אוטו ויינינגר
אוטו ויינינגר (בגרמנית: Otto Weininger; 3 באפריל 1880 – 4 באוקטובר 1903) היה פילוסוף אוסטרי שפרסם בשנת 1903 את הספר "מין ואופי" (בגרמנית: Geschlecht und Charakter), אשר זכה לפופולריות לאחר התאבדותו בגיל 23. ויינינגר השפיע רבות על לודוויג ויטגנשטיין, אוגוסט סטרינדברג, ובאמצעות עבודתו הפחות מוכרת "על הדברים האחרונים" (Über die letzten Dinge), גם על ג'יימס ג'ויס.
חיים
אוטו ויינינגר נולד ב-3 באפריל 1880 בווינה, בנם של הצורף היהודי לאופולד ויינינגר ואשתו אדלהייד. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי ובתיכון ביולי 1898, נרשם ויינינגר לאוניברסיטת וינה באוקטובר של אותה שנה. הוא למד פילוסופיה ופסיכולוגיה אך לקח קורסים גם במדעי הטבע וברפואה. ויינינגר למד יוונית, לטינית, צרפתית ואנגלית בשלב מוקדם מאוד, ובהמשך גם ספרדית ואיטלקית, ורכש ידע פסיבי בשוודית, דנית ונורווגית. בזמן שהותו באוניברסיטה, נהג לפקוד את האגודה הפילוסופית, שם שמע, בין היתר, את חתנו של ריכרד וגנר, יוסטון סטיוארט צ'מברלין, שנחשב לאאוטסיידר אך להוגה מקורי.
בסתיו 1901 ניסה ויינינגר למצוא מוציא לאור לעבודתו "ארוס ופסיכה: מחקר ביולוגי-פסיכולוגי", אותה הגיש לפרופסורים שלו פרידריך יודל ולורנץ מולנר (Laurenz Müllner) כתזה בשנת 1902. הוא נפגש עם זיגמונד פרויד, שלא המליץ על הטקסט לפרסום. הפרופסורים שלו קיבלו את התזה וויינינגר קיבל את תואר הדוקטור שלו ביולי 1902. זמן קצר לאחר מכן הוא המיר את דתו לנצרות פרוטסטנטית.
בשנת 1902 נסע ויינינגר לביירוית, שם צפה בהופעה של האופרה "פרסיפל" מאת ריכרד וגנר, שהרשימה אותו עמוקות. דרך דרזדן וקופנהגן עשה את דרכו לכריסטיאניה (אוסלו), שם ראה לראשונה את המחזה "פר גינט" מאת הנריק איבסן על הבמה. עם שובו לווינה, סבל ויינינגר מהתקפי דיכאון עמוק. ההחלטה לשים קץ לחייו החלה להתגבש בהדרגה; עם זאת, לאחר שיחה ארוכה עם חברו ארתור גרבר, הבין ויינינגר כי "עוד לא הגיעה השעה".
ביוני 1903, לאחר חודשים של עבודה מרוכזת, פורסם ספרו "מין ואופי: מחקר יסודי" – ניסיון "להעמיד את היחסים בין המינים באור חדש ומכריע" – על ידי הוצאת הספרים הווינאית בראומילר ושות'. הספר הכיל את התזה שלו, שאליה נוספו שלושה פרקים חיוניים: (XII) "מהות האישה ויחסה ליקום", (XIII) "היהדות", (XIV) "אישה ואנושות".
אף שקבלת הספר לא הייתה שלילית, הוא לא יצר את הסערה המצופה. ויינינגר הותקף על ידי פאול יוליוס מביוס, פרופסור בלייפציג ומחבר הספר "על הנחיתות הפיזיולוגית של האישה", שהואשם בגניבה ספרותית. מאוכזב עמוקות ודיכאוני למראה, נסע ויינינגר לאיטליה.
בחזרה בווינה, בילה את חמשת ימיו האחרונים עם הוריו. ב-3 באוקטובר שכר חדר בבית ברחוב שוורצשפנירשטראסה 15, שם מת לודוויג ואן בטהובן. הוא אמר לבעלת הבית שלא יפריעו לו לפני הבוקר, מכיוון שהוא מתכנן לעבוד ולאחר מכן ללכת לישון מאוחר. באותו לילה כתב שני מכתבים, אחד לאביו והשני לאחיו ריכרד, שבהם הודיע להם כי הוא עומד לירות בעצמו.
