פייר קורניי

פייר קורניי

פייר קורניי (Pierre Corneille; 6 ביוני 1606 – 1 באוקטובר 1684) היה טרגדיקן צרפתי. הוא נחשב בדרך כלל לאחד משלושת המחזאים הצרפתים הגדולים של המאה ה-17, לצד מולייר (Molière) ורסין (Racine).

כצעיר, הוא הרוויח את חסותו החשובה של הקרדינל רישלייה (Cardinal Richelieu), שניסה לקדם טרגדיה קלאסית לאורך קווים פורמליים, אך מאוחר יותר הסתכסך איתו, במיוחד על מחזהו הידוע ביותר, "לה סיד" (Le Cid), על הלוחם הספרדי מימי הביניים, שגונה על ידי האקדמיה הצרפתית (Académie française) שזה עתה הוקמה על הפרת האחדויות. הוא המשיך לכתוב טרגדיות שהתקבלו היטב במשך כמעט ארבעים שנה.

ביוגרפיה

### שנים מוקדמות

קורניי נולד ברואן (Rouen), באזור נורמנדי, למארת לה פזאן (Marthe Le Pesant) ופייר קורניי, עורך דין מכובד. אחיו הצעיר, תומא קורניי (Thomas Corneille), הפך גם הוא למחזאי ידוע. הוא קיבל חינוך ישועי קפדני בקולז' דה בורבון (Collège de Bourbon; ליסה פייר-קורניי מאז 1873), שבו משחק על הבמה היה חלק מההכשרה. בגיל 18 החל ללמוד משפטים, אך מאמציו המשפטיים המעשיים היו ברובם לא מוצלחים. אביו של קורניי הבטיח לו שתי משרות שיפוטיות במחלקת היערות והנהרות של רואן. במהלך תקופתו במחלקה, כתב את מחזהו הראשון. לא ידוע בדיוק מתי כתב אותו, אך המחזה, הקומדיה "מליט" (Mélite), צף כשקורניי הביא אותו לקבוצת שחקנים נודדים ב-1629. השחקנים אישרו את היצירה והפכו אותה לחלק מהרפרטואר שלהם. המחזה היה הצלחה בפריז, וקורניי החל לכתוב מחזות על בסיס קבוע. הוא עבר לפריז באותה שנה ועד מהרה הפך לאחד המחזאים המובילים של הבמה הצרפתית. הקומדיות המוקדמות שלו, החל מ"מליט", סוטות ממסורת הפארסה הצרפתית על ידי שיקוף השפה והנימוסים המרוממים של החברה הפריזאית האופנתית. קורניי מתאר את מגוון הקומדיה שלו כ"une peinture de la conversation des honnêtes gens" ("ציור של שיחת האנשים ההגונים"). הטרגדיה האמיתית הראשונה שלו היא "מדיאה" (Médée), שהופקה ב-1635.

### חמשת המחברים

שנת 1634 הביאה תשומת לב רבה יותר לקורניי. הוא נבחר לכתוב פסוקים לביקורו של הקרדינל רישלייה ברואן. הקרדינל שם לב לקורניי ובחר בו להיות בין "Les Cinq Auteurs" ("חמשת המחברים"; מתורגם גם כ"חברת חמשת המחברים"). האחרים היו גיום קולטה (Guillaume Colletet), בוארובר (Boisrobert), ז'אן רוטרו (Jean Rotrou) וקלוד דה לסטואל (Claude de L'Estoile).

החמישה נבחרו לממש את חזונו של רישלייה לסוג חדש של דרמה שהדגיש סגולה. רישלייה היה מציג רעיונות, שהכותבים היו מבטאים בצורה דרמטית. עם זאת, דרישות הקרדינל היו מגבילות מדי עבור קורניי, שניסה לחדש מחוץ לגבולות שהוגדרו על ידי רישלייה. זה הוביל למחלוקת בין מחזאי למעסיק. לאחר שחוזהו הראשוני הסתיים, קורניי עזב את "חמשת המחברים" וחזר לרואן.

### מריבת ה"סיד"

בשנים שלאחר הפרידה מרישלייה, הפיק קורניי את מה שנחשב למחזה הטוב ביותר שלו. "לה סיד" מבוסס על המחזה "Mocedades del Cid" (1621) מאת גיים דה קסטרו (Guillem de Castro). שני המחזות התבססו על האגדה של רודריגו דיאז דה ויוואר (המכונה "אל סיד קמפאדור"), דמות צבאית בספרד של ימי הביניים.

