חיים וקריירה
דבר דברי טעם לשוטה והוא יקרא לך שוטה; אוריפידס היה מחזאי טרגי מאתונה הקלאסית. לצד אייסכילוס וסופוקלס, הוא אחד משלושת הטרגיקונים היוונים הקדומים שמהם שרדו מחזות שלמים. חוקרים עתיקים ייחסו לו תשעים וחמישה מחזות, אך הסודא (Suda) מציינת תשעים ושניים לכל היותר. מתוכם, שמונה-עשר או תשעה-עשר שרדו בשלמותם פחות או יותר; המחזה "רסוס" מוטל בספק. קיימים שברים רבים, חלקם משמעותיים, מרוב מחזותיו האחרים. מחזות רבים יותר שרדו בשלמותם מאשר של אייסכילוס וסופוקלס יחד, בין היתר משום שהפופולריות שלו גברה ככל ששלהם דעכה – הוא הפך, בתקופה ההלניסטית, לאבן יסוד בחינוך הספרותי העתיק, לצד הומרוס, דמוסתנס ומנאנדרוס.
אוריפידס מזוהה עם חידושים תיאטרליים שהשפיעו עמוקות על הדרמה עד לעת המודרנית, במיוחד בייצוג גיבורים מיתולוגיים מסורתיים כאנשים רגילים בנסיבות יוצאות דופן. גישה חדשה זו הובילה אותו לחלוציות בפיתוחים שסופרים מאוחרים התאימו לקומדיה, שחלקם מאפיינים את הרומנטיקה. הוא הפך גם ל"טרגי שבמשוררים", תוך התמקדות בחייהם הפנימיים ובמניעים של דמויותיו בדרך שלא הייתה מוכרת קודם לכן. הוא היה "היוצר של... אותו כלוב שהוא התיאטרון של 'אותלו' לשייקספיר, 'פדרה' לראסין, של איבסן וסטרינדברג", שבו "גברים ונשים כלואים משמידים זה את זה בעוצמת אהבתם ושנאתם". אך הוא היה גם האב הספרותי של מחזאים קומיים מגוונים כמו מנאנדרוס וג'ורג' ברנרד שו.
ייחודי בקרב סופרי אתונה העתיקה, אוריפידס הפגין אהדה כלפי חברים בחברה שזכו לייצוג חסר. בני דורו הגברים נדהמו לעיתים קרובות מהכפירות שהשמיע מפיהן של דמויותיו, כמו מילותיה של הגיבורה שלו מדיאה: "הייתי מעדיפה לעמוד שלוש פעמים עם מגן בקרב מאשר ללדת פעם אחת". בני דורו קישרו אותו לסוקרטס כמנהיג של אינטלקטואליזם דקדנטי. שניהם זכו ללעג תכוף מצד משוררים קומיים כמו אריסטופאנס. סוקרטס הועמד בסופו של דבר למשפט והוצא להורג כגורם משחית. אוריפידס בחר בגלות מרצון לעת זקנה, ומת במקדוניה. עם זאת, מחקרים עדכניים מטילים ספק בביוגרפיות העתיקות של אוריפידס.
לדוגמה, ייתכן שמעולם לא ביקר במקדוניה כלל, או שאם ביקר, ייתכן שנמשך לשם על ידי המלך ארכלאוס בתמריצים שהוצעו גם לאמנים אחרים. חיים: תיאורים מסורתיים של חיי המחבר נמצאים בפרשנויות רבות, וכוללים פרטים כגון אלה: הוא נולד באי סלמיס בסביבות 480 לפנה"ס, להורים קליטו (אם) ומנסארכוס (אב), קמעונאי שחי בכפר ליד אתונה. עם קבלת נבואה שבנו נועד לזכות ב"כתרי ניצחון", התעקש מנסארכוס שהילד יתאמן לקריירה באתלטיקה. אך הילד היה נועד לקריירה על הבמה, שם זכה בחמישה ניצחונות בלבד, אחד מהם לאחר מותו. הוא שירת זמן קצר כרקדן וכנושא לפיד בטקסי אפולו זוסטריוס.
השכלתו לא הוגבלה לאתלטיקה, והוא למד גם ציור ופילוסופיה אצל המאסטרים פרודיקוס ואנכסגורס. היו לו שני נישואים הרסניים, ושתי נשותיו – מליטה וקורינה (האחרונה ילדה לו שלושה בנים) – היו בוגדניות. הוא הפך למתבודד, ובנה לעצמו בית במערה בסלמיס, "מערת אוריפידס", שבה התפתח פולחן למחזאי לאחר מותו. "שם בנה ספרייה מרשימה וקיים התייחדות יומיומית עם הים והשמיים". בסופו של דבר, פרש ל"חצר הכפרית" של המלך ארכלאוס במקדוניה, שם מת בשנת 406 לפנה"ס.
אי-ודאות ביוגרפית והקשר היסטורי
עם זאת, כפי שצוין במבוא, יש להתייחס לפרטים ביוגרפיים כאלה בספקנות, שכן הם נובעים כמעט לחלוטין משלושה מקורות לא אמינים: פולקלור, ששימש את הקדמונים כדי להוסיף צבע לחייהם של סופרים מפורסמים; פרודיה, ששימשה את המשוררים הקומיים כדי ללעוג למשוררים הטרגיים; ורמזים 'אוטוביוגרפיים' שנלקחו ממחזותיו ששרדו, המהווים רק שבריר מהתפוקה הכוללת שלו. ביוגרפיה זו מחולקת לסעיפים תואמים. חיים אגדיים: אוריפידס היה הצעיר מבין שלושה טרגיקונים גדולים, שהיו כמעט בני דורו: מחזהו הראשון הועלה שלוש-עשרה שנים לאחר הופעת הבכורה של סופוקלס, ושלוש שנים לאחר ה"אורסטאה" של אייסכילוס.
