ראלף וולדו אמרסון

ראלף וולדו אמרסון

ראלף וולדו אמרסון (Ralph Waldo Emerson; 25 במאי 1803 – 27 באפריל 1882), שהשתמש בשמו האמצעי וולדו, היה מסאי, מרצה, פילוסוף, כומר, מתנגד עבדות ומשורר אמריקאי שהוביל את התנועה הטרנסצנדנטלית באמצע המאה ה-19. הוא נתפס כדוגל באינדיבידואליזם ובחשיבה ביקורתית, וכמבקר בעל ראייה למרחוק של הלחצים המנוגדים של החברה והקונפורמיות. הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה (Friedrich Nietzsche) החשיב אותו ל"מוכשר שבאמריקאים", ווולט ויטמן (Walt Whitman) כינה את אמרסון "המאסטר" שלו.

אמרסון התרחק בהדרגה מהאמונות הדתיות והחברתיות של בני דורו, וניסח וביטא את הפילוסופיה של הטרנסצנדנטליזם במאמרו משנת 1836, "טבע" (Nature). נאומו "המלומד האמריקאי" (The American Scholar), שנישא בשנת 1837, כונה על ידי אוליבר ונדל הולמס האב (Oliver Wendell Holmes Sr.) כ"הכרזת העצמאות האינטלקטואלית" של אמריקה.

אמרסון כתב את רוב מאמריו החשובים כהרצאות, ולאחר מכן ערך אותם לדפוס. שני קובצי המאמרים הראשונים שלו, "מאמרים: סדרה ראשונה" (Essays: First Series, 1841) ו-"מאמרים: סדרה שנייה" (Essays: Second Series, 1844), מייצגים את ליבת הגותו. הם כוללים את המאמרים הידועים "הסתמכות עצמית" (Self-Reliance), "הנשמה העליונה" (The Over-Soul), "מעגלים" (Circles), "המשורר" (The Poet) ו-"חוויה" (Experience). יחד עם "טבע", מאמרים אלו הפכו את התקופה שבין אמצע שנות ה-30 לאמצע שנות ה-40 של המאה ה-19 לתקופה הפורייה ביותר של אמרסון.

אמרסון כתב על מגוון נושאים, מבלי לאמץ עקרונות פילוסופיים קבועים. במקום זאת, הוא פיתח רעיונות כגון אינדיבידואליות, חופש, יכולתו של האדם להשיג כמעט כל דבר, והקשר בין הנשמה לעולם הסובב. תפיסתו של אמרסון לגבי "טבע" הייתה פילוסופית יותר מאשר נטורליסטית: "במבט פילוסופי, היקום מורכב מטבע ומנשמה". הוא היה אחד מכמה דמויות מרכזיות ש"נקטו גישה פנתאיסטית או פנדאיסטית יותר, על ידי דחיית תפיסות של אלוהים כנפרד מהעולם".

אמרסון נותר אחד מעמודי התווך של התנועה הרומנטית האמריקאית, ועבודתו השפיעה רבות על ההוגים, הסופרים והמשוררים שבאו אחריו. "בכל הרצאותיי", כתב, "לימדתי דוקטרינה אחת, והיא האינסופיות של האדם הפרטי". אמרסון ידוע גם כמנטור וחבר קרוב של עמיתו הטרנסצנדנטליסט הנרי דייוויד תורו (Henry David Thoreau).

חיים מוקדמים, משפחה וחינוך

ראלף וולדו אמרסון נולד בבוסטון, מסצ'וסטס, ב-25 במאי 1803, לרות הסקינס (Ruth Haskins) ולכומר ויליאם אמרסון (William Emerson), כומר אוניטרי. הוא נקרא על שם אחיה של אמו, ראלף, ועל שם סבתא-רבתא של אביו, רבקה וולדו. הוא היה השני מבין חמישה בנים ששרדו עד לבגרות; האחרים היו ויליאם, אדוארד, רוברט בולקלי וצ'ארלס. שלושה ילדים נוספים – פיבי, ג'ון קלארק ומרי קרוליין – מתו בילדותם. אמרסון היה ממוצא אנגלי, ומשפחתו חיה בניו אינגלנד מאז התקופה הקולוניאלית המוקדמת, כאשר ראלף וולדו היה דור שביעי לצאצאי נוסעי ה"מייפלאוור" ג'ון האולנד (John Howland) ואליזבת טילי (Elizabeth Tilley) דרך בתם הופ.

אביו של אמרסון מת מסרטן הקיבה ב-12 במאי 1811, פחות משבועיים לפני יום הולדתו השמיני של ראלף הצעיר. הוא גדל אצל אמו, בעזרתן של נשים אחרות במשפחה. דודתו, מרי מודי אמרסון (Mary Moody Emerson), השפיעה עליו במיוחד. היא חיה עם המשפחה לסירוגין וניהלה התכתבות מתמדת עם אמרסון עד מותה ב-1863.

לימודיו הפורמליים של אמרסון החלו בבית הספר הלטיני של בוסטון ב-1812, כשהיה בן תשע. באוקטובר 1817, בגיל 14, נכנס אמרסון למכללת הרווארד, שם מונה לשליח שנה א' עבור נשיא המכללה, תפקיד שדרש ממנו להביא סטודנטים סוררים ולהעביר הודעות לסגל. באמצע שנת הלימודים השלישית שלו, החל אמרסון לנהל רשימה של ספרים שקרא והחל לכתוב יומן בסדרת מחברות שנקראו "Wide World". הוא לקח עבודות חיצוניות כדי לכסות את הוצאות הלימודים שלו, כולל כמלצר ב-Junior Commons וכמורה מזדמן שעבד עם דודו סמואל ודודתו שרה ריפלי בוולת'אם, מסצ'וסטס.

בשנתו האחרונה בהרווארד, החליט אמרסון להשתמש בשמו האמצעי, וולדו. הוא שימש כמשורר הכיתה, וכנהוג, הציג שיר מקורי ביום הכיתה של הרווארד, חודש לפני סיום לימודיו הרשמי ב-29 באוגוסט 1821, כשהיה בן 18. הוא לא בלט כסטודנט, וסיים בדיוק באמצע הכיתה שלו שמנתה 59 סטודנטים.

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-19, עבד אמרסון כמורה בבית הספר לנערות צעירות (שנוהל על ידי אחיו ויליאם). לאחר מכן בילה שנתיים במגורים בבקתה באזור קנטרברי ברוקסברי, מסצ'וסטס, שם כתב וחקר את הטבע. לכבודו, אזור זה נקרא כיום Schoolmaster Hill בפארק פרנקלין בבוסטון.

