חיים מוקדמים ורקע
הניצחון שמור לאלו שמוכנים לשלם את מחירו. סון דזה (Sun Tzu) היה גנרל, אסטרטג צבאי, סופר ופילוסוף סיני שחי בתקופת שושלת ג'ואו המזרחית בסין העתיקה. סון דזה נחשב באופן מסורתי למחבר "אמנות המלחמה", יצירה משפיעה בתחום האסטרטגיה הצבאית שהשפיעה על הפילוסופיה והחשיבה הצבאית במערב ובמזרח אסיה. עבודותיו מתמקדות הרבה יותר בחלופות לקרב, כגון תכסיסים, השהיה, שימוש במרגלים וחלופות למלחמה עצמה, יצירה ושמירה על בריתות, שימוש בהטעיה ונכונות להיכנע, לפחות באופן זמני, לאויבים חזקים יותר. סון דזה נערץ בתרבות הסינית ובמזרח אסיה כדמות היסטורית וצבאית אגדית. שם הולדתו היה סון וו (Sun Wu) והוא היה ידוע מחוץ למשפחתו בשם הכבוד שלו צ'אנגצ'ינג (Changqing).
היסטוריות ודיונים
השם סון דזה, שבו הוא מוכר ביותר בעולם המערבי, הוא תואר כבוד שפירושו "מאסטר סון". ההיסטוריות של סון דזה אינה ודאית. ההיסטוריון של שושלת האן, סְה-מָה צְ'ייֵן (Sima Qian), והיסטוריונים סיניים מסורתיים אחרים הציבו אותו כשר של המלך חלו מוו (King Helü of Wu) ותארכו את חייו לשנים 544–496 לפנה"ס. חוקרים מודרניים המקבלים את היסטוריותו מציבים את הטקסט הקיים של "אמנות המלחמה" בתקופת המדינות הלוחמות המאוחרת יותר, בהתבסס על סגנון הכתיבה ותיאורי הלחימה שבו. דיווחים מסורתיים מציינים כי צאצאו של הגנרל, סון בין (Sun Bin), כתב מסה על טקטיקות צבאיות, שגם היא נקראת "אמנות המלחמה". מכיוון שסון וו וסון בין כונו "סון דזה" בטקסטים סיניים קלאסיים, היסטוריונים מסוימים האמינו שהם אותה דמות, לפני גילויה מחדש של המסה של סון בין בשנת 1972. יצירתו של סון דזה זכתה לשבחים ויושמה בלוחמה במזרח אסיה מאז כתיבתה.
במהלך המאה העשרים, "אמנות המלחמה" צברה פופולריות וזכתה לשימוש מעשי גם בחברה המערבית. היא ממשיכה להשפיע על מאמצים תחרותיים רבים בעולם, כולל תרבות, פוליטיקה, עסקים וספורט, כמו גם על לוחמה מודרנית. המקורות העתיקים ביותר הזמינים חלוקים בדעתם לגבי מקום הולדתו של סון דזה. "ספרי האביב והסתיו" ו"רשומות ההיסטוריון הגדול" (Shiji) המאוחרים יותר של סְה-מָה צְ'ייֵן מציינים כי סון דזה נולד במדינת צ'י (Qi). שני המקורות מסכימים גם שסון דזה נולד בתקופת האביב והסתיו המאוחרת ושהוא היה פעיל כגנרל ואסטרטג, ששירת את המלך חלו מוו בסוף המאה השישית לפנה"ס, החל בסביבות שנת 512 לפנה"ס. ניצחונותיו של סון דזה עוררו בו השראה לכתוב את "אמנות המלחמה".
דיווחים מסורתיים על פיקוד צבאי
"אמנות המלחמה" הייתה אחת המסות הצבאיות הנקראות ביותר בתקופת המדינות הלוחמות שלאחר מכן, תקופה של מלחמה מתמדת בין שבע מדינות סיניות עתיקות – ג'או, צ'י, צ'ין, צ'ו, האן, ויי ויאן – שנלחמו על השליטה במרחב העצום של שטחים פוריים במזרח סין. אחד הסיפורים הידועים יותר על סון דזה, הלקוח מסְה-מָה צְ'ייֵן, ממחיש את מזגו של סון דזה כדלקמן: לפני ששכר את סון דזה, מלך וו בחן את כישוריו של סון דזה בכך שפקד עליו לאמן הרמון של 360 פילגשים כחיילים. סון דזה חילק אותן לשתי פלוגות, ומינה את שתי הפילגשים המועדפות ביותר על המלך למפקדות הפלוגות. כאשר סון דזה הורה לראשונה לפילגשים לפנות ימינה, הן צחקקו. בתגובה, אמר סון דזה שהגנרל, במקרה זה הוא עצמו, אחראי לוודא שהחיילים מבינים את הפקודות שניתנו להם.