זהות השלישייה מודגשת בבירור בתיאור של פלוטארכוס, לפיו הכישלון הקטסטרופלי של המשלחת לסיציליה הוביל את האתונאים לסחור בטקסטים של שירי אוריפידס עם אויביהם בתמורה לאוכל ושתייה (חיי ניקיאס 29). פלוטארכוס מספק גם את הסיפור שהגנרלים הספרטנים המנצחים, לאחר שתכננו את הריסת אתונה ושעבוד תושביה, גילו רחמים לאחר שזכו לבידור במשתה על ידי שירים מתוך המחזה "אלקטרה" של אוריפידס: "הם חשו שזה יהיה מעשה ברברי להשמיד עיר שהפיקה אנשים כאלה" (חיי ליסנדרוס). חיים קומיים: משוררים טרגיים זכו לעיתים קרובות ללעג מצד משוררים קומיים במהלך פסטיבלי הדרמה דיוניסיה ולנאיה, ואוריפידס עבר פארודיה יותר מרובם. אריסטופאנס כתב אותו כדמות בלפחות שלושה מחזות: "האכארנים", "נשים בחג התסמופוריה" ו"הצפרדעים".
אך אריסטופאנס גם שאל, במקום רק לסאטר, כמה משיטותיו של הטרגיקון; הוא עצמו זכה ללעג מצד עמיתו, קראטינוס, כ: לפי משורר קומי אחר, טלקידס, מחזותיו של אוריפידס נכתבו בשיתוף עם הפילוסוף סוקרטס: מפלפל מילים, עושה מקסימות, אוריפידאריסטופאניזר. לפי אריסטופאנס, השותף לכתיבה לכאורה היה שחקן מפורסם, צפיסופון, שגם חלק את ביתו של הטרגיקון ואת אשתו, בעוד סוקרטס לימד בית ספר שלם של מפלפלי מילים כמו אוריפידס: מנסילוכוס הוא האיש שצולה מחזה חדש עבור אוריפידס, וסוקרטס מניח את חומר הבעירה. [...] אוריפידס מחובר יחד עם סוקרטס. ב"צפרדעים", שנכתב כאשר אוריפידס ואייסכילוס כבר מתו, אריסטופאנס מציג את האל דיוניסוס כשהוא יוצא לשאול בחיפוש אחר משורר טוב להחזיר לאתונה.
לאחר ויכוח בין שני המשוררים המנוחים. 'ראיות' קומיות כאלה מצביעות על כך שהאתונאים העריצו את אוריפידס גם בזמן שחשדו באינטלקטואליזם שלו, לפחות במהלך המלחמה הארוכה עם ספרטה. אייסכילוס כתב לעצמו כתובת קבר המנציחה את חייו כלוחם שנלחם עבור אתונה נגד פרס, ללא כל אזכור להצלחתו כמחזאי; וסופוקלס זכה להערצה מצד בני דורו על כישוריו החברתיים ותרומתו לחיים הציבוריים כפקיד מדינה; אך אין תיעוד לחייו הציבוריים של אוריפידס מלבד היותו מחזאי – הוא בהחלט יכול היה להיות "מתבודד מהורהר וספרותי".
הוא מוצג ככזה ב"האכארנים", שם אריסטופאנס מראה אותו חי במרירות בבית רעוע, מוקף בתלבושות קרועות של דמויותיו המפוקפקות, ובכל זאת אגאתון, משורר טרגי אחר, מתגלה במחזה מאוחר יותר, "נשים בחג התסמופוריה", כחי בנסיבות ביזאריות כמעט באותה מידה. אמו של אוריפידס הייתה מוכרת ירקות צנועה, לפי המסורת הקומית, אך מחזותיו מעידים על כך שקיבל חינוך ליברלי ולכן היה בעל רקע מיוחס. חייו של טרגיקון: אוריפידס התחרה לראשונה בדיוניסיה העירונית, פסטיבל הדרמה האתונאי המפורסם, בשנת 455 לפנה"ס, שנה לאחר מותו של אייסכילוס; ולא זכה בפרס הראשון עד 441 לפנה"ס. התחרות האחרונה שלו באתונה הייתה בשנת 408 לפנה"ס. "הבקכות" ו"איפיגניה באוליס" הועלו בשנת 405 לפנה"ס, והפרס הראשון הוענק לאחר מותו. הוא זכה בפרס הראשון חמש פעמים בלבד.
סגנון דרמטי וחידושים תמטיים
פסל של אוריפידס, הלובר, פריז. מחזותיו, ואלו של אייסכילוס וסופוקלס, מצביעים על הבדל בהשקפה בין השלושה – פער דורות הנובע כנראה מהנאורות הסופיסטית בעשורים האמצעיים של המאה ה-5: אייסכילוס עדיין הביט לאחור אל התקופה הארכאית, סופוקלס היה במעבר בין תקופות, ואוריפידס היה ספוג לחלוטין ברוח החדשה של העידן הקלאסי.
כאשר מחזותיו של אוריפידס מסודרים לפי זמן, הם גם חושפים שהשקפתו עשויה הייתה להשתנות, ומספקים "ביוגרפיה רוחנית", לאורך הקווים הבאים: תקופה מוקדמת של טרגדיה גבוהה ("מדיאה", "היפוליטוס"), תקופה פטריוטית בראשית המלחמה הפלופונסית ("ילדי הרקולס", "הסופלות"), תקופה אמצעית של התפכחות מחוסר ההיגיון של המלחמה ("הקובה", "נשי טרויה"), תקופה של בריחה מהמציאות עם התמקדות בתככים רומנטיים ("יון", "איפיגניה בטאוריס", "הלנה"), ותקופה אחרונה של ייאוש טרגי ("אורסטס", "נשי פניקיה", "הבקכות"). עם זאת, כ-80% ממחזותיו אבדו, ואפילו המחזות הקיימים אינם מציגים תמונה עקבית לחלוטין של התפתחותו ה'רוחנית' – למשל, "איפיגניה באוליס" מתוארך יחד עם "הבקכות" ה'מיואש', ובכל זאת הוא מכיל אלמנטים שהפכו לאופייניים לקומדיה החדשה.
