מרקוס אורליוס

חיים מוקדמים ומשפחה

יש לך כוח על מחשבותיך – לא על אירועים חיצוניים. הבן זאת, ותמצא כוח. מרקוס אורליוס אנטונינוס (Marcus Aurelius Antoninus) היה קיסר רומי בין השנים 161 ל-180 ופילוסוף סטואי. הוא היה האחרון מבין השליטים המכונים "חמשת הקיסרים הטובים", מונח שטבע כ-13 מאות שנים מאוחר יותר ניקולו מקיאוולי, והקיסר האחרון של ה"פקס רומנה" (Pax Romana), תקופה של שלום ויציבות יחסיים עבור האימפריה הרומית. הוא כיהן כקונסול רומי בשנים 140, 145 ו-161. מרקוס נולד בתקופת שלטונו של אדריאנוס לאחיינו של הקיסר, הפראיטור מרקוס אניוס ורוס (Marcus Annius Verus), וליורשת דומיטיה קלווילה (Domitia Calvilla). אביו מת כשהיה בן חמש, ומרקוס גדל אצל אמו וסבו. לאחר מותו של בנו המאומץ של אדריאנוס, אליוס קיסר (Aelius Caesar), בשנת 138, אימץ הקיסר את דודו של מרקוס, אנטונינוס פיוס (Antoninus Pius), כיורשו החדש. בתורו, אנטונינוס אימץ את מרקוס ואת לוקיוס, בנו של אליוס.

אדריאנוס מת באותה שנה ואנטונינוס הפך לקיסר. כעת כיורש העצר, למד מרקוס יוונית ולטינית אצל מורים כמו הרודס אטיקוס (Herodes Atticus) ומרקוס קורנליוס פרונטו (Marcus Cornelius Fronto). הוא שמר על התכתבות קרובה עם פרונטו במשך שנים רבות לאחר מכן. מרקוס נשא לאישה את בתו של אנטונינוס, פאוסטינה (Faustina), בשנת 145. לאחר מותו של אנטונינוס בשנת 161, עלה מרקוס לכס המלוכה לצד אחיו המאומץ, שנטל את השם לוקיוס ורוס (Lucius Verus). תקופת שלטונו של מרקוס אורליוס התאפיינה בסכסוכים צבאיים. במזרח, האימפריה הרומית נלחמה בהצלחה נגד האימפריה הפרתית המחודשת וממלכת ארמניה המורדת. מרקוס הביס את המרקומנים, הקוואדים והיאזיגים הסרמטים במלחמות המרקומניות; עם זאת, אלו ועמים גרמאניים אחרים החלו להוות מציאות מטרידה עבור האימפריה. הוא שינה את טוהר הכסף של המטבע הרומי, הדנאריוס.

נראה כי רדיפת הנוצרים באימפריה הרומית גברה במהלך שלטונו של מרקוס, אך מעורבותו בכך אינה ידועה. המגפה האנטונינית פרצה בשנת 165 או 166 והחריבה את אוכלוסיית האימפריה הרומית, וגרמה למותם של חמישה מיליון בני אדם. ייתכן שלוקיוס ורוס מת מהמגפה בשנת 169. בניגוד לכמה מקודמיו, מרקוס בחר שלא לאמץ יורש. ילדיו כללו את לוצילה (Lucilla), שנישאה ללוקיוס, וקומודוס (Commodus), שירושתו לאחר מרקוס הייתה נושא לוויכוח בקרב היסטוריונים בני זמנו ומודרניים כאחד. עמוד מרקוס אורליוס ופסלו הרכוב עדיין ניצבים ברומא, שם הוקמו לחגיגת ניצחונותיו הצבאיים. "הרהורים" (Meditations), כתביו של "הפילוסוף" – כפי שכינו אותו ביוגרפים בני זמנו, הם מקור משמעותי להבנה המודרנית של הפילוסופיה הסטואית העתיקה.

