שעד אז הניב האטי הפך לסטנדרט ליצירות ספרותיות, קוראים רבים מצאו את הניב של סאפו קשה להבנה, ובמאה השנייה לספירה, הסופר הרומי אפולייוס מעיר במפורש על "מוזרותו". רוב שירתה של סאפו נשמרה בכתבי יד של סופרים עתיקים אחרים או על קטעי פפירוס, אך חלק משיר אחד שרד על שבר חרס. רק כ-650 שורות משירת סאפו עדיין קיימות, מתוכן שיר אחד בלבד – "המנון לאפרודיטה" – הוא שלם, ויותר ממחצית מהשורות המקוריות שורדות בכעשרה קטעים נוספים. רבים מהקטעים ששרדו של סאפו מכילים רק מילה אחת – למשל, קטע 169A הוא פשוט מילה שפירושה "מתנות חתונה", ושרד כחלק ממילון של מילים נדירות.
שני המקורות העיקריים לקטעים ששרדו של סאפו הם ציטוטים ביצירות עתיקות אחרות, החל משיר שלם ועד למילה אחת בלבד, וקטעי פפירוס, שרבים מהם התגלו באוקסירינכוס שבמצרים. קטעים אחרים שרדו על חומרים אחרים, כולל קלף ושברי חרס. הקטע הקדום ביותר ששרד של סאפו הידוע כיום הוא פפירוס קלן המכיל את השיר על תיתונוס, המתוארך למאה השלישית לפני הספירה. עד הרבע האחרון של המאה ה-19, שרדו רק הציטוטים העתיקים של סאפו. בשנת 1879, התגלית החדשה הראשונה של קטע של סאפו נעשתה בפיום. בסוף המאה ה-19, גרנפל והאנט החלו לחפור במזבלה עתיקה באוקסירינכוס, מה שהוביל לגילויים של קטעים רבים של סאפו שלא היו ידועים קודם לכן. קטעים של סאפו ממשיכים להתגלות מחדש.
סגנון שירי ונושאים
לאחרונה, תגליות משמעותיות בשנת 2004 – "השיר על תיתונוס" וקטע חדש שלא היה ידוע קודם לכן – ובשנת 2014 קטעים של תשעה שירים: חמישה ידועים אך עם קריאות חדשות, ארבעה, כולל "שיר האחים", שלא היו ידועים קודם לכן – דווחו בתקשורת ברחבי העולם. סגנון: סאפו עבדה בבירור בתוך מסורת מפותחת של שירה לסבית, שפיתחה דיקציה, משקלים ומוסכמות שיריים משלה. בין קודמיה השיריים המפורסמים היו אריון וטרפאנדר. אף על פי כן, עבודתה חדשנית; זוהי אחת מהשירה היוונית המוקדמת ביותר שאימצה את ה"אני הלירי" – כתיבת שירה המאמצת את נקודת המבט של אדם ספציפי, בניגוד למשוררים האפיים המוקדמים הומרוס והסיודוס, המציגים את עצמם יותר כ"צינורות של השראה אלוהית".
שירתה חוקרת זהות אינדיבידואלית ורגשות אישיים – תשוקה, קנאה ואהבה; היא גם מאמצת ומפרשת מחדש את הדימויים הקיימים של השירה האפית בחקירת נושאים אלה. שירתה של סאפו ידועה בשפתה הברורה ובמחשבותיה הפשוטות, בדימויים חדים ובשימוש בציטוט ישיר המביא תחושת מיידיות. משחקי מילים בלתי צפויים הם מאפיין של סגנונה. דוגמה לכך היא מקטע 96: "עכשיו היא בולטת בין נשות לידיה כמו שאחרי השקיעה הירח ורוד-האצבעות עולה על כל הכוכבים", וריאציה על האפיתט ההומרי "שחר ורוד-אצבעות". שירתה של סאפו משתמשת לעיתים קרובות בהיפרבולה, לפי מבקרים עתיקים "בגלל הקסם שלה". דוגמה לכך נמצאת בקטע 111, שבו סאפו כותבת ש"החתן ניגש כמו ארס גדול בהרבה מגבר גדול". P. Sapph.