ב"הבקכות", הוא מחזיר את המקהלה ואת נאום השליח לתפקידם המסורתי בעלילה הטרגית, והמחזה נראה כשיא של נטייה רגרסיבית או ארכאיסטית ביצירותיו המאוחרות (ראו כרונולוגיה להלן). "הבקכות", שמאמינים כי חובר בערבות מקדוניה, מציג גם צד פרימיטיבי של הדת היוונית, וחלק מהחוקרים המודרניים פירשו מחזה ספציפי זה באופן ביוגרפי, כ: סוג של המרה על ערש דווי או ויתור על אתאיזם; ניסיונו של המשורר להדוף את האשמת הכפירה שעתידה הייתה להשיג את חברו סוקרטס; עדות לאמונה חדשה שלא ניתן לנתח את הדת באופן רציונלי.
ביצוע ומבנה הטרגדיה
אחד ממחזותיו המוקדמים ביותר ששרדו, "מדיאה", כולל נאום שנראה כי כתב להגנת עצמו כאינטלקטואל שהקדים את זמנו, שנאמר על ידי מדיאה: עבודה: הטרגדיה האתונאית בביצוע במהלך חייו של אוריפידס הייתה תחרות ציבורית בין מחזאים. המדינה מימנה אותה, והעניקה פרסים. השפה הייתה מטרית, מדוברת ומושרת. אזור הביצוע כלל רצפה מעגלית או תזמורת (orchestra) שבה יכלה המקהלה לרקוד, חלל לשחקנים (שלושה שחקנים דוברי שפה בתקופתו של אוריפידס), רקע או סקנה (skene) וכמה אפקטים מיוחדים: אקיקלימה (ekkyklema) ששימש להבאת ה"פנים" של הסקנה אל החוץ, ומכאנה (mechane) ששימשה להרמת שחקנים באוויר, כמו ב-deus ex machina. עם הצגת השחקן השלישי (המיוחס לאייסכילוס על ידי תמיסטיוס; לסופוקלס על ידי אריסטו), משחק החל להיחשב גם כמיומנות הראויה לפרסים, הדורשת התמחות ארוכה במקהלה.
אוריפידס ומחזאים אחרים הלחינו בהתאם יותר ויותר אריות לשחקנים מיומנים שישירו, ונטייה זו הפכה בולטת יותר במחזותיו המאוחרים: הטרגדיה הייתה "ז'אנר חי ומשתנה ללא הרף" (עיינו בסעיף הקודם, ובכרונולוגיה; רשימת מחזותיו מופיעה להלן). המשורר הקומי, אריסטופאנס, הוא המבקר הידוע הראשון המאפיין את אוריפידס כדובר של רעיונות חדשים והרסניים, הקשורים לסטנדרטים יורדים הן בחברה והן בטרגדיה (ראו קבלה למידע נוסף). אך הטרגדיה של המאה החמישית הייתה התכנסות חברתית, עבור "ביצוע פומבי של תחזוקה ופיתוח של תשתית מנטלית"; והציעה לצופים "פלטפורמה לצורה ייחודית לחלוטין של דיון ממוסד". תפקידו של מחזאי לא היה רק לבדר, אלא גם לחנך את חבריו האזרחים – הוא היה אמור לשאת מסר.
המיתוס המסורתי סיפק את הנושא, אך המחזאי היה אמור להיות חדשני, מה שהוביל לאפיון חדשני של דמויות הרואיות, ושימוש בעבר המיתולוגי ככלי לדיון בנושאים עכשוויים. ההבדל בין אוריפידס לעמיתיו המבוגרים היה בדרגה: דמויותיו דיברו על ההווה בצורה שנויה במחלוקת וחדה יותר מאלו של אייסכילוס וסופוקלס, לעיתים אף מאתגרות את הסדר הדמוקרטי. כך, למשל, אודיסאוס מיוצג ב"הקובה" (שורות 131–32) כ"זריז מחשבה, מתוק לשון, מרצה את ההמון" – כלומר, טיפוס של דמגוגים של ימי מלחמה שפעלו באתונה במהלך המלחמה הפלופונסית.
שפה, רטוריקה וריאליזם
דוברים במחזותיהם של אייסכילוס וסופוקלס מבחינים לעיתים בין עבדים שהם עבדים מטבעם, לבין אלו שהם כאלה בגלל נסיבות; אך הדוברים של אוריפידס הולכים רחוק יותר, ומציבים את מצבו המנטלי של הפרט, ולא החברתי או הפיזי, כמדד אמיתי לערך. כך, ב"היפוליטוס", מלכה חולת אהבה רציונליזציה של מצבה, ובהרהור על ניאוף, מגיעה להערה זו על ערך פנימי: דמויותיו של אוריפידס דמו לאתונאים בני זמנו יותר מאשר לדמויות הרואיות מהמיתוס. כדוברים של נושאים עכשוויים, "נראה שכולם עברו לפחות קורס בסיסי בדיבור בפני קהל". הדיאלוג מנוגד לעיתים קרובות כל כך חזק לרקע המיתולוגי וההרואי עד שהוא יכול להיראות כאילו אוריפידס כיוון לפארודיה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לדוגמה, ב"נשי טרויה", תפילתה הרציונלית של הגיבורה מעוררת תגובה ממנלאוס: הקובה: [...] זאוס, בין אם אתה הכרח הטבע או תודעת בני התמותה, אני פונה אליך בתפילה! כי בהתקדמות בנתיב שקט אתה מכוון את כל ענייני התמותה לעבר הצדק! מנלאוס: מה זה אומר? כמה מוזרה תפילתך לאלים! אזרחים אתונאים היו מורגלים לרטוריקה באסיפה ובבתי המשפט, וחלק מהחוקרים מאמינים שאוריפידס התעניין בדמויותיו כדוברים עם מקרים להתווכח עליהם יותר מאשר כדמויות עם אישיות דמוית חיים.