בשנת 1826, בשל בריאות לקויה, עזב אמרסון את מסצ'וסטס בחיפוש אחר אקלים חם יותר. הוא נסע תחילה לצ'ארלסטון, דרום קרוליינה, אך מצא שמזג האוויר עדיין קר מדי. לאחר מכן נסע דרומה יותר לסנט אוגוסטין, פלורידה, שם יצא להליכות ארוכות על החוף והחל לכתוב שירה. בסנט אוגוסטין הכיר אמרסון את אשיל מוראט (Achille Murat), אחיינו של נפוליאון בונפרטה, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים. מוראט ואמרסון נהנו מחברתו של זה ונהיו חברים טובים. השניים ניהלו דיונים מאירים על דת, חברה, פילוסופיה וממשל, ואמרסון החשיב את מוראט לדמות חשובה בהתפתחותו האינטלקטואלית.

בזמן שהותו בסנט אוגוסטין, חווה אמרסון את המפגש הראשון שלו עם סחר העבדים. בנקודה מסוימת, הוא נכח באסיפה של אגודת התנ"ך בזמן שמכירה פומבית של עבדים התקיימה בחצר בחוץ. בכתבו על האירוע, הוא ציין: "אוזן אחת שמעה את הבשורות הטובות של שמחה גדולה, בעוד השנייה התענגה על 'הולך, רבותיי, הולך!'"

קריירה מוקדמת

לאחר הרווארד, סייע אמרסון לאחיו ויליאם בבית ספר לנשים צעירות שהקימו בבית אמם, לאחר שוולדו הקים בית ספר משלו בצ'למספורד, מסצ'וסטס. כשויליאם נסע לגטינגן בגרמניה ללמוד משפטים באמצע 1824, ראלף וולדו סגר את בית הספר, אך המשיך ללמד בקיימברידג', מסצ'וסטס, עד תחילת 1825. אמרסון התקבל לבית הספר לתאולוגיה של הרווארד בסוף 1824, והתקבל לאחוות פי בטא קפא (Phi Beta Kappa) ב-1828.

אחיו של אמרסון, אדוארד, שהיה צעיר מוולדו בשנתיים, נכנס למשרד עורכי הדין של דניאל ובסטר (Daniel Webster), לאחר שסיים את הרווארד ראשון בכיתתו. בריאותו הפיזית של אדוארד החלה להתדרדר, ועד מהרה סבל גם מהתמוטטות נפשית; הוא נלקח למוסד McLean ביוני 1828 בגיל 25. אף על פי שהחלים מבחינה נפשית, הוא מת ב-1834, ככל הנראה משחפת ממושכת. אח צעיר נוסף של אמרסון, צ'ארלס, שנולד ב-1808, מת ב-1836, גם הוא משחפת, מה שהפך אותו לאדם הצעיר השלישי במעגל הפנימי של אמרסון שמת בתוך תקופה של כמה שנים.

אמרסון פגש את אשתו הראשונה, אלן לואיזה טאקר (Ellen Louisa Tucker), בקונקורד, ניו המפשייר, ביום חג המולד, 1827, ונשא אותה לאישה שנתיים לאחר מכן, כשהייתה בת 18. הזוג עבר לבוסטון, ואמו של אמרסון, רות, עברה איתם כדי לעזור לטפל באלן, שכבר הייתה חולה בשחפת.

הכנסייה השנייה של בוסטון הזמינה את אמרסון לכהן ככומר זוטר, והוא הוסמך ב-11 בינואר 1829. שכרו הראשוני היה 1,200 דולר לשנה (שווה ערך ל-36,281 דולר ב-2025), ועלה ל-1,400 דולר ביולי. לצד תפקידו בכנסייה, לקח אמרסון על עצמו אחריות נוספת: הוא שימש ככומר של בית המחוקקים של מסצ'וסטס, והיה חבר בוועדת החינוך של בוסטון. פעילויות הכנסייה שלו העסיקו אותו מאוד בתקופה זו, ומול מותה הקרב של אשתו, החל להטיל ספק באמונותיו שלו.

אלן אמרסון מתה ב-8 בפברואר 1831, בגיל 20, לאחר שאמרה את מילותיה האחרונות: "לא שכחתי את השלום והשמחה". אמרסון הושפע עמוקות ממותה, וביקר בקברה ברוקסברי מדי יום. ברשומה ביומנו מתאריך 29 במרץ 1832, כתב: "ביקרתי בקברה של אלן ופתחתי את הארון".

בעקבות מות אשתו, החל אמרסון לחלוק בגלוי רב יותר על גישת הכנסייה לכמורה, וכתב ביומנו ביוני 1832: "לפעמים חשבתי שכדי להיות כומר טוב, יש צורך לעזוב את הכמורה. המקצוע מיושן. בעידן משתנה, אנו סוגדים בצורות המתות של אבותינו". חילוקי הדעות שלו עם פקידי הכנסייה לגבי ניהול טקס הסעודה, וחששות לגבי תפילה בציבור, הובילו בסופו של דבר להתפטרותו ב-1832. הוא כתב: "דרך זו של הנצחת ישו אינה מתאימה לי. זו סיבה מספקת לכך שאנטוש אותה". כפי שציין אחד מחוקרי אמרסון, "בהסרת הגלימה השחורה וההגונה של הכומר, הוא היה חופשי לבחור בגלימת המרצה והמורה, של ההוגה שאינו כלוא בגבולות של מוסד או מסורת".

אמרסון סייר באירופה ב-1833 וכתב מאוחר יותר על מסעותיו ב-"מאפיינים אנגליים" (English Traits, 1856). הוא יצא על סיפון הבריג "ג'ספר" ביום חג המולד, 1832, והפליג תחילה למלטה. במהלך הטיול האירופי שלו, בילה כמה חודשים באיטליה, וביקר ברומא, פירנצה וונציה, בין ערים אחרות. בזמן שהותו ברומא, נפגש עם ג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill), שנתן לו מכתב המלצה לפגוש את תומאס קרלייל (Thomas Carlyle). לאחר מכן נסע לשווייץ ונאלץ להיגרר על ידי נוסעים עמיתים לבקר בביתו של וולטר (Voltaire) בפרני, "תוך שהוא מוחה כל הדרך על חוסר הערך של זכרו".

לאחר מכן נסע אמרסון לפריז, "ניו יורק רועשת ומודרנית של מקום", שם ביקר ב-Jardin des Plantes (גן הצמחים). הוא התרשם מאוד מהארגון השיטתי של הצמחים בגן לפי שיטת המיון של ז'יסייה (Jussieu), ומהקשר ההדדי של כל מה שראה שם. כפי שאומר הביוגרף רוברט ד. ריצ'רדסון (Robert D. Richardson), "רגע התובנה של אמרסון לגבי הקשר ההדדי של הדברים ב-Jardin des Plantes היה רגע של עוצמה חזיונית כמעט שהצביע עליו הרחק מהתאולוגיה ולקראת המדע".

