פייר דה קוברטן: הברון שבנה מחדש את אולימפיה
גובהו היה 1.62 מטר ולא הייתה לו יכולת אתלטית שראוי להזכיר. בנובמבר 1892, בפגישה של פדרציית ספורט צרפתית, הוא הציע להחיות את המשחקים האולימפיים של העת העתיקה והחדר לא הבין על מה הוא מדבר. שמונה עשר חודשים לאחר מכן הוא קיבל את הקונגרס שלו בסורבון, וב-1896 נפתחו המשחקים באתונה. הוא הוציא את הונו האישי על הפרויקט עד שלא נותר הרבה, וכשמת ב-1937 ליבו הוצא ונקבר באולימפיה, לבקשת יוון.
בנו של ברון בצרפת מובסת
קוברטן נולד בפריז ב-1 בינואר 1863, הילד הרביעי של שארל לואי דה פרדי, ברון דה קוברטן (Charles Louis de Frédy, Baron de Coubertin), צייר מלוכני, ומארי-מרסל ז'יגו דה קריזנואה (Marie-Marcelle Gigault de Crisenoy). המשפחה התחקה אחר אצילותה למאה החמש-עשרה וציפתה שהילד יעסוק במשהו מתאים — הצבא, הכנסייה, פוליטיקה.
במקום זאת הוא גדל דרך ההשפלה של צרפת. מלחמת צרפת-פרוסיה והקומונה הפריזאית עיצבו את גיל ההתבגרות שלו, וכמו דור שלם של רפורמטורים צרפתים הוא יצא לחפש הסבר מדוע ארצו קרסה בצורה כה מוחלטת. הוא נכנס ל-Jesuit Externat de la rue de Vienne באוקטובר 1874, שם הצליח מאוד, ומאוחר יותר קיבל תואר במשפטים וענייני ציבור במה שהוא כיום Sciences Po. אז הוא נטש את הקריירות שההשכלה רמזה עליהן והקדיש את חייו לאובססיה אחת: חינוך גופני.
מה הוא מצא בבית הספר ראגבי
בשנת 1883 הוא חצה את התעלה כדי לראות את בית הספר ראגבי (Rugby School) וללמוד את המשטר האתלטי הקשור לתומאס ארנולד (Thomas Arnold). הוא קרא את ימי בית הספר של טום בראון (Tom Brown's School Days) ולקח אותו, פחות או יותר, כעדות תיעודית. מה שהוא חשב שראה בבית הספר הציבורי האנגלי היה מכונה לייצור אופי: בנים שהפכו לחוסנים, ממושמעים ומשתפי פעולה על ידי משחקים מאורגנים, ואומה שהתחזקה על ידי אותם בנים. צרפת, הוא הגיע למסקנה, הפסידה ב-1870 כי היא חינכה את המוח והזניחה את הגוף.
שאר הקריירה שלו היא מימוש האבחנה הזו. ב-1888 הוא ייסד את הוועדה ז'ול סימון (Comité Jules Simon) כדי לדחוף פעילות גופנית לתוך החינוך הצרפתי. בסביבות 1889 הגיע הרעיון הגדול יותר: לא תוכנית לאומית אלא בינלאומית — משחקי אולימפיה, לתחייה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הסורבון, 1894
ההצעה מ-1892 נכשלה. קוברטן התארגן מחדש ועשה את מה שהוא היה מבריק בו באמת, וזה היה ארגון אנשים. הוא כינס קונגרס בינלאומי בסורבון, וב-23 ביוני 1894 הוא יצר את הוועד האולימפי הבינלאומי וקבע את אתונה כמארחת המשחקים המודרניים הראשונים ב-1896. דיפלומטית, הוא מסר את נשיאות המייסדים ליווני דמטריוס ויקלאס (Demetrios Vikelas) — מחווה שקשרה את יוון לפרויקט — ולקח את הכיסא בעצמו ברגע שמשחקי אתונה הסתיימו.
לאחר מכן הוא החזיק בנשיאות במשך כמעט שלושה עשורים, מ-1896 עד 1925, ואותם עשורים היו בעיקר עבודה קשה. משחקי פריז 1900 וסנט לואיס 1904 נבלעו על ידי הירידים העולמיים שהם היו צמודים אליהם, צומצמו למופעי צד שנפרסו על פני חודשים. המשחקים הבין-לאומיים של 1906 באתונה הצילו את אמינות התנועה. הוא המשיך דרך מלחמת עולם ופרש רק לאחר משחקי פריז המנצחים של 1924, כשהוא מעביר את התפקיד לאנרי דה באייה-לאטור (Henri de Baillet-Latour).
המצאת הריהוט של המשחקים
כמעט כל מה שהאולימפיאדה המודרנית משתמשת בו כדי לזהות את עצמה הגיע ממנו או דרכו. הוא הציע את המוטו Citius, Altius, Fortius — מהיר יותר, גבוה יותר, חזק יותר — ב-1894, כשהוא שואל את הביטוי מחברו אנרי דידון (Henri Didon). הוא עיצב את חמש הטבעות השלובות ב-1913. הוא יצר את הקרב-רב המודרני למשחקי 1912. הוא לחץ במשך שנים, נגד התנגדות, לכלול תחרויות אמנות לצד אתלטיות, ובסופו של דבר ניצח.
