פטרארקה

פטרארקה

פרנצ'סקו פטרארקה (באיטלקית: Francesco Petrarca, נולד בשם פרנצ'סקו די פטראקו; 20 ביולי 1304 – 19 ביולי 1374) היה מלומד ומשורר איטלקי מראשית תקופת הרנסאנס האיטלקי, ואחד ההומניסטים המוקדמים ביותר של הרנסאנס.

גילויו מחדש של פטרארקה את מכתבי קיקרו (Cicero) נחשב לעיתים קרובות לאירוע שחולל את הרנסאנס האיטלקי במאה ה-14 ואת ייסוד ההומניזם של הרנסאנס. במאה ה-16 יצר פייטרו במבו (Pietro Bembo) את המודל לשפה האיטלקית המודרנית בהתבסס על יצירותיו של פטרארקה, כמו גם על אלו של ג'ובאני בוקאצ'ו (Giovanni Boccaccio) ובמידה פחותה יותר, דנטה אליגיירי (Dante Alighieri). פטרארקה אומץ מאוחר יותר כמודל לסגנון איטלקי על ידי האקדמיה דלה קרוסקה (Accademia della Crusca).

הסונטות של פטרארקה זכו להערצה וחיקוי ברחבי אירופה במהלך הרנסאנס והפכו למודל לשירה לירית. הוא ידוע גם כמי שהיה הראשון לפתח את המושג "ימי הביניים החשוכים".

ביוגרפיה

### נעורים וקריירה מוקדמת

פטרארקה נולד בעיר הטוסקנית ארצו (Arezzo) ב-20 ביולי 1304. הוא היה בנם של סר פטראקו (כינוי לקיצור של פייטרו) ואשתו אלטה קאניג'אני (Eletta Canigiani). שמו המקורי של פטרארקה היה פרנצ'סקו די פטראקו ("פרנצ'סקו [בנו של] פטראקו"), אותו לטין לפרנצ'סקו פטרארקה. אחיו הצעיר ג'רארדו (Gherardo) נולד באינצ'יזה אין ואל ד'ארנו (Incisa in Val d'Arno) ב-1307. דנטה אליגיירי היה חבר של אביו.

את ילדותו המוקדמת בילה פטרארקה בכפר אינצ'יזה, ליד פירנצה. רוב שנותיו הראשונות עברו באביניון (Avignon) ובקרפנטרה (Carpentras) הסמוכה, לשם עברה משפחתו בעקבות האפיפיור קלמנס ה-V, שעבר לשם ב-1309 כדי להתחיל את תקופת האפיפיורות באביניון. פטרארקה למד משפטים באוניברסיטת מונפלייה (1316–1320) ובולוניה (1320–1326) עם חבר ילדות ולימודים, גווידו סטה (Guido Sette), לימים הארכיבישוף של גנואה. מכיוון שאביו עסק בעריכת דין (נוטריון), הוא התעקש שפטרארקה ואחיו ילמדו גם הם משפטים. פטרארקה, לעומת זאת, התעניין בעיקר בכתיבה ובלימוד ספרות לטינית וראה בשבע שנים אלו בזבוז זמן. פטרארקה הוסח כל כך מלימודיו בשל ענייניו החוץ-משפטיים שאביו פעם השליך את ספריו לאש, מעשה שעליו הצטער מאוחר יותר. בנוסף, הוא טען כי באמצעות מניפולציות משפטיות גזלו ממנו אפוטרופסיו את ירושת רכושו הקטנה בפירנצה, מה שרק חיזק את סלידתו מהמערכת המשפטית. הוא מחה: "לא יכולתי לשאת את הרעיון להפוך את מחשבתי למצרך", שכן ראה במערכת המשפט את אמנות מכירת הצדק.

פטרארקה היה כותב מכתבים פורה ובוקאצ'ו נמנה עם חבריו הבולטים עימם התכתב בקביעות. לאחר מות הוריהם, חזרו פטרארקה ואחיו ג'רארדו לאביניון ב-1326, שם עבד במשרות כנסייתיות רבות. עבודה זו הותירה לו זמן רב להקדיש לכתיבתו. עם יצירתו רחבת ההיקף הראשונה, "אפריקה" (Africa), פואמה אפית בלטינית על הגנרל הרומי הגדול סקיפיו אפריקנוס (Scipio Africanus), התפרסם פטרארקה ברחבי אירופה. ב-8 באפריל 1341, הוא הפך למשורר הלאומי השני מאז העת העתיקה וזכה לכתר מידי הסנאטורים הרומיים ג'ורדנו אורסיני (Giordano Orsini) ואורסו דל'אנגווילארה (Orso dell'Anguillara) על האדמה המקודשת של גבעת הקפיטולין ברומא.