אובבינק: קטע הפפירוס שעליו התגלה "שיר האחים" של סאפו. לזלי קורקה מקבצת את סאפו עם אותם משוררים יוונים ארכאיים ממה שנקרא המסורת האידיאולוגית ה"עילית", שהעריכה מותרות (habrosyne) וייחוס גבוה. משוררים עילית אלו נטו להזדהות עם עולמות המיתוסים היווניים, האלים והגיבורים, כמו גם עם המזרח העשיר, במיוחד לידיה. כך בקטע 2 סאפו גורמת לאפרודיטה "למזוג לגביעי זהב צוף המעורב בנדיבות בשמחות", בעוד שבשיר על תיתונוס היא מצהירה במפורש ש"אני אוהבת את הדברים המעודנים". לפי פייג' דובואה, השפה, כמו גם התוכן, של שירת סאפו מעוררים ספירה אריסטוקרטית. היא מנגידה את הסגנון ה"פרחוני, המקושט" של סאפו עם הסגנון ה"חמור, המכובד, המאופק" המגולם ביצירותיהם של סופרים קלאסיים מאוחרים יותר כמו סופוקלס, דמוסתנס ופינדארוס.
מבקרים ספרותיים מודרניים מסורתיים של שירת סאפו נטו לראות בשירתה ביטוי חי ומיומן אך ספונטני ותמים של רגש: אופייניות לתפיסה זו הן הערותיו של ה. ג'. רוז ש"סאפו כתבה כפי שדיברה, חבה כמעט דבר לאף השפעה ספרותית", וכי שיריה מציגים "את הקסם של טבעיות מוחלטת". כנגד תפיסה רומנטית זו מיסודה, אסכולה של מבקרים עדכניים יותר טוענת כי, להפך, שירתה של סאפו מציגה ותלויה בהשפעתה בפריסה מתוחכמת של אסטרטגיות של סוגות רטוריות יווניות מסורתיות – כך שהיא נראית ספונטנית, בעוד שהיא למעשה מחושבת מאוד. מיניות: כיום, סאפו, עבור רוב האנשים, היא סמל לנשים שאוהבות נשים (WLW); המונח הנפוץ "לסבית" הוא רמיזה לסאפו, שמקורה בשם האי לסבוס, שבו נולדה.
מיניות ודיון
עם זאת, היא לא תמיד נחשבה כך. בקומדיה האתונאית הקלאסית, מהקומדיה הישנה של המאה החמישית ועד מנאנדרוס בסוף המאה הרביעית וראשית המאה השלישית לפני הספירה, סאפו הוצגה בקריקטורה כאישה הטרוסקסואלית מופקרת, ורק בתקופה ההלניסטית נשתמרו העדויות הראשונות שדנות במפורש בהומו-ארוטיות של סאפו. המוקדמת שבהן היא ביוגרפיה מקוטעת שנכתבה על פפירוס בסוף המאה השלישית או ראשית המאה השנייה לפני הספירה, הקובעת שסאפו "הואשמה על ידי כמה בכך שהיא לא סדירה בדרכיה ואוהבת נשים". דניס פייג' מעיר שהביטוי "על ידי כמה" מרמז שאפילו הקורפוס המלא של שירת סאפו לא סיפק ראיה חותכת לכך שהיא תיארה את עצמה כמי שמקיימת יחסי מין עם נשים.
סופרים עתיקים אלו אינם נראים כמי שהאמינו שסאפו אכן קיימה יחסים מיניים עם נשים אחרות, ועד המאה העשירית הסודא מציינת שסאפו "הואשמה באופן מכפיש" בקיום יחסים מיניים עם "תלמידותיה". בקרב חוקרים מודרניים, מיניותה של סאפו עדיין נתונה לוויכוח – אנדרה לרדנואה תיאר זאת כ"שאלת סאפו הגדולה". מתרגמים מוקדמים של סאפו לעיתים הטרוסקסואליזו את שירתה. התרגום של אמברוז פיליפס משנת 1711 להמנון לאפרודיטה תיאר את מושא תשוקתה של סאפו כגבר, קריאה שאומצה על ידי כמעט כל מתרגם אחר של השיר עד המאה העשרים, בעוד שבשנת 1781 אלסנדרו ורי פירש את קטע 31 כעוסק באהבתה של סאפו לפאון.