הם מודעים לעצמם לגבי דיבור רשמי, והרטוריקה שלהם מוצגת כפגומה, כאילו אוריפידס חוקר את הטבע הבעייתי של השפה והתקשורת: "כי הדיבור מצביע לשלושה כיוונים שונים בו-זמנית, אל הדובר, אל האדם שאליו פונים, אל התכונות בעולם שהוא מתאר, וכל אחד מהכיוונים הללו יכול להיתפס כמעוות". כך, בדוגמה לעיל, הקובה מציגה את עצמה כאינטלקטואלית מתוחכמת, המתארת קוסמוס רציונלי; אך הנאום אינו מתאים לקהל שלה, מנלאוס – טיפוס של מאזין לא מתוחכם; ונמצא שאינו מתאים גם לקוסמוס – נכדה נרצח על ידי היוונים. ב"היפוליטוס", נאומים נראים מילוליים ומסורבלים, כאילו כדי להדגיש את מגבלות השפה.
כמו אוריפידס, גם אייסכילוס וסופוקלס יצרו אפקטים קומיים, בניגוד להרואי עם היומיומי; אך הם השתמשו בדמויות משנה למטרה זו. אוריפידס היה עקשן יותר, והשתמש גם בדמויות ראשיות. ניתן לחשוב שהנגיעות הקומיות שלו מעצימות את האפקט הטרגי הכולל; והריאליזם שלו, שלעיתים קרובות מאיים לגרום לגיבוריו להיראות מגוחכים, מסמן עולם של גבורה מושפלת: "אובדן התוכן האינטלקטואלי והמוסרי הופך להצהרה טרגית מרכזית". היפוכים פסיכולוגיים הם נפוצים, ולעיתים קרובות קורים כל כך פתאום שחוסר עקביות באפיון הוא נושא עבור מבקרים רבים, כמו אריסטו, שציטט את "איפיגניה באוליס" כדוגמה (פואטיקה 1454a32).
עבור אחרים, חוסר עקביות פסיכולוגי אינו מכשול לדרמה טובה: "אוריפידס נמצא במרדף אחר תובנה גדולה יותר: הוא שואף להציג את שני המצבים, רגשי ורציונלי, שבהם בני אדם מתמודדים עם תמותתם." יש הסבורים שהתנהגות בלתי צפויה היא ריאליסטית בטרגדיה: "בכל מקום אצל אוריפידס ניכרת עיסוק בפסיכולוגיה אינדיבידואלית ובהיבטיה הלא רציונליים.... בידיו הטרגדיה חקרה לראשונה את המעמקים הפנימיים של נפש האדם ונתנה לתשוקות לסובב את העלילה." המתח בין תבונה לתשוקה מסומל על ידי מערכת היחסים של דמויותיו עם האלים. בניגוד לסופוקלס, שביסס את הרקע וההקשר של מחזותיו בדיאלוג הפתיחה, אוריפידס השתמש במונולוג שבו אלוהות או דמות אנושית פשוט מספרת לקהל את כל מה שהוא צריך לדעת כדי להבין את מה שבא בהמשך.
רב-גוניות ז'אנרית וקבלה
ציור קיר רומי עתיק מבית הוטי (House of the Vettii) בפומפיי, המציג את מותו של פנתאוס, כפי שמתואר ב"בקכות" של אוריפידס. אייסכילוס וסופוקלס היו חדשניים, אך אוריפידס הגיע לעמדה ב"ז'אנר המשתנה ללא הרף" שבה יכול היה לנוע בקלות בין אפקטים טרגיים, קומיים, רומנטיים ופוליטיים: רב-גוניות המופיעה במחזות בודדים, וגם במהלך הקריירה שלו. פוטנציאל לקומדיה היה טמון בשימושו בדמויות 'עכשוויות'; בטון המתוחכם שלו; ביוונית הלא-פורמלית יחסית שלו (ראו ביוונית להלן); ובשימוש הגאוני שלו בעלילות, הממוקדות במוטיבים שהפכו מאוחר יותר לסטנדרטיים בקומדיה החדשה של מנאנדרוס, כגון 'סצנת ההכרה'.
גם טרגיקונים אחרים השתמשו בסצנות הכרה, אך הן היו בעלות דגש הרואי, כפי שקורה ב"נושאות הנסכים" של אייסכילוס, שאוריפידס עשה לה פארודיה ב"אלקטרה". אוריפידס היה ייחודי בקרב הטרגיקונים בשילוב ביקורת תיאטרלית במחזותיו. המיתוס המסורתי, עם הגדרותיו האקזוטיות, הרפתקאותיו ההרואיות וקרבותיו האפיים, הציע פוטנציאל למלודרמה רומנטית, כמו גם להערות פוליטיות על נושא מלחמתי, כך שמחזותיו הם תערובת יוצאת דופן של אלמנטים.
לדוגמה, "נשי טרויה" הוא מחזה מטריד בעוצמתו בנושא זוועות המלחמה, ככל הנראה ביקורתי כלפי האימפריאליזם האתונאי – הוא חובר לאחר הטבח במילוס ובמהלך ההכנות למשלחת לסיציליה – ובכל זאת הוא כולל את חילופי הדברים הקומיים בין מנלאוס להקובה שצוטטו לעיל; והמקהלה מחשיבה את אתונה, "ארץ התאוס המבורכת", כמקלט רצוי – מורכבות ועמימות כאלה אופייניות הן למחזותיו ה"פטריוטיים" והן ל"אנטי-מלחמתיים". משוררים טרגיים במאה החמישית התחרו זה בזה בדיוניסיה העירונית, כל אחד עם טטרלוגיה של שלוש טרגדיות ומחזה סאטירים. השברים המעטים ששרדו ממחזות סאטירים המיוחסים לאייסכילוס וסופוקלס מצביעים על כך שאלו היו צורת בידור פשוטה, עליזה ובעלת מבנה רופף.
אך ב"קיקלופ", מחזה הסאטירים השלם היחיד ששרד, אוריפידס בנה את הבידור יותר כמו טרגדיה, והכניס נימה של אירוניה ביקורתית, האופיינית לשאר עבודתו. כושר ההמצאה שלו בכיפוף ז'אנרים מוצג מעל הכל ב"אלקסטיס", תערובת של אלמנטים טרגיים וסאטיריים. מחזה רביעי זה בטטרלוגיה שלו לשנת 438 לפנה"ס (כלומר, הוא תפס את המיקום השמור בדרך כלל למחזות סאטירים) הוא "טרגדיה", המציגה את הרקולס כגיבור סאטירי, בסצנות מחזה סאטירים קונבנציונליות: הגעה; משתה; ניצחון על מפלצת (במקרה זה, המוות); סוף טוב; חגיגה; ויציאה להרפתקאות חדשות. רוב החידושים הגדולים בטרגדיה נעשו על ידי אייסכילוס וסופוקלס, אך "אוריפידס עשה חידושים בקנה מידה קטן יותר שהרשימו כמה מבקרים ככאלה שמובילים במצטבר לשינוי כיוון רדיקלי". אוריפידס ידוע גם בשימושו באירוניה.