הוא הרבה לטייל באירופה, שימש כשגריר, וכונה "התייר הראשון" משום שטייל למטרות הנאה, כפי שבא לידי ביטוי בטיפוסו על הר ונטו (Mont Ventoux). במהלך מסעותיו, אסף כתבי יד לטיניים מתפוררים והיה גורם מרכזי בשחזור ידע של כותבי רומא ויוון. הוא עודד וייעץ ללאונטיוס פילאטוס (Leontius Pilatus) בתרגום "הומרוס" מכתב יד שרכש בוקאצ'ו, אם כי היה ביקורתי מאוד כלפי התוצאה. פטרארקה רכש עותק, אותו לא הפקיד בידי לאונטיוס, אך הוא לא ידע יוונית; פטרארקה אמר על עצמו: "הומרוס היה אילם עבורו, בעוד שהוא היה חירש להומרוס". ב-1345 גילה באופן אישי אוסף מכתבי קיקרו שלא היה ידוע קודם לכן על קיומו, אוסף "מכתבים לאטיקוס" (Epistulae ad Atticum), בספריית הקתדרלה של ורונה (Biblioteca Capitolare).

בסולדו את מה שראה כבורות של התקופה שבה חי, פטרארקה נחשב למי שיצר את המושג ההיסטורי "ימי הביניים החשוכים", מושג שרוב החוקרים המודרניים רואים בו כיום כלא מדויק ומטעה.

### הר ונטו

פטרארקה מספר כי ב-26 באפריל 1336, עם אחיו ושני משרתים, הוא טיפס לפסגת הר ונטו (1,912 מטרים), הישג שביצע לשם פנאי ולא מתוך הכרח. המעשה מתואר במכתב מפורסם המופנה לחברו ומוודהו, הנזיר דיוניג'י די בורגו סן ספולקרו (Dionigi di Borgo San Sepolcro), שנכתב זמן מה לאחר האירוע. בו, טען פטרארקה כי קיבל השראה מעלייתו של פיליפוס ה-V ממקדוניה להר המוס (Haemo), וכי איכר זקן סיפר לו שאיש לא טיפס על ונטו לפניו או אחריו, 50 שנה קודם לכן, והזהיר אותו מלנסות לעשות זאת. ההיסטוריון השוויצרי מהמאה ה-19 יאקוב בורקהרדט (Jacob Burckhardt) ציין כי ז'אן בורידן (Jean Buridan) טיפס על אותו הר כמה שנים קודם לכן, וכי נרשמו טיפוסים במהלך ימי הביניים, כולל זה של אנו ה-II, הארכיבישוף של קלן.

חוקרים מציינים כי מכתבו של פטרארקה לדיוניג'י מציג גישה "מודרנית" באופן בולט של הנאה אסתטית מהדר הנוף, והוא מצוטט לעיתים קרובות בספרים ובכתבי עת המוקדשים לספורט טיפוס ההרים. אצל פטרארקה, גישה זו משולבת עם כמיהה לחיים נוצריים מוסריים, ובהגיעו לפסגה, הוציא מכיסו כרך של המנטור האהוב עליו, אוגוסטינוס הקדוש (Saint Augustine), אותו נשא עמו תמיד.

> לשם הנאה בלבד הוא טיפס על הר ונטו, המתנשא ליותר מששת אלפים רגל, מעבר לווקלוז (Vaucluse). זה לא היה הישג גדול, כמובן; אך הוא היה המטפס המתועד הראשון של העת המודרנית, הראשון שטיפס על הר אך ורק בשל העונג להביט מפסגתו. (או כמעט הראשון; שכן במרעה גבוה הוא פגש רועה זקן, שאמר שלפני חמישים שנה הוא הגיע לפסגה, ולא השיג ממנה דבר מלבד עמל וחרטה ובגדים קרועים.) פטרארקה היה המום ונרגש ממראה האלפים, ההרים סביב ליון, הרון (Rhone), ומפרץ מרסיי. הוא הוציא את "הווידויים" (Confessions) של אוגוסטינוס מכיסו והרהר בכך שטיפוסו היה רק אלגוריה לשאיפה לחיים טובים יותר.

כאשר נפתח הספר, עיניו של פטרארקה נמשכו מיד למילים הבאות:

> ואנשים מסתובבים ותמהים על גבהי ההרים, וגלי הים האדירים, ומרחבי הנהרות הרחבים, ומעגל האוקיינוס, וסיבוב הכוכבים, אך את עצמם אינם שוקלים.

