ראלף ווטאפק: האיש שניצח ראשון
ב-7 באוקטובר 1962, בפורט וורת', טקסס, צעיר בן עשרים ושלוש ממילווקי זכה ב-10,000 דולר ובמדליית הזהב של תחרות פסנתר שאיש מעולם לא שמע עליה. חבר השופטים שהעניק את הפרס כלל את לילי קראוס, חורחה בולט, רודולף גאנץ והפסנתרן הסובייטי לב אובורין; מדליות הכסף והארד הוענקו לשני סובייטים, ניקולאי פטרוב ומיכאיל ווסקרסנסקי. שמו של ראלף ווטאפק (Ralph Votapek) חקוק כעת לצמיתות בשורה הראשונה של רשימת הכבוד של תחרות הפסנתר הבינלאומית על שם ואן קלייברן, ובקריירה שהאריכה ימים יותר מכל מה שהפרס היה אמור להבטיח.
מילווקי, והתחלה מאוחרת
ווטאפק נולד ב-20 במרץ 1939 במילווקי, ויסקונסין, והחל בלימודי מוזיקה רשמיים בקונסרבטוריון של ויסקונסין בגיל תשע — התחלה לא חפוזה יחסית לסטנדרטים של ילדי הפלא שסבב הקונצרטים אוסף. הוא המשיך לאוניברסיטת נורת'ווסטרן, שם למד אצל הפסנתרן יליד בלגיה גי מומברטס, ולאחר מכן לבית הספר ג'וליארד בניו יורק. לרצף יש חשיבות: קונסרבטוריון מהמערב התיכון, אוניברסיטה מהמערב התיכון, ורק אז בית הספר ללימודי המשך בחוף המזרחי. הוא מעולם לא היה תוצר של חממה.
פרס נאומבורג והופעת בכורה בטאון הול
פריצת הדרך הראשונה הגיעה ב-1959, בעודו סטודנט בנורת'ווסטרן, כאשר זכה בפרס נאומבורג — באותה עת אחת מקרשי הקפיצה האמריקאיים האמינים ביותר עבור נגן צעיר. הפרס כלל רסיטל בכורה בניו יורק בטאון הול, וווטאפק ניצל זאת. שלוש שנים לאחר מכן הוא נרשם לתחרות ואן קלייברן הראשונה.
פורט וורת', 1962
תחרות הפסנתר הבינלאומית הראשונה על שם ואן קלייברן התקיימה בין ה-24 בספטמבר ל-7 באוקטובר 1962 בפורט וורת', בראשותו של ליאופולד מאנס ובהרכב שופטים מארצות הברית, ברזיל, מקסיקו, יפן וברית המועצות. ווטאפק ניצח. בעידן שבו ניהול קונצרטים אמריקאי עדיין התבסס על החלטות אישיות, ההשלכות היו מיידיות ועצומות: הוא חתם על חוזה עם RCA ועם סול יורוק, האמרגן החזק ביותר במדינה, וערך את הופעת הבכורה שלו בקרנגי הול.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריירה מקצועית
מה שבא לאחר מכן לא היה מטאור אלא חיים מקצועיים ארוכים ודחוסים. ווטאפק הופיע שש-עשרה פעמים כסולן אורח עם התזמורת הסימפונית של שיקגו. הוא ניגן עם התזמורת של פילדלפיה, הפילהרמוניות של ניו יורק ולוס אנג'לס, הבוסטון פופס, והתזמורות הסימפוניות של פיטסבורג, סן פרנסיסקו, יוסטון, דאלאס, סנט לואיס והתזמורת הלאומית. הוא היה הסולן בהקלטה האחרונה של ארתור פידלר עם הבוסטון פופס, תוכנית של גרשווין — הערת שוליים קטנה ונוגעת ללב שמציבה אותו בסיומו של אחד הפרקים הארוכים ביותר במוזיקה האמריקאית. הוא הופיע בקרנגי הול, לינקולן סנטר, אולם התזמורת בשיקגו והגלריה הלאומית בוושינגטון. במוזיקה קאמרית הוא שיתף פעולה עם רביעיות המיתרים ג'וליארד, פיין ארטס, ניו וורלד וצ'סטר. הופעות הקונצ'רטו שלו התפרסו, לפי הביטוי שבו השתמש המוסד שלו, מלונדון ועד טייוואן, עם סיורים ברוסיה, יפן וקוריאה. אשתו, אלברטין, הצטרפה אליו להופעות דואו.
