מבוא ותרומות דרמטיות
כל בני האדם טועים, אך אדם טוב נכנע כאשר הוא יודע שדרכו שגויה, ומתקן את העוול. הפשע היחיד הוא גאווה. סופוקלס (Sophocles) הוא אחד משלושה טרגיקנים יוונים עתיקים שמחזותיהם שרדו. מחזותיו הראשונים נכתבו לאחר, או במקביל לאלו של אייסכילוס (Aeschylus); ולפני, או במקביל לאלו של אוריפידס (Euripides). סופוקלס כתב מעל 120 מחזות, אך רק שבעה שרדו בצורה מלאה: איאס, אנטיגונה, נשות טראכיס, אדיפוס המלך, אלקטרה, פילוקטטס ואדיפוס בקולונוס. במשך כמעט חמישים שנה, סופוקלס היה המחזאי המהולל ביותר בתחרויות הדרמה של עיר המדינה אתונה שהתקיימו במהלך החגים הדתיים של הלנאיה והדיוניסיה. הוא התחרה בשלושים תחרויות, ניצח בעשרים וארבע, ומעולם לא דורג נמוך מהמקום השני.
אייסכילוס ניצח בשלוש-עשרה תחרויות, ולעיתים הובס על ידי סופוקלס; אוריפידס ניצח בארבע. הטרגדיות המפורסמות ביותר של סופוקלס מציגות את אדיפוס ואנטיגונה: הן ידועות בדרך כלל כ"מחזות תבאי", אם כי כל אחד מהם היה חלק מטטרלוגיה שונה ששאר מרכיביה אבדו כעת. סופוקלס השפיע על התפתחות הדרמה, בעיקר על ידי הוספת שחקן שלישי – המיוחס לסופוקלס על ידי אריסטו; ולאייסכילוס על ידי תמיסטיוס (Themistius) – ובכך הפחית את חשיבות המקהלה בהצגת העלילה. הוא גם פיתח את הדמויות שלו במידה רבה יותר ממחזאים קודמים.
חיים מוקדמים וקריירה פוליטית
חייו של סופוקלס, בנו של סופילוס (Sophillus), היה חבר עשיר בקהילה הכפרית הקטנה של היפיאוס קולונוס (Hippeios Colonus) באטיקה, שעתידה הייתה להפוך למקום התרחשות לאחד ממחזותיו; וככל הנראה נולד שם, כמה שנים לפני קרב מרתון בשנת 490 לפנה"ס: השנה המדויקת אינה ברורה, אך 497/6 היא הסבירה ביותר. הוא נולד למשפחה אמידה, אביו היה יצרן שריון, והוא זכה להשכלה גבוהה. הניצחון האמנותי הראשון שלו היה בשנת 468 לפנה"ס, כאשר זכה בפרס הראשון בדיוניסיה, כשהוא מביס את המאסטר השולט של הדרמה האתונאית, אייסכילוס. על פי פלוטארכוס (Plutarch), הניצחון הגיע בנסיבות יוצאות דופן: במקום לפעול לפי המנהג הרגיל של בחירת שופטים בהגרלה, הארכון ביקש מקימון (Cimon), ומהסטרטגוי האחרים שנכחו, להכריע את המנצח בתחרות. פלוטארכוס טוען עוד כי בעקבות הפסד זה, אייסכילוס עזב עד מהרה לסיציליה.
למרות שפלוטארכוס אומר שזו הייתה ההפקה הראשונה של סופוקלס, כיום סבורים שהפקה הראשונה שלו הייתה ככל הנראה בשנת 470 לפנה"ס. "טריפטולמוס" (Triptolemus) היה כנראה אחד המחזות שסופוקלס הציג בפסטיבל זה. בשנת 480 לפנה"ס נבחר סופוקלס להוביל את הפאיאן (paean) – מזמור מקהלה לאל, שחגג את הניצחון היווני על הפרסים בקרב סלמיס. בתחילת הקריירה שלו, הפוליטיקאי קימון עשוי היה להיות אחד מפטרוניו; אך אם כך היה, לא נשארה טינה מצד פריקלס (Pericles), יריבו של קימון, כאשר קימון הוגלה באוסטרקיזם בשנת 461 לפנה"ס. בשנת 443/2, סופוקלס שימש כאחד ההלנוטמיאי (Hellenotamiai), או גזברי אתנה, ועזר לנהל את כספי העיר במהלך עלייתו הפוליטית של פריקלס.