תגובתו של פטרארקה הייתה לפנות מהעולם החיצוני של הטבע לעולם הפנימי של ה"נשמה":

> סגרתי את הספר, כועס על עצמי שאני עדיין מתפעל מדברים ארציים, בעוד שיכולתי מזמן ללמוד אפילו מהפילוסופים הפגאנים ששום דבר אינו נפלא אלא הנשמה, שכאשר היא גדולה בעצמה, אינה מוצאת דבר גדול מחוץ לעצמה. אז, באמת, הייתי מסופק שראיתי מספיק מההר; הפניתי את מבטי הפנימי אל עצמי, ומאותו זמן לא נפלה הברה משפתיי עד שהגענו שוב לתחתית. ... אנו מסתכלים סביבנו על מה שנמצא רק בפנים. ... כמה פעמים, לדעתכם, פניתי חזרה באותו יום, כדי להעיף מבט בפסגת ההר שנראתה בקושי אמה גובה לעומת טווח ההתבוננות האנושית.

ג'יימס הילמן (James Hillman) טוען כי גילוי מחדש זה של העולם הפנימי הוא המשמעות האמיתית של אירוע הונטו. הרנסאנס מתחיל לא בעלייה להר ונטו אלא בירידה שלאחר מכן – ה"חזרה [...] לעמק הנשמה", כפי שמנסח זאת הילמן.

### שנים מאוחרות

פטרארקה בילה את החלק המאוחר של חייו במסעות ברחבי צפון איטליה ודרום צרפת כמלומד ומשורר-דיפלומט בינלאומי. הקריירה שלו בכנסייה לא אפשרה לו להינשא, אך מאמינים כי הוליד שני ילדים מאישה (או נשים) לא ידועה לדורות הבאים. בן, ג'ובאני, נולד ב-1337, ובת, פרנצ'סקה, נולדה ב-1343. מאוחר יותר הכיר בשניהם כילדיו החוקיים.

במשך מספר שנים בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-14 הוא חי בבית קטן בפונטיין-דה-ווקלוז (Fontaine-de-Vaucluse) מזרחית לאביניון בצרפת.

ג'ובאני מת מהמגיפה ב-1361. באותה שנה מונה פטרארקה לקנון במונסליצ'ה (Monselice) ליד פדובה. פרנצ'סקה נישאה לפרנצ'סקו דה ברוסאנו (Francescuolo da Brossano), שמונה מאוחר יותר למבצע צוואתו של פטרארקה, באותה שנה. ב-1362, זמן קצר לאחר לידת בתה, אלטה (אותו שם כמו אמו של פטרארקה), הם הצטרפו לפטרארקה בוונציה כדי להימלט מהמגיפה שפשטה אז בחלקים מאירופה. נכד שני, פרנצ'סקו, נולד ב-1366, אך מת לפני יום הולדתו השני. פרנצ'סקה ומשפחתה חיו עם פטרארקה בוונציה במשך חמש שנים מ-1362 עד 1367 בפאלאצו מולינה (Palazzo Molina); אם כי פטרארקה המשיך לטייל בשנים אלו. בין 1361 ל-1369 ביקר בוקאצ'ו הצעיר את פטרארקה המבוגר פעמיים. הראשון היה בוונציה, השני בפדובה.

בסביבות 1368 עברו פטרארקה ופרנצ'סקה (עם משפחתה) לעיירה הקטנה ארקואה (Arquà) בגבעות אאוגני (Euganean Hills) שליד פדובה, שם העביר את שנותיו הנותרות בהתבוננות דתית. הוא מת בביתו בארקואה ב-18/19 ביולי 1374. הבית מארח כיום תערוכה קבועה של יצירותיו וסקרנותיו של פטרארקה, כולל קברו המפורסם של חתול חנוט שנחשב זמן רב לשייך לפטרארקה (אם כי אין עדות לכך שפטרארקה אכן החזיק חתול). על לוח השיש ישנה כתובת לטינית שנכתבה על ידי אנטוניו קוארנגי (Antonio Quarenghi):