טרגיקונים יוונים רבים עושים שימוש באירוניה דרמטית כדי להוציא את הרגש והריאליזם של דמויותיהם או מחזותיהם, אך אוריפידס משתמש באירוניה כדי לבשר אירועים ולעיתים לבדר את הקהל. של המחזה, פנתאוס נערף. ביוונית: השפה המדוברת של המחזות אינה שונה מהותית בסגנונה מזו של אייסכילוס או סופוקלס – היא משתמשת במטרים פואטיים, אוצר מילים מזוקק, מלאות ביטוי, תחביר מורכב ודמויות נוי, כולם מכוונים לייצוג סגנון מוגבה. אך המקצבים שלה חופשיים מעט יותר, וטבעיים יותר, מאלו של קודמיו; ואוצר המילים הורחב כדי לאפשר דקויות אינטלקטואליות ופסיכולוגיות. אוריפידס היה גם משורר לירי גדול. ב"מדיאה", למשל, הוא הלחין עבור עירו, אתונה, "את האציל שבשירי השבח שלה".
כישוריו הליריים אינם מוגבלים רק לשירים בודדים: "מחזה של אוריפידס הוא שלם מוזיקלי... שיר אחד מהדהד מוטיבים מהשיר הקודם, תוך הצגת חדשים." עבור כמה מבקרים, המילים נראות לעיתים קרובות מנותקות מהפעולה; אך ההיקף והמשמעות של זה הם "נושא לוויכוח אקדמי". ראו כרונולוגיה לפרטים על סגנונו. קבלה: אוריפידס עורר, וממשיך לעורר, דעות חזקות בעד ונגד עבודתו: הוא היה בעיה עבור בני דורו והוא כזה עדיין; במהלך המאות שחלפו מאז הופקו מחזותיו לראשונה, הוא זכה לשבחים או להאשמות תחת מגוון מבלבל של תוויות.
הוא תואר כ'משורר הנאורות היוונית' וגם כ'אוריפידס האי-רציונליסט'; כספקן דתי אם לא אתאיסט, אך מצד שני, כמאמין בהשגחה אלוהית ובצדק הסופי של ההשגחה האלוהית. הוא נתפס כחוקר מעמיק של הפסיכולוגיה האנושית וגם כמשורר רטורי שהכפיף את עקביות הדמות לאפקט מילולי; כמיזוגן וכפמיניסט; כריאליסט שהוריד את הפעולה הטרגית לרמה של חיי היומיום וכמשורר רומנטי שבחר מיתוסים יוצאי דופן והגדרות אקזוטיות. הוא כתב מחזות שהובנו באופן נרחב כיצירות פטריוטיות התומכות במלחמת אתונה נגד ספרטה ואחרים שרבים ראו בהם את עבודתו של המחזאי האנטי-מלחמתי במובהק, אפילו כהתקפות על האימפריאליזם האתונאי.
הוא הוכר כמבשר הקומדיה החדשה וגם כפי שאריסטו כינה אותו: 'הטרגי שבמשוררים' (פואטיקה 1453a30). ואף לא אחת מהתיאורים הללו שקרית לחלוטין. — ברנרד נוקס. אייסכילוס זכה בשלושה-עשר ניצחונות כמחזאי; סופוקלס לפחות עשרים; אוריפידס רק ארבעה בחייו; וזה נלקח לעיתים קרובות כאינדיקציה לחוסר הפופולריות של האחרון. אך מקום ראשון אולי לא היה הקריטריון העיקרי להצלחה – מערכת בחירת השופטים נראית כפגומה, ועצם הבחירה להתחרות הייתה סימן להבחנה. יתרה מכך, העובדה שאריסטופאנס בחר בו לתשומת לב קומית כה רבה היא הוכחה לעניין הציבורי בעבודתו. סופוקלס העריך מספיק את המשורר הצעיר כדי להיות מושפע ממנו, כפי שניכר במחזותיו המאוחרים "פילוקטטס" ו"אדיפוס בקולונוס".
לפי פלוטארכוס, אוריפידס התקבל היטב בסיציליה, עד כדי כך שאחרי כישלון המשלחת לסיציליה, שבויים אתונאים רבים שוחררו, פשוט על כך שהיו מסוגלים ללמד את שוביהם כל שבר שזכרו מעבודתו. פחות ממאה שנים לאחר מכן, אריסטו פיתח תיאוריה כמעט 'ביולוגית' של התפתחות הטרגדיה באתונה: צורת האמנות צמחה תחת השפעתו של אייסכילוס, הבשילה בידיו של סופוקלס, ואז החלה את דעיכתה התלולה עם אוריפידס.
עם זאת, "מחזותיו המשיכו לזכות למחיאות כפיים גם לאחר שאלו של אייסכילוס וסופוקלס החלו להיראות מרוחקים ולא רלוונטיים"; הם הפכו לקלאסיקות בבתי ספר בתקופה ההלניסטית כפי שצוין במבוא, ובשל העיבוד של סנקה לעבודתו עבור קהל רומי, "זה היה אוריפידס, לא אייסכילוס או סופוקלס, שהמוזה הטרגית שלו עמדה בראש לידתה מחדש של הטרגדיה באירופה של הרנסנס." מדיאה עומדת לרצוח את ילדיה מאת אז'ן פרדיננד ויקטור דלקרואה (1862). במאה השבע-עשרה, ראסין הביע הערצה לסופוקלס, אך הושפע יותר מאוריפידס – "איפיגניה באוליס" ו"היפוליטוס" היו המודלים למחזותיו "איפיגניה" ו"פדרה".