הם זכו לשבחים מצד סופרים, פילוסופים, מלכים ופוליטיקאים עמיתים מאות שנים לאחר מותו. מקורות: המקורות העיקריים המתארים את חייו ושלטונו של מרקוס הם מקוטעים ולעתים קרובות לא אמינים. הקבוצה החשובה ביותר של מקורות, הביוגרפיות הכלולות ב"היסטוריה אוגוסטה" (Historia Augusta), טענה כי נכתבה על ידי קבוצת מחברים בראשית המאה ה-4 לספירה, אך מאמינים כי למעשה נכתבו על ידי מחבר יחיד המכונה כאן 'הביוגרף' בסביבות שנת 395 לספירה. הביוגרפיות המאוחרות והביוגרפיות של קיסרים זוטרים וטוענים לכתר אינן אמינות, אך הביוגרפיות המוקדמות, הנגזרות בעיקר ממקורות מוקדמים שאבדו כעת של מריוס מקסימוס או איגנוטוס, מדויקות הרבה יותר. עבור חייו ושלטונו של מרקוס, הביוגרפיות של אדריאנוס, אנטונינוס, מרקוס ולוקיוס אמינות ברובן, אך אלו של אליוס ורוס ואבידיוס קסיוס אינן כאלו.

אוסף התכתבויות בין מורו של מרקוס, פרונטו, לבין פקידים אנטונינים שונים שרד בסדרה של כתבי יד מקוטעים, המכסים את התקופה שבין שנת 138 ל-166 לערך. ה"הרהורים" של מרקוס עצמו מציעים צוהר לחייו הפנימיים, אך הם ברובם בלתי ניתנים לתיארוך ומכילים מעט התייחסויות ספציפיות לענייני העולם. מקור הנרטיב העיקרי לתקופה הוא קסיוס דיו (Cassius Dio), סנאטור יווני מניקאה שבביתניה שכתב היסטוריה של רומא מראשיתה ועד שנת 229 בשמונים ספרים. דיו חיוני להיסטוריה הצבאית של התקופה, אך דעותיו הקדומות כסנאטור והתנגדותו הנחרצת להתרחבות אימפריאלית מעכירות את נקודת מבטו.

כמה מקורות ספרותיים אחרים מספקים פרטים ספציפיים: כתביו של הרופא גלנוס (Galen) על הרגלי האליטה האנטונינית, נאומיו של אליוס אריסטידס (Aelius Aristides) על רוח התקופה, והחוקות שנשתמרו ב"דיגסטה" (Digest) וב"קודקס יוסטיניאנוס" (Codex Justinianeus) על עבודתו המשפטית של מרקוס. כתובות וממצאים של מטבעות משלימים את המקורות הספרותיים. חיים מוקדמים וקריירה: שם: מרקוס נולד ברומא ב-26 באפריל 121. שמו בלידה היה ככל הנראה מרקוס אניוס ורוס, אך מקורות מסוימים מייחסים לו שם זה עם מות אביו ואימוצו הלא רשמי על ידי סבו, עם הגיעו לבגרות, או בזמן נישואיו. ייתכן שהוא היה ידוע כמרקוס אניוס קטיליוס סוורוס (Marcus Annius Catilius Severus), בלידה או בשלב כלשהו בצעירותו, או מרקוס קטיליוס סוורוס אניוס ורוס.

עם אימוצו על ידי אנטונינוס כיורש העצר, הוא היה ידוע כמרקוס אליוס אורליוס ורוס קיסר (Marcus Aelius Aurelius Verus Caesar), ועם עלייתו לשלטון, הוא היה מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס (Marcus Aurelius Antoninus Augustus) עד מותו; אפיפניוס מסלמיס, בכרונולוגיה שלו של הקיסרים הרומיים "על משקולות ומידות", מכנה אותו מרקוס אורליוס ורוס. מוצא משפחתי: משפחתו של מרקוס מצד אביו הייתה ממוצא רומי איטלו-היספני. אביו היה מרקוס אניוס ורוס השלישי. ה"גנס אנייה" (gens Annia) הייתה ממוצא איטלקי עם טענות אגדיות לייחוס מנומה פומפיליוס, וענף ממנה עבר לאוקובי (Ucubi), עיירה קטנה דרומית-מזרחית לקורדובה שבבאיטיקה האיברית. ענף זה של האורליים שהתבסס בספרד הרומית, האניי ורי (Annii Veri), עלה לגדולה ברומא בסוף המאה ה-1 לספירה.