צוואתו של פטרארקה (מתאריך 4 באפריל 1370) מורישה חמישים פלורינים לבוקאצ'ו "לקניית גלימת חורף חמה"; מורשות שונות (סוס, גביע כסף, לאוטה, מדונה) לאחיו וחבריו; ביתו בווקלוז לאחראי עליו; כסף למיסות שיוצעו עבור נשמתו, וכסף לעניים; ואת עיקר רכושו לחתנו, פרנצ'סקו דה ברוסאנו, שעליו לתת מחציתו ל"אדם שלו, כפי שהוא יודע, אני רוצה שזה יגיע"; כנראה בתו, פרנצ'סקה, אשתו של ברוסאנו. הצוואה אינה מזכירה לא את הרכוש בארקואה ולא את ספרייתו; ספרייתו של פטרארקה, המכילה כתבי יד בולטים, כבר הובטחה לוונציה, בתמורה לפאלאצו מולינה. הסדר זה כנראה בוטל כאשר עבר לפדובה, האויבת של ונציה, ב1368. הספרייה נתפסה על ידי אדוני דה קארה (da Carrara) מפדובה, וספריו וכתבי היד שלו מפוזרים כיום באופן נרחב ברחבי אירופה. עם זאת, הספרייה המרציאנית (Biblioteca Marciana) טענה באופן מסורתי לירושה זו כייסוד שלה, אם כי היא נוסדה למעשה על ידי הקרדינל בסאריון (Bessarion) ב-1468.

יצירות

פטרארקה ידוע בעיקר בזכות שיריו האיטלקיים, ובמיוחד "Rerum vulgarium fragmenta" ("קטעי עניינים ורנקולריים"), אוסף של 366 שירים ליריים בסגנונות שונים הידועים גם כ'קנצונייֶרה' ('ספר שירים'), ו-"I trionfi" ("הניצחונות"), פואמה נרטיבית בעלת שישה חלקים בהשראה דנטאית. עם זאת, פטרארקה היה מלומד לטיני נלהב ועשה את רוב כתיבתו בשפה זו. כתביו הלטיניים כוללים עבודות מלומדות, מסות אינטרוספקטיביות, מכתבים ושירה נוספת. ביניהם נמצאים "Secretum" ("ספר הסוד שלי"), דיאלוג אישי ודמיוני אינטנסיבי עם דמות בהשראת אוגוסטינוס מהיפו; "De viris illustribus" ("על אנשים מפורסמים"), סדרה של ביוגרפיות מוסריות; "Rerum memorandarum libri", מסה לא גמורה על המעלות הקרדינליות; "De otio religiosorum" ("על פנאי דתי") ו-"De vita solitaria" ("על חיי ההתבודדות"), המהללים את חיי ההתבוננות; "De remediis utriusque fortunae" ("תרופות למזל הוגן ונורא"), ספר עזרה עצמית שנשאר פופולרי במשך מאות שנים; "Itinerarium" ("המדריך של פטרארקה לארץ הקודש"); אינווקטיבות נגד יריבים כגון רופאים, סכולסטיקנים והצרפתים; ה-"Bucolicum carmen", אוסף של 12 שירים פסטורליים; והאפוס הלא גמור "אפריקה". הוא תרגם שבעה מזמורים, אוסף הידוע כ"מזמורי התשובה".

פטרארקה פרסם גם כרכים רבים של מכתביו, כולל כמה שנכתבו לדמויות מההיסטוריה שחיו מזמן כגון קיקרו ווירגיליוס (Virgil). קיקרו, וירגיליוס וסנקה (Seneca) היו המודלים הספרותיים שלו. רוב כתביו הלטיניים קשים למציאה כיום, אך כמה מיצירותיו זמינות בתרגומים לאנגלית. כמה מיצירותיו הלטיניות מתוכננות להופיע בסדרת "I Tatti" של הוצאת אוניברסיטת הרווארד. קשה להקצות תאריכים מדויקים לכתביו מכיוון שנהג לשכתב אותם לאורך חייו.

פטרארקה אסף את מכתביו לארבע קבוצות עיקריות של ספרים שנקראו

"Epistolae familiares" או "Rerum familiarum liber" ("מכתבים על עניינים משפחתיים")

הראשון והרביעי זמינים בתרגום לאנגלית. התוכנית למכתביו הוצעה לו על ידי היכרות עם מכתבי קיקרו. אלו פורסמו "ללא שמות" כדי להגן על הנמענים, שכולם היו בקשרים קרובים עם פטרארקה. נמעני מכתבים אלו כללו את פיליפ דה קבאסול (Philippe de Cabassoles), בישוף קאבאיון; אילדברנדינו קונטי (Ildebrandino Conti), בישוף פדובה; קולה די ריינצו (Cola di Rienzo), טריבון רומא; פרנצ'סקו נלי (Francesco Nelli), כומר של ראש מנזר כנסיית השליחים הקדושים בפירנצה; וניקולו די קאפוצ'ה (Niccolò di Capoccia), קרדינל וכומר של סן ויטליס. ה"מכתב לדורות הבאים" שלו (המכתב האחרון ב-"Seniles") נותן אוטוביוגרפיה ותקציר של הפילוסופיה שלו בחיים. הוא נכתב במקור בלטינית והושלם ב-1371 או 1372 – האוטוביוגרפיה הראשונה מסוגה מזה אלף שנים (מאז אוגוסטינוס הקדוש).

