סושנה אפרויים: מאה של גלות, מצוירת
היא תכננה לקרוא לאוטוביוגרפיה שלה הנערה שאמרה לא לפיקאסו. זה היה נכון — פיקאסו פגש אותה ב"סלון דה מאי" (Salon de Mai), הזמין אותה לווילה שלו בוואלוריס, וצייר את דיוקנה בשנת 1954 — ובהמשך היא הודתה במידת מה של אמביוולנטיות לגבי השימוש בסיפור זה כפתיח. הבעיה באנקדוטה אינה שהיא שקרית, אלא שהיא הדבר הכי פחות מעניין באישה שגורשה מווינה בגיל אחת-עשרה, חצתה את האוקיינוס האטלנטי על מה שכינתה הספינה האזרחית האחרונה שעזבה את אירופה, למדה משיכות מכחול מנזירים בודהיסטים בקיוטו, ציירה את משפחת המלוכה של סיקים ושילמה את שכר הדירה שלה במלון צ'לסי בציורים.
וינה, 1938, והספינה האחרונה
היא נולדה בשם סוזן שולר (Susanne Schüller) בווינה ב-1 בספטמבר 1927, למשפחה יהודית ממעמד הביניים. אביה פריץ החזיק במפעל לכפתורי חפתים; אמה מרגרטה הייתה פסלת שעודדה את ציורי הילדה ואספה את יצירותיה. במרץ 1938 צפתה הילדה בת האחת-עשרה ב"אנשלוס" מהרחוב. "צפיתי בכניסתו המנצחת של היטלר לווינה", נזכרה. "הפכתי קרה ומפוחדת בצורה נוראית."
המשפחה נמלטה: לשווייץ, לאחר מכן לפריז, ואז ללונדון בשנת 1939, שם למדה ב"נורתווד קולג'" (Northwood College) וב"צ'לסי פוליטכניק" (Chelsea Polytechnic) ובילתה את לילות הבליץ במקלטים. היא ציירה את מה שראתה, כולל דף שכותרתו היטלר כליצן (Hitler as Cloun). בשנת 1941 הם הפליגו לניו יורק על סיפון האונייה "מדורה" (S.S. Madura). היא תהיה בתנועה, לכיוון כזה או אחר, במהלך שישים וחמש השנים הבאות.
שם מהוואנה
בניו יורק למדה בתיכון "וושינגטון אירווינג" ולמדה ציור אצל האמן בייס אפרויים (Beys Afroyim). בגיל שבע-עשרה היא טיילה ברחבי אמריקה איתו, וציירה את תומאס מאן, אוטו קלמפרר וארנולד שנברג; בשנת 1945 הם ציירו את צירי הוועידה בסן פרנסיסקו שייסדה את האומות המאוחדות. היא נישאה לאפרויים באותה שנה; בנם עמוס נולד ב-1946. בשנת 1948, עבור תערוכת היחיד הגדולה הראשונה שלה בהוואנה, העניק לה בייס את השם בו תשתמש למשך שארית חייה: סושנה. הנישואים הסתיימו בהסכמה הדדית בשנת 1950, וב-1951 היא לקחה את עמוס בחזרה לווינה.
ווינה לא החזיקה אותה. היא נרשמה לאוניברסיטה לאמנויות שימושיות בשנת 1950 ולאקדמיה לאמנויות יפות בשנת 1952, למדה אצל סרגיוס פאוסר ואלברט פריז גיטרסלו, מצאה את המשטר האקדמי בלתי נסבל, ועזבה לפריז באותה שנה.
פריז: הסטודיו של דראן, ברנקוזי בשכנות
פריז הייתה הבסיס שלה מ-1952 עד 1972, ורשימת הכתובות לבדה יוצאת דופן: היא עבדה בסטודיו ששימש בעבר את אנדרה דראן (André Derain) ואת פול גוגן (Paul Gauguin), עם קונסטנטין ברנקוזי (Constantin Brâncuși) כשכן ש, כדבריה, אהב אותה כבת. היא הכירה את קופקה, מקס ארנסט, איב קליין ומארק שאגאל. את אלברטו ג'אקומטי היא מנתה בין ידידיה הקרובים ביותר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ציוריה השתנו בהתאם. הנופים והדיוקנאות הנטורליסטיים של השנים האמריקאיות — בסגנון פוביסטי וריאליסטי אמריקאי, לאחר מכן ריאליזם חברתי בהשפעת בייס, מלאים בסצנות רחוב, פועלי מפעל ופנים בעלי מבט מלנכולי מובהק — פינו את מקומם לאסכולת פריז, לאמנות לא-פורמלית (Informel) ולאקספרסיוניזם מופשט. מבקרים הציבו את עבודתה לצד ג'קסון פולוק, ז'ורז' מתייה והנס הארטונג.
המכחול מקיוטו
השינוי המכריע הגיע מאסיה. ב-1956–57 היא טיילה בסין, הודו, תאילנד, קמבודיה ויפן, והציגה בבייג'ינג ב-1957. בקיוטו, נזירים בודהיסטים לימדו אותה טכניקה קליגרפית על נייר שואן (xuan). אמנות הקליגרפיה הפכה למעצבת עבור סגנון הציור שלה: היא אימצה דיו סיני על נייר ולאחר מכן העבירה את המחווה לשמן. מנקודה זו להפשטה שלה יש אופי ספציפי — לא הצטברות של משיכות מכחול מערביות, אלא המשיכה האחת, המחויבת, הבלתי ניתנת לחזרה.
היא פיתחה שיטת חתימה המשתמשת בטרפנטין שתוארה כסוג של ציור בטפטוף הפוך, המייצר משטחים בעלי מבנה של גביש נוזלי. היא אהבה לחזור על מה שביוכימאים אמרו לה: שהציורים שלה דומים למה שרואים כשמסתכלים במיקרוסקופ.