מהדורת 1637 המקורית של המחזה כונתה טרגיקומדיה, תוך הכרה בכך שהיא מתריסה בכוונה על ההבחנה הקלאסית בין טרגדיה לקומדיה. למרות ש"לה סיד" היה הצלחה פופולרית עצומה, הוא היה נושא לוויכוח סוער על נורמות הפרקטיקה הדרמטית, הידוע כ"מריבת ה"סיד"" (Querelle du Cid). האקדמיה הצרפתית של הקרדינל רישלייה הכירה בהצלחת המחזה, אך קבעה שהוא פגום, בחלקו משום שלא כיבד את האחדויות הקלאסיות של זמן, מקום ופעולה (אחדות הזמן קבעה שכל הפעולה במחזה חייבת להתרחש בתוך מסגרת זמן של 24 שעות; אחדות המקום, שחייבת להיות תפאורה אחת בלבד לפעולה; ואחדות הפעולה, שהעלילה חייבת להיות מרוכזת בסכסוך או בעיה אחת). האקדמיה שזה עתה הוקמה הייתה גוף שהפעיל שליטה מדינתית על פעילות תרבותית. אף על פי שבדרך כלל עסקה במאמצים לתקנן את השפה הצרפתית, רישלייה עצמו הורה על ניתוח של "לה סיד".

האשמות בחוסר מוסריות הוטחו במחזה בצורה של קמפיין חוברות מפורסם. התקפות אלו התבססו על התיאוריה הקלאסית שהתיאטרון הוא אתר של הוראה מוסרית. המלצות האקדמיה בנוגע למחזה מנוסחות ב"Sentiments de l'Académie française sur la tragi-comédie du Cid" (1638) של ז'אן שפלאן (Jean Chapelain). אפילו הסופר הבולט ז'ורז' דה סקידרי (Georges de Scudéry) ביקר בחריפות את המחזה ב"Observations sur le Cid" (1637). עוצמת "מלחמת החוברות" הזו הוגברה קשות על ידי שירו הרהבתני של קורניי "Excuse À Ariste", שבו הוא התרברב על כישרונותיו וטען שאף סופר אחר לא יכול להיות יריב. שירים וחוברות אלו פורסמו, אחד אחרי השני, כאשר מחזאים "מוערכים" פעם החליפו מכות משמיצות. בנקודה אחת, קורניי ירה מספר יריות בביקורת על משפחתו ושושלתו של הסופר ז'אן מארה (Jean Mairet). סקידרי, ידיד קרוב של מארה באותה עת, לא ירד לרמתו של קורניי של "חוסר טעם", אלא המשיך להוקיע את "לה סיד" ואת הפרותיו. סקידרי אף הצהיר על "לה סיד" ש, "כמעט כל היופי שהמחזה מכיל הוא גנוב."

"מלחמת חוברות" זו השפיעה בסופו של דבר על רישלייה לקרוא לאקדמיה הצרפתית לנתח את המחזה. במסקנותיהם הסופיות, האקדמיה קבעה שאף על פי שקורניי ניסה להישאר נאמן לאחדות הזמן, "לה סיד" הפר יותר מדי מהאחדויות כדי להיות יצירה מוערכת.

המחלוקת, יחד עם החלטת האקדמיה, התבררה כגדולה מדי עבור קורניי, שהחליט לחזור לרואן. כאשר אחד ממחזותיו נסקר בצורה לא חיובית, קורניי היה ידוע כמי שנסוג מהחיים הציבוריים. הוא נותר שקט בפומבי במשך זמן מה; בפרטיות, עם זאת, נאמר שהוא "מוטרד ואובססיבי לנושאים, ועורך תיקונים רבים למחזה."