לאחר מכן, הוא חזר על הפקודה, ושוב הפילגשים צחקקו. סון דזה הורה אז על הוצאתן להורג של שתי הפילגשים המועדפות על המלך, למרות מחאות המלך. הוא הסביר שאם חייליו של הגנרל מבינים את פקודותיהם אך אינם מצייתים, זו אשמת הקצינים. סון דזה אמר גם שברגע שגנרל מתמנה, חובתו לבצע את משימתו, גם אם המלך מוחה. לאחר ששתי הפילגשים נהרגו, נבחרו קצינות חדשות להחליפן. לאחר מכן, שתי הפלוגות, כשהן מודעות כעת לעלויות של המשך ההתנהגות הקלילה, ביצעו את התמרונים שלהן ללא דופי. סְה-מָה צְ'ייֵן טען שסון דזה הוכיח מאוחר יותר בשדה הקרב שהתיאוריות שלו היו יעילות, למשל בקרב בוז'ו (Battle of Boju), שהייתה לו קריירה צבאית מוצלחת, ושהוא כתב את "אמנות המלחמה" על סמך מומחיותו שנבחנה.
ניתוח ביקורתי וממצאים ארכיאולוגיים
עם זאת, ה"צְווֹ גְ'ווָאן" (Zuozhuan), טקסט היסטורי שנכתב מאות שנים לפני ה"שיג'י" (Shiji), מספק תיאור מפורט הרבה יותר של קרב בוז'ו, אך אינו מזכיר את סון דזה כלל. סביב המאה ה-12 לספירה, חוקרים סינים החלו להטיל ספק בקיומו ההיסטורי של סון דזה, בעיקר על בסיס העובדה שהוא אינו מוזכר בקלאסיקה ההיסטורית "צְווֹ גְ'ווָאן", המזכירה את רוב הדמויות הבולטות מתקופת האביב והסתיו. השם "סון וו" אינו מופיע באף טקסט לפני "רשומות ההיסטוריון הגדול", וייתכן שהיה כינוי תיאורי מומצא שפירושו "הלוחם הנמלט" – שם המשפחה "סון" יכול להתפרש כמונח הקשור "נמלט" (xùn), בעוד "וו" הוא המידה הסינית העתיקה של "צבאי, אמיץ" (wǔ), התואמת את תפקידו של סון דזה ככפיל של הגיבור בסיפור של וו דזה-שו (Wu Zixu).
הקרב ההיסטורי היחיד המיוחס לסון דזה, קרב בוז'ו, אינו כולל תיעוד שלו נלחם בקרב זה. ספקנים מצביעים על אי-דיוקים היסטוריים אפשריים ואנכרוניזמים בטקסט, ועל כך שהספר היה למעשה לקט של מחברים ואסטרטגים צבאיים שונים. ייחוס המחבר של "אמנות המלחמה" משתנה בין חוקרים וכלל אנשים ותנועות כולל סון; חוקר צ'ו וו דזה-שו; מחבר אנונימי; אסכולת תיאורטיקנים בצ'י או וו; סון בין; ואחרים. נראה שסון בין היה אדם אמיתי שהיה סמכות אמיתית בעניינים צבאיים, וייתכן שהיה ההשראה ליצירת הדמות ההיסטורית "סון דזה" באמצעות צורה של אוהמריזם. השם סון וו אכן מופיע במקורות מאוחרים יותר כגון ה"שיג'י" וה"וו יואה צ'ונצ'יו" (Wu Yue Chunqiu), אך אלו נכתבו מאות שנים לאחר תקופתו של סון דזה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מגילות הבמבוק של יין-צ'ו-שאן (Yinqueshan Han Slips) שנחשפו בשנת 1972 כוללות את "אמנות המלחמה" של סון דזה, מאוסף מוזיאון שאנדונג. השימוש במגילות ביצירות אחרות, כגון "שיטות הסְה-מָה", נחשב להוכחה לקדימותו ההיסטורית של סון דזה. לדברי ראלף סוייר (Ralph Sawyer), סביר מאוד שסון דזה אכן היה קיים ולא רק שירת כגנרל אלא גם כתב את ליבת הספר הנושא את שמו. נטען כי קיים פער בין המלחמות רחבות ההיקף והטכניקות המתוחכמות המפורטות בטקסט לבין הקרבות הפרימיטיביים קטני ההיקף שרבים מאמינים ששלטו בסין במהלך המאה ה-6 לפנה"ס. כנגד זאת, סוייר טוען כי תורתו של סון וו כנראה נלמדה לדורות הבאים במשפחתו או בבית ספר קטן של תלמידים, שכלל בסופו של דבר את סון בין.