פרידריך גוטליב ולקר טען שרגשותיה של סאפו כלפי נשים אחרות היו "אידיאליסטיים ובלתי חושיים לחלוטין", בעוד קרל אוטפריד מולר כתב שקטע 31 תיאר "לא יותר מאשר חיבה ידידותית": גלן מוסט מעיר ש"אפשר לתהות באיזו שפה הייתה משתמשת סאפו כדי לתאר את רגשותיה אילו היו אלה רגשות של עוררות מינית", אילו תיאוריה זו הייתה נכונה. עד שנת 1970, נטען שאותו שיר הכיל "הוכחה חיובית ללסביות". כל תגובה ביקורתית היא, כמובן, מוטמעת בערכי זמנה, ובהשקפת העולם של האדם הכותב אותה. כיום, מקובל בדרך כלל ששירתה של סאפו מתארת רגשות הומו-ארוטיים: כפי שסנדרה בוהרינגר מנסחת זאת, יצירותיה "חוגגות בבירור ארוס בין נשים".
לקראת סוף המאה העשרים, עם זאת, כמה חוקרים החלו לדחות את השאלה האם סאפו הייתה לסבית או לא – גלן מוסט כתב שסאפו עצמה "לא הייתה מעלה בדעתה למה אנשים מתכוונים כשהם קוראים לה כיום הומוסקסואלית", אנדרה לרדנואה הצהיר שזה "חסר היגיון" לשאול האם סאפו הייתה לסבית, ופייג' דובואה מכנה את השאלה "דיון מטשטש במיוחד". מיניותה של סאפו הייתה זמן רב נושא לוויכוח. אחד המוקדים העיקריים של חוקרים הלומדים את סאפו היה לנסות לקבוע את ההקשר התרבותי שבו שריה של סאפו חוברו ובוצעו. הועלו הקשרים תרבותיים ותפקידים חברתיים שונים שמילאה סאפו, כולל מורה, מנהיגת כת, ומשוררת המופיעה בפני מעגל של חברות.
עם זאת, לא קל לקבוע את הקשרי הביצוע של רבים מקטעי סאפו, ועבור רבים מהם ניתן להעלות על הדעת יותר מהקשר אחד. הצעה ארוכת שנים לתפקיד חברתי של סאפו היא "סאפו כמורה". בתחילת המאה העשרים, הקלאסיקן הגרמני אולריך פון וילאמוביץ-מולנדורף הניח שסאפו הייתה סוג של מורה בבית ספר, כדי "להסביר את התשוקה של סאפו לבנותיה" ולהגן עליה מהאשמות בהומוסקסואליות. התפיסה ממשיכה להיות משפיעה, הן בקרב חוקרים והן בקרב הציבור הרחב, אם כי לאחרונה הרעיון ספג ביקורת מצד היסטוריונים כאנכרוניסטי ונדחה על ידי כמה קלאסיקנים בולטים כבלתי מוצדק על פי העדויות.
בשנת 1959, דניס פייג', למשל, הצהיר שקטעיה הקיימים של סאפו מתארים "את האהבות והקנאות, ההנאות והכאבים, של סאפו וחבריה"; והוא מוסיף, "לא מצאנו, ולא נמצא, זכר לכל קשר רשמי או רשמי או מקצועי ביניהם, ... לא זכר לסאפו כמנהלת אקדמיה". דיוויד א. קמפבל בשנת 1967 העריך שסאפו אולי "עמדה בראש חוג ספרותי", אך ש"קשה למצוא ראיות למינוי רשמי ככוהנת או מורה". אף אחת משירתה של סאפו אינה מזכירה את הוראתה, והעדות המוקדמת ביותר התומכת ברעיון של סאפו כמורה מגיעה מאובידיוס, שש מאות שנים לאחר חייה של סאפו. למרות בעיות אלו, פרשנויות חדשות רבות לתפקידה החברתי של סאפו עדיין מבוססות על רעיון זה.