בעוד ששיריו של פטרארקה הולחנו לעיתים קרובות לאחר מותו, במיוחד על ידי מלחיני מדריגלים איטלקיים של הרנסאנס במאה ה-16, רק לחן מוזיקלי אחד שנכתב במהלך חייו של פטרארקה שרד. זהו "Non al suo amante" מאת יאקופו דה בולוניה (Jacopo da Bologna), שנכתב בסביבות 1350.

### לאורה ושירה

ב-6 באפריל 1327, לאחר שפטרארקה זנח את ייעודו ככומר, מראה של אישה בשם "לאורה" בכנסיית סנט-קלייר ד'אביניון (Sainte-Claire d'Avignon) ב-1327, עורר בו תשוקה מתמשכת, שחוגגת ב-"Rerum vulgarium fragmenta" ("קטעי עניינים ורנקולריים"). לאורה עשויה הייתה להיות לאורה דה נוב (Laura de Noves), אשתו של הרוזן הוג דה סאד (Hugues de Sade) (אב קדמון של המרקיז דה סאד). יש מעט מידע מוגדר ביצירתו של פטרארקה בנוגע ללאורה, מלבד העובדה שהיא מקסימה למראה, בהירת שיער, בעלת הליכות צנועות ומכובדות. ללאורה ופטרארקה היה קשר אישי מועט או לא היה כלל. לפי ה-"Secretum" שלו, היא סירבה לו מכיוון שהייתה נשואה כבר. הוא ניתב את רגשותיו לשירי אהבה שהיו קריאות התפעלות ולא משכנעים, וכתב פרוזה שהראתה את בוזו לגברים שרודפים אחרי נשים. עם מותה ב-1348, מצא המשורר כי יגונו קשה לחיות עמו כפי שהיה ייאושו הקודם. מאוחר יותר, ב"מכתב לדורות הבאים" שלו, כתב פטרארקה: "בימי נעוריי נאבקתי ללא הרף ברומן אהבה סוחף אך טהור – היחיד שלי, והייתי נאבק בו זמן רב יותר אילולא מוות בטרם עת, מר אך בריא עבורי, כבה את הלהבות המצטננות. אני בהחלט מאחל שיכולתי לומר שתמיד הייתי משוחרר לחלוטין מתאוות הבשר, אך הייתי משקר אם הייתי אומר זאת".

אף שייתכן שהיא הייתה דמות אידיאלית או בדוי – במיוחד מכיוון שלשם "לאורה" יש קשר לשוני ל"עלי דפנה" (laurels) הפואטיים שפטרארקה השתוקק אליהם – פטרארקה עצמו תמיד הכחיש זאת. השימוש התכוף שלו ב-"l'aura" ראוי לציון גם כן: למשל, השורה "Erano i capei d'oro a l'aura sparsi" עשויה להיות גם "שערה היה מפוזר על כל גופה של לאורה" וגם "הרוח (l'aura) נשבה בשיערה". ישנו ריאליזם פסיכולוגי בתיאור לאורה, אף שפטרארקה מסתמך רבות על תיאורים מוסכמים של אהבה ואוהבים משירי טרובדורים וספרות אחרת של אהבה חצרונית. נוכחותה גורמת לו שמחה שאין לתאר, אך אהבתו הנכזבת יוצרת תשוקות בלתי נסבלות, קונפליקטים פנימיים בין האוהב הלוהט לבין הנוצרי המיסטי, מה שהופך את השלמתם לבלתי אפשרית. החיפוש של פטרארקה אחר אהבה מוביל לחוסר תקווה וייסורים בלתי ניתנים להשלמה, כפי שהוא מביע בסדרת הפרדוקסים ב-"Rima 134" "Pace non trovo, et non ò da far guerra;/e temo, et spero; et ardo, et son un ghiaccio": "איני מוצא שלום, ובכל זאת איני מנהל מלחמה:/ומפחד, ומקווה: ובוער, ואני קרח".