בשנת 441 לפנה"ס, על פי ה-Vita Sophoclis, הוא נבחר לאחד מעשרת הגנרלים, פקידים מבצעיים באתונה, כעמית זוטר של פריקלס; והוא שירת במערכה האתונאית נגד סאמוס. הוא היה אמור להיבחר לתפקיד זה כתוצאה מהפקת ה"אנטיגונה", אך הדבר הוא "בלתי סביר בעליל". תבליט שיש של משורר, אולי סופוקלס. בשנת 420 לפנה"ס, הוא נבחר לקבל את דמותו של אסקלפיוס (Asclepius) בביתו שלו, כאשר הפולחן הוכנס לאתונה, וחסר מקום מתאים (témenos). על כך, הוא קיבל את הכינוי לאחר מותו "דקסיון" (Dexion) – המקבל, על ידי האתונאים. אך "ספקות מסוימים דבקים בסיפור זה". הוא נבחר גם, בשנת 411 לפנה"ס, כאחד הנציבים (probouloi) שהגיבו להרס הקטסטרופלי של כוח המשלחת האתונאי בסיציליה במהלך המלחמה הפלופונסית.
מוות וחיים אישיים
סופוקלס מת בגיל תשעים או תשעים ואחת בחורף שנת 406/5 לפנה"ס, לאחר שראה, במהלך חייו, הן את הניצחון היווני במלחמות פרס, והן את שפיכות הדמים של המלחמה הפלופונסית. כפי שקרה עם אנשים מפורסמים רבים בעת העתיקה הקלאסית, מותו עורר מספר סיפורים אפוקריפיים. המפורסם שבהם הוא ההצעה שהוא מת מהמאמץ הכרוך בניסיון לדקלם משפט ארוך מה"אנטיגונה" שלו מבלי לעצור כדי לקחת אוויר. תיאור אחר מציע שהוא נחנק בזמן אכילת ענבים בפסטיבל האנתסטריה באתונה. שלישי גורס כי הוא מת מאושר לאחר שזכה בניצחונו האחרון בדיוניסיה העירונית.
כעבור כמה חודשים, משורר קומי, במחזה שכותרתו "המוזות", כתב את ההספד הזה: "ברוך הוא סופוקלס, שהיו לו חיים ארוכים, היה אדם מאושר ומוכשר כאחד, וכותב של טרגיקניות טובות רבות; והוא סיים את חייו היטב מבלי לסבול שום מזל רע." על פי כמה דיווחים, לעומת זאת, בניו שלו ניסו לגרום להכרזתו כבלתי כשיר לקראת סוף חייו; ושהוא הפריך את האשמתם בבית המשפט על ידי קריאה מתוך ה"אדיפוס בקולונוס" החדש שלו. אחד מבניו, יופון (Iophon), ונכד, שנקרא סופוקלס, הפכו גם הם למחזאים. מיניות: מקור עתיק, יצירתו של אתנאיוס (Athenaeus) "חכמים בסעודה" (Sophists at Dinner), מכילה אזכורים למיניותו של סופוקלס.