ב-4 באוקטובר נמצא ויינינגר פצוע אנוש, לאחר שירה בעצמו בחזהו. הוא מת בבית החולים הכללי של וינה (Wiener Allgemeines Krankenhaus) ונקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי במצלינסדורף שבווינה.
מין ואופי: מחקר יסודי
### גבריות ונשיות
בספר "מין ואופי" נטען כי כל בני האדם מורכבים מתערובת של חומר זכרי ונקבי, והספר מנסה לתמוך בהשקפה זו מדעית. ההיבט הגברי הוא פעיל, יצרני, מודע ומוסרי/לוגי, בעוד ההיבט הנשי הוא פסיבי, בלתי יצרני, לא מודע וא-מוסרי/א-לוגי. ויינינגר טוען כי אמנציפציה אפשרית רק עבור "האישה הגברית", למשל לסביות מסוימות, וכי חיי האישה מתכלים בתפקוד המיני, הן במעשה, כזונה, והן בתוצר, כאם. האישה היא "שדכנית". לעומת זאת, חובתו של הגבר, או ההיבט הגברי באישיות, היא לשאוף להפוך לגאון ולוותר על המיניות למען אהבה מופשטת של המוחלט, אלוהים, שהוא מוצא בתוך עצמו.
חלק משמעותי מספרו עוסק בטבע הגאונות. ויינינגר טוען שהגאונות לעולם אינה חלה אך ורק על תחום ספציפי כמו מתמטיקה או מוזיקה, אלא שיש רק גאון אוניברסלי, שבו הכל קיים והכל הגיוני. הוא טוען כי תכונה זו קיימת כנראה אצל כל בני האדם במידה מסוימת. הספר "מין ואופי" הפך פופולרי באיטליה כאלטרנטיבה לפסיכואנליזה הפרוידיאנית בשל העניין שעורר בקרב אינטלקטואלים איטלקים כמו סטנו טדסקי, שתרגם את הטקסט לאיטלקית.
### אופי יהודי לעומת נוצרי
בפרק נפרד, ויינינגר, יהודי בעצמו שהמיר דתו לנצרות ב-1902, מנתח את היהודי הארכיטיפי כנשי, ובכך כחסר דת באופן עמוק, ללא אינדיבידואליות אמיתית (נשמה), וללא תחושה של טוב ורע. הנצרות מתוארת כ"ביטוי הגבוה ביותר של האמונה הגבוהה ביותר", בעוד היהדות מכונה "הקיצון של הפחדנות". ויינינגר מוקיע את הדעיכה של העת המודרנית, ומייחס חלק גדול ממנה לאופי הנשי (או באופן זהה, "היהודי"). לפי חישוביו של ויינינגר, כל אדם מציג מידה מסוימת של נשיות, ומה שהוא מכנה "יהודיות".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בפרק "יהדות" בספרו "מין ואופי", ויינינגר, שנתפס לעיתים קרובות כדמות מופת של הסטריאוטיפ של "היהודי השונא את עצמו", כותב:
> עם זאת, עלי להבהיר למה כוונתי ביהדות; אני לא מתכוון לא לגזע ולא לעם ולא לדת מוכרת. אני חושב על זה כעל נטייה של הנפש, כעל מבנה פסיכולוגי שהוא אפשרות עבור כל המין האנושי, אך הפך לממשי בצורה הבולטת ביותר רק בקרב היהודים. ... כך מוסברת העובדה שהאנטישמים המרים ביותר נמצאים בקרב היהודים עצמם. (עמ' 303–304)
בהמשך:
> התפיסה האמיתית של המדינה זרה ליהודי, מכיוון שחסרה לו אישיות, כמו לאישה; כישלונו לתפוס את הרעיון של חברה אמיתית נובע מהעדר אגו מובן וחופשי. כמו נשים, יהודים נוטים להיצמד זה לזה, אך הם אינם מתרועעים כאינדיבידואלים חופשיים ועצמאיים המכבדים הדדית את האינדיבידואליות של זולתם. כשם שאין כבוד אמיתי בנשים, כך מה שמתכוונים במילה "ג'נטלמן" אינו קיים בקרב היהודים. היהודי האמיתי נכשל באותו עידון מולד שבאמצעותו בלבד אנשים מכבדים את האינדיבידואליות של עצמם ומכבדים את זו של אחרים. אין אצולה יהודית, וזה מפתיע עוד יותר מכיוון שניתן לעקוב אחר אילנות יוחסין יהודיים במשך אלפי שנים. (עמ' 307–308)
פסקה עוקבת ממשיכה:
> פגמיו של הגזע היהודי יוחסו לעיתים קרובות לדיכוי הגזע על ידי הארים, ונוצרים רבים עדיין נוטים להאשים את עצמם בעניין זה. אך הלקאה עצמית זו אינה מוצדקת. נסיבות חיצוניות אינן מעצבות גזע לכיוון אחד, אלא אם כן קיימת בגזע הנטייה המולדת להגיב לכוחות המעצבים; התוצאה הכוללת מגיעה לפחות באותה מידה מנטייה טבעית כמו מנסיבות משנות. ... היהודי אינו באמת אנטי-מוסרי. אבל, אף על פי כן, הוא אינו מייצג את הטיפוס האתי הגבוה ביותר. הוא יותר לא-מוסרי, לא טוב מאוד ולא רע מאוד. ... כך גם במקרה של האישה. ... ביהודי ובאישה, טוב ורע אינם מובחנים זה מזה.