### תגובה למריבת ה"סיד"

לאחר הפסקה מהתיאטרון, קורניי חזר ב-1640. מריבת ה"סיד" גרמה לקורניי להקדיש תשומת לב רבה יותר לכללים דרמטיים קלאסיים. זה היה ניכר במחזותיו הבאים, שהיו טרגדיות קלאסיות, "הוראס" (1640, מוקדש לרישלייה), "סינה" (1643) ו"פולייקט" (1643). שלושת מחזות אלו ו"לה סיד" ידועים יחד כ"טטרלוגיה הקלאסית" של קורניי. קורניי גם הגיב לביקורות של האקדמיה על ידי ביצוע תיקונים מרובים ל"לה סיד" כדי לקרב אותו למוסכמות הטרגדיה הקלאסית. מהדורות 1648, 1660 ו-1682 כבר לא כונו "טרגיקומדיה", אלא "טרגדיה".

הפופולריות של קורניי גדלה ובאמצע שנות ה-1640, פורסם האוסף הראשון של מחזותיו. קורניי נישא למארי דה למפרייר (Marie de Lampérière) ב-1641. נולדו להם שבעה ילדים. באמצע עד סוף שנות ה-1640, קורניי הפיק בעיקר טרגדיות, "מות פומפיוס" (La Mort de Pompée, הוצג 1644), "רודוגון" (הוצג 1645), "תיאודור" (הוצג 1646) ו"הראקליוס" (הוצג 1647). הוא גם כתב קומדיה אחת בתקופה זו, "השקרן" (Le Menteur, 1644).

ב-1652, המחזה "פרטריט" (Pertharite) זכה לביקורות ביקורתיות גרועות וקורניי מיואש החליט לפרוש מהתיאטרון. הוא החל להתמקד בתרגום שירי משפיע של "חיקוי ישו" מאת תומאס א-קמפיס (Thomas à Kempis), אותו השלים ב-1656. לאחר היעדרות של כמעט שמונה שנים, קורניי שוכנע לחזור לבמה ב-1659. הוא כתב את המחזה "אדיפוס" (Oedipe), שהועדף על ידי לואי ה-14. בשנה שלאחר מכן, קורניי פרסם את "שלושה שיחות על השירה הדרמטית" (Trois discours sur le poème dramatique), שהיו, בחלקם, הגנות על סגנונו. כתבים אלו יכולים להיתפס כתגובתו של קורניי למריבת ה"סיד". הוא בו-זמנית שמר על חשיבות הכללים הדרמטיים הקלאסיים והצדיק את עבירותיו שלו על כללים אלו ב"לה סיד". קורניי טען שההנחיות הדרמטיות האריסטוטליות לא נועדו להיות כפופות לקריאה מילולית קפדנית. במקום זאת, הוא הציע שהן פתוחות לפרשנות. אף על פי שהרלוונטיות של הכללים הקלאסיים נשמרה, קורניי הציע שהכללים לא צריכים להיות עריצים עד כדי כך שהם חונקים חדשנות.

### מחזות מאוחרים

אף על פי שקורניי היה פורה לאחר חזרתו לבמה, כותב מחזה אחד בשנה במשך 14 השנים שאחרי 1659, למחזותיו המאוחרים לא הייתה אותה הצלחה כמו אלו של הקריירה המוקדמת שלו. סופרים אחרים החלו לצבור פופולריות. ב-1670 קורניי וז'אן רסין, אחד מיריביו הדרמטיים, אוגרו לכתוב מחזות על אותו אירוע. כל מחזאי לא היה מודע לכך שהאתגר הונפק גם לשני. כששני המחזות הושלמו, הוכר בדרך כלל ש"טיט וברניס" (1671) של קורניי היה נחות מהמחזה של רסין ("ברניס"). מולייר היה גם בולט באותה עת וקורניי אף חיבר את הקומדיה "פסיכה" (1671) בשיתוף פעולה איתו (ועם פיליפ קינו). רוב המחזות שקורניי כתב לאחר חזרתו לבמה היו טרגדיות. הם כללו את "גיזת הזהב" (La Toison d'or, 1660), "סרטוריוס" (1662), "אוטון" (1664), "אגסילאוס" (1666) ו"אטילה" (1667).

הוא כתב את יצירתו האחרונה "סורנה" (Suréna) ב-1674; זה היה כישלון מוחלט. לאחר מכן, הוא פרש מהבמה בפעם האחרונה ומת בביתו בפריז ב-1684. קברו בכנסיית סן-רוק (Église Saint-Roch) נותר ללא אנדרטה עד 1821.

