סון סימיאו: הרופא שכתב את השבועה
באמצע מדריך למרשמי חירום, בפרק העוסק בתרופות ובמינונים, עצר סון סימיאו (Sun Simiao) כדי להציג טיעון שאיש לא ביקש ממנו. הוא כתב שרופא דגול אינו צריך להתחשב במעמד, בעושר או בגיל, אלא לפגוש את כולם כשווים. אותו קטע — "על הכנות המוחלטת של רופאים דגולים" — מכונה כיום שבועת היפוקרטס הסינית ועדיין מוטלת על סטודנטים לרפואה בסין. הטקסט נכתב בשנת 652 והיה, למעשה, הערת שוליים.
הנזיר
סון סימיאו חי בין השנים 581 ל-682, תקופה שכללה את ימי שושלת סווי (Sui) הקצרים והאלימים ואת המאה הראשונה של שושלת טאנג (Tang). הוא הגיע מטונגצ'ואן (Tongchuan) שבמרכז שאאנשי (Shaanxi).
העובדה המגדירה בקריירה שלו היא מה שהוא לא עשה. רופאים סינים בעלי מעמד היו צמודים לחצר המלוכה; סון העדיף חיים רחוקים ממנה וחיה למעשה כנזיר. הוא לא נעלם לחלוטין — הוא עבד עם הקיסר גאוזונג (Gaozong) וכנראה גם עם הקיסרית וו (Wu), אם כי בנושאי דאואיזם ולא כרופא בית. אך ההסדר היה בתנאיו שלו, והמרחק היה מכוון.
הוא היה דאואיסט אדוק שלמד גם בודהיזם ברצינות רבה, עד כדי כך שחוקרים מתארים אותו כבודהיסט-דאואיסט, והוא סייע להפיץ את אסכולת אוואטמסאקה (Avatamsaka) שהציג הנזיר פאזאנג (Fazang). פאזאנג כתב לימים את הביוגרפיה שלו — איש דת בודהיסטי המנציח רופא דאואיסטי, עובדה המעידה על מידת הזלזול של סון בגבולות הדת.
אלף פיסות זהב
יצירתו המרכזית היא ה-Beiji qianjin yaofang — "נוסחאות חיוניות לחירום בשווי אלף מטבעות זהב" — שהושלמה ופורסמה לראשונה בשנת 652. שלושים שנה מאוחר יותר, בהיותו בן מאה בערך, פרסם ספר המשך בשם Qianjin yifang. יחד הם זוקפים לזכותם כ-5,300 ו-2,000 נוסחאות בהתאמה; ספירה של מומחים לספר הראשון מצביעה על כ-3,500 תרופות, החל מטיפולים המבוססים על רכיב יחיד ועד לשילובים של עד שישים וארבעה מרכיבים. ג'ינסנג לבדו מופיע ב-445 מהן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הכותרת אינה התרברבות, אלא תמצית מטרת הספר. סון הסביר את שיטתו בפשטות: ספרי הנוסחאות שהיו נפוצים היו כבדים מדי מכדי להיות שימושיים בעת חירום, ולכן הוא מחק את הנוסחאות המסובכות ושמר על הפשוטות. הוא בנה ספר שרופא יכול לפתוח בזמן שאדם גוסס לנגד עיניו — וזו הסיבה שהוא כולל שלושים מגילות ולא שלוש מאות, וסיבה לכך שהוא אחד הטקסטים הרפואיים הסיניים הקלאסיים הבודדים שכוללים תיאורי מקרה ממשיים, עשרים וחמישה במספר.
התוכן פרוס על פני עשרים ותשעה סעיפים לאחר המבוא: גינקולוגיה, הפרעות הנגרמות על ידי רוח, מחלות נשים וילדים, הפרעות בשבעת הפתחים, הפרעות צ'י (qi), מחלות נזקי קור, טחורים, ניקוי רעלים, דיקור ומוקסה (moxibustion). הוא נחשב למי שביסס את הגינקולוגיה, רפואת הילדים והגריאטריה כענפים נפרדים ברפואה הסינית.
האתיקה
המבוא ל-Qianjin yaofang מכסה אבחון וטיפול ולאחר מכן מבסס קוד מוסרי לרופאים — הדבר הראשון בספר, עוד לפני כל תרופה. דרישותיו ספציפיות ופיזיות ולא רק דתיות. הרופא נשבע להציל את כל היצורים החיים מסבלם ולעבוד יום ולילה, בקור ובחום, ברעב, בצמא ובעייפות.