יהודים, אם כן, אינם חיים כאינדיבידואלים חופשיים ובעלי ממשל עצמי, הבוחרים בין סגולה לחטא בסגנון הארי. (עמ' 308–309)
### ביקורת על רוח הזמן
על יהודיות, דקדנס ונשיות:
> עידננו הוא לא רק היהודי ביותר, אלא גם הנשי ביותר מכל העידנים; עידן שבו האמנות רק מספקת תכריכים למצבי הרוח שלה ושהפיקה את הדחף האמנותי בבני אדם מהמשחקים ששיחקו בעלי חיים; עידן של האנרכיזם האמוני ביותר, עידן ללא כל הערכה למדינה ולחוק, עידן של אתיקה של מינים, עידן של הפרשנויות השטחיות ביותר להיסטוריה שניתן להעלות על הדעת (מטריאליזם היסטורי); עידן הקפיטליזם, עידן של קפיטליזם ומרקסיזם, עידן שבו ההיסטוריה, החיים, המדע, הכל, הפך לכלום מלבד כלכלה וטכנולוגיה; עידן שהכריז על הגאונות כצורה של טירוף, אך כבר אין לו אמן גדול אחד או פילוסוף גדול אחד, עידן שהוא חסר המקוריות ביותר, אך רודף בטירוף אחר מקוריות; עידן שהחליף את רעיון הבתולים בכת של ה'חצי-בתולה' (demivierge). לעידן זה יש גם את ההבחנה להיות הראשון שלא רק אישר וסגד ליחסי מין, אלא למעשה הפך אותם לחובה, לא כדרך להשגת שכחה, כפי שעשו הרומאים או היוונים בבכחנליות שלהם, אלא כדי למצוא את עצמו ולהעניק לשממונו שלו משמעות.
### תרגומים לאנגלית
הספר "מין ואופי" תורגם לאנגלית פעמיים, ב-1906 וב-2005; שני התרגומים מפורטים להלן תחת "מקורות". לדברי אלן יאניק, התרגום של 1906 הוא "עלוב באמת", "מצונזר", "קצוץ" ו"מעוות", "המסתיר הרבה יותר ממה שהוא חושף על ויינינגר". יאניק מוסיף שלודוויג ויטגנשטיין גינה אותו כ"חייתי". לעומת זאת, את התרגום של 2005 מוצא יאניק כ"מופת".
תגובות להתאבדות
התאבדותו של ויינינגר בבית שבו מת בטהובן – האיש שהוא החשיב לאחד הגאונים הגדולים ביותר – הפכה אותו לפרשה מפורסמת, עוררה מספר מקרי התאבדות בחיקוי, ויצרה עניין בספרו. הספר קיבל ביקורות נלהבות מהסופר השוודי אוגוסט סטרינדברג, שכתב כי הוא "כנראה פתר את הקשה מכל הבעיות", את "בעיית האישה". הספר משך יתר על כן את תשומת ליבו של הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייאב, שטען כי "אחרי ניטשה לא היה דבר בתרבות חולפת זו [הגרמנית בת הזמן] כה ראוי לציון."
השפעה על ויטגנשטיין
לודוויג ויטגנשטיין קרא את הספר כתלמיד בית ספר והתרשם ממנו עמוקות, ולימים רשם אותו כאחד מהשפעותיו והמליץ עליו לחברים. ויטגנשטיין נזכר כמי שאמר שהוא חושב שויינינגר היה "גאון גדול". עם זאת, הערצתו העמוקה של ויטגנשטיין למחשבתו של ויינינגר לוותה בחוסר הסכמה יסודי עם עמדתו. ויטגנשטיין כתב לג'י. אי. מור: "זה לא הכרחי או ליתר דיוק לא אפשרי להסכים איתו, אבל הגדולה טמונה בזה שאיתו אנו לא מסכימים. הטעות העצומה שלו היא הגדולה." באותו מכתב למור, הוסיף ויטגנשטיין שאם מישהו יוסיף סימן שלילה לפני כל "מין ואופי", הוא יבטא אמת חשובה.