תיאוריות מחבר ותירוך
צאצאים או תלמידים אלו ייתכן שתיקנו או הרחיבו נקודות מסוימות בטקסט המקורי. ספקנים המזהים בעיות בתפיסה המסורתית מצביעים על אנכרוניזמים אפשריים ב"אמנות המלחמה", כולל מונחים, טכנולוגיה כגון קשתות מוצלבות אנכרוניסטיות ופרשים שלא הוזכרו, רעיונות פילוסופיים, אירועים וטכניקות צבאיות שלא היו אמורים להיות זמינים לסון וו. בנוסף, אין תיעוד של גנרלים מקצועיים בתקופת האביב והסתיו; אלו קיימים רק מתקופת המדינות הלוחמות, ולכן יש ספק לגבי דרגתו ופיקודו של סון דזה. זה גרם לבלבול רב לגבי מתי נכתבה "אמנות המלחמה" בפועל. התפיסה המסורתית הראשונה היא שהיא נכתבה בשנת 512 לפנה"ס על ידי סון וו ההיסטורי, שהיה פעיל בשנים האחרונות של תקופת האביב והסתיו, בערך 722–481 לפנה"ס.
תפיסה שנייה, המוחזקת על ידי חוקרים כגון סמואל גריפית' (Samuel Griffith), מציבה את "אמנות המלחמה" במהלך תקופת המדינות הלוחמות האמצעית עד המאוחרת, בערך 481–221 לפנה"ס. לבסוף, אסכולה שלישית טוענת שהמגילות פורסמו במחצית השנייה של המאה ה-5 לפנה"ס; זאת בהתבסס על האופן שבו חסידיה מפרשים את מגילות הבמבוק שהתגלו ביין-צ'ו-שאן בשנת 1972 לספירה. "אמנות המלחמה" מיוחסת באופן מסורתי לסון דזה. היא מציגה פילוסופיה של מלחמה לניהול סכסוכים וניצחון בקרבות. היא מקובלת כיצירת מופת על אסטרטגיה וצוטטה והוזכרה לעיתים קרובות על ידי גנרלים ותיאורטיקנים מאז פורסמה, תורגמה והופצה לראשונה בעולם.
ישנן תיאוריות רבות בנוגע למתי הושלם הטקסט ובנוגע לזהות המחבר או המחברים, אך ממצאים ארכיאולוגיים מראים ש"אמנות המלחמה" קיבלה בערך את צורתה הנוכחית לפחות בתקופת האן המוקדמת. מכיוון שבלתי אפשרי להוכיח באופן סופי מתי הושלמה "אמנות המלחמה" לפני תאריך זה, התיאוריות השונות בנוגע למחבר או למחברי היצירה ותאריך השלמתה כנראה לא ייפתרו לחלוטין. כמה חוקרים מודרניים מאמינים שהיא מכילה לא רק את מחשבותיו של מחברה המקורי אלא גם פרשנות והבהרות של תיאורטיקנים צבאיים מאוחרים יותר, כגון לי צ'ואן (Li Quan) ודו מו (Du Mu). מבין הטקסטים הצבאיים שנכתבו לפני איחוד סין ושריפת הספרים של צ'ין שה-חואנג (Shi Huangdi) במאה השנייה לפנה"ס, שרדו שש יצירות מרכזיות.
נושאים פילוסופיים ופרשנויות
במהלך שושלת סונג המאוחרת הרבה יותר, שש יצירות אלו אוחדו עם טקסט מתקופת טאנג לאוסף שנקרא "שבע הקלאסיקות הצבאיות". כחלק מרכזי מאותו לקט, "אמנות המלחמה" היוותה את היסודות של התיאוריה הצבאית האורתודוקסית בסין המודרנית המוקדמת. כדי להמחיש נקודה זו, הספר היה קריאת חובה כדי לעבור את המבחנים למינוי אימפריאלי לתפקידים צבאיים. עותק של "אמנות המלחמה" שנכתב על במבוק. "אמנות המלחמה" של סון דזה משתמשת בשפה שעשויה להיות יוצאת דופן בטקסט מערבי על לוחמה ואסטרטגיה. לדוגמה, הפרק האחד-עשר קובע שמנהיג חייב להיות "שליו ובלתי ניתן לפענוח" ומסוגל להבין "תוכניות בלתי נתפסות". הטקסט מכיל הערות דומות רבות שבלבלו זמן רב קוראים מערביים שחסרים מודעות להקשר של מזרח אסיה.