במסעו צפונה לאנגליה, פגש אמרסון את ויליאם וורדסוורת' (William Wordsworth), סמואל טיילור קולרידג' (Samuel Taylor Coleridge) ותומאס קרלייל. קרלייל במיוחד היה השפעה חזקה עליו. אמרסון ישמש מאוחר יותר כסוכן ספרותי לא רשמי עבור קרלייל בארצות הברית, ובמרץ 1835, ניסה לשכנע את קרלייל לבוא לאמריקה להרצות. השניים ניהלו התכתבות עד מותו של קרלייל ב-1881.

אמרסון חזר לארצות הברית ב-9 באוקטובר 1833, וחי עם אמו בניוטון, מסצ'וסטס. באוקטובר 1834, עבר לקונקורד, מסצ'וסטס, כדי לחיות עם סבו החורג, ד"ר עזרא ריפלי (Ezra Ripley), במה שנקרא מאוחר יותר "The Old Manse". בהינתן תנועת הליסאום (Lyceum) המתהווה, שסיפקה הרצאות על כל מיני נושאים, ראה אמרסון קריירה אפשרית כמרצה. ב-5 בנובמבר 1833, הוא נשא את הראשונה ממה שיהיו בסופו של דבר כ-1,500 הרצאות, "השימושים בהיסטוריה של הטבע", בבוסטון. זה היה תיאור מורחב של ניסיונו בפריז. בהרצאה זו, הוא הציג כמה מאמונותיו החשובות והרעיונות שיפתח מאוחר יותר במאמרו המפורסם הראשון, "טבע":

> הטבע הוא שפה וכל עובדה חדשה שלומדים היא מילה חדשה; אך זו אינה שפה המפורקת ומתה במילון, אלא השפה המורכבת לכדי משמעות משמעותית ואוניברסלית ביותר. אני רוצה ללמוד את השפה הזו, לא כדי שאדע דקדוק חדש, אלא כדי שאוכל לקרוא את הספר הגדול הכתוב בלשון ההיא.

ב-24 בינואר 1835, כתב אמרסון מכתב ללידיה ג'קסון (Lydia Jackson) והציע לה נישואין. הסכמתה הגיעה אליו בדואר ב-28 בחודש. ביולי 1835, קנה בית ב-Cambridge and Concord Turnpike בקונקורד, מסצ'וסטס, שאותו כינה "Bush"; הוא פתוח כיום לציבור כבית ראלף וולדו אמרסון. אמרסון הפך במהירות לאחד האזרחים המובילים בעיר. הוא נשא הרצאה לציון יום השנה ה-200 לעיר קונקורד ב-12 בספטמבר 1835. יומיים לאחר מכן, נשא את ג'קסון לאישה בעיר הולדתה פלימות', מסצ'וסטס, ועבר לבית החדש בקונקורד יחד עם אמו של אמרסון ב-15 בספטמבר.

אמרסון שינה במהירות את שם אשתו ללידיאן (Lidian), ונהג לקרוא לה "קוויני" (Queenie), ולפעמים "אסיה" (Asia), והיא קראה לו "מר אמרסון". ילדיהם היו וולדו, אלן, אדית ואדוארד וולדו אמרסון. אדוארד וולדו אמרסון היה אביו של ריימונד אמרסון. אלן נקראה על שם אשתו הראשונה, לפי הצעתה של לידיאן. הוא שכר את סופיה פורד (Sophia Foord) כדי לחנך את ילדיו.

אמרסון היה עני כשהיה בהרווארד, אך מאוחר יותר הצליח לפרנס את משפחתו במשך רוב חייו. הוא ירש סכום כסף נאה לאחר מות אשתו הראשונה, אם כי נאלץ להגיש תביעה משפטית נגד משפחת טאקר ב-1836 כדי לקבל אותו. הוא קיבל 11,600 דולר במאי 1834 (שווה ערך ל-374,100 דולר ב-2025), ועוד 11,674.49 דולר ביולי 1837 (שווה ערך ל-332,194 דולר ב-2025). ב-1834, הוא העריך שהייתה לו הכנסה של 1,200 דולר בשנה מהתשלום הראשוני של העיזבון, שווה ערך למה שהרוויח ככומר.

קריירה ספרותית וטרנסצנדנטליזם

ב-8 בספטמבר 1836, יום לפני פרסום "טבע", נפגש אמרסון עם פרדריק הנרי הדג' (Frederic Henry Hedge), ג'ורג' פטנאם (George Putnam) וג'ורג' ריפלי (George Ripley) כדי לתכנן מפגשים תקופתיים של אינטלקטואלים בעלי דעות דומות. זו הייתה תחילתו של "המועדון הטרנסצנדנטלי", ששימש כמרכז לתנועת הטרנסצנדנטליזם. פגישתו הרשמית הראשונה נערכה ב-19 בספטמבר 1836. ב-1 בספטמבר 1837, נשים השתתפו בפגישה של המועדון הטרנסצנדנטלי בפעם הראשונה. אמרסון הזמין את מרגרט פולר (Margaret Fuller), אליזבת הור (Elizabeth Hoar) ושרה ריפלי לארוחת ערב בביתו לפני הפגישה כדי להבטיח שהן יהיו נוכחות במפגש הערב. פולר תתגלה כדמות חשובה בטרנסצנדנטליזם.

אמרסון שלח בעילום שם את מאמרו הראשון, "טבע", לחברת ג'יימס מונרו ושות' כדי להתפרסם ב-9 בספטמבר 1836. שנה לאחר מכן, ב-31 באוגוסט 1837, הוא נשא את נאום הפי בטא קפא המפורסם שלו כעת, "המלומד האמריקאי", שנקרא אז "נאום, שנישא לפני אגודת פי בטא קפא בקיימברידג'"; הוא שונה שמו עבור אוסף מאמרים (שכלל את הפרסום הכללי הראשון של "טבע") ב-1849. חברים דחקו בו לפרסם את השיחה, והוא עשה זאת על חשבונו, במהדורה של 500 עותקים, שנמכרה תוך חודש. בנאום, הכריז אמרסון על עצמאות ספרותית בארצות הברית ודחק באמריקאים ליצור סגנון כתיבה משלהם, חופשי מאירופה. ג'יימס ראסל לוול (James Russell Lowell), שהיה סטודנט בהרווארד באותה עת, כינה זאת "אירוע ללא תקדים קודם באנלים הספרותיים שלנו". חבר אחר בקהל, הכומר ג'ון פירס (John Pierce), כינה זאת "נאום לא קוהרנטי ובלתי מובן בעליל".