בפרשנויות אלו, סאפו הייתה מעורבת בחינוך טקסי של בנות, למשל כמאמנת מקהלות בנות. גם אם סאפו אכן חיברה שירים לאימון מקהלות של נערות צעירות, לא ניתן לפרש את כל שיריה באור זה, ולמרות הניסיונות הטובים ביותר של חוקרים למצוא אחד כזה, יאטרומנולאקיס טוען שאין הקשר ביצוע יחיד שאליו ניתן לייחס את כל שירי סאפו. פארקר טוען שיש לראות את סאפו כחלק מקבוצת חברות שעבורן הייתה מופיעה, בדיוק כפי שעשה בן זמנה אלקאיוס. נראה שחלק משירתה חוברו לאירועים רשמיים ניתנים לזיהוי, אך רבים משיריה עוסקים ב – ואולי נועדו להתבצע ב – משתאות. מורשת: מוניטין עתיק: בעת העתיקה זכתה שירתה של סאפו להערצה רבה, ומספר מקורות עתיקים מתייחסים אליה כ"מוזה העשירית".
מורשת תרבותית והשפעה
השיר המוקדם ביותר ששרד שעושה זאת הוא אפיגרמה מהמאה השלישית לפני הספירה מאת דיוסקורידס, אך שירים נשמרו באנתולוגיה היוונית מאת אנטיפטרוס מצידון ומיוחסים לאפלטון באותו נושא. לעיתים התייחסו אליה כ"המשוררת", בדיוק כפי שהומרוס היה "המשורר". המלומדים של אלכסנדריה כללו את סאפו בקנון של תשעת המשוררים הליריים. לפי אליאנוס, המחוקק והמשורר האתונאי סולון ביקש שילמדו אותו שיר של סאפו "כדי שאוכל ללמוד אותו ואז למות". סיפור זה עשוי בהחלט להיות אפוקריפי, במיוחד מכיוון שאמיאנוס מרקלינוס מספר סיפור דומה על סוקרטס ושיר של סטסיכורוס, אך הוא מעיד על כך כמה גבוהה הוערכה שירתה של סאפו בעולם העתיק. שירתה של סאפו השפיעה גם על סופרים עתיקים אחרים. ביוונית, המשוררת ההלניסטית נוסיס תוארה על ידי מרילין ב. סקינר כחקינית של סאפו, וקתרין גוצווילר טוענת שנוסיס מיצבה את עצמה במפורש כיורשת למעמדה של סאפו כמשוררת.
מעבר לשירה, אפלטון מצטט את סאפו ב"פיידרוס" שלו, ונראה שנאומו השני של סוקרטס על אהבה בדיאלוג זה מהדהד את תיאורי ההשפעות הפיזיות של התשוקה של סאפו בקטע 31. במאה הראשונה לפני הספירה, קאטולוס ביסס את הנושאים והמשקלים של שירת סאפו כחלק מהספרות הלטינית, תוך אימוץ הבית הסאפי, שנחשב בעת העתיקה כמי שהומצא על ידי סאפו, נתן לאהובתו בשירתו את השם "לסביה" בהתייחס לסאפו, והתאים ותרגם את הקטע ה-31 של סאפו בשיר 51 שלו. משוררים עתיקים אחרים כתבו על חייה של סאפו. היא הייתה דמות פופולרית בקומדיה האתונאית העתיקה, ולפחות שש קומדיות נפרדות בשם "סאפו" ידועות.
הקומדיה העתיקה המוקדמת ביותר הידועה שלקחה את סאפו כנושא העיקרי שלה הייתה "סאפו" של אמייפסיאס מהמאה החמישית או המאה הרביעית לפני הספירה, אם כי דבר אינו ידוע עליה מלבד שמה. סאפו הייתה גם נושא חביב באמנות החזותית, המשוררת המתוארת ביותר בציורי כדים אדומים-דמויות אתונאים מהמאה השישית והחמישית, ונושא של פסל מאת סילניון. סאפו עוררה השראה למשוררים ואמנים עתיקים, כולל צייר הכדים מקבוצת פוליגנוטוס שתיאר אותה על הידריה אדומה-דמויות זו. מהמאה הרביעית לפני הספירה, יצירות עתיקות מתארות את סאפו כגיבורה טרגית, שנדחפה להתאבדות בשל אהבתה הנכזבת לפאון. למשל, קטע ממחזה של מנאנדרוס אומר שסאפו השליכה את עצמה מהצוק בלאוקס בשל אהבתה לפאון.