המשמעויות של הצהרות כאלה ברורות יותר כאשר הן מתפרשות בהקשר של המחשבה והפרקטיקה הטאואיסטית. סון דזה ראה בגנרל האידיאלי מאסטר טאואיסטי נאור, מה שהוביל לכך ש"אמנות המלחמה" נחשבת לדוגמה מצוינת לאסטרטגיה טאואיסטית. הספר הפך פופולרי גם בקרב מנהיגים פוליטיים ואנשים בניהול עסקי. למרות שמו, "אמנות המלחמה" עוסקת באסטרטגיה בצורה רחבה, ונוגעת במינהל ציבורי ותכנון. הטקסט מתווה תיאוריות של קרב, אך גם דוגל בדיפלומטיה ובטיפוח יחסים עם מדינות אחרות כחיוניים לבריאותה של מדינה. ב-10 באפריל 1972, קברי יין-צ'ו-שאן מתקופת האן נחשפו בטעות על ידי פועלי בניין בשאנדונג. חוקרים גילו אוסף של טקסטים עתיקים הכתובים על מגילות במבוק שנשתמרו היטב באופן יוצא דופן.
ביניהם היו "אמנות המלחמה" ו"שיטות צבאיות" של סון בין. למרות שביבליוגרפיות של שושלת האן ציינו את הפרסום האחרון כקיים וככתוב על ידי צאצא של סון, הוא אבד בעבר. הגילוי מחדש של יצירתו של סון בין נחשב לחשוב ביותר על ידי חוקרים, הן בגלל הקשר של סון בין לסון דזה והן בגלל תוספת היצירה לגוף המחשבה הצבאית בעת העתיקה המאוחרת בסין. התגלית כולה הרחיבה משמעותית את גוף התיאוריה הצבאית ששרד מתקופת המדינות הלוחמות. המסה של סון בין היא הטקסט הצבאי הידוע היחיד ששרד מתקופת המדינות הלוחמות שהתגלה במאה העשרים ונושא את הדמיון הקרוב ביותר ל"אמנות המלחמה" מכל הטקסטים ששרדו. מורשת: "אמנות המלחמה" של סון דזה השפיעה על דמויות בולטות רבות.
השפעה היסטורית ומורשת עולמית
ההיסטוריון הסיני סְה-מָה צְ'ייֵן סיפר שהקיסר ההיסטורי הראשון של סין, צ'ין שה-חואנג (Shi Huangdi), ראה בספר בעל ערך רב בסיום תקופת המדינות הלוחמות. במאה ה-20, המנהיג הקומוניסטי הסיני מאו דזה-דונג (Mao Zedong) ייחס חלקית את ניצחונו ב-1949 על צ'יאנג קאי-שק (Chiang Kai-shek) והקוומינטנג ל"אמנות המלחמה". היצירה השפיעה מאוד על כתביו של מאו על לוחמת גרילה, אשר השפיעו עוד יותר על התקוממויות קומוניסטיות ברחבי העולם. "אמנות המלחמה" הוכנסה ליפן בסביבות שנת 760 לספירה והספר הפך במהירות לפופולרי בקרב גנרלים יפנים. דרך השפעתו המאוחרת יותר על אודה נובונאגה (Oda Nobunaga), טויוטומי הידיושי (Toyotomi Hideyoshi) וטוקוגאווה איאיאסו (Tokugawa Ieyasu), הוא השפיע משמעותית על איחוד יפן בעידן המודרני המוקדם.
לפני רסטורציית מייג'י, שליטה בתורתו הייתה מכובדת בקרב הסמוראים ותורתו הופצה והודגמה על ידי דאימיו ושוגונים משפיעים. הוא נותר פופולרי בקרב הכוחות המזוינים הקיסריים היפניים. אדמירל הצי טוגו הייהאצ'ירו (Tōgō Heihachirō), שהוביל את כוחות יפן לניצחון במלחמת רוסיה-יפן, היה קורא נלהב של סון דזה. הו צ'י מין (Ho Chi Minh) תרגם את היצירה עבור קציניו הווייטנאמים ללימוד. הגנרל שלו וו נגויין גיאפ (Võ Nguyên Giáp), האסטרטג מאחורי הניצחונות על כוחות צרפת ואמריקה בווייטנאם, היה תלמיד ומתרגל נלהב של רעיונותיו של סון דזה. מצב במהלך קרב בוז'ו: הסכסוכים האסייתיים של אמריקה נגד יפן, צפון קוריאה וצפון וייטנאם הביאו את סון דזה לתשומת לבם של מנהיגים צבאיים אמריקאים.