בשנת 1837, התיידד אמרסון עם הנרי דייוויד תורו. אף על פי שככל הנראה נפגשו כבר ב-1835, בסתיו 1837, שאל אמרסון את תורו: "האם אתה מנהל יומן?" השאלה הפכה להשראה לכל החיים עבור תורו. היומן של אמרסון עצמו פורסם ב-16 כרכים גדולים, במהדורה הסופית של הוצאת אוניברסיטת הרווארד שיצאה בין 1960 ל-1982. כמה חוקרים מחשיבים את היומן ליצירה הספרותית המרכזית של אמרסון.

במרץ 1837, נשא אמרסון סדרת הרצאות על פילוסופיית ההיסטוריה במקדש הבונים החופשיים בבוסטון. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ניהל סדרת הרצאות בעצמו, וזו הייתה תחילת הקריירה שלו כמרצה. הרווחים מסדרת הרצאות זו היו גדולים בהרבה מאשר כששולם על ידי ארגון לדבר, והוא המשיך לנהל את הרצאותיו בעצמו לעיתים קרובות לאורך חייו. בסופו של דבר הוא נשא עד 80 הרצאות בשנה, כשהוא נוסע ברחבי צפון ארצות הברית עד סנט לואיס, דה מוין, מיניאפוליס וקליפורניה.

ב-15 ביולי 1838, הוזמן אמרסון ל-Divinity Hall, בית הספר לתאולוגיה של הרווארד, לשאת את נאום הסיום של בית הספר, שנודע בשם "נאום בית הספר לתאולוגיה" (Divinity School Address). אמרסון ביטל את הניסים המקראיים והכריז כי, בעוד שישו היה אדם גדול, הוא לא היה אלוהים: הנצרות ההיסטורית, אמר, הפכה את ישו ל"חצי אל, כפי שהמזרחים או היוונים היו מתארים את אוזיריס או אפולו". הערותיו עוררו זעם בקרב הממסד ובקהילה הפרוטסטנטית הכללית. הוא הוקע כאתאיסט וכמרעיל מוחותיהם של צעירים. למרות שאגת המבקרים, הוא לא השיב, והשאיר לאחרים להציג הגנה. הוא לא הוזמן שוב לדבר בהרווארד במשך שלושים שנה נוספות.

הקבוצה הטרנסצנדנטלית החלה לפרסם את כתב העת המוביל שלה, "הדיאל" (The Dial), ביולי 1840. הם תכננו את כתב העת כבר באוקטובר 1839, אך לא החלו לעבוד עליו עד השבוע הראשון של 1840. הכומר האוניטרי ג'ורג' ריפלי היה העורך המנהל. מרגרט פולר הייתה העורכת הראשונה, לאחר שפנה אליה אמרסון לאחר שאחרים סירבו לתפקיד. פולר נשארה בתפקיד כשנתיים, אז השתלט אמרסון, והשתמש בכתב העת כדי לקדם סופרים צעירים ומוכשרים, כולל אלרי צ'אנינג (Ellery Channing) ותורו.

בשנת 1841, פרסם אמרסון את "מאמרים", ספרו השני, שכלל את המאמר המפורסם "הסתמכות עצמית". דודתו כינתה זאת "תערובת מוזרה של אתאיזם ועצמאות כוזבת", אך הוא זכה לביקורות חיוביות בלונדון ובפריז. ספר זה, וקבלת הפנים הפופולרית שלו, יותר מכל תרומותיו של אמרסון עד כה, הניחו את היסודות לתהילתו הבינלאומית.

בינואר 1842, מת בנו הראשון של אמרסון, וולדו, ממחלת השנית. אמרסון כתב על צערו בשיר "קינה" (Threnody) ("כי אובדן זה הוא מוות אמיתי"), ובמאמר "חוויה". באותו חודש נולד ויליאם ג'יימס (William James), ואמרסון הסכים להיות הסנדק שלו.

ברונסון אלקוט (Bronson Alcott) הודיע על תוכניותיו בנובמבר 1842 למצוא "חווה של מאה דונם במצב מצוין עם מבנים טובים, מטע טוב ואדמות". צ'ארלס ליין (Charles Lane) רכש חווה של 90 דונם (36 הקטר) בהרווארד, מסצ'וסטס, במאי 1843 עבור מה שיהפוך ל"פרוטלנדס" (Fruitlands), קהילה המבוססת על אידיאלים אוטופיים בהשראת הטרנסצנדנטליזם בחלקה. החווה תפעל על בסיס מאמץ קהילתי, ללא שימוש בבעלי חיים לעבודה; משתתפיה לא יאכלו בשר ולא ישתמשו בצמר או עור. אמרסון אמר שהוא מרגיש "עצוב בלב" על כך שלא השתתף בניסוי בעצמו. למרות זאת, הוא לא חשב שפרוטלנדס תצליח. "כל הדוקטרינה שלהם רוחנית", כתב, "אך הם תמיד מסיימים באמירה, תנו לנו הרבה אדמה וכסף". אפילו אלקוט הודה שהוא לא היה מוכן לקושי בהפעלת פרוטלנדס. "אף אחד מאיתנו לא היה מוכן להגשים בפועל את החיים האידיאליים שעליהם חלמנו. אז התפרקנו", כתב. לאחר כישלונה, עזר אמרסון לקנות חווה למשפחתו של אלקוט בקונקורד שאותה כינה אלקוט "Hillside".

הדיאל הפסיק את פרסומו באפריל 1844; הוראס גרילי (Horace Greeley) דיווח על כך כסוף ל"כתב העת המקורי והמהורהר ביותר שפורסם אי פעם במדינה זו".

בשנת 1844, פרסם אמרסון את אוסף המאמרים השני שלו, "מאמרים: סדרה שנייה". אוסף זה כלל את "המשורר", "חוויה", "מתנות", ומאמר שכותרתו "טבע", יצירה שונה מהמאמר משנת 1836 בעל אותו שם.

אמרסון התפרנס כמרצה פופולרי בניו אינגלנד ובחלק גדול משאר המדינה. הוא החל להרצות ב-1833; עד שנות ה-50 של המאה ה-19 הוא נשא עד 80 הרצאות בשנה. הוא פנה לאגודת בוסטון להפצת ידע שימושי ולליסאום של גלוסטר, בין היתר. אמרסון דיבר על מגוון רחב של נושאים, ורבים ממאמריו צמחו מתוך הרצאותיו. הוא גבה בין 10 ל-50 דולר עבור כל הופעה, מה שהביא לו עד 2,000 דולר בעונת הרצאות חורפית טיפוסית. זה היה יותר מהכנסותיו ממקורות אחרים. בשנים מסוימות, הוא הרוויח עד 900 דולר עבור סדרה של שש הרצאות, ובאחרת, עבור סדרת שיחות חורפית בבוסטון, הוא הרוויח 1,600 דולר. בסופו של דבר הוא נשא כ-1,500 הרצאות במהלך חייו. הכנסותיו אפשרו לו להרחיב את רכושו, לקנות 11 דונם (4.5 הקטר) של אדמה ליד אגם וולדן ועוד כמה דונמים בחורשת אורנים סמוכה. הוא כתב שהוא "בעל בית ובעל מים של 14 דונם, פחות או יותר".