ה"הירואידס 15" של אובידיוס כתוב כמכתב מסאפו לאהובה המשוער פאון, וכשנתגלה מחדש במאה ה-15 נחשב לתרגום של מכתב אותנטי של סאפו. התאבדותה של סאפו תוארה גם באמנות קלאסית, למשל בבזיליקה מהמאה הראשונה לפני הספירה ברומא ליד פורטה מג'ורה. בעוד ששירתה של סאפו זכתה להערצה בעולם העתיק, דמותה לא תמיד נחשבה לטובה כל כך. בתקופה הרומית, מבקרים מצאו אותה תאוותנית ואולי אף הומוסקסואלית. הורטיוס כינה אותה "סאפו הגברית" (mascula Sappho) ב"איגרות" שלו, שפורפיריו מאוחר יותר הגיב שזה "או בגלל שהיא מפורסמת בשירתה, שבה גברים מצטיינים לעיתים קרובות יותר, או בגלל שהיא מוכפשת על כך שהייתה טריבאד".
עד המאה השלישית לספירה, ההבדל בין המוניטין הספרותי של סאפו כמשוררת למוניטין המוסרי שלה כאישה הפך למשמעותי כל כך שההצעה שהיו למעשה שתי סאפו החלה להתפתח. ב"לקט היסטורי", אליאנוס כתב שהייתה "סאפו אחרת, קורטיזנה, לא משוררת". קבלה מודרנית: עד התקופה של ימי הביניים, יצירותיה של סאפו אבדו, אם כי היא עדיין צוטטה אצל סופרים מאוחרים יותר. יצירתה הפכה לנגישה יותר במאה ה-16 באמצעות מהדורות מודפסות של אותם סופרים שציטטו אותה. בשנת 1508 אלדו מנוציו הדפיס מהדורה של דיוניסיוס מהליקרנסוס, שהכילה את סאפו 1, "המנון לאפרודיטה", והמהדורה המודפסת הראשונה של "על הנשגב" מאת לונגינוס, כולל הציטוט שלו של סאפו 31, הופיעה בשנת 1554.
בשנת 1566, המדפיס הצרפתי רובר אטיין הפיק מהדורה של משוררים ליריים יווניים שהכילה כ-40 קטעים המיוחסים לסאפו. בשנת 1652 פורסם התרגום האנגלי הראשון לשיר מאת סאפו, בתרגום של ג'ון הול ל"על הנשגב". בשנת 1681 המהדורה הצרפתית של אן לה פבר לסאפו הפכה את עבודתה לידועה עוד יותר. המהדורה של תיאודור ברגק משנת 1854 הפכה למהדורה הסטנדרטית של סאפו במחצית השנייה של המאה ה-19; בחלק הראשון של המאה ה-20, תגליות הפפירוס של שירים חדשים של סאפו הובילו למהדורות ותרגומים מאת אדווין מריון קוקס וג'ון מקסוול אדמונדס, והגיעו לשיא בפרסום של "Poetarum Lesbiorum Fragmenta" של אדגר לובל ודניס פייג' בשנת 1955. בתקופת ימי הביניים, לסאפו היה מוניטין של אישה משכילה ומשוררת מוכשרת.
בחיתוך עץ זה, המאייר אינקונבולה מוקדמת של "De mulieribus claris" של בוקאצ'ו, היא מתוארת מוקפת בספרים וכלי נגינה. כמו הקדמונים, מבקרים מודרניים נטו לראות בשירתה של סאפו "יוצאת דופן". כבר במאה ה-9, סאפו כונתה כמשוררת אישה מוכשרת, וביצירות כמו "De Claris Mulieribus" של בוקאצ'ו ו"ספר עיר הנשים" של כריסטין דה פיזאן היא זכתה למוניטין של גברת מלומדת. גם לאחר שיצירותיה של סאפו אבדו, הבית הסאפי המשיך לשמש בשירה הלירית של ימי הביניים, ועם הגילוי מחדש של יצירתה ברנסנס, היא החלה להשפיע יותר ויותר על השירה האירופית. במאה ה-16, חברי ה"פליאד" (La Pléiade), מעגל של משוררים צרפתים, הושפעו ממנה להתנסות בבתים סאפיים ובכתיבת שירת אהבה בקול נשי בגוף ראשון.