סבא-רבא של מרקוס, מרקוס אניוס ורוס הראשון, היה סנאטור ולפי ה"היסטוריה אוגוסטה" אקס-פראיטור; סבו מרקוס אניוס ורוס השני מונה לפטריקי בשנים 73–74. דרך סבתו רופיליה (Rupilia), מרקוס היה חבר בשושלת נרווה-אנטונינוס; אחיינית הקיסר טראיאנוס, סלוניה מאטידיה (Salonia Matidia), הייתה אמה של רופיליה ואחותה למחצה, אשתו של אדריאנוס, סבינה (Sabina). אאוראוס של מרקוס אורליוס: אמו של מרקוס, דומיטיה לוצילה הקטנה (Domitia Lucilla Minor), הידועה גם כדומיטיה קלווילה, הייתה בתו של הפטריקי הרומי פ. קלוויסיוס טולוס (P. Calvisius Tullus) וירשה הון רב המתואר בהרחבה באחד ממכתביו של פליניוס מהוריה וסביה. ירושתה כללה מפעלי לבנים גדולים בפאתי רומא – מיזם רווחי בעידן שבו העיר חוותה תנופת בנייה – וה"הורטי דומיטיה קלווילה" (Horti Domitia Calvillae) או לוצילה, וילה על גבעת קאליוס ברומא.

מרקוס עצמו נולד וגדל בווילה והתייחס לגבעת קאליוס כ'קאליוס שלי'. משפחתו המאמצת של מרקוס הייתה ממוצא רומי איטלו-גאלי: ה"גנס אורליה" (gens Aurelia), שאליה אומץ מרקוס בגיל 17, הייתה גנס סבינית; אנטונינוס פיוס, אביו המאמץ, הגיע מהאורליים פולבי (Aurelii Fulvi), ענף של האורליים שהתבסס בגאליה הרומית. ילדות: אחותו של מרקוס, אנייה קורניפיקיה פאוסטינה (Annia Cornificia Faustina), נולדה כנראה ב-122 או 123. אביו מת כנראה ב-124, במהלך הפראיטורה שלו, כשהיה מרקוס בן שלוש. אף שקשה להניח שהכיר את אביו, מרקוס כתב ב"הרהורים" שלו כי למד 'צניעות וגבריות' מזיכרונותיו על אביו ומהמוניטין שלאחר המוות של האיש. אמו לוצילה לא נישאה בשנית, ובהתאם למנהגים האריסטוקרטיים הרווחים, כנראה לא בילתה זמן רב עם בנה.

במקום זאת, מרקוס היה תחת השגחת 'אומנות', וגדל לאחר מות אביו על ידי סבו מרקוס אניוס ורוס השני, שתמיד שמר על הסמכות המשפטית של ה"פטריה פוטסטאס" (patria potestas) על בנו ונכדו. טכנית זה לא היה אימוץ, יצירת פטריה פוטסטאס חדשה ושונה. לוקיוס קטיליוס סוורוס (Lucius Catilius Severus), המתואר כסבא-רבא מצד אמו של מרקוס, השתתף גם הוא בגידולו; הוא היה כנראה אביה החורג של דומיטיה לוצילה המבוגרת. מרקוס גדל בבית הוריו על גבעת קאליוס, אזור יוקרתי עם מעט מבנים ציבוריים אך וילות אריסטוקרטיות רבות. סבו של מרקוס החזיק בארמון לצד הלטראנו, שם בילה חלק ניכר מילדותו. מרקוס מודה לסבו על שלימדו 'אופי טוב והימנעות ממזג רע'.