אמרסון נחשף לפילוסופיה הודית דרך עבודותיו של הפילוסוף הצרפתי ויקטור קוזן (Victor Cousin). ב-1845, יומניו של אמרסון מראים שהוא קרא את הבהגווד גיטה ואת "מאמרים על הוודות" של הנרי תומאס קולברוק (Henry Thomas Colebrooke). הוא הושפע מאוד מהוודאנטה, ורבות מכתיבתו כוללת גוונים חזקים של אי-דואליזם. אחת הדוגמאות הברורות ביותר לכך ניתן למצוא במאמרו "הנשמה העליונה":

> אנו חיים ברצף, בחלוקה, בחלקים, בחלקיקים. בינתיים בתוך האדם נמצאת נשמת השלם; השתיקה החכמה; היופי האוניברסלי, שאליו כל חלק וחלקיק קשור במידה שווה, האחד הנצחי. והכוח העמוק הזה שבו אנו קיימים ושאת אושרו כולנו יכולים להשיג, אינו רק מספיק לעצמו ומושלם בכל שעה, אלא פעולת הראייה והדבר הנראה, הרואה והמחזה, הסובייקט והאובייקט, הם אחד. אנו רואים את העולם חלק אחר חלק, כמו השמש, הירח, החיה, העץ; אך השלם, שחלקים אלו הם חלקיו הזוהרים, הוא הנשמה.

המסר המרכזי שאמרסון הפיק מלימודיו האסייתיים היה ש"מטרת החיים הייתה טרנספורמציה רוחנית וחוויה ישירה של כוח אלוהי, כאן ועכשיו על פני האדמה".

בשנים 1847–48, הוא סייר באיים הבריטיים. הוא גם ביקר בפריז בין המהפכה הצרפתית של 1848 לימי יוני העקובים מדם. כשהגיע, ראה את גדמי העצים שנכרתו כדי ליצור בריקדות במהומות פברואר. ב-21 במאי, הוא עמד בשאן דה מארס בעיצומן של חגיגות המונים להסכמה, שלום ועבודה. הוא כתב ביומנו: "בסוף השנה נעשה חשבון, ונראה אם המהפכה הייתה שווה את העצים". הטיול הותיר חותם חשוב על עבודתו המאוחרת של אמרסון. ספרו משנת 1856 "מאפיינים אנגליים" מבוסס ברובו על תצפיות שתועדו ביומני המסע ובמחברות שלו. אמרסון הגיע מאוחר יותר לראות את מלחמת האזרחים האמריקאית כ"מהפכה" שחלקה בסיס משותף עם המהפכות האירופיות של 1848.

בנאום בקונקורד, מסצ'וסטס, ב-3 במאי 1851, גינה אמרסון את חוק העבד הנמלט:

> חוק הקונגרס הוא חוק שכל אחד מכם יפר בהזדמנות הראשונה – חוק שאף אדם אינו יכול לציית לו, או לסייע בציות לו, ללא אובדן כבוד עצמי וחילוט התואר ג'נטלמן.

באותו קיץ, הוא כתב ביומנו:

> החקיקה המלוכלכת הזו נעשתה במאה התשע-עשרה על ידי אנשים שידעו לקרוא ולכתוב. אני לא אציית לה.

בפברואר 1852, אמרסון, ג'יימס פרימן קלארק (James Freeman Clarke) וויליאם הנרי צ'אנינג (William Henry Channing) ערכו מהדורה של עבודותיה ומכתביה של מרגרט פולר, שמתה ב-1850. תוך שבוע ממותה, העורך הניו-יורקי שלה, הוראס גרילי, הציע לאמרסון להכין ביוגרפיה של פולר, שתיקרא "מרגרט וחבריה", במהירות "לפני שהעניין שעוררה פטירתה העצובה יחלוף". פורסם תחת הכותרת "זכרונותיה של מרגרט פולר אוסולי" (The Memoirs of Margaret Fuller Ossoli), דבריה של פולר צונזרו או נכתבו מחדש בכבדות. שלושת העורכים לא היו מודאגים מהדיוק; הם האמינו שהעניין הציבורי בפולר הוא זמני ושהיא לא תשרוד כדמות היסטורית. למרות זאת, זו הייתה הביוגרפיה הנמכרת ביותר של העשור ועברה שלוש-עשרה מהדורות לפני סוף המאה.

וולט ויטמן פרסם את אוסף השירה החדשני "עלי עשב" (Leaves of Grass) ב-1855 ושלח עותק לאמרסון לחוות דעתו. אמרסון הגיב בחיוב, ושלח לוויטמן מכתב מחמיא בן חמישה עמודים בתגובה. אישורו של אמרסון עזר למהדורה הראשונה של "עלי עשב" לעורר עניין משמעותי ושכנע את ויטמן להוציא מהדורה שנייה זמן קצר לאחר מכן. מהדורה זו ציטטה משפט ממכתבו של אמרסון, מודפס בעלי זהב על הכריכה: "אני מברך אותך בתחילתה של קריירה גדולה". אמרסון נפגע מכך שמכתב זה פורסם ברבים ומאוחר יותר היה ביקורתי יותר כלפי העבודה.

מחנה הפילוסופים

בקיץ 1858, אמרסון חנה באגם פולנסבי (Follensbee Pond) בהרי אדירונדאק בצפון מדינת ניו יורק עם תשעה אחרים: לואי אגאסי (Louis Agassiz), ג'יימס ראסל לוול, ג'ון הולמס (John Holmes), הוריישו וודמן (Horatio Woodman), אבנעזר רוקווד הור (Ebenezer Rockwood Hoar), ג'פריס ויימן (Jeffries Wyman), אסטס האו (Estes Howe), עמוס ביני (Amos Binney) וויליאם ג'יימס סטילמן (William James Stillman). הוזמנו, אך לא יכלו להגיע לטיול, אוליבר ונדל הולמס, הנרי וודסוורת' לונגפלו (Henry Wadsworth Longfellow) וצ'ארלס אליוט נורטון (Charles Eliot Norton), כולם חברי מועדון יום שבת (בוסטון, מסצ'וסטס).

מועדון חברתי זה היה בעיקר חברות ספרותית שנפגשה ביום שבת האחרון של החודש במלון בוסטון פארקר האוס (Omni Parker House). ויליאם ג'יימס סטילמן היה צייר ועורך מייסד של כתב עת לאמנות בשם "הקריון" (The Crayon). סטילמן נולד וגדל בסקנקטדי שהייתה ממש מדרום להרי אדירונדאק. מאוחר יותר הוא נסע לשם כדי לצייר את נוף השממה ולדוג ולצוד. הוא שיתף את חוויותיו בשממה זו עם חברי מועדון יום שבת, מה שהעלה את העניין שלהם באזור לא ידוע זה.