החיים השניים בארגנטינה
המאפיין יוצא הדופן ביותר בקריירה של ווטאפק הוא גיאוגרפי. במשך קרוב לחמישים שנה הוא סייר באמריקה הלטינית, חוזר שוב ושוב לבואנוס איירס, ריו דה ז'ניירו, סנטיאגו וערים אחרות, כשהוא מופיע בבואנוס איירס בחסות ה-Mozarteum Argentino. איגוד מבקרי המוזיקה הארגנטינאי העניק לו בסופו של דבר את פרס האמן הזר ברסיטל. מעט מאוד פסנתרנים צפון-אמריקאים מדורו בנו מערכת יחסים מתמשכת כזו עם קהל מחוץ למעגל האטלנטי; מעטים עוד יותר זכו לכבוד על כך על ידי המבקרים של אותו קהל. זהו החלק בביוגרפיה שלו שמשקף בצורה הברורה ביותר בחירה ולא מזל.
שלושים ושש שנים במישיגן סטייט
במקביל, ווטאפק בנה קריירה הוראתית באורך יוצא דופן. הוא כיהן כפרופסור לפסנתר ואמן הבית בקולג' למוזיקה של אוניברסיטת המדינה של מישיגן במשך שלושים ושש שנים, פרש ב-2004 והמשיך כפרופסור אמריטוס. מאוחר יותר הוא כיהן כיו"ר חבר השופטים של תחרות ואן קלייברן עצמה, ובכך סגר מעגל שנפתח ב-1962. הקלטותיו, עבור הלייבלים Ivory Classics ו-Blue Griffin, כוללות את מכלול הפרלודים של דביסי, מכלול ה"גוייסקה" של גרנאדוס, תוכנית של יצירות מופת מהמאה העשרים, ומכלול יצירות בטהובן לצ'לו ופסנתר עם סורן בגראטוני — דיסקוגרפיה שנוטה לרפרטואר ארוך ותובעני מבחינה ארכיטקטונית ולא ליצירות הראווה הווירטואוזיות שזוכה תחרות עשוי להקליט.
מדוע ראלף מכונה גאון
כאן התשובה הכנה דורשת הורדת ציפיות, והורדת הציפיות מעניינת יותר מהמיתוס. שום דבר בתיעוד הקיים — לא ארכיוני התחרות, לא הביוגרפיה האוניברסיטאית שלו, לא הדיווח של קרן נאומבורג עצמה — לא מתאר את ווטאפק כגאון. הוא מתואר כזוכה במדליית זהב, זוכה פרס נאומבורג, אמן הבית ונגן רסיטלים. מה שהקריירה שלו מדגימה היא איכות שונה וניתן לומר נדירה יותר: מלאכת מחשבת תחת עומס מתמשך.
המיומנות הכרוכה בכך היא פיזית ופרשנית ולא אינטלקטואלית במובן המופשט. היא מורכבת מהיכולת להחזיק את מכלול הפרלודים של דביסי או את מכלול ה"גוייסקה" בידיים ובזיכרון, לשחזר אותם ברמה של קונצרט לפי דרישה, ולהמשיך לעשות זאת לאורך שישה עשורים וארבע יבשות — תוך הוראת אותו רפרטואר לדורות עוקבים של סטודנטים במשך שלושים ושש שנים. הזכייה בתחרות ואן קלייברן הראשונה בגיל עשרים ושלוש, מול חבר שופטים שמחציתו הגיעו מחוץ לארצות הברית, דרשה את העצבים להופיע בשיא במהלך שבועיים של סינון. שמירה על קריירה לאחר מכן דרשה משהו שונה לחלוטין: שיקול דעת לגבי רפרטואר, סיבולת, והנכונות לבנות קהל בבואנוס איירס ובסנטיאגו במקום לרדוף אחרי קהל בניו יורק. הטיעון הנגדי פשוט — זכייה בתחרות, היסטורית ככל שתהיה, מודדת שבועיים, ורבים מזוכי קלייברן נעלמו. הטענה של ווטאפק אינה נשענת על המדליה מ-1962 אלא על חמישים השנים שבאו אחריה, וזו טענה על אופי ומלאכה, לא על מנת משכל.
מורשת
כל זוכה בתחרות ואן קלייברן מאז 1962 עומד בשורה שמתחילה בווטאפק, והתחרות עצמה — כיום קבועה בסבב הבינלאומי — הייתה זקוקה לזוכה ראשון אמין מספיק כדי להפוך את השני למשמעותי. הוא סיפק זאת. אך האנדרטה העמידה יותר שלו נמצאת באיסט לנסינג, שם שלושה עשורים וחצי של פסנתרנים עברו דרך הסטודיו שלו, ובארגנטינה, שם אמן זר קיבל פרס מבקרים על הפעולה הפשוטה והלא-זוהרת של חזרה שנה אחר שנה.