פייר דה רונסאר: בן החצר כבד השמיעה שעיצב מחדש את השירה הצרפתית
לקות שמיעה קטעה את הקריירה הדיפלומטית של פייר דה רונסאר (Pierre de Ronsard) לפני שהגיע לגיל עשרים. היא גם הובילה בעקיפין להיווצרות התנועה הספרותית המכוונת הראשונה בצרפת: משהבין כי לא יוכל להמשיך בתפקידו כדיפלומט בחצר המלוכה, פנה רונסאר ללימודים והפך למנהיג המוכר של חוג משוררים מצומצם, שנחושים היה להוציא את השירה הצרפתית מהמוסכמות של ימי הביניים ולהביא אותה להתחרות בספרות היוונית והלטינית במונחים של שפתם המקומית.
דף בחצר המלוכה הסקוטית
רונסאר נולד ב-11 בספטמבר 1524, באחוזה מנואר דה לה פוסונייר (Manoir de la Possonnière) ליד קוטור-סור-לואר בצרפת, בן הזקונים של לואי דה רונסאר (Louis de Ronsard), מאסטר דה-אוטל למלך פרנסואה הראשון, וז'אן דה שודרייה (Jeanne de Chaudrier), ממשפחת אצולה מבוססת מוונדומואז. לאחר שזכה לחינוך ביתי לפני כניסתו לקולז' דה נוואר בפריז בגיל תשע, החל בשירות המלוכה כדף בשנת 1536, ובגיל ההתבגרות ליווה את הנסיכה מדלן מצרפת (Madeleine of France) לאדינבורו בעקבות נישואיה למלך ג'יימס החמישי מסקוטלנד – חשיפה מוקדמת לתרבות חצר אירופית רחבה שהזינה את שאיפותיו המאוחרות לשירה הצרפתית.
קריירה שנקטעה
מסלולו המוקדם של רונסאר הצביע על קריירה דיפלומטית: הוא נסע דרך סקוטלנד, פלנדריה והולנד בשליחויות מלכותיות ודיפלומטיות, שימש כמזכירו של ההומניסט לזאר דה באייף (Lazare de Baïf), והצטרף לבית האב של הקרדינל דו בלה-לנגה (Cardinal du Bellay-Langey). בסביבות שנת 1540, מחלה קשה הותירה אותו כבד שמיעה באופן משמעותי, מה שסגר לצמיתות את הקריירה בחצר המלוכה שהייתה תלויה בשיחה ובמשא ומתן.
הפליאדה (La Pléiade)
החירשות כיוונה את רונסאר מחדש ללימודים בקולז' קוקרה (Collège Coqueret) תחת ההומניסט ז'אן דורה (Jean Daurat), שם היווה את הגרעין למה שהפך ל'פליאדה', קבוצה של שבעה משוררים מהרנסאנס הצרפתי, כולל ז'ואשן דו בלה (Joachim du Bellay), שהוקדשה ליישום מלומדות יוונית ורומית קלאסית על שירה הכתובה בצרפתית ולא בלטינית – הצעה חדשה באמת בעידן שבו הלטינית עדיין נשאה את רוב יוקרת הספרות. רונסאר עלה כמנהיג המוכר של הקבוצה, והמניפסט שלה, בעיקרו הגנה ועילוי של השפה הצרפתית (Défense et illustration de la langue française, 1549) מאת דו בלה, טען שהצרפתית עצמה, אם תטופח כראוי, יכולה להשתוות לשפות העתיקות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השירה
יצירתו של רונסאר הייתה רחבה ומגוונת: האודות (Les Odes, 1550), שנוצרו בהשראת פינדארוס והורטיוס; אהבות קסנדרה (Les Amours de Cassandre, 1552), מחזור סונטות שהופנה לאצילה צעירה בה חזה פעם אחת בחצר; המנונים (Les Hymnes, 1555–1556); דיסקורסים (Les Discours, 1562–1563), העוסקים ישירות במלחמות הדת בצרפת; האפוס הלאומי הלא גמור הפרנסיאדה (La Franciade, 1572), שעוצב לפי האינאיס של ורגיליוס; ו-סונטות להלנה (Sonnets pour Hélène, 1578), שירי אהבה מאוחרים שנכתבו לאלן דה סורז'ר (Hélène de Surgières) הכוללים כמה משיריו המתמידים ביותר. סגנונו העדיף את מה שסימוכין סטנדרטיים מכנים "צמצומים חינניים" ו"תארים מפוארים", והוא זכה לשבחים במיוחד על הסונטות האהבה ותיאורי הטבע שלו, המשלבים, באותה הערכה, "פאר של שפה ודימויים" עם גיוון משקלי שמעטים משוררי צרפת לפניו ניסו.