ג'יימס ראסל לוול וויליאם סטילמן הובילו את המאמץ לארגן טיול לאדירונדאק. הם החלו את מסעם ב-2 באוגוסט 1858, בנסיעה ברכבת, ספינת קיטור, כרכרה וסירות קאנו. חדשות על כך שאנשים מתורבתים אלו חיים כמו "סאקס וסו" (Sacs and Sioux) בשממה הופיעו בעיתונים ברחבי האומה. זה נודע בשם "מחנה הפילוסופים".

אירוע זה היה ציון דרך בתנועה האינטלקטואלית של המאה התשע-עשרה, המקשר בין טבע לאמנות וספרות.

אף על פי שנכתב רבות במשך שנים רבות על ידי חוקרים וביוגרפים של חיי אמרסון, מעט נכתב על מה שנודע כ"מחנה הפילוסופים" באגם פולנסבי. עם זאת, הפואמה האפית שלו "אדירונדאק" (Adirondac) נקראת כמו יומן של תיאורו המפורט מיום ליום של הרפתקאות בשממה עם חבריו למועדון יום שבת. טיול מחנאות זה בן שבועיים (1858 באדירונדאק) הביא אותו פנים אל פנים עם שממה אמיתית, משהו שעליו דיבר במאמרו "טבע", שפורסם ב-1836. הוא אמר: "בשממה אני מוצא משהו יקר וקרוב יותר מאשר ברחובות או בכפרים".

שנות מלחמת האזרחים

אמרסון התנגד בתוקף לעבדות, אך לא העריך את היותו באור הזרקורים הציבורי והיסס להרצות בנושא. בשנים שקדמו למלחמת האזרחים, הוא אכן נשא מספר הרצאות, עם זאת, החל כבר בנובמבר 1837. מספר מחבריו ובני משפחתו היו מתנגדי עבדות פעילים יותר ממנו, בהתחלה, אך מ-1844 ואילך הוא התנגד לעבדות באופן פעיל יותר. הוא נשא מספר נאומים והרצאות, וקיבל את ג'ון בראון (John Brown) בביתו במהלך ביקוריו של בראון בקונקורד. הוא הצביע עבור אברהם לינקולן ב-1860, אך התאכזב שלינקולן היה מודאג יותר משימור האיחוד מאשר מחיסול העבדות לחלוטין. ברגע שפרצה מלחמת האזרחים האמריקאית, הבהיר אמרסון שהוא מאמין בשחרור מיידי של העבדים.

סביב תקופה זו, ב-1860, פרסם אמרסון את "התנהלות החיים" (The Conduct of Life), אוסף המאמרים השביעי שלו. הוא "התמודד עם כמה מהסוגיות הקוצניות ביותר של הרגע", ו"ניסיונו בשורות מתנגדי העבדות הוא השפעה ניכרת במסקנותיו". במאמרים אלו אימץ אמרסון בחום את הרעיון של מלחמה כאמצעי להתחדשות לאומית: "מלחמת אזרחים, פשיטת רגל לאומית, או מהפכה, [הן] עשירות יותר בטונים המרכזיים מאשר שנים רדומות של שגשוג".

אמרסון ביקר בוושינגטון די.סי. בסוף ינואר 1862. הוא נשא הרצאה פומבית בסמית'סוניאן ב-31 בינואר 1862, והכריז: "הדרום מכנה את העבדות מוסד... אני מכנה אותה מצוקה... שחרור הוא הדרישה של הציוויליזציה". למחרת, 1 בפברואר, חברו צ'ארלס סאמנר (Charles Sumner) לקח אותו לפגוש את לינקולן בבית הלבן. לינקולן הכיר את עבודתו של אמרסון, לאחר שראה אותו בעבר מרצה. חששותיו של אמרסון לגבי לינקולן החלו להתרכך לאחר פגישה זו. ב-1865, הוא נשא דברים בטקס זיכרון שנערך עבור לינקולן בקונקורד: "ישנה ככל שתהיה ההיסטוריה, ורבות ככל שהן הטרגדיות שלה, אני מפקפק אם מוות כלשהו גרם לכאב רב כל כך כפי שזה גרם, או יגרום, עם הכרזתו". אמרסון פגש גם מספר פקידי ממשל בכירים, כולל סלמון פ. צ'ייס (Salmon P. Chase), שר האוצר; אדוארד בייטס (Edward Bates), התובע הכללי; אדווין מ. סטנטון (Edwin M. Stanton), שר המלחמה; גדעון ולס (Gideon Welles), שר הצי; וויליאם סיוורד (William Seward), מזכיר המדינה.

ב-6 במאי 1862, מת בן חסותו של אמרסון, הנרי דייוויד תורו, משחפת בגיל 44. אמרסון נשא את ההספד שלו. הוא התייחס לעיתים קרובות לתורו כחברו הטוב ביותר, למרות פרידה שהחלה ב-1849 לאחר שתורו פרסם את "שבוע על נהרות קונקורד ומרימאק". חבר אחר, נתניאל הות'ורן (Nathaniel Hawthorne), מת שנתיים לאחר תורו, ב-1864. אמרסון שימש כנושא ארון כשנקבר הות'ורן בקונקורד, כפי שכתב אמרסון, "בפאר של שמש וירק".

הוא נבחר לעמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1864. ב-1867, הוא נבחר כחבר בחברה הפילוסופית האמריקאית.

שנים אחרונות ומוות

החל מ-1867, בריאותו של אמרסון החלה להתדרדר; הוא כתב הרבה פחות ביומניו. החל כבר מקיץ 1871 או באביב 1872, הוא החל לחוות בעיות זיכרון וסבל מאפזיה. עד סוף העשור, הוא שכח את שמו שלו לעיתים, ואם נשאל איך הוא מרגיש, היה משיב "די טוב; איבדתי את היכולות המנטליות שלי, אבל אני מרגיש מצוין".

באביב 1871, יצא אמרסון לטיול ברכבת הטרנס-יבשתית, בקושי שנתיים לאחר השלמתה. לאורך הדרך ובקליפורניה הוא פגש מספר מכובדים, כולל בריגהם יאנג (Brigham Young) במהלך עצירת ביניים בסולט לייק סיטי. חלק מביקורו בקליפורניה כלל טיול ליוסמיטי, ושם פגש את ג'ון מיור (John Muir) הצעיר והלא ידוע, אירוע חתימה בקריירה של מיור.