מורשת

המחזאי, הסופר והפילוסוף וולטר (Voltaire) יצר, בתמיכת האקדמיה הצרפתית, סט מוער של שנים-עשר כרכים של יצירותיו הדרמטיות של קורניי, ה"Commentaires sur Corneille". זו הייתה יצירתו הגדולה ביותר של וולטר בביקורת ספרותית. הצעתו של וולטר לאקדמיה תיארה את קורניי כמי שעשה עבור השפה הצרפתית את מה שהומרוס עשה עבור היוונית: הראה לעולם שהיא יכולה להיות מדיום לאמנות גדולה. וולטר הונע להגן על הספרות הצרפתית הקלאסית מול השפעות זרות פופולריות יותר ויותר כמו ויליאם שייקספיר. זה בא לידי ביטוי במהדורה הראשונה של ה"Commentaires", שפורסמה ב-1764, שהתמקדה ביצירות הטובות יותר של קורניי והייתה בעלת ביקורות מושתקות יחסית. במהדורה השנייה, שפורסמה עשר שנים לאחר מכן, וולטר הגיע להערכה שלילית יותר של קורניי ולתפיסה חזקה יותר על הצורך בביקורת אובייקטיבית. הוא הוסיף חמש מאות הערות ביקורתיות, המכסות יותר יצירות ונוקטות טון שלילי יותר. דעות המבקרים על קורניי כבר היו מקוטבות מאוד. התערבותו של וולטר קיטבה את הוויכוח עוד יותר וכמה מבקרים ראו בביקורות שלו פדנטיות ומונעות מקנאה. במאה ה-19, גל הדעה פנה נגד וולטר. נפוליאון הביע העדפה לקורניי על פני וולטר, והחיה את המוניטין של הראשון כמחזאי תוך הפחתת זה של האחרון.

בפרק 31 של סדרת הרצאות הווידאו משנת 1989, "המסורת המערבית", פרופסור יוג'ין ובר (Eugen Weber) מ-UCLA מציע פרשנות נוספת על עבודתו של מר קורניי:

"אך זכרו שמחזותיו של קורניי כוונו לאריסטוקרטיה שלא יכלה להתרגש מדרשות, ממוסרנות, מסנטימנטליות. אז הוא נגע בהם על ידי הצגת הגדולה של משמעת עצמית וויתור עצמי, של לא לעשות מה שאתה רוצה, אלא מה שאתה צריך לעשות. ושימו לב שקורניי לא אמר, כפי שנוצרי היה אומר, שעשיית חובתך הופכת אותך לטוב, הוא אמר שעשיית חובתך הופכת אותך לגדול. כשקורניי הציג את המאבק בין תשוקה לחובה, זו לא הייתה המצאה חדשה. מה שהיה חדש בקורניי היה שהוא הראה תשוקה לגיטימית אחת מול תשוקה אחרת שהייתה לגיטימית באותה מידה. היה חשוב להעלות את הוויכוח מתחרות בין טוב לרע לתחרות בין שתי זכויות. כי ג'נטלמן שנכנס לקטטה לא יכול היה להודות שהוא טועה, אך אם התחלת בקביעה שהמניעים שלו היו מכובדים, הוא לפחות יעצור לשקול את הטיעון שלך, שזה מה שקורניי השיג על ידי העלאת הוויכוח למישור גבוה יותר. ואנשי המאה ה-17 שאהבו את סיפורי ההרפתקאות שלו הרגישו במעורפל שהם מקבלים בהם משהו שהם לא ממש ידעו קודם. והם צדקו. הם לא ידעו זאת קודם מהסיבה הפשוטה שזה נעלם עם היוונים. המחשבה הרומית הייתה משפטית מדי, המחשבה הנוצרית הייתה פשטנית מדי מכדי לסבול את הרעיון שיכולות להיות שתי זכויות, שיכולים להיות שני צדדים לסכסוך. זוהי תפיסה מתוחכמת מאוד, והיא מתאימה רק למוחות מתוחכמים מאוד. והמיעוט הזעיר של חברת המאה ה-17 שקרא את קורניי, שראה את מחזותיו של קורניי, בקושי היה מתוחכם מאוד, אך הוא התחיל לנסות לפחות."

רשימת יצירות

- לה קומדי דה טוילרי (La Comédie des Tuileries) (מאת "חמשת המחברים", מערכה III מאת קורניי, 1635)

- שלושה שיחות על השירה הדרמטית (1660)

- פסיכה (עם מולייר ופיליפ קינו, 1671)