לאורה היא בלתי ניתנת להשגה וחולפת – תיאוריה הם מעוררי זיכרון אך חלקיים. פרנצ'סקו דה סאנטיס (Francesco de Sanctis) משבח את המוזיקה העוצמתית של שירו ב-"Storia della letteratura italiana". ג'אנפרנקו קונטיני (Gianfranco Contini), במאמר מפורסם ("Preliminari sulla lingua del Petrarca". Petrarca, Canzoniere. Turin, Einaudi, 1964), תיאר את שפתו של פטרארקה במונחים של "unilinguismo" (בניגוד ל-"plurilinguismo" הדנטאי).

### סונטה 227

דנטה

פטרארקה שונה מאוד מדנטה ומ-"הקומדיה האלוהית" (Divina Commedia) שלו. למרות הנושא המטפיזי, ה-"Commedia" מושרשת עמוק בסביבה התרבותית והחברתית של פירנצה של תחילת המאה: עלייתו של דנטה לשלטון (1300) וגלותו (1302); התשוקות הפוליטיות שלו קוראות לשימוש "אלים" בשפה, שבו הוא משתמש בכל הרגיסטרים, מנמוך וטריוויאלי ועד נשגב ופילוסופי. פטרארקה התוודה בפני בוקאצ'ו שמעולם לא קרא את ה-"Commedia", מציין קונטיני, ותוהה אם זה נכון או שפטרארקה רצה להתרחק מדנטה. שפתו של דנטה מתפתחת ככל שהוא מזדקן, מהאהבה החצרונית של שיריו הסטילנוביסטיים המוקדמים וה-"Vita nuova" ועד ה-"Convivio" וה-"Divina Commedia", שבהם ביאטריצ'ה מקודשת כאלה הפילוסופיה – הפילוסופיה עליה הכריזה ה-"Donna Gentile" במות ביאטריצ'ה.

לעומת זאת, מחשבתו וסגנונו של פטרארקה אחידים יחסית לאורך כל חייו – הוא בילה חלק גדול מהם בשכתוב השירים והסונטות של ה-"Canzoniere" במקום לעבור לנושאים או שירה חדשים. כאן, השירה לבדה מספקת נחמה ליגון אישי, הרבה פחות מאשר פילוסופיה או פוליטיקה (כמו אצל דנטה), שכן פטרארקה נלחם בתוך עצמו (חושניות מול מיסטיקה, ספרות חילונית מול נוצרית), לא נגד שום דבר מחוץ לעצמו. השכנועים המוסריים והפוליטיים החזקים שהיוו השראה לדנטה שייכים לימי הביניים ולרוח הליברטריאנית של הקומונה; הדילמות המוסריות של פטרארקה, סירובו לנקוט עמדה בפוליטיקה, חייו המתבודדים מצביעים על כיוון או זמן אחר. הקומונה החופשית, המקום שהפך את דנטה לפוליטיקאי ומלומד דגול, פורקה: הסיניוריה (signoria) תפסה את מקומה. ההומניזם ורוח החקירה האמפירית שלו, לעומת זאת, התקדמו – אך האפיפיורות (במיוחד לאחר אביניון) והאימפריה (הנרי ה-VII, התקווה האחרונה של הגואלפים הלבנים, מת ליד סיינה ב-1313) איבדו חלק גדול מיוקרתן המקורית.

פטרארקה ליטש ושכלל את צורת הסונטה שירש מג'אקומו דה לנטיני (Giacomo da Lentini) ושדנטה השתמש בה רבות ב-"Vita nuova" שלו כדי להפוך את האהבה החצרונית החדשה של ה-"Dolce Stil Novo" לפופולרית. הטרצט נהנה מה-"terza rima" של דנטה (השוו ל-"Divina Commedia"), הקוואטרנים מעדיפים את תבנית ה-ABBA–ABBA על פני תבנית ה-ABAB–ABAB של הסיציליאנים. החרוזים הלא מושלמים של u עם o סגורה ו-i עם e סגורה (שירשו מהתרגום המוטעה של גוויטונה לשירה סיציליאנית) אינם נכללים, אך חרוז ה-o הפתוחה והסגורה נשמר. לבסוף, האנג'מבמן (enjambment) של פטרארקה יוצר יחידות סמנטיות ארוכות יותר על ידי חיבור שורה אחת לבאה אחריה. הרוב המכריע (317) מתוך 366 שיריו של פטרארקה שנאספו ב-"Canzoniere" (המוקדש ללאורה) היו סונטות, והסונטה הפטררקיסטית עדיין נושאת את שמו.