ביתו של אמרסון בקונקורד עלה באש ב-24 ביולי 1872. הוא קרא לעזרה מהשכנים, ומשוויתרו על כיבוי הלהבות, כולם ניסו להציל כמה שיותר חפצים. האש כובתה על ידי אפרים בול הבן (Ephraim Bull Jr.), בנו קטוע היד של אפרים ויילס בול (Ephraim Wales Bull). תרומות נאספו על ידי חברים כדי לעזור למשפחת אמרסון לבנות מחדש, כולל 5,000 דולר שנאספו על ידי פרנסיס קבוט לוול (Francis Cabot Lowell), עוד 10,000 דולר שנאספו על ידי לה-ברון ראסל בריגס (LeBaron Russell Briggs), ותרומה אישית של 1,000 דולר מג'ורג' בנקרופט (George Bancroft). תמיכה למחסה הוצעה גם כן; אף על פי שמשפחת אמרסון בסופו של דבר שהתה עם משפחה ב-Old Manse, הגיעו הזמנות מאן לינץ' בוטה (Anne Lynch Botta), ג'יימס אליוט קבוט (James Elliot Cabot), ג'יימס ט. פילדס (James T. Fields) ואני אדמס פילדס (Annie Adams Fields). השריפה סימנה סוף לקריירת ההרצאות הרצינית של אמרסון; מעתה ואילך, הוא ירצה רק באירועים מיוחדים ורק מול קהלים מוכרים.

בזמן שהבית נבנה מחדש, יצא אמרסון לטיול באנגליה, אירופה היבשתית ומצרים. הוא עזב ב-23 באוקטובר 1872, יחד עם בתו אלן, בעוד אשתו לידיאן בילתה זמן ב-Old Manse ועם חברים. אמרסון ובתו אלן חזרו לארצות הברית על האונייה "אולימפוס" יחד עם החבר צ'ארלס אליוט נורטון ב-15 באפריל 1873. חזרתו של אמרסון לקונקורד נחגגה על ידי העיר, והלימודים בוטלו באותו יום.

בסוף 1874, פרסם אמרסון אנתולוגיה של שירה בשם "פרנאסוס" (Parnassus), שכללה שירים מאת אנה לטישיה ברבולד (Anna Laetitia Barbauld), ג'וליה קרוליין דור (Julia Caroline Dorr), ג'ין אינגלו (Jean Ingelow), לוסי לרקום (Lucy Larcom), ג'ונס ורי (Jones Very), כמו גם תורו ועוד כמה אחרים. במקור, האנתולוגיה הוכנה כבר בסתיו 1871, אך היא התעכבה כאשר המוציאים לאור ביקשו תיקונים.

הבעיות בזיכרונו הפכו למביכות עבור אמרסון והוא הפסיק את הופעותיו הפומביות עד 1879. בתגובה להזמנה לחגיגת פרישה עבור אוקטביוס ב. פרוטינגהאם (Octavius B. Frothingham), הוא כתב: "אינני במצב לבצע ביקורים, או לקחת חלק בשיחה. זקנה מיהרה עליי בשנה האחרונה, וקשרה את לשוני, והסתירה את זיכרוני, ובכך הפכה את זה לחובה להישאר בבית". הניו יורק טיימס ציטט את תשובתו וציין כי חרטותיו הוקראו בקול רם בחגיגה. הולמס כתב על הבעיה באומרו: "אמרסון חושש לסמוך על עצמו בחברה הרבה, בגלל הכישלון של זיכרונו והקושי הרב שהוא מוצא בהשגת המילים שהוא רוצה. זה כואב להיות עד למבוכתו לעיתים".

ב-21 באפריל 1882, נמצא אמרסון סובל מדלקת ריאות. הוא מת שישה ימים לאחר מכן. אמרסון קבור בבית הקברות סליפי הולו (Sleepy Hollow Cemetery), קונקורד, מסצ'וסטס. הוא הונח בארונו כשהוא לובש גלימה לבנה שניתנה על ידי הפסל האמריקאי דניאל צ'סטר פרנץ' (Daniel Chester French).

אורח חיים ואמונות

השקפותיו הדתיות של אמרסון נחשבו לעיתים קרובות לרדיקליות באותה עת. הוא האמין שכל הדברים קשורים לאלוהים ולכן, כל הדברים הם אלוהיים. מבקרים האמינו שאמרסון מסיר את דמות האל המרכזית; כפי שאמר הנרי וור הבן (Henry Ware Jr.), אמרסון היה בסכנה של לקחת את "אבי היקום" ולהשאיר "רק חברה של ילדים בבית יתומים". אמרסון הושפע בחלקו מהפילוסופיה הגרמנית ומהביקורת המקראית. השקפותיו, הבסיס לטרנסצנדנטליזם, הציעו שאלוהים לא חייב לחשוף את האמת, אלא שהאמת יכולה להיות מנוסה באופן אינטואיטיבי ישירות מהטבע. כשנשאל על אמונתו הדתית, הצהיר אמרסון: "אני יותר קווייקר מכל דבר אחר. אני מאמין ב'קול הדממה הדקה', והקול הזה הוא ישו שבתוכנו".

אמרסון היה תומך בהפצת ספריות קהילתיות במאה ה-19, באומרו עליהן: "שקול מה יש לך בספרייה הנבחרת הקטנה ביותר. חברה של האנשים החכמים והשנונים ביותר שניתן היה לבחור מכל המדינות המתורבתות, באלף שנים, סידרו בצורה הטובה ביותר את תוצאות הלמידה והחוכמה שלהם".

לאמרסון היה עניין רומנטי בנשים שונות לאורך חייו, כולל אנה בארקר (Anna Barker) וקרוליין סטרג'יס (Caroline Sturgis).

### גזע ועבדות

אמרסון לא הפך למתנגד עבדות נלהב עד 1844, אף על פי שיומניו מראים שהוא היה מודאג מהעבדות החל מנעוריו, אפילו חלם על עזרה בשחרור עבדים. ביוני 1856, זמן קצר לאחר שצ'ארלס סאמנר, סנאטור אמריקאי, הוכה בשל השקפותיו הנחרצות נגד העבדות, התאונן אמרסון שהוא עצמו אינו מחויב למטרה באותה מידה. הוא כתב: "ישנם אנשים שברגע שהם נולדים לוקחים קו ישר לגרזן של האינקוויזיטור... נפלאה הדרך שבה אנו ניצלים על ידי האספקה הבלתי פוסקת הזו של האלמנט המוסרי". לאחר התקיפה על סאמנר, החל אמרסון לדבר על עבדות. "אני חושב שאנחנו חייבים להיפטר מהעבדות, או שאנחנו חייבים להיפטר מהחופש", אמר באסיפה בקונקורד באותו קיץ. אמרסון השתמש בעבדות כדוגמה לאי-צדק אנושי, במיוחד בתפקידו ככומר. בתחילת 1838, עורר על ידי רצח מוציא לאור מתנגד עבדות מאלטון, אילינוי, בשם אלייג'ה פאריש לאבג'וי (Elijah Parish Lovejoy), נשא אמרסון את נאום האנטי-עבדות הפומבי הראשון שלו. כפי שאמר: "זה רק לפני כמה ימים שהלאבג'וי האמיץ הגיש את חזהו לכדורי ההמון, למען זכויות חופש הביטוי והדעה, ומת כשעדיף היה לא לחיות". ג'ון קווינסי אדמס (John Quincy Adams) אמר שרצח ההמון של לאבג'וי "שלח זעזוע כמו של כל רעידת אדמה ברחבי יבשת זו". עם זאת, אמרסון טען כי רפורמה תושג באמצעות הסכמה מוסרית ולא על ידי פעולה מיליטנטית. עד 1 באוגוסט 1844, בהרצאה בקונקורד, הוא הצהיר בצורה ברורה יותר על תמיכתו בתנועה לביטול העבדות: "אנו חייבים בעיקר לתנועה זו, ולהמשכיה, את הדיון הפופולרי בכל נקודה של אתיקה מעשית".