מיניות ומוניטין אישי
ביצירה זו, דמות בשם מורטילוס (Myrtilus) טוענת שסופוקלס "היה חובב נערים, באותו אופן שאוריפידס היה חובב נשים"; ומספר אנקדוטה, המיוחסת ליון מכיוס (Ion of Chios), על סופוקלס המתחיל עם נער משרת במשתה: זה היה השמש, אוריפידס, ולא נער, שגרם לי להתחמם ולהפשיט אותי עירום. אבל רוח הצפון הייתה איתך כשנישקת נערת ליווי. אתה לא כל כך חכם, אם אתה עוצר את ארוס על גניבת בגדים בזמן שאתה זורע בשדה של אדם אחר. האם אתה רוצה שאיהנה מהמשקה שלי? [...] אז הגש לי את הגביע לאט ובנחת, וקח אותו בחזרה לאט ובנחת גם כן. הוא גם אומר שהיירונימוס מרודוס (Hieronymus of Rhodes), ב"רשימות היסטוריות" שלו, טוען שסופוקלס פעם הוביל נער מחוץ לחומות העיר לצורך יחסי מין; ושהנער חטף את גלימתו של סופוקלס, והשאיר לסופוקלס את הגלימה שלו במידה של ילד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סגנון ספרותי ומורשת קריירה
יתרה מכך, כאשר אוריפידס שמע על כך, זה נדון רבות, הוא לעג ליחס המזלזל, באומרו שהוא בעצמו קיים יחסי מין עם הנער, "אך לא נתן לו דבר מעבר לשכרו הרגיל" או "אבל ששום דבר לא נלקח". בתגובה, סופוקלס חיבר את האלגיה הזו: עבודות ומורשת: סופוקלס ידוע בחידושים במבנה הדרמטי; פיתוח עמוק יותר של דמויות מאשר מחזאים קודמים; ואם זה לא היה אייסכילוס, הוספת שחקן שלישי, מה שהפחית עוד יותר את תפקיד המקהלה, והגדיל את ההזדמנויות לפיתוח ולקונפליקט. אייסכילוס, ששלט בכתיבת המחזות האתונאית במהלך הקריירה המוקדמת של סופוקלס, אימץ את השחקן השלישי ליצירתו שלו.
מלבד השחקן השלישי, אריסטו מייחס לסופוקלס את הצגת ה-skenographia, או ציור נוף; אך גם זה מיוחס במקום אחר למישהו אחר על ידי ויטרוביוס (Vitruvius), לאגאתארכוס מסאמוס (Agatharchus of Samos). לאחר מותו של אייסכילוס, בשנת 456 לפנה"ס, הפך סופוקלס למחזאי הבולט ביותר באתונה, כשהוא מנצח בתחרויות בשמונה-עשרה פסטיבלי דיוניסיה, ושישה פסטיבלי לנאיה. המוניטין שלו היה כזה ששליטים זרים הזמינו אותו לבקר בחצרותיהם; אך, בניגוד לאייסכילוס, שמת בסיציליה, או אוריפידס, שבילה זמן במקדוניה, סופוקלס מעולם לא קיבל אף אחת מהזמנות אלו. אריסטו, ב"פואטיקה" שלו בסביבות 335 לפנה"ס, השתמש ב"אדיפוס המלך" של סופוקלס כדוגמה להישג הגבוה ביותר בטרגדיה. דיוקן השחקן היווני אויאון (Euiaon) ב"אנדרומדה" של סופוקלס, בערך 430 לפנה"ס.
מחזות תבאי ונושאים
רק שניים משבעת המחזות ששרדו ניתנים לתארוך בביטחון: פילוקטטס, 409 לפנה"ס; אדיפוס בקולונוס, 401 לפנה"ס שהועלה לאחר מותו, על ידי נכדו. מאחרים, אלקטרה מציגה קווי דמיון סגנוניים לשניים אלה, מה שמרמז כי היא נכתבה כנראה בחלק המאוחר של הקריירה שלו; איאס, אנטיגונה, והטרכיניות, נחשבים בדרך כלל למוקדמים, שוב על בסיס אלמנטים סגנוניים; ואדיפוס המלך מוצב בתקופה אמצעית. רוב מחזותיו של סופוקלס מראים זרם תת-קרקעי של פטליזם מוקדם, והתחלות של לוגיקה סוקרטית כעמוד תווך למסורת הארוכה של הטרגדיה היוונית. מחזות תבאי: מחזות תבאי כוללים שלושה מחזות: אדיפוס המלך שנקרא גם אדיפוס טיראנוס או אדיפוס המלך, אדיפוס בקולונוס, ואנטיגונה. שלושתם עוסקים בגורלה של תבאי במהלך ולאחר שלטונו של המלך אדיפוס.