הוא חיבב פחות את הפילגש שלקח סבו וחי עמה לאחר מות אשתו רופיליה. מרקוס היה אסיר תודה שלא נאלץ לחיות איתה זמן רב יותר ממה שחי. פסל חזה של מרקוס אורליוס במוזיאון הארכיאולוגי של איסטנבול, טורקיה: מרקוס התחנך בבית, בהתאם למגמות האריסטוקרטיות בנות זמנו; הוא מודה לקטיליוס סוורוס על שעודד אותו להימנע מבתי ספר ציבוריים. אחד ממוריו, דיוגנטוס (Diognetus), מורה לציור, התגלה כמשפיע במיוחד; נראה שהוא הציג בפני מרקוס אורליוס את דרך החיים הפילוסופית. באפריל 132, לבקשת דיוגנטוס, אימץ מרקוס את הלבוש והרגלי הפילוסוף: הוא למד כשהוא לובש גלימה יוונית גסה, והיה ישן על הקרקע עד שאמו שכנעה אותו לישון על מיטה.

עלייה לשלטון וחינוך

קבוצה חדשה של מורים – חוקר הומרוס אלכסנדר מקוטיאום (Alexander of Cotiaeum) יחד עם טרוסיוס אפר (Trosius Aper) וטוטיקיוס פרוקולוס (Tuticius Proculus), מורים ללטינית – השתלטו על חינוכו של מרקוס בסביבות שנת 132 או 133. מרקוס מודה לאלכסנדר על הכשרתו בסגנון ספרותי. השפעתו של אלכסנדר – דגש על תוכן על פני סגנון וניסוח זהיר, עם ציטוט הומרי מזדמן – זוהתה ב"הרהורים" של מרקוס. ירושה לאדריאנוס: בסוף שנת 136, אדריאנוס כמעט מת מדימום. בהחלמתו בווילה שלו בטיבולי, הוא בחר בלוקיוס ציוניוס קומודוס (Lucius Ceionius Commodus), חמיו המיועד של מרקוס, כיורשו ובנו המאומץ, לדברי הביוגרף "נגד רצונם של כולם". בעוד שהמניעים שלו אינם ודאיים, נראה שמטרתו הייתה להציב בסופו של דבר את מרקוס הצעיר מדי על כס המלוכה. כחלק מאימוצו, קומודוס נטל את השם לוקיוס אליוס קיסר (Lucius Aelius Caesar).

בריאותו הייתה כה ירודה עד שבמהלך טקס לציון הפיכתו ליורש העצר, הוא היה חלש מכדי להרים מגן גדול בכוחות עצמו. לאחר שהייה קצרה בגבול הדנובה, חזר אליוס לרומא כדי לשאת נאום בפני הסנאט ביום הראשון של 138. הלילה שלפני הנאום, לעומת זאת, הוא חלה ומת מדימום מאוחר יותר באותו יום. ב-24 בינואר 138, בחר אדריאנוס באורליוס אנטונינוס, בעלה של דודתו של מרקוס פאוסטינה האם (Faustina the Elder), כיורשו החדש. כחלק מתנאיו של אדריאנוס, אנטונינוס אימץ בתורו את מרקוס ואת לוקיוס קומודוס, בנו של לוקיוס אליוס. מרקוס הפך למ. אליוס אורליוס ורוס, ולוקיוס הפך לל. אליוס אורליוס קומודוס. לבקשת אדריאנוס, בתו של אנטונינוס פאוסטינה אורסה ללוקיוס. על פי הדיווחים, מרקוס קיבל את הידיעה שאדריאנוס הפך לסבו המאמץ בעצב, במקום בשמחה.

רק בחוסר רצון עבר מבית אמו על הקאליוס לביתו הפרטי של אדריאנוס. פסל חזה של מרקוס אורליוס הצעיר (מוזיאון הקפיטוליני). אנתוני בירלי (Anthony Birley), הביוגרף המודרני שלו, כותב על הפסל: 'זהו ללא ספק בחור צעיר ורציני'. בזמן כלשהו בשנת 138, ביקש אדריאנוס בסנאט שמרקוס יהיה פטור מהחוק האוסר עליו להפוך לקוואיסטור לפני יום הולדתו העשרים וארבעה. הסנאט נענה, ומרקוס שירת תחת אנטונינוס, הקונסול לשנת 139. אימוצו של מרקוס הסיט אותו ממסלול הקריירה הטיפוסי של מעמדו. אלמלא אימוצו, הוא כנראה היה הופך ל"טריאומוויר מוניטאליס" (triumvir monetalis), תפקיד מוערך מאוד הכרוך בניהול סמלי של מטבעת המדינה; לאחר מכן, הוא יכול היה לשרת כטריבון בלגיון, ולהפוך לסגן מפקד הלגיון. מרקוס כנראה היה בוחר בנסיעות ובהמשך לימודים במקום זאת.