מהעידן הרומנטי, יצירתה של סאפו – במיוחד "המנון לאפרודיטה" – היוותה השפעה מרכזית על תפיסות של מה שירה לירית צריכה להיות. משוררים משפיעים כאלה כמו אלפרד לורד טניסון במאה ה-19, ו-א. א. האוסמן במאה ה-20, הושפעו משירתה. טניסון ביסס שירים כולל "אלינור" ו"פאטימה" על קטע 31 של סאפו, בעוד ששלוש מיצירותיו של האוסמן הן עיבודים ל"שיר חצות", שנחשב זמן רב ככזה שנכתב על ידי סאפו אם כי המחבר כעת שנוי במחלוקת. בתחילת המאה ה-20, האימג'יסטים – במיוחד עזרא פאונד, ה. ד., וריצ'רד אלדינגטון – הושפעו מהקטעים של סאפו; מספר שירים של פאונד באוסף המוקדם שלו "לוסטרה" היו עיבודים לשירי סאפו, בעוד שהשירה של ה.
ד. הייתה לעיתים קרובות סאפית ב"סגנון, נושא או תוכן", ובמקרים מסוימים, כגון "קטע 40" מזמנים באופן ספציפי יותר את כתיבתה של סאפו. פרט של סאפו מתוך "הפרנסוס" של רפאל (1510–1511), מוצג לצד משוררים אחרים. בידה השמאלית היא מחזיקה מגילה ששמה כתוב עליה. לא עבר זמן רב לאחר הגילוי מחדש של סאפו שמיניותה שוב הפכה למוקד תשומת הלב הביקורתית. בתחילת המאה ה-17, ג'ון דאן כתב את "סאפו לפילניס", וחזר לרעיון של סאפו כאהובה היפר-מינית של נשים.
הדיון המודרני על מיניותה של סאפו החל במאה ה-19, עם פרסום מאמר של ולקר ב-1816, שהגן על סאפו מפני אישומים בזנות ובלסביות, בטענה שהיא הייתה בתולה – עמדה שתאומץ מאוחר יותר על ידי וילאמוביץ בסוף המאה ה-19 והנרי תורנטון וורטון בתחילת המאה ה-20. למרות ניסיונות להגן על שמה הטוב, במאה ה-19 סאפו אומצה על ידי התנועה הדקדנטית כ"בת של דה סאד" לסבית, על ידי שארל בודלר בצרפת ומאוחר יותר אלג'רנון צ'ארלס סווינבורן באנגליה. עד סוף המאה ה-19, כותבות לסביות כמו מייקל פילד ואיימי לוי החלו להתעניין בסאפו בגלל מיניותה, ועד סוף המאה ה-20 היא הייתה סוג של "פטרונית של לסביות".
מתחילת המאה ה-19, משוררות נשים כמו פלישיה הימנס ב"השיר האחרון של סאפו" ולטישיה אליזבת לנדון ב"סקיצה הראשונה. סאפו", וב"דמיונות אידיאליים" לקחו את סאפו כאחת מאבותיהן הרוחניים. סאפו החלה להיחשב גם כמודל לחיקוי עבור פעילות למען זכויות נשים, החל מיצירות כמו "התמונה של סאפו" מאת קרוליין נורטון. מאוחר יותר באותה מאה, היא תהפוך למודל למה שנקרא "האישה החדשה" – נשים עצמאיות ומשכילות שחפצו באוטונומיה חברתית ומינית – ועד שנות ה-60, הסאפו הפמיניסטית הייתה – לצד הסאפו ההיפר-מינית, הלסבית לעיתים קרובות אך לא אך ורק – אחת משתי התפיסות התרבותיות החשובות ביותר של סאפו. הגילויים של שירים חדשים מאת סאפו בשנת 2004 ובשנת 2014 עוררו תשומת לב מדעית ותקשורתית כאחד.
ההכרזה על השיר על תיתונוס הייתה נושא לסיקור חדשותי בינלאומי, ותוארה על ידי מרילין סקינר כ"מציאת החיים".