הם פורסמו לעיתים קרובות תחת כריכה אחת; אך סופוקלס כתב אותם עבור תחרויות פסטיבל נפרדות, בהפרש של שנים רבות. מחזות תבאי אינם טרילוגיה אמיתית, כלומר שלושה מחזות המוצגים כנרטיב רציף, וגם לא סדרה מכוונת; הם מכילים אי-עקביות. סופוקלס כתב גם מחזות אחרים הנוגעים לתבאי, כמו האפיגוני (Epigoni), אך רק קטעים מהם שרדו. נושאים: שלושת המחזות כוללים את סיפורו של אדיפוס, שהרג את אביו, ונשא את אימו, מבלי לדעת ששניהם היו הוריו. משפחתו מקוללת במשך שלושה דורות. ב"אדיפוס המלך", אדיפוס הוא הגיבור. רצח התינוק שלו מתוכנן על ידי הוריו, לאיוס (Laius) ויוקסטה (Jocasta), כדי למנוע ממנו להגשים נבואה; אך המשרת שהופקד על הרצח מעביר את התינוק, דרך סדרה של מתווכים, לזוג חשוך ילדים, שמאמצים אותו, מבלי לדעת את ההיסטוריה שלו.
אדיפוס לומד בסופו של דבר על נבואת האורקל מדלפי לגביו, שהוא יהרוג את אביו, ויישא את אימו; הוא מנסה לברוח מגורלו מבלי לפגוע באלה שהוא מכיר כהוריו – בשלב זה, הוא אינו יודע שהוא מאומץ. אדיפוס פוגש אדם בצומת דרכים מלווה במשרתים; אדיפוס והאיש נלחמים, ואדיפוס הורג את האיש שהיה אביו, לאיוס, אם כי אף אחד מהם לא ידע זאת באותו זמן. הוא הופך לשליט תבאי לאחר פתרון חידת הספינקס, ותוך כדי כך, נושא את המלכה האלמנה, אימו יוקסטה. כך מונח הבסיס לאימה. כאשר האמת יוצאת לאור, בעקבות נבואה אמיתית אך מבלבלת נוספת מדלפי, יוקסטה מתאבדת, אדיפוס מעוור את עצמו ועוזב את תבאי. בסוף המחזה, הסדר מושב על כנו.
שיקום זה נראה כאשר קריאון (Creon), אחיה של יוקסטה, הופך למלך, וגם כאשר אדיפוס, לפני היציאה לגלות, מבקש מקריאון לטפל בילדיו. ילדיו של אדיפוס תמיד יישאו את משקל הבושה וההשפלה בגלל מעשיו של אביהם. אדיפוס בקולונוס מאת ז'אן-אנטואן-תיאודור ז'ירו (1788), מוזיאון האמנות של דאלאס. ב"אדיפוס בקולונוס", אדיפוס המגורש וביתו אנטיגונה מגיעים לעיירה קולונוס שם הם פוגשים את תסאוס (Theseus), מלך אתונה. אדיפוס מת ומתחיל מאבק בין בניו פוליניקס (Polyneices) ואטאוקלס (Eteocles). ב"אנטיגונה", הגיבורה היא בתו של אדיפוס, אנטיגונה. היא עומדת בפני הבחירה לאפשר לגופת אחיה פוליניקס להישאר ללא קבורה, מחוץ לחומות העיר, חשופה לטורפי חיות בר, או לקבור אותו ולהתמודד עם מוות.
מבנה נרטיבי ואי-עקביות
מלך הארץ, קריאון, אסר על קבורת פוליניקס כי הוא היה בוגד בעיר. אנטיגונה מחליטה לקבור את גופתו ולהתמודד עם השלכות מעשיה. קריאון גוזר עליה מוות. בסופו של דבר, קריאון משתכנע לשחרר את אנטיגונה מעונשה, אך החלטתו מגיעה מאוחר מדי ואנטיגונה מתאבדת. התאבדותה מעוררת את התאבדותם של שניים אחרים הקרובים למלך קריאון: בנו, האימון (Haemon), שהיה אמור לשאת את אנטיגונה, ואשתו, אורידיקה (Eurydice), שמתאבדת לאחר שאיבדה את בנה היחיד ששרד. הרכב ואי-עקביות: המחזות נכתבו במשך שלושים ושש שנים של הקריירה של סופוקלס ולא חוברו בסדר כרונולוגי, אלא נכתבו בסדר אנטיגונה, אדיפוס המלך, ואדיפוס בקולונוס.