כפי שהיה, מרקוס הופרד מאזרחיו. אף על פי כן, הביוגרף שלו מעיד שאופיו נותר ללא שינוי: 'הוא עדיין הראה את אותו כבוד לקרוביו כפי שהראה כשהיה אזרח רגיל, והוא היה חסכוני וזהיר ברכושו כפי שהיה כשחי במשק בית פרטי'. לאחר סדרה של ניסיונות התאבדות, שכולם סוכלו על ידי אנטונינוס, יצא אדריאנוס לבאיה (Baiae), אתר נופש על חוף קמפניה. מצבו לא השתפר, והוא נטש את הדיאטה שרשמו לו רופאיו, והתמכר לאוכל ושתייה. הוא שלח לקרוא לאנטונינוס, שהיה לצידו כשמת ב-10 ביולי 138. שרידיו נקברו בשקט בפוטאולי (Puteoli).

הירושה לאנטונינוס הייתה שלווה ויציבה: אנטונינוס השאיר את המועמדים של אדריאנוס בתפקידם ופייס את הסנאט, תוך כיבוד זכויות היתר שלו והמרת עונשי המוות של אנשים שהואשמו בימיו האחרונים של אדריאנוס. על התנהגותו החובה, התבקש אנטונינוס לקבל את השם 'פיוס' (Pius). יורש לאנטונינוס פיוס 138–145: מיד לאחר מותו של אדריאנוס, פנה אנטונינוס למרקוס וביקש לשנות את הסדרי נישואיו: אירוסיו של מרקוס לציוניה פאביה (Ceionia Fabia) יבוטלו, והוא יאורס לפאוסטינה, בתו של אנטונינוס, במקום זאת. גם אירוסיה של פאוסטינה לאחיה של ציוניה, לוקיוס קומודוס, יצטרכו להתבטל. מרקוס הסכים להצעתו של אנטונינוס. הוא מונה לקונסול לשנת 140 עם אנטונינוס כעמיתו, ומונה כ"סבירי" (seviri), אחד מששת מפקדי מסדר הפרשים, במצעד השנתי של המסדר ב-15 ביולי 139.

כיורש העצר, הפך מרקוס ל"פרינקיפס יובנטוטיס" (princeps iuventutis), ראש מסדר הפרשים. כעת נטל את השם מרקוס אליוס אורליוס ורוס קיסר. מרקוס יזהיר את עצמו מאוחר יותר מלקחת את השם ברצינות רבה מדי: 'ראה שלא תהפוך לקיסר; אל תטבול בצבע הארגמן – כי זה יכול לקרות'. לבקשת הסנאט, הצטרף מרקוס לכל הקולג'ים הכוהניים "פונטיפיקס" (pontifices), "אוגורס" (augures), "קווינדצמווירי סקריס פאציונדיס" (quindecimviri sacris faciundis), "ספטמווירי אפולונם" (septemviri epulonum) וכו'; עם זאת, ראיות ישירות לחברות קיימות רק עבור ה"ארוול ברדרן" (Arval Brethren). אנטונינוס דרש שמרקוס יתגורר בבית טיבריוס, הארמון הקיסרי על הפאלאטיום, ויאמץ את הרגלי מעמדו החדש, ה"אוליקום פאסטיגיום" (aulicum fastigium) או 'פאר החצר', בניגוד להתנגדויותיו של מרקוס. מרקוס ייאבק ליישב בין חיי החצר לבין כמיהותיו הפילוסופיות.

הוא אמר לעצמו שזו מטרה בת השגה – 'היכן שהחיים אפשריים, אז אפשר לחיות את החיים הנכונים; החיים אפשריים בארמון, אז אפשר לחיות את החיים הנכונים בארמון' – אך הוא מצא זאת קשה בכל זאת. הוא יבקר את עצמו ב"הרהורים" על 'ניצול לרעה של חיי החצר' בפני חברה. מטבע (136–138 לספירה) של אