ניקולאי גוגול: הסופר ששרף את ספר ההמשך שלו
תשעה ימים לפני מותו ב-1852, התעורר ניקולאי גוגול (Nikolai Gogol) בלילה, אסף את כתב היד שכמעט הושלם של הכרך השני של "נפשות מתות" – יצירה שעליה עמל במשך שנים כמעין מענה רוסי ל"פורגטוריו" של דנטה – והאכיל אותו, דף אחר דף, לאש. מאוחר יותר סיפר לחבריו שהשטן גרם לו לעשות זאת. לאחר מכן נשכב במיטתו, סירב לאכול, ומת בתוך ימים אחדים, בגיל 42. זה נותר אחד ממעשי ההרס העצמי הספרותי המשמעותיים ביותר שתועדו: טיוטה מלאה של ספר ההמשך מעולם לא צפה, וה"נפשות מתות" שהעולם קורא כיום נותר לעד, במתכוון, בלתי גמור.
כפר אוקראיני, אימפריה רוסית
גוגול נולד ב-19 במרץ (או ב-1 באפריל, לפי הלוח המודרני), 1809, בסורוצ'ינצי (Sorochyntsi), ליד פולטבה, בשטח שהוא כיום אוקראינה אך היה אז חלק מהאימפריה הרוסית. למורשת האוקראינית והקוזאקית של משפחתו הייתה חשיבות רבה לכתיבתו המאוחרת יותר – היא זורמת ישירות דרך הסיפורת המוקדמת והאהובה ביותר שלו – גם בעודו כותב כמעט אך ורק ברוסית ובונה את הקריירה שלו במרכז הממסד הספרותי הרוסי, כפילות שהפכה אותו, מאז ועד היום, לדמות שנויה במחלוקת הנתבעת על ידי מסורות ספרותיות אוקראיניות ורוסיות כאחד. בגיל 12 נשלח ללימודים בניז'ין (Nizhyn), שם החל לתרום שירים וסיפורים לפרסומים סטודנטיאליים ומקומיים, כשהוא מפגין כבר אז את האינסטינקט הספרותי שיגדיר אותו.
כישלון תחילה, ואז תהילה
גוגול הגיע לסנקט פטרבורג לאחר סיום לימודיו בתקווה לקריירה בשירות המדינה, אך חסר את הקשרים והכסף כדי להבטיח תפקיד הולם; ניסיון לאחר מכן בקריירת משחק נכשל גם הוא. הוא חזר לכתיבה, ובגיל 22 מצא את פריצת הדרך שלו עם "ערבים בחווה ליד דיקנקה" (1831–32), אוסף שספוג בפולקלור אוקראיני, חיי כפר וקומדיה על-טבעית, שהפך אותו להצלחה ספרותית כמעט בן לילה. הוא המשיך עם "מירגורוד" ו"ערבסקות" (1835), שניהם המשיכו להתבסס על חומרים אוקראיניים, כולל הנובלה ההיסטורית "טראס בולבה", ועם "יומנו של מטורף" (1835), דוגמה מוקדמת לנרטיב שבור פסיכולוגית שיהפוך לאחד מסימני ההיכר שלו. באותן שנים הוא נע בחוגים הספרותיים של סנקט פטרבורג יחד עם אלכסנדר פושקין (Alexander Pushkin), חלק מאותו דור של סופרים שעיצבו מחדש את הפרוזה הרוסית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סאטיריקן שהממשל לא יכול היה להתעלם ממנו
"הרוויזור" (1836) הציג בירוקרטיה פרובינציאלית מושחתת הטועה לראות באדם חסר פרוטה את המבקר הממשלתי המפחיד, דרמה סאטירית המבקרת בירוקרטיה מושחתת שנותרה אחת המחזות המועלים ביותר ברפרטואר הרוסי. בין 1836 ל-1846, כשהוא לא מרוצה במידה רבה מהתגובות ליצירתו ומחוסר המנוחה שלו, גוגול חי בעיקר בחו"ל, בעיקר באיטליה, שם כתב את רוב "נפשות מתות", הרומן הפיקרסקי העוקב אחר הנוכל צ'יצ'יקוב כשהוא מטייל במחוזות רוסיה וקונה את הבעלות הרשומה על צמיתים מתים – "נפשות" שעדיין מופיעות ברשימות המס – בתוכנית המשמשת גם כסאטירה פנורמית על החברה הפרובינציאלית הרוסית. הספר פורסם ב-1842 ונחשב בדרך כלל ליצירת המופת שלו ולטקסט מכונן של הריאליזם הרוסי, אם כי גוגול עצמו הגה אותו בקנה מידה גדול בהרבה, מעין-דתי: מבנה בעל שלושה חלקים שתוכנן בצורה רופפת על פי "הקומדיה האלוהית" של דנטה, כאשר הכרך הראשון שפורסם הוא ה"תופת" שלו ושני כרכים נוספים נועדו להוביל את צ'יצ'יקוב, ואת רוסיה, לעבר גאולה. באותה שנה, 1842, הוא פרסם גם את "האדרת", סיפור קצר על פקיד העתקה עני ומושפל שכל קיומו סובב סביב מעיל חדש – סיפור שהשפעתו על דורות הסופרים הרוסים שבאו אחריו קשה להערכה יתרה.
עלייה לרגל והתמוטטות
גוגול מעולם לא השלים את הארכיטקטורה הגואלת שתכנן עבור "נפשות מתות". עלייה לרגל לירושלים ב-1848 העמיקה חרדה דתית עזה ממילא, ובשנותיו האחרונות הוא נפל תחת השפעתו של כומר אולטרה-שמרני, האב מאטביי קונסטנטינובסקי (Matvei Konstantinovsky), ששכנע אותו שהספרות שלו – אפילו כישרונו לסאטירה ולקומדיה – הייתה מסוכנת מבחינה רוחנית, ואולי חוטאת. בעודו נאבק באשמה על הייעוד שהפך אותו למפורסם, גוגול שרף את כתב היד שכמעט הושלם של הכרך השני של "נפשות מתות" בפברואר 1852, כשהוא מאשים את השטן בדחף. הוא הפסיק לאכול זמן קצר לאחר מכן, נשכב במיטתו, ומת במוסקבה ב-21 בפברואר 1852 (לפי הלוח הישן), בגיל 42 – מוות שהיסטוריונים רפואיים דנים בו זמן רב, כאשר הרעבה עצמית על רקע משבר דיכאוני ודתי חמור היא ההסבר המקובל ביותר.
מדוע ניקולאי נחשב לגאון
הישגו הספציפי והמתמשך של גוגול היה למזג קומדיה אבסורדית עם התבוננות חברתית מדויקת וזרם מוזר ובלתי יציב של מצמרר, מה שהפיק גוף יצירה – "האדרת", "האף", "נפשות מתות", "הרוויזור" – שנקרא בו-זמנית כסאטירה, סיפור רפאים וחקירה מוסרית, לעיתים קרובות באותה פסקה. סופרים רוסים מאוחרים יותר התייחסו למיזוג הזה כנקודת מוצא אמיתית: הזרמים הריאליסטיים והאבסורדיים של הספרות הרוסית של המאות ה-19 וה-20, מדוסטויבסקי ועד בולגאקוב, מתחקים אחר השילוב המיוחד של גוגול בין הגרוטסקי ליומיומי. הסיבוך הכנה בתיעוד שלו הוא שהקריירה שלו מסתיימת למעשה לא בניצחון אלא בהתמוטטות: השאפתנות האמנותית של המבנה המוצהר בן שלושת החלקים בסגנון דנטה של "נפשות מתות" מעולם לא התממשה, הכרך השני שלו קיים רק בשברים ששרדו את השריפה במקרה, והפנייה המאוחרת של גוגול נגד כישרונו שלו, תחת השפעת יועץ דתי, מערערת כל נרטיב מסודר של שליטה מתמדת – הגאונות שלו הייתה אמיתית, אך היא לא הסתיימה במקום שבו רצה שתסתיים.
מורשת
"נפשות מתות", "הרוויזור" ו"האדרת" נותרים עמודי התווך של הקאנון הספרותי הרוסי והבמה העולמית, מעובדים שוב ושוב לקולנוע, לאופרה ולתיאטרון. זהותו השנויה במחלוקת של גוגול – סופר ממוצא וחומרים אוקראיניים שכתב ברוסית והפך למרכזי בהגדרה העצמית הספרותית הרוסית – ממשיכה לעצב את האופן שבו אוקראינה ורוסיה תובעות אותו, מתח שהחריף רק על רקע הסכסוך המודרני בין שתי המדינות, אך שמעולם לא הפחית מהעובדה הפשוטה של השפעתו על כל מה שנכתב אחריו.