מקסיקו, סיקים, מלון צ'לסי
בשנת 1959 היא ציירה את אלברט שווייצר בלמברנה. באותה שנה היא שיתפה פעולה בפריז ובאלבה עם האמן האיטלקי פינו גליציו (Pinot Gallizio), ויצרה כעשרים ציורים משותפים שהיא ראתה כמרשימים — עד שהסוחר שלו סירב לאפשר לשמה להופיע לצד שמו. דרך גליציו היא פנתה לקבוצת האוונגרד COBRA, שסירבה לקבל אותה כחברה מלאה כי היא הייתה אישה.
בין 1964 ל-1966 היא חיה בקווארנבקה, התיידדה עם רופינו טמאיו ודוד אלפארו סיקיירוס, ופתחה תערוכה בארמון האמנויות היפות. מקסיקו דחפה אותה לעבר הסוריאליזם: אופקים אינסופיים, חללים מורחבים ובלתי נגמרים שבהם צורות מסתוריות, מסכות או ראשים נראים כמרחפים. מסע עולמי שני ב-1968 הוביל אותה דרך הימים הדרומיים, הקריביים, באלי, אוסטרליה, הודו, נפאל, אפגניסטן, איראן וישראל; ב-1969 הזמין אותה הצ'וגיאל של סיקים לצייר את משפחת המלוכה. היא עברה לירושלים ב-1972 ועזבה כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, והגיעה לניו יורק ב-1974.
את העשור הניו-יורקי העבירה במלון צ'לסי, שם שילמה את שכר הדירה שלה בציורים. היא הכירה את מארק רותקו ופרנצ'סקו קלמנטה ונשארה קרובה לאדולף גוטליב. היא הציגה ללא הרף והייתה אומללה, וב-1985 חזרה הביתה לווינה.
בעיית האישה
המכשול חוזר לאורך חייה בעקביות מדכאת. בעלי גלריות אמרו לה בגלוי שהם לא אוהבים לקחת אמניות בחוזה — זה נחשב למסוכן מדי, כי אישה עלולה להתחתן, להביא ילדים ולזנוח את הקריירה שלה. COBRA דחו אותה מאותם מניעים. הסוחר של גליציו מחק את חתימתה. העובדה שהיא נכנסה בכל זאת לאוספים של אלברטינה, המוזיאון היהודי בניו יורק, מוזיאון ישראל, הירשהורן ומוזיאוני אמנות מודרנית בפריז, רומא, ריו, סאו פאולו, מקסיקו סיטי וניו דלהי היא מדד לכמה קשה היא נאלצה לדחוף.
מדוע סושנה מכונה גאונה
האיכות שראויה לציון היא ספיגה ולא המצאה: יכולת יוצאת דופן לקחת טכניקה מתרבות שמחוץ לשלה לחלוטין ולעכל אותה לשפה אישית ולא כמזכרת. ציירים אירופאים רבים מאמצע המאה התפרפרו עם קליגרפיה מזרח-אסייתית. סושנה נסעה לקיוטו, ישבה עם נזירים, למדה דיו על נייר שואן, ואז בנתה מחדש את ציור השמן שלה סביב מה שהמכחול לימד אותה. שיטת הטרפנטין בטפטוף הפוך שבאה לאחר מכן היא באמת שלה, והתוצאה הגבישית-מיקרוסקופית הייתה מובחנת מספיק כדי שמדענים יזהו בה תמונות משלהם. התיאור שלה עצמה למצב הזה — "כשאני מציירת, אני שוכחת את כל מה שמסביבי, אני הופכת לאחד עם הקנבס ומביעה את הכאב שלי" — מתאר ספיגה מלאה בצורה יוצאת דופן.
טענת הנגד היא שהמילה לא שימשה, על סמך עדות זו, על ידי מבקרים חשובים. היא מושווית לפולוק, מתייה והארטונג — מה שמציב אותה בתוך הזרם הלא-פורמלי והאקספרסיוניזם המופשט ולא במקור שלהם. היא לא ייסדה דבר ולא הובילה דבר. והיא הייתה, על פי הודאתה האסטרטגית, מוכנה לשווק את עצמה דרך קרבה לפיקאסו, שזה מהלך של אמנית שידעה שעבודתה לבדה לא פותחת דלתות. חלק מהסלבריטאיות שלה הוא סלבריטאיות של חיים יוצאי דופן. פסק הדין ההוגן הוא שסושנה הייתה אמנית מופשטת רצינית, מקורית וקוסמופוליטית באופן רדיקלי, שהישגה הבין-תרבותי עלה על כמעט כל אחד בדורה, ושהמוניטין שלה דוכא באופן שיטתי על ידי מערכת גלריות שלא חתמה עם נשים.
מורשת
אוסטריה הגיעה להכרה מאוחרת. בול הנצחה הופיע בשנת 2008, השנה שבה הספרייה הלאומית של אוסטריה רכשה את עזבונה שכלל כתבי יד, תצלומים, מכתבים ומסמכים; עיטור הכבוד המוזהב של וינה הגיע ב-2009 וצלב הכבוד האוסטרי למדע ואמנות ב-2010. מונוגרפיה הופיעה בשנת 2010 וסרט דוקומנטרי זכה ב"דולפין הכסוף" בקאן בשנת 2014. היא המשיכה לצייר בבית אבות לאחר שבריאותה התדרדרה ב-2005, ונפטרה בווינה ב-9 בדצמבר 2015, בגיל שמונים ושמונה — בעיר שפעם גרמה לה לברוח.