המוניטין של אוריפידס ספג מכה בתחילת המאה ה-19, כאשר פרידריך שלגל ואחיו אוגוסט וילהלם שלגל דגלו במודל ה'ביולוגי' של אריסטו להיסטוריה של התיאטרון, וזיהו את אוריפידס עם הניוון המוסרי, הפוליטי והאמנותי של אתונה. הרצאותיו של אוגוסט וילהלם בווינה על אמנות וספרות דרמטית עברו ארבע מהדורות בין 1809 ל-1846; ובהן, הוא הביע דעה שאוריפידס "לא רק הרס את הסדר החיצוני של הטרגדיה אלא החמיץ את כל משמעותה". השקפה זו השפיעה על פרידריך ניטשה, שנראה, עם זאת, שלא הכיר היטב את מחזות אוריפידס. אך דמויות ספרותיות, כמו המשורר רוברט בראונינג ואשתו אליזבת בארט בראונינג, יכלו ללמוד ולהעריץ את השלגלים, תוך שהם עדיין מעריכים את אוריפידס כ"אוריפידס שלנו האנושי" (יין קפריסין, בית 12).
קלאסיקנים כמו ארתור וראל ואולריך פון וילמוביץ-מולנדורף הגיבו נגד השקפותיהם של השלגלים וניטשה, ובנו טיעונים אוהדים לאוריפידס, שכללו את וילמוביץ בניסוח מחדש זה של הטרגדיה היוונית כז'אנר: "טרגדיה לא חייבת להסתיים 'בצורה טרגית' או להיות 'טרגית'. הדרישה היחידה היא טיפול רציני." בעולם דובר האנגלית, הפציפיסט גילברט מאריי מילא תפקיד חשוב בפופולריזציה של אוריפידס, אולי בהשפעת מחזותיו האנטי-מלחמתיים. כיום, כמו בתקופתו של אוריפידס, הנחות מסורתיות נמצאות כל הזמן תחת אתגר, ולכן לקהלים יש זיקה טבעית להשקפה האוריפידאית, שנראית קרובה לשלנו, למשל, מאשר האליזבתנית.
העברה טקסטואלית והיסטוריה של כתבי יד
כפי שנאמר לעיל, עם זאת, הדעות ממשיכות להיות חלוקות, כך שקוראים מודרניים עשויים למעשה "להיראות כחשים זיקה מיוחדת לסופוקלס"; מבקר אחד לאחרונה עשוי לפטור את הוויכוחים במחזותיו של אוריפידס כ"סטייה מוגזמת למען תצוגה רטורית"; ואחד יקפוץ להגנה: "מחזותיו ראויים לציון בטווח הטונים שלהם ובכושר ההמצאה העליז, שמבקרים מרירים מכנים מלאכותיות צינית, של המבנה שלהם." טקסטים: העברה טקסטואלית של המחזות, מהמאה ה-5 לפנה"ס, כאשר נכתבו לראשונה, ועד לעידן הדפוס, הייתה תהליך אקראי ברובו. חלק גדול מעבודתו של אוריפידס אבד והושחת; אך התקופה כללה גם ניצחונות של חוקרים ומעתיקים, שבזכותם שוחזר ונשמר חלק גדול.
סיכומים של ההעברה נמצאים לעיתים קרובות במהדורות מודרניות של המחזות, שלוש מהן משמשות כמקורות לסיכום זה. מחזותיו של אוריפידס, כמו אלו של אייסכילוס וסופוקלס, הופצו בצורה כתובה. אך מוסכמות ספרותיות שאנו לוקחים כמובנות מאליהן כיום לא הומצאו – לא היה רווח בין מילים; לא הייתה עקביות בפיסוק, ולא אליזיות; לא היו סימנים לנשימות ומבטאים (מדריכים להגייה, וזיהוי מילים); לא הייתה מוסכמה לציין שינוי דובר; לא היו הוראות במה; והפסוק נכתב ישר על פני הדף, כמו פרוזה. ייתכן שמי שקנה טקסטים סיפק סימונים פרשניים משלו. תגליות פפירוסים הצביעו, למשל, על כך ששינוי בדוברים סומן באופן רופף עם מגוון סימנים, כגון מקבילים למקף, נקודתיים ונקודה מודרניים.
היעדר מוסכמות ספרותיות מודרניות המסייעות להבנה, היה מקור מוקדם ומתמשך לטעויות, שהשפיע על ההעברה. טעויות הוכנסו גם כאשר אתונה החליפה את האלפבית האטי הישן שלה באלפבית היוני, שינוי שאושר בחוק בשנת 403–402 לפנה"ס, והוסיף סיבוך חדש למשימת ההעתקה. טעויות רבות נוספות הגיעו מהנטייה של שחקנים להוסיף מילים ומשפטים, מה שיצר כל כך הרבה שחיתויות ווריאציות שחוק הוצע על ידי ליקורגוס מאתונה בשנת 330 לפנה"ס "שמחזותיהם של אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס צריכים להיכתב ולהישמר במשרד ציבורי; ושהפקיד העירוני צריך לקרוא את הטקסט יחד עם השחקנים; וכל ההופעות שלא עמדו בתקנה זו יהיו בלתי חוקיות." החוק התעלמו ממנו עד מהרה, ושחקנים המשיכו לבצע שינויים עד בערך 200 לפנה"ס, ולאחר מכן ההרגל פסק.
בערך אז אריסטופאנס מביזנטיון ערך מהדורה של כל המחזות הקיימים של אוריפידס, שנאספו מטקסטים פרה-אלכסנדרוניים, מצוידים במבואות ומלווים בפרשנות ש"פורסמה" בנפרד. זו הפכה ל"מהדורה הסטנדרטית" לעתיד, והיא כללה כמה מהמוסכמות הספרותיות שקוראים מודרניים מצפים להן: עדיין לא היה רווח בין מילים; מעט או ללא פיסוק; וללא הוראות במה; אך שמות מקוצרים ציינו שינויים בדובר; שירים חולקו ל"קולה" (cola) ו"סטרופאי" (strophai), או שורות ובתים; והוצגה מערכת של הטעמה. לאחר יצירת מהדורה סטנדרטית זו, הטקסט היה בטוח למדי מטעויות, מלבד שחיתות קלה והדרגתית שהוכנסה עם העתקה מייגעת.