קסנדרה והוורד
קסנדרה מ-האהבות (Les Amours) הייתה אדם אמיתי, לא הפשטה: רונסאר פגש את קסנדרה סלוויאטי (Cassandre Salviati), בתו של בנקאי איטלקי, בנשף בבלואה באפריל 1545, כשהיה בן עשרים, וההתאהבות מעולם לא התפתחה מעבר למסירות פואטית – היא נישאה לאחר תוך שנים ספורות. מתוך כך עלתה, בין עשרות סונטות, האודה "יפהפייה, בואי נראה אם הוורד" ("Mignonne, allons voir si la rose"), המשתמשת בוורד הנובל תוך יום אחד כדי ללחוץ על נושא השיר לאהבה לפני שהנעורים חולפים. השיר נשען על מסורת ה-tempus fugit הקלאסית החוצה את ספרות הרנסאנס הדתית והחילונית, וחייו שלאחר המוות עלו על כמעט כל דבר אחר במחזור קסנדרה: מלחינים עיבדו אותו למוזיקה החל מהפוליפוניה של הרנסאנס ואילך, והוא הולחן גם מאות שנים מאוחר יותר על ידי ריכרד ואגנר וססיל שמינאד. לצד הסונטות המאוחרות להלנה, הוא נותר ההוכחה המאנתולוגית ביותר ל"צמצומים החינניים" שבנו את המוניטין של רונסאר כמשורר אהבה גם בעוד פרויקט האפוס השאפתני שלו נתקע.
חסד מלכותי ואויבים דתיים
המלך שארל התשיעי (Charles IX) הפך את רונסאר למשורר החצר הלא רשמי שלו, והעניק לו מגורי ארמון, מנזרים וקריאות. קרבה מלכותית זו הפכה אותו למטרה במהלך מלחמות הדת: מתנגדים הוגנוטים תקפו אותו בדפוס, ורונסאר עצמו טען ששרד ניסיונות התנקשות, בעוד קידום יריבים כמו גיום דו בארטס (Guillaume du Bartas) צבר תאוצה בקרב הפלג הפרוטסטנטי. ככל שבריאותו התדרדרה, הוא פרש מהחצר, ומחלק את שנותיו האחרונות בין ונדום לפריז.