ויינינגר והנאצים
חלקים מבודדים מכתביו של ויינינגר שימשו את התעמולה הנאצית, למרות העובדה שויינינגר טען באופן פעיל נגד רעיונות הגזע שהחלו להיות מזוהים עם הנאצים. בשיחותיו הפרטיות, היטלר נזכר בהערה שעשה המנטור שלו דיטריך אקארט על ויינינגר: "הכרתי רק יהודי הגון אחד והוא התאבד ביום שבו הבין שהיהודי חי על דעיכתם של עמים...".
בספרה "האידיאולוגיה הנאצית לפני 1933", מראה ברברה מילר ליין כיצד אידיאולוגים נאצים כמו דיטריך אקארט התעלמו מהסתייגותו של ויינינגר מהאשמות נגד יהודים בודדים, ובמקום זאת פשוט קבעו שיהודים, כמו נשים, חסרי נשמה ואמונה באלמוות, ושעל ה"ארים" להישמר מ"יהודיות" פנימית, שכן "יהודיות" פנימית זו היא מקור הרוע. באופן כללי יותר, השקפותיו של ויינינגר נחשבות לצעד חשוב בניסיונות להוציא נשים ויהודים מהחברה על בסיס פילוסופיה שיטתית, בעידן שערך שוויון אנושי וחשיבה מדעית.
ויינינגר ו"שנאה עצמית יהודית"
אלן יאניק, ב"תרבות וינאית והשערת השנאה העצמית היהודית: ביקורת", מטיל ספק בתוקפו של המושג "שנאה עצמית יהודית", גם כאשר הוא מיושם על ויינינגר, שנתפס כ"הוגה הדעות שכמעט כולם ייחסו לו את ארכיטיפ האינטלקטואל היהודי הווינאי השונא את עצמו". יאניק מטיל את האחריות למוניטין הזה על פיטר גיי. יאניק מפקפק בכך שמושג כמו "שנאה עצמית יהודית" ישים לגבי ויינינגר בכל מקרה, מכיוון שלמרות שהיה ממוצא יהודי, "פחות מברור שהייתה לו זהות יהודית" לדחות. לדעתו של יאניק, גיי מבין לא נכון את תפקיד הדת בזהות יהודית ו"נראה כמבריח פנימה הרבה מטען תיאולוגי סמוי בצורה חילונית", מה שמביא ל"פיסת מטאפיזיקה סמויה המתחזה למדעי החברה".
דמויות
ויינינגר מגולם על ידי פאולוס מנקר בסרטה של אילדיקו אניידי "המאה ה-20 שלי" (1989).
יצירות
- Geschlecht und Charakter: Eine prinzipielle Untersuchung (בגרמנית). וינה ולייפציג: וילהלם בראומילר. 1903.
- Über die letzten Dinge (PDF) (בגרמנית). וינה ולייפציג: וילהלם בראומילר. 1904. בארכיון מהמקור (PDF) ב-2016-03-03. אוחזר ב-2014-12-01.
- (בגרמנית) Geschlecht und Charakter: Eine prinzipielle Untersuchung, מהדורה 19, ללא שינוי עם דיוקן של המחבר (וינה ולייפציג: הוצאת האוניברסיטה וילהלם בראומילר, 1920).
- Sex and Character (תרגום מורשה מהמהדורה הגרמנית השישית). לונדון: ויליאם היינמן; ניו יורק: בניו של ג'. פ. פוטנאם. 1906.
- Sex and Character: An Investigation Of Fundamental Principles. תורגם על ידי לסלו לב. הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה. 2005. ISBN 0-253-34471-9.
- תרגום לעבודתו של ויינינגר Über die letzten Dinge (1904/1907), On Last Things. תורגם על ידי סטיבן ברנס. לואיסטון, קווינסטון ולמפטר: אדווין מלן פרס. 2001. ISBN 0-7734-7400-5.
- Collected Aphorisms, Notebook and Letters to A Friend (PDF) (באנגלית ובגרמנית). תורגם על ידי מרטין דודניץ. 2002. ISBN 0-9581336-2-X.