רבות מטעויות טריוויאליות אלו התרחשו בתקופה הביזנטית, בעקבות שינוי בכתב מאונציאלי למינוסקולי, ורבות היו טעויות "הומופוניות" – שוות ערך, באנגלית, להחלפת "right" ב-"write"; אלא שהיו יותר הזדמנויות לסופרים ביזנטיים לבצע טעויות אלו, מכיוון ש-η, ι, οι ו-ει, נהגו באופן דומה בתקופה הביזנטית. בסביבות 200 לספירה, עשרה ממחזותיו של אוריפידס החלו להיות מופצים במהדורה נבחרת, אולי לשימוש בבתי ספר, עם כמה פרשנויות או סכוליה שנרשמו בשוליים. מהדורות דומות הופיעו עבור אייסכילוס וסופוקלס – המחזות היחידים שלהם ששרדו כיום. אוריפידס, לעומת זאת, היה בר מזל יותר מהטרגיקונים האחרים, עם מהדורה שנייה של עבודתו ששרדה, שנערכה בסדר אלפביתי כאילו מתוך סט של יצירותיו המלאות; אך ללא סכוליה מצורפת.
מהדורה "אלפביתית" זו שולבה עם המהדורה ה"נבחרת" על ידי חוקר ביזנטי לא ידוע, מה שהביא יחד את כל תשעה-עשר המחזות ששרדו כיום. המחזות ה"נבחרים" נמצאים בכתבי יד ימי-ביניימיים רבים, אך רק שני כתבי יד משמרים את המחזות ה"אלפביתיים" – לעיתים קרובות מסומנים L ו-P, על שם הספרייה הלורנציאנית בפירנצה, והספרייה הפלטינית בוותיקן, שבהן הם מאוחסנים. מאמינים ש-P גזר את מחזות האלפבית שלו וכמה מחזות נבחרים מעותקים של אב קדמון של L, אך השאר נגזר ממקום אחר. P מכיל את כל המחזות הקיימים של אוריפידס, ב-L חסרים "נשי טרויה" והחלק האחרון של "הבקכות". בנוסף ל-L, P, וכתבי יד ימי-ביניימיים רבים אחרים, ישנם שברי מחזות על פפירוס. שברי פפירוס אלו משוחזרים לעיתים קרובות רק עם טכנולוגיה מודרנית.
ביוני 2005, למשל, קלאסיקנים באוניברסיטת אוקספורד עבדו על פרויקט משותף עם אוניברסיטת בריגהאם יאנג, תוך שימוש בטכנולוגיית הדמיה רב-ספקטרלית כדי לשלוף כתיבה בלתי קריאה בעבר (ראו הפניות). חלק מעבודה זו השתמש בטכנולוגיית אינפרא-אדום – ששימשה בעבר להדמיית לוויין – כדי לזהות חומר לא ידוע בעבר מאת אוריפידס, בשברים של פפירוסי אוקסירינכוס, אוסף של כתבי יד עתיקים המוחזקים על ידי האוניברסיטה. מחומרים כאלה מנסים חוקרים מודרניים להרכיב עותקים של המחזות המקוריים. לעיתים התמונה כמעט אבודה. כך, למשל, שני מחזות קיימים, "נשי פניקיה" ו"איפיגניה באוליס", מושחתים משמעותית על ידי אינטרפולציות – האחרון ככל הנראה הושלם לאחר המוות על ידי בנו של המשורר; ועצם המחברות של "רסוס" היא נושא למחלוקת.
כרונולוגיה ויצירות אבודות
למעשה, עצם קיומם של מחזות האלפבית, או ליתר דיוק היעדר מהדורה מקבילה לסופוקלס ואייסכילוס, עלול לעוות את תפיסותינו לגבי תכונות אוריפידאיות ייחודיות – רוב המחזות הפחות "טרגיים" שלו נמצאים במהדורה האלפביתית; וייתכן ששני הטרגיקונים האחרים היו נראים בדיוק ככופפי ז'אנרים כמו "הנסיין חסר המנוחה" הזה, אם היינו מחזיקים ביותר מהמהדורות ה"נבחרות" שלהם. ראו מחזות קיימים להלן לרשימת מחזות "נבחרים" ו"אלפביתיים". כרונולוגיה: תאריכי הפקה מקוריים של כמה ממחזותיו של אוריפידס ידועים מתיעודים עתיקים, כגון רשימות זוכי פרסים בדיוניסיה; וקירובים מושגים עבור השאר באמצעים שונים.
גם המחזאי וגם עבודתו עברו פארודיה על ידי משוררים קומיים כמו אריסטופאנס, שהתאריכים הידועים של מחזותיו שלו יכולים לשמש כ-terminus ad quem עבור אלו של אוריפידס, אם כי הפער יכול להיות משמעותי: עשרים ושבע שנים מפרידות בין "טלפוס", הידוע שהופק בשנת 438 לפנה"ס, מהפארודיה שלו ב"נשים בחג התסמופוריה" בשנת 411 לפנה"ס. אזכורים במחזותיו של אוריפידס לאירועים עכשוויים מספקים terminus a quo, אם כי לעיתים האזכורים עשויים אפילו להקדים אירוע שניתן לתארך, למשל שורות 1074–89 ב"יון" מתארות תהלוכה לאלאוסיס, שכנראה נכתבה לפני שהספרטנים כבשו אותה במהלך המלחמה הפלופונסית. אינדיקציות אחרות לתיארוך מושגות על ידי סטילימטריה. הטרגדיה היוונית כללה ליריקה ודיאלוג, האחרון בעיקר בטרימטר יאמבי (שלושה זוגות של רגליים יאמביות לשורה).