פילוסופיה

פטרארקה מכונה לעיתים קרובות אבי ההומניזם ונחשב על ידי רבים ל"אבי הרנסאנס". ב-"Secretum meum", הוא מציין כי הישגים חילוניים אינם פוסלים בהכרח מערכת יחסים אותנטית עם אלוהים, וטוען במקום זאת שאלוהים העניק לבני האדם את הפוטנציאל האינטלקטואלי והיצירתי העצום שלהם לשימוש מלא. הוא נתן השראה לפילוסופיה הומניסטית, שהובילה לפריחה האינטלקטואלית של הרנסאנס. הוא האמין בערך המוסרי והמעשי העצום של לימוד ההיסטוריה והספרות העתיקה – כלומר, חקר המחשבה והפעולה האנושית. פטרארקה היה קתולי אדוק ולא ראה סתירה בין מימוש הפוטנציאל של האנושות לבין החזקה באמונה דתית, אם כי פילוסופים ומלומדים רבים הגדירו אותו כפרוטו-פרוטסטנטי שקרא תיגר על דוגמת האפיפיור.

כאדם אינטרוספקטיבי ביותר, פטרארקה עזר לעצב את התנועה ההומניסטית המתהווה שכן רבים מהקונפליקטים וההרהורים הפנימיים שהובעו בכתביו אומצו על ידי פילוסופים הומניסטים של הרנסאנס ונדונו ברציפות במשך 200 השנים הבאות. למשל, הוא נאבק בקשר הראוי בין החיים הפעילים לחיים המהורהרים, ונטה להדגיש את חשיבות ההתבודדות והלימוד. במחלוקת ברורה עם דנטה, ב-1346 טען פטרארקה ב-"De vita solitaria" שסירובו של האפיפיור סלסטינוס ה-V לאפיפיורות ב-1294 היה דוגמה מוסרית לחיים מתבודדים. מאוחר יותר טען הפוליטיקאי וההוגה לאונרדו ברוני (1370–1444) בעד החיים הפעילים, או "הומניזם אזרחי". כתוצאה מכך, מספר מנהיגים פוליטיים, צבאיים ודתיים במהלך הרנסאנס הונחלו ברעיון שחיפושם אחר הגשמה עצמית צריך להיות מבוסס על דוגמה קלאסית והתבוננות פילוסופית.

פטררקיזם

פטררקיזם היה תנועה ספרותית של המאה ה-16 בסגנונו של פטרארקה על ידי עוקבים איטלקיים, צרפתיים, ספרדיים ואנגליים (חופפת חלקית למנייריזם), שראו באוסף השירים שלו "Il Canzoniere" טקסט קנוני. ביניהם, השמות רשומים לפי סדר חשיבותם: פייטרו במבו, מיכלאנג'לו, מלין דה סן-ז'לה (Mellin de Saint-Gelais), ויטוריה קולונה (Vittoria Colonna), קלמנט מארו (Clément Marot), גרסילאסו דה לה וגה (Garcilaso de la Vega), ג'ובאני דלה קאזה (Giovanni della Casa), תומאס וייאט (Thomas Wyatt), הנרי הווארד (Henry Howard), ז'ואקים דו בלה (Joachim du Bellay), אדמונד ספנסר (Edmund Spenser), פיליפ סידני (Philip Sidney) ובאלינט באלאשי (Bálint Balassi). לפיכך, בספרו של פייטרו במבו "פרוזה של השפה הוורנקולרית" (1525) פטרארקה הוא המודל להלחנת שירים.

מורשת

השפעתו של פטרארקה ניכרת ביצירותיו של סראפינו צ'ימינלי (Serafino Ciminelli) מאקווילה (1466–1500) וביצירותיו של מארין דז'יץ' (Marin Držić) (1508–1567) מדוברובניק.

המלחין הרומנטי פרנץ ליסט הלחן שלושה מהסונטות של פטרארקה (47, 104, ו-123) למוזיקה לקול, "Tre sonetti del Petrarca", שאותם עיבד מאוחר יותר לפסנתר סולו עבור הכללה בסוויטה "שנות עלייה לרגל" (Années de Pèlerinage). ליסט הלחן גם שיר מאת ויקטור הוגו, "Oh! quand je dors", שבו פטרארקה ולאורה מופעלים כהתגלמות האהבה הארוטית.

בהיותו באביניון ב-1991, המלחין המודרניסט אליוט קרטר (Elliott Carter) השלים את יצירתו לחליל סולו "Scrivo in Vento" שנוצרה בחלקה בהשראת ומבנה הסונטה ה-212 של פטרארקה, "Beato in sogno". היא הושמעה בבכורה ביום הולדתו ה-687 של פטרארקה. ב-2004, המלחינה הפינית קאיה סאריאהו (Kaija Saariaho) יצרה מיניאטורה לחליל פיקולו סולו בשם "Dolce tormento", שבה החלילנית לוחשת קטעים מהסונטה ה-132 של פטרארקה לתוך הכלי.