אמרסון ידוע לעיתים קרובות כאחד ההוגים הדמוקרטיים הליברליים ביותר של זמנו שהאמין שבאמצעות התהליך הדמוקרטי, יש לבטל את העבדות. בעודו מתנגד עבדות נלהב שהיה ידוע בביקורתו על חוקיות העבדות, אמרסון נאבק בהשלכות של גזע. בתחילת חייו, הביע אמרסון השקפות גזעניות במפורש, כולל טענות על נחיתות אינטלקטואלית של שחורים, גם כאשר גינה את העבדות. האקטיביזם המאוחר שלו נגד העבדות התפתח לצד, ולעיתים במתח עם, הנחות גזעיות מוקדמות אלו. מבקרים רבים מאמינים שהשקפותיו על גזע הן שמנעו ממנו להפוך למתנגד עבדות מוקדם יותר בחייו וגם מנעו ממנו להיות פעיל יותר בתנועה נגד העבדות. במשך רוב חייו המוקדמים, הוא שתק בנושא גזע ועבדות. רק כשהיה עמוק בשנות ה-30 לחייו החל אמרסון לפרסם כתבים על גזע ועבדות, ורק כשהיה בשנות ה-40 וה-50 המאוחרות לחייו הפך ידוע כפעיל נגד העבדות.

במהלך חייו המוקדמים, נראה שאמרסון פיתח היררכיה של גזעים המבוססת על יכולת להסיק מסקנות, כלומר האם עבדים אפריקאים היו שווים באופן מוכח לגברים לבנים ביכולתם להסיק מסקנות. ברשומה ביומן שנכתבה ב-1822, כתב אמרסון על תצפית אישית: "ראיתי עשרה, עשרים, מאה גברים שחורים בעלי שפתיים גדולות ומצח נמוך ברחובות, שפרט לעניין השפה בלבד, לא עלו על פיקחותו של הפיל. עכשיו האם זה נכון שאלו נוצרו עליונים על חיה חכמה זו, ונועדו לשלוט בה? ובהשוואה לסדרים הגבוהים ביותר של גברים, האפריקאים יעמדו כל כך נמוך עד שההבדל שקיים בינם לבין החיות הפיקחות יהיה זניח".

כמו תומכי עבדות רבים, במהלך שנותיו המוקדמות, נראה שאמרסון חשב שהיכולות של עבדים אפריקאים אינן שוות לאלו של בעלי עבדים לבנים. אך אמונה זו בנחיתות גזעית לא הפכה את אמרסון לתומך בעבדות. אמרסון כתב מאוחר יותר באותה שנה ש"שום סופיסטיקה גאונית לעולם לא תוכל לפייס את המוח הלא-מושחת למחילה על העבדות; שום דבר מלבד היכרות עצומה, והטיה של אינטרס פרטי". אמרסון ראה את הרחקת אנשים ממולדתם, היחס לעבדים, והנהנים מחפשי הבצע של עבדים כאי-צדק גס. עבור אמרסון, עבדות הייתה סוגיה מוסרית, בעוד עליונות הגזעים הייתה סוגיה שניסה לנתח מנקודת מבט מדעית המבוססת על מה שהאמין שהן תכונות תורשתיות.

אמרסון ראה את עצמו כאדם מ"מוצא סקסוני". בנאום שנשא ב-1835 שכותרתו "תכונות קבועות של הגאונות הלאומית האנגלית", אמר: "תושבי ארצות הברית, במיוחד של החלק הצפוני, הם צאצאים של אנשי אנגליה וירשו את התכונות של אופיים הלאומי". הוא ראה קשרים ישירים בין גזע המבוסס על זהות לאומית לבין הטבע המולד של בן האנוש. אמריקאים לבנים שהיו ילידי ארצות הברית וממוצא אנגלי סווגו על ידו כ"גזע" נפרד, שלדעתו היה בעמדה של עליונות על פני אומות אחרות. הרעיון שלו על גזע התבסס על תרבות, סביבה והיסטוריה משותפות. הוא האמין שאמריקאים ילידי ארצות הברית ממוצא אנגלי עליונים על מהגרים אירופאים, כולל האירים, הצרפתים והגרמנים, וגם כעליונים על אנגלים מאנגליה, אותם החשיב כקרובים במקום השני והקבוצה היחידה שניתן להשוות אליה באמת.

מאוחר יותר בחייו, הרעיונות של אמרסון על גזע השתנו כאשר הפך מעורב יותר בתנועה לביטול העבדות, בעוד שבאותו זמן, החל לנתח בצורה יסודית יותר את ההשלכות הפילוסופיות של גזע והיררכיות גזעיות. אמונותיו העבירו את המיקוד לתוצאות הפוטנציאליות של קונפליקטים גזעיים. השקפותיו הגזעיות של אמרסון היו קשורות קשר הדוק להשקפותיו על לאומיות ועליונות לאומית, שהייתה השקפה נפוצה בארצות הברית באותה עת. אמרסון השתמש בתיאוריות עכשוויות של גזע ומדעי הטבע כדי לתמוך בתיאוריה של התפתחות גזעית. הוא האמין שהמאבק הפוליטי הנוכחי והשיעבוד הנוכחי של גזעים אחרים היו מאבק גזעי בלתי נמנע, כזה שיביא לאיחוד הבלתי נמנע של ארצות הברית. קונפליקטים כאלה היו הכרחיים לדיאלקטיקה של שינוי שבסופו של דבר תאפשר את התקדמות האומה. ברוב עבודתו המאוחרת, נראה שאמרסון מאפשר את הרעיון שגזעים אירופאים שונים יתערבבו בסופו של דבר באמריקה. תהליך היברידיזציה זה יוביל לגזע עליון שיהיה לטובת עליונותה של ארצות הברית.