יישום אסטרטגי מודרני
מחלקת הצבא בארצות הברית, באמצעות המכללה לפיקוד ומטה שלה, הורתה לכל היחידות להחזיק ספריות במפקדותיהן בהתאמה לצורך המשך חינוך כוח האדם באמנות המלחמה. "אמנות המלחמה" מוזכרת כדוגמה ליצירות שיש להחזיק בכל מתקן, וקציני תורן מחויבים להכין מאמרים קצרים להצגה בפני קצינים אחרים על קריאותיהם. באופן דומה, "אמנות המלחמה" של סון דזה רשומה בתוכנית הקריאה המקצועית של חיל הנחתים. במהלך מלחמת המפרץ בשנות ה-90, גם הגנרלים נורמן שוורצקופף הבן (Norman Schwarzkopf Jr.) וקולין פאוול (Colin Powell) השתמשו בעקרונות של סון דזה הקשורים להטעיה, מהירות ופגיעה בנקודות התורפה של האויב.
עם זאת, ארצות הברית ומדינות מערביות אחרות ספגו ביקורת על כך שאינן מבינות באמת את יצירתו של סון דזה ואינן מעריכות את "אמנות המלחמה" בהקשר הרחב יותר של החברה הסינית. רטוריקה דאואיסטית היא מרכיב המשולב ב"אמנות המלחמה". על פי סטיבן סי. קומבס (Steven C. Combs) ב"סון-דזה ואמנות המלחמה: רטוריקה של חסכנות", לוחמה "משמשת כמטאפורה לרטוריקה, וששתיהן אמנויות המבוססות פילוסופית". קומבס כותב: "לוחמה אנלוגית לשכנוע, כקרב על לבבות ומוחות". היישום של אסטרטגיות "אמנות המלחמה" לאורך ההיסטוריה מיוחס לרטוריקה הפילוסופית שלה. דאואיזם הוא העיקרון המרכזי ב"אמנות המלחמה". קומבס משווה את הדאואיזם הסיני העתיק לרטוריקה אריסטוטלית מסורתית, בעיקר בשל ההבדלים בשכנוע.
רלוונטיות עכשווית ותרבות פופ
רטוריקה דאואיסטית באסטרטגיות לוחמה של אמנות המלחמה מתוארת כ"שלווה ופסיבית, המעדיפה שתיקה על פני דיבור". צורת תקשורת זו היא חסכנית. התנהגות חסכנית, המודגשת מאוד ב"אמנות המלחמה" כהימנעות מעימות והיותה בעלת אופי רוחני, מעצבת עקרונות בסיסיים בדאואיזם. מארק מקנילי (Mark McNeilly) כותב ב"סון דזה ואמנות הלוחמה המודרנית" שפרשנות מודרנית לסון ולחשיבותו לאורך ההיסטוריה הסינית היא קריטית בהבנת הדחיפה של סין להפוך למעצמה במאה העשרים ואחת. חוקרים סינים מודרניים מסתמכים במפורש על לקחים אסטרטגיים היסטוריים ועל "אמנות המלחמה" בפיתוח התיאוריות שלהם, ורואים קשר ישיר בין מאבקיהם המודרניים לבין אלו של סין בתקופתו של סון דזה.
יש ערך רב הנתפס בתורתו של סון דזה ובסופרים סינים מסורתיים אחרים, המשמשים באופן קבוע בפיתוח האסטרטגיות של המדינה הסינית ומנהיגיה. בשנת 2008, מפיק הטלוויזיה הסיני ג'אנג ג'יג'ונג (Zhang Jizhong) עיבד את סיפור חייו של סון דזה לסדרת דרמה טלוויזיונית היסטורית בת 40 פרקים בשם "בינג שנג" (Bing Sheng), בכיכובו של ג'ו יאוון (Zhu Yawen) בתפקיד סון דזה. משחק הווידאו "Age of Empires II: Definitive Edition" מכיל משימות אתגר המבוססות על "אמנות המלחמה" של סון דזה, המסבירות את הטקטיקות והאסטרטגיות הצבאיות.