בנובמבר 2003 פורסם כי אנטומים פתולוגיים יוציאו את גופתו של פטרארקה מהארון שלו בארקואה פטררקה, כדי לאמת דיווחים מהמאה ה-19 לפיהם הוא התנשא לגובה 1.83 מטרים (בערך שישה רגל), גובה שהיה נחשב גבוה לתקופתו. הצוות מאוניברסיטת פדובה קיווה גם לשחזר את גולגולתו כדי ליצור תמונה ממוחשבת של תווי פניו כדי שתחפוף ליום הולדתו ה-700. הקבר נפתח בעבר ב-1873 על ידי פרופסור ג'ובאני קנסטריני (Giovanni Canestrini), גם הוא מאוניברסיטת פדובה. כשנפתח הקבר, התגלתה הגולגולת בחתיכות ובדיקת DNA חשפה שהגולגולת אינה של פטרארקה, מה שעורר קריאות להחזרת גולגולתו של פטרארקה.

החוקרים בטוחים למדי שהגופה בקבר היא של פטרארקה בשל העובדה שהשלד נושא עדות לפציעות שהוזכרו על ידי פטרארקה בכתביו, כולל בעיטה מחמור כשהיה בן 42.

### נומיסמטיקה

הוא נחשב לחובב הנומיסמטיקה הראשון והמפורסם ביותר. הוא תיאר ביקור ברומא ובקשת איכרים שיביאו לו מטבעות עתיקים שימצאו באדמה אותם היה קונה מהם, וכותב על עונגו מהיכולת לזהות את השמות ותווי הפנים של הקיסרים הרומיים.

יצירות בתרגום לאנגלית

- Africa, כרך 1–4, תורגם על ידי אריק ז. ד. אליס (תזה; אוניברסיטת ביילור, 2007).

- Bucolicum Carmen, תורגם על ידי תומאס ג. ברגין (הוצאת אוניברסיטת ייל, 1974). ISBN 9780300017243

- The Canzoniere; או, Rerum vulgarium fragmenta, תורגם על ידי מארק מוזה (הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, 1996). ISBN 9780253213174

- Invectives, תורגם על ידי דייוויד מארש (הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 2008). ISBN 9780674030886

- Itinerarium: נתיב מוצע לעלייה לרגל מגנואה לארץ הקודש, תורגם על ידי ה. ג'יימס שיי (בינגהמטון, ניו יורק: Global Academic Publishers, 2004). ISBN 9781586840228

- מכתבים על עניינים משפחתיים (Rerum familiarium libri), כרך 1 (ספרים 1–8), כרך 2 (ספרים 9–16), כרך 3 (ספרים 17–24), תורגם על ידי אלדו ס. ברנרדו (ניו יורק: Italica Press, 2005). ISBN 9781599100005

- מכתבי זקנה (Rerum senilium libri), כרך 1 (ספרים 1–9), כרך 2 (ספרים 10–18), תורגם על ידי אלדו ס. ברנרדו, שאול לוין, וריטה א. ברנרדו (ניו יורק: Italica Press, 2005). ISBN 9781599100043

- חיי התבודדות, תורגם על ידי ג'ייקוב זייטלין (1924); מהדורה מתוקנת על ידי סקוט ה. מור (הוצאת אוניברסיטת ביילור, 2023). ISBN 9781481318099

- ספר הסוד שלי (Secretum), תורגם על ידי ניקולס מאן (הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 2016). ISBN 9780674003460

- על פנאי דתי (De otio religioso), תורגם על ידי סוזן ס. שירר (ניו יורק: Italica Press, 2002). ISBN 9780934977111

- מזמורי תשובה ותפילות, תורגם על ידי דמטריו ס. יוקום (הוצאת אוניברסיטת נוטרדאם, 2024). ISBN 9780268207847

- תרופות למזל הוגן ונורא, תורגם על ידי קונרד ה. ראוסקי (הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, 1991). ISBN 9780253348449

- המהפכה של קולה די ריינצו, תורגם על ידי מריו א. קוסנזה; מהדורה 3 מתוקנת על ידי רונלד ג. מסטו (ניו יורק: Italica Press, 1996). ISBN 9780934977005

- מכתבים נבחרים, כרך 1 ו-2, תורגם על ידי איליין פנתם (הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 2017). ISBN 9780674058347, ISBN 978-0674971622