סעיף השוויון הוא הקיצוני שבהם. בחברה המאורגנת כולה סביב מעמדות, סון הורה לרופא להתעלם מהמעמד: לא סטטוס, לא עושר, לא גיל, כולם במישור שווה. ראוי לציין את המתח מול התנהלותו שלו — רבות מהתרופות שלו מסתיימות באזהרה שלא להעבירן הלאה אפילו תמורת אלף מטבעות זהב. חובת טיפול אוניברסלית מול ידע קנייני שמור. שתי העמדות נמצאות באותו ספר.
האלכימאי
סון תרגל גם waidan, אלכימיה חיצונית — ייצור סמי אלמוות שנועדו להעניק חיי נצח, מה שדרש בתקופת טאנג עבודה מאומצת עם כספית ומתכות אחרות. זה לא היה תחביב נפרד מהרפואה שלו; אותה סקרנות פרמקולוגית הניעה את שניהם. היא גם הפיקה את הפריט המוזר ביותר ברישומי עברו: היסטוריון מהמאה העשירית טען שגופתו של סון לא נרקבה לאחר מותו בגלל הכספית שבלע, סיפור שמסמן בדיוק את הנקודה שבה הדמות ההיסטורית מתחילה להתמוסס לתוך פולחן.
מדוע סון נחשב לגאון
האיכות טמונה בשיקול דעת עריכתי מלווה בתעוזה מוסרית. סון סימיאו לא גילה תרופה ולא הציע פיזיולוגיה חדשה. מה שהוא עשה היה להכיר בכך שהערך של ידע רפואי טמון ביכולת לשלוף אותו תחת לחץ, ואז לפעול לפי תובנה זו ללא רחמים — קיצוץ ספרות עצומה שעברה בירושה למה שרופא יכול באמת להשתמש ליד מיטת החולה, וסידור החומר לפי מצבים ולא לפי קטגוריות מסורתיות. לאחר מכן הוא עשה משהו שכמעט אף עורך לא עושה: הוא כתב את האתיקה בתחילת המדריך, והפך את ההתנהגות לדרישה טכנית של המקצוע ולא לתוספת דתית. הוא זכה לתואר Yaowang, "מלך הרפואה", והוא נערץ כאל פטרון של רופאים; מסת האתיקה שלו היא עדיין קריאת חובה.
טיעון הנגד הכנה הוא שסון עטוף בכבדות באגדות. תוחלת חיים נטענת של 101 שנים היא על גבול האמינות לסין של המאה השביעית; סיפור הגופה שאינה נרקבת הוא בבירור הגיוגרפיה (ספרות קדושים); ושתי ספירות הנוסחאות המצוטטות לעיתים קרובות, 5,300 ו-2,000, אינן מסתדרות בקלות עם ספירות של מומחים בטקסט ששרד. שני ספריו נערכו מחדש על ידי פקיד סונג (Song) בשם לין יי (Lin Yi) ועמיתיו ופורסמו מחדש בשנת 1066, כך שהגרסה שעברה אלינו עברה דרך ידיים מאוחרות. ועבודתו על סמי האלמוות הייתה, לפי מטרתה שלה, כישלון מוחלט — הוא רדף אחרי אלמוות עם כספית. הגאונות המתועדת היא ארגונית ואתית. המיסטיקה היא מאוחרת יותר.
מורשת
הספרים שרדו, נערכו מחדש והפכו ליסודיים. האתיקה שרדה טוב יותר. סון סימיאו הוא הדמות שאליה מצביעה הרפואה הסינית כשהיא רוצה לתבוע לעצמה מסורת מוסרית משלה ולא כזו שיובאה, והתעקשותו שהחולה העני והחולה העשיר הם אותו חולה האריכה ימים יותר מכל נוסחה בשלושים המגילות.
הוא רצה שקיסרים יעזבו אותו לנפשו וכך אכן קרה. מה שהוא לא יכול היה למנוע הוא להפוך לאל: מקדשים, התואר "מלך הרפואה", ומקום בקרב האלוהויות שאליהן רופאים סינים עדיין שורפים קטורת. עבור אדם שבילה מאה שנים בהתחמקות מהחצר, מדובר בקידום מוזר.