הם גם לא חוברו כטרילוגיה – קבוצת מחזות שיועדו להצגה יחד, אלא הם החלקים הנותרים משלוש קבוצות שונות של מחזות. כתוצאה מכך, ישנן כמה אי-עקביות: בולט במיוחד, קריאון הוא המלך הבלתי מעורער בסוף "אדיפוס המלך" ובהתייעצות עם אפולו, מקבל באופן בלעדי את ההחלטה לגרש את אדיפוס מתבאי. קריאון מקבל גם הנחיה לטפל בבנותיו של אדיפוס אנטיגונה ואיסמנה בסוף "אדיפוס המלך". לעומת זאת, במחזות האחרים יש מאבק מסוים עם בניו של אדיפוס אטאוקלס ופוליניקס בנוגע לירושה. ב"אדיפוס בקולונוס", סופוקלס מנסה לעבד את אי-העקביות הללו למכלול קוהרנטי: איסמנה מסבירה כי, לאור שושלת המשפחה המוכתמת שלהם, אחיה היו מוכנים בתחילה להעביר את כס המלוכה לקריאון.
מחזות אחרים וקטעים
עם זאת, בסופו של דבר הם החליטו להשתלט על המלוכה, כאשר כל אח מערער על זכותו של השני לרשת. בנוסף להיותם בעמדה חזקה באופן ברור ב"אדיפוס בקולונוס", אטאוקלס ופוליניקס הם גם אשמים: הם נותנים את הסכמתם (שורה 429, תיאודורידיס, תרגום) ליציאתו של אביהם לגלות, וזהו אחד מהאשמותיו המרות ביותר כלפיהם. מחזות אחרים: בנוסף לשלושת מחזות תבאי, ישנם ארבעה מחזות ששרדו מאת סופוקלס: איאס, נשות טראכיס, אלקטרה, ופילוקטטס, שהאחרון שבהם זכה בפרס הראשון בשנת 409 לפנה"ס שבו התחרה. איאס מתמקד בגיבור הגאה של מלחמת טרויה, איאס הטלמוני, שנדחף לבגידה ולבסוף להתאבדות. איאס נעשה נסער מאוד כאשר שריונו של אכילס מוצג לאודיסאוס במקום לו עצמו.
למרות עוינותם כלפיו, אודיסאוס משכנע את המלכים מנלאוס ואגממנון להעניק לאיאס קבורה נאותה. "נשות טראכיס" שנקרא על שם הנשים הטראכיניות שמרכיבות את המקהלה, מציג דרמטית את הריגתה בשוגג של דיאנירה (Deianeira) את הרקולס לאחר שהשלים את שתים-עשרה המטלות המפורסמות שלו. מרומה לחשוב שזהו קמע אהבה, דיאנירה מורחת רעל על פריט לבושו של הרקולס; גלימה מורעלת זו גורמת להרקולס למות מוות מייסר. לאחר שנודע לה על האמת, דיאנירה מתאבדת. אלקטרה תואמת בערך את העלילה של "נושאות הנסכים" של אייסכילוס. הוא מפרט כיצד אלקטרה ואורסטס נוקמים את רצח אביהם אגממנון על ידי קליטמנסטרה ואגיסתוס. פילוקטטס מספר מחדש את סיפורו של פילוקטטס, קשת שננטש בלמנוס על ידי שאר הצי היווני בדרכם לטרויה.
לאחר שלמדו שהם אינם יכולים לנצח במלחמת טרויה ללא הקשת של פילוקטטס, היוונים שולחים את אודיסאוס וניאופטולמוס להחזיר אותו; בגלל בגידתם הקודמת של היוונים, לעומת זאת, פילוקטטס מסרב להצטרף מחדש לצבא. רק הופעתו של הרקולס כדאוס אקס מכינה (deus ex machina) משכנעת את פילוקטטס ללכת לטרויה. מחזות קטועים: אף על פי שרשימת מעל 120 כותרות מחזות הקשורים לסופוקלס ידועה ומוצגת להלן, מעט ידוע על התאריך המדויק של רובם. פילוקטטס ידוע שנכתב בשנת 409 לפנה"ס, ואדיפוס בקולונוס ידוע כמי שהוצג רק בשנת 401 לפנה"ס, לאחר המוות, ביוזמת נכדו של סופוקלס. המוסכמה בכתיבת מחזות לפסטיבלים היווניים הייתה להגיש אותם בטטרלוגיות של שלוש טרגדיות יחד עם מחזה סאטירים אחד.