אוריפידס לעיתים 'פתר' את שתי ההברות של היאמב ˘¯ לשלוש הברות ˘˘˘, ונטייה זו גברה בהתמדה לאורך זמן כך שמספר הרגליים הפתורות במחזה יכול להצביע על תאריך משוער של חיבור (ראו מחזות קיימים להלן לרשימת חוקר אחד של פתרונות למאה טרימטרים). קשור לעלייה זו בפתרונות היה אוצר מילים גדל, שלעיתים קרובות כלל תחיליות כדי לעדן משמעויות, מה שמאפשר לשפה לקבל מקצב טבעי יותר, תוך שהיא הופכת ליותר ויותר מסוגלת לדקויות פסיכולוגיות ופילוסופיות. הטרוכאי טטרמטר קטלקטי – ארבעה זוגות של טרוכאים לשורה, עם ההברה האחרונה מושמטת – זוהה על ידי אריסטו כמטר המקורי של הדיאלוג הטרגי (פואטיקה 1449a21).
אוריפידס משתמש בו פה ושם במחזותיו המאוחרים, אך נראה שלא השתמש בו במחזותיו המוקדמים כלל, כאשר "נשי טרויה" הוא ההופעה המוקדמת ביותר שלו במחזה קיים – זה סימפטומטי לנטייה ארכאיסטית ביצירותיו המאוחרות. המחזות המאוחרים כוללים גם שימוש נרחב בסטיכומתיה (כלומר סדרה של שורות בודדות). הסצנה הארוכה ביותר מסוג זה כוללת מאה וחמש שורות ב"יון" (שורות 264–369). לעומת זאת, אייסכילוס מעולם לא עלה על עשרים שורות של סטיכומתיה; הסצנה הארוכה ביותר של סופוקלס הייתה חמישים שורות, וגם היא מופרעת מספר פעמים על ידי αντιλαβή (antilabē) ("אלקטרה", שורות 1176–1226).
השימוש של אוריפידס בליריקה בחלקים מושרים מראה את השפעתו של טימותאוס ממילטוס במחזות המאוחרים – הזמר הבודד זכה לבולטות, וניתן לו מרחב נוסף להפגין את וירטואוזיותו בדואטים ליריים, כמו גם החלפת חלק מתפקידי המקהלה במונודיות. במקביל, שירי מקהלה החלו לקבל משהו מהצורה של דיתירמבים המזכירים את שירתו של באכילידס, הכוללים טיפול משוכלל במיתוסים. לעיתים שירי מקהלה מאוחרים אלו נראים כבעלי קשר רופף בלבד לעלילה, המקושרים לפעולה רק במצב הרוח שלהם. "הבקכות", לעומת זאת, מראה חזרה לצורות ישנות, אולי כאפקט ארכאי מכוון, או בגלל שלא היו זמרי מקהלה וירטואוזיים במקדוניה, שם נאמר כי נכתב. מחזות קיימים: מפתח: מחזות אבודים ושבריריים. המחזות הבאים הגיעו אלינו בצורה שברירית, אם בכלל.
הם ידועים דרך ציטוטים ביצירות אחרות, לעיתים קטנים כשורה בודדת; פיסות פפירוס; עותקים חלקיים בכתב יד; חלק מאוסף של השערות או סיכומים; ודרך עשיית פארודיה עליהם ביצירותיו של אריסטופאנס. חלק מהשברים, כמו אלו של "היפסיפילה", נרחבים מספיק כדי לאפשר הצעת שחזורים ניסיוניים. מבחר דו-כרכי מהשברים, עם תרגום בעמוד ממול, מבואות והערות, פורסם על ידי קולארד, קרופ, לי וגיברט; כמו גם שני כרכי Loeb Classical Library שנגזרו מהם; וישנם מחקרים ביקורתיים ב-"The Tragedies of Euripides" הישן יותר של ט. ב. ל. ובסטר, המבוסס על מה שנחשב אז לשחזורים הסבירים ביותר של המחזות.
המחזות האבודים והשבריריים הבאים ניתנים לתיארוך, ומסודרים בסדר כרונולוגי גס: פליאדות (455 לפנה"ס), טלפוס (438 לפנה"ס עם אלקסטיס), אלקמאון בפסופיס (438 לפנה"ס עם אלקסטיס), נשי כרתים (438 עם אלקסטיס), כרתים (בערך 435 לפנה"ס), פילוקטטס (431 לפנה"ס עם מדיאה), דיקטיס (431 לפנה"ס עם מדיאה), תריסטאי (קוצרים, מחזה סאטירים, 431 לפנה"ס עם מדיאה), סתנבואה (לפני 429 לפנה"ס), בלרופון (בערך 430 לפנה"ס), קרספונטס (בערך 425 לפנה"ס), ארכתיאוס (422 לפנה"ס), פאיתון (בערך 420 לפנה"ס), מלאניפה החכמה (בערך 420 לפנה"ס), אלכסנדרוס (415 לפנה"ס עם נשי טרויה), פלמדס (415 לפנה"ס עם נשי טרויה), סיזיפוס (מחזה סאטירים, 415 לפנה"ס עם נשי טרויה), מלאניפה השבויה (בערך 412 לפנה"ס), אנדרומדה (412 לפנה"ס עם הלנה), אנטיופה (בערך 410 לפנה"ס), ארכלאוס (בערך 410 לפנה"ס), היפסיפילה (בערך 410 לפנה"ס), אלקמאון בקורינתוס (בערך
405 לפנה"ס) זכה בפרס הראשון כחלק מטרילוגיה עם "הבקכות" ו"איפיגניה באוליס". המחזות האבודים והשבריריים הבאים הם בעלי תאריך לא ודאי, ומסודרים בסדר אלפביתי אנגלי: איגאוס, איאולוס, אלקמנה, אלופה או קרקיון, אנטיגונה, אוגה, אוטוליקוס, בוסיריס, קדמוס, כריסיפוס, דנאה, אפיוס, אוריסתאוס, היפוליטוס עטוי, אינו, איקסיון, לאמיה, ליסימניוס, מליאגר, מיסיאנים, אדיפוס, אוינאוס, אוינומאוס, פייריתאוס, פלאוס, פניקס, פריקסוס, פלייסתנס, פולידוס, פרוטסילאוס, רדמנתוס, סקירון, סקיריאנים, סילאוס, טמנידאה, טמנוס, טנס, תסאוס, תיאסטס