מוות והיפוך גורל
רונסאר הפך לפריור הממונה של סן-קוסם (Saint-Cosme), ליד טור, במרץ 1565 – משרה כנסייתית שאחיו שארל החזיק לפניו – והוא שמר על התואר עד מותו שם בדצמבר 1585 בגיל 61, כשהוא משתמש במנזר כמקום מפלט בו קיבל את שארל התשיעי, קתרין דה מדיצ'י (Catherine de' Medici) ואת אנרי השלישי לעתיד (Henri III), גם בעודו נשאר פרודוקטיבי למרות דעיכתו הפיזית. הוא נקבר בתוך כנסיית המנזר; המיקום המדויק של הקבר אבד במשך דורות עד שהתגלה מחדש והשרידים נבחנו ב-1933, באותו עשור בו האגודה לשימור סוגארד דה ל'ארט פרנסה (Sauvegarde de l'Art Français) קנתה את הכנסייה ומגורי הפריור והבטיחה את סיווגם כמונומנטים היסטוריים. נזקי מלחמה דרשו בנייה מחדש ב-1947, ומאז 1951 מחלקת אנדרה-א-לואר (Indre-et-Loire) מתחזקת את המנזר כאתר ציבורי, שגניו נשתלו מחדש ב-2015 עבור מבקרים המסיירים בחדרים שבהם חי ופעל רונסאר פעם. המוניטין הספרותי שלאחר מותו לא נשאר יציב כמו המבנים: הרפורמטור הקלאסיציסט מאלרב (Malherbe) ומאוחר יותר המבקר בואלו (Boileau) תקפו את סגנונו כמוגזם ומיושן תוך עשורים ממותו, ובמשך כמעט מאתיים שנה דעת הקהל הספרותית הצרפתית צידדה בהם במידה רבה. נדרשה התנועה הרומנטית של המאה התשע-עשרה, אשר הגדירה מחדש את רונסאר כמשורר שרוסן שלא בצדק על ידי כללים ניאו-קלאסיים, ומחקרו של המבקר סנט-בב (Sainte-Beuve), כדי לשקמו כדמות מרכזית של הרנסאנס ולא כקודם מנודה.
מדוע פייר נחשב לגאון
הגאונות המיוחסת לרונסאר היא גאונות לשונית וצורנית מובהקת: העלאה מכוונת ומתוכננת של הצרפתית כשפת ספרות המסוגלת לאותה אמביציה כמו היוונית והלטינית, שבוצעה לא רק כתיאוריה בלבד אלא על פני גוף עצום ומגוון מבחינה טכנית של אודות, סונטות, המנונים וניסיון לאפוס לאומי. הובלת הפליאדה הייתה פרויקט אינטלקטואלי לא פחות מאשר פואטי – טיעון שקול, שיושם הלכה למעשה שיר אחר שיר, שהצרפתית המקומית ראויה לאותה רצינות שקיבלו השפות הקלאסיות, ברגע שבו הייתה זו טענה שנויה במחלוקת באמת. הסיבוך הכן הוא שהמוניטין שלו קרס כמעט לחלוטין במשך כשמאתיים שנה לאחר מותו, והוא נדחה על ידי מאלרב ובואלו כעודף קישוטי; גאונות, במקרה של רונסאר, הייתה פסק דין שלוש המאות הבאות היו צריכות להתווכח בדרכן חזרה אליו ולא כזה שהחזיק מעמד ברציפות מחייו שלו. ראוי גם לציין שהסגולות המצוטטות ביותר שלו בסימוכין סטנדרטיים – צמצומים חינניים, תארים מרהיבים, גיוון משקלי – מתארות מיומנות טכנית בשפה לפחות כמו מקוריות מושגית, מה שהופך זאת בחלקו לגאונות של אוזן ומלאכה ולא רק של רעיונות בלבד.
מורשת
שיקומו של רונסאר על ידי הרומנטיקנים ועל ידי סנט-בב הבטיח את מקומו הקבוע בראש השירה של הרנסאנס הצרפתי, ו-סונטות להלנה בפרט נותרות נקראות ונלמדות רבות בצרפת כיום. הטיעון המרכזי של הפליאדה – שהצרפתית יכולה להתחרות בלטינית וביוונית כשפה ספרותית – הוכח למעשה כנכון על ידי מסורת השירה הצרפתית שבאה אחריה, מהמאה השבע-עשרה ואילך, שנבנתה על קרקע שהדור של רונסאר היה צריך לפנות תחילה. המנזר שבו בילה את שני עשורי חייו האחרונים הוא כעת מוזיאון מחלקתי, שחפירותיו הארכיאולוגיות וגניו המשוחזרים מושכים מבקרים לאותם חדרים שבהם משורר שהיה פעם כבד שמיעה מדי לדיפלומטיה בחר במקום זאת לעצב מחדש שפה.