יחד עם התארוך הלא ידוע של הרוב המכריע של מעל 120 כותרות מחזות, ידוע גם במידה רבה כיצד קובצו המחזות. עם זאת, ידוע כי שלושת המחזות המכונים בעידן המודרני "מחזות תבאי" מעולם לא הועלו יחד בחייו של סופוקלס עצמו, ולכן אינם טרילוגיה כפי שהם נתפסים לעיתים בטעות. קטעים של "Ichneutae" (עקבות סאטירים) התגלו במצרים בשנת 1907. אלה מהווים בערך חצי מהמחזה, מה שהופך אותו למחזה הסאטירים השמור ביותר אחרי ה"קיקלופ" של אוריפידס, ששרד בשלמותו. קטעים של ה"אפיגוני" התגלו באפריל 2005 על ידי קלאסיקנים באוניברסיטת אוקספורד בעזרת טכנולוגיית אינפרא-אדום ששימשה בעבר להדמיית לוויין. הטרגדיה מספרת את סיפור המצור השני על תבאי.
אבולוציה של סגנון והערכה עצמית
מספר יצירות סופוקליות אחרות שרדו רק בקטעים, כולל: דעתו של סופוקלס על עבודתו שלו: יש קטע בחיבורו של פלוטארכוס "De Profectibus in Virtute 7" שבו סופוקלס דן בהתפתחותו שלו ככותב. מקור סביר לחומר זה עבור פלוטארכוס היה ה"אפידמיאה" של יון מכיוס, ספר שתיעד שיחות רבות של סופוקלס; אך דיאלוג הלניסטי על טרגדיה, שבו הופיע סופוקלס כדמות, הוא גם סביר. הראשון הוא מועמד סביר שהכיל את הדיון של סופוקלס על התפתחותו שלו כי יון היה חברו של סופוקלס, והספר ידוע כמי ששימש את פלוטארכוס.
אף על פי שפרשנויות מסוימות למילותיו של פלוטארכוס מרמזות שסופוקלס אומר שהוא חיקה את אייסכילוס, התרגום אינו מתאים מבחינה דקדוקית, וגם לא הפרשנות שסופוקלס אמר שהוא לועג ליצירותיו של אייסכילוס. סי. אם. באוורה (C. M. Bowra) טוען לתרגום הבא של השורה: "לאחר שתרגלתי במלואו את גדלותו של אייסכילוס, אז את ההמצאה המכאיבה של ההמצאה שלי, עכשיו בשלב השלישי אני משתנה לסוג הדיקציה שהוא הכי אקספרסיבי של דמות והטוב ביותר." כאן סופוקלס אומר שהוא סיים שלב של עבודתו של אייסכילוס, כלומר שהוא עבר שלב של חיקוי סגנונו של אייסכילוס אך סיים עם זה. דעתו של סופוקלס על אייסכילוס הייתה מעורבת. הוא בהחלט כיבד אותו מספיק כדי לחקות את עבודתו בתחילת הקריירה שלו, אך היו לו הסתייגויות מהסגנון של אייסכילוס, ולכן לא המשיך בחיקוי שלו.
השלב הראשון של סופוקלס, שבו הוא חיקה את אייסכילוס, מאופיין ב"פומפוזיות אייסכילאית בשפה". השלב השני של סופוקלס היה כולו שלו. הוא הציג דרכים חדשות לעורר רגש אצל הקהל, כמו ב"איאס" שלו, כאשר איאס מנוכס על ידי אתנה, אז הבמה מתרוקנת כדי שיוכל להתאבד לבדו. סופוקלס מזכיר שלב שלישי, שונה מהשניים האחרים, בדיון שלו על התפתחותו. השלב השלישי נותן יותר תשומת לב לדיקציה. הדמויות שלו דיברו בצורה שהייתה טבעית יותר עבורן ואקספרסיבית יותר לרגשות הדמות האינדיבידואלית שלהן.