הוא גם, ב-1912, נכנס לתחרות הספרות בעצמו תחת שם העט "ז'ורז' הוהרוד ומ. אשבך" (Georges Hohrod and M. Eschbach) עם שיר בשם "אודה לספורט", וזכה במדליית הזהב. השיר מכנה את הספורט תענוג האלים ונחמה על האפרוריות של הקיום המודרני. זו לא שירה טובה. זו המחשה מושלמת של האיש: כנה, גרנדיוזית, ומסדרת דברים בשקט מאחורי הקלעים.
חייו האישיים היו קשים יותר מאלה הציבוריים. הוא נישא למארי רוטן (Marie Rothan) ב-1895; בנם ז'אק ובתם רנה סבלו שניהם מקשיים חמורים ומתמשכים. הוא ייסד את ארגון הצופים הבין-דתי Éclaireurs Français ב-1911. והוא שפך את כספו בירושה לתוך הוועד האולימפי עד שלא נותר לו הרבה, כשהוא מבלה את שנותיו האחרונות בקשיים כלכליים אמיתיים.
מדוע פייר דה קוברטן נקרא גאון
הטענה אינה שהוא היה הוגה דעות גדול; הפילוסופיה הכתובה שלו דקה, ו"אולימפיזם אינו מערכת, הוא מצב נפשי" הוא סוג השורה ששורדת כי אי אפשר לבדוק אותה. הטענה היא שהוא היה גאון של עיצוב מוסדי. הוא ראה, עשורים לפני כל אחד אחר, שפסטיבל בינלאומי חוזר, מסתובב ומפולח יכול לעשות משהו שאף אמנה או ליגה לא יכולים: לתת לאומות במה להתחרות עליה מבלי להרוג זו את זו, ולגרום למאות מיליוני אנשים להיות אכפת. ואז — וזו המתנה הנדירה יותר — הוא באמת בנה את המכונה. הוועד האולימפי, גוף פרטי המנציח את עצמו שאינו חייב דין וחשבון לאף ממשלה, היה המצאה חוקתית מוזרה ונועזת, וזו הסיבה שהמשחקים שרדו שתי מלחמות עולם, את המלחמה הקרה, חרמות ושערוריות כאשר כמעט כל פרויקט בינלאומי אחר של שנות ה-1890 נשכח. הטבעות, המוטו, הקצב של ארבע השנים, הטקס: הוא הבין שמוסד זקוק לסמלים לפני שהוא זקוק לכללים, והוא סיפק אותם.
מקרה הנגד כבד ואסור לרכך אותו. קוברטן התנגד להשתתפות נשים בתחרות אולימפית כל חייו, וביטל את האתלטיות הנשית בדפוס כלא מעשית, לא מעניינת ולא אסתטית — עמדה שהייתה שנויה במחלוקת בזמנו ושמעולם לא תיקן, גם כשמספר הנשים עלה במהלך נשיאותו. התיאור שלו על העת העתיקה היה בדיה: היסטוריונים, דייוויד סי. יאנג (David C. Young) ביניהם, הראו שהספורטאים העתיקים שהוא החזיק כחובבנים טהורים היו למעשה מקצוענים, כך שהחובבנות שהוא אכף במשך עשורים — עם השלכות אמיתיות על מתחרים ממעמד הפועלים — נשענה על מיתוס שהוא העדיף על פני הראיות. הטענה שלו שספורט מקדם שלום והבנה בינלאומית רצה הרבה לפני התיעוד ההיסטורי. הוא שיבח את הספורט על חציית קווי מעמדות בזמן שעמד בראש תנועה שלא עשתה דבר כזה. ובפרישה הוא עזר לברלין להבטיח את משחקי 1936 וקיבל מועמדות לפרס נובל לשלום מגרמניה הנאצית, בשנה שבה הפרס הלך לאנטי-נאצי הכלוא קרל פון אוסייצקי (Carl von Ossietzky). הוא היה גאון ארגוני עם אינסטינקטים ריאקציוניים, והמוסד שבנה בילה תשעים שנה בתיקונו.
מורשת
קוברטן מת מהתקף לב בז'נבה ב-2 בספטמבר 1937. גופתו מונחת בלוזאן; ליבו, לפי רצונו שלו, חתום בסטלה באולימפיה, והלהבה האולימפית עוברת דרך החורשה שלו לפני שהיא מתחילה את מסעה. כל ארבע שנים — כעת כל שנתיים — הדבר שהוא הרכיב מנוסטלגיה, היסטוריה גרועה ומיומנות אדמיניסטרטיבית אדירה מתכנס מחדש, גדול יותר ממה שדמיין וכמעט לחלוטין לא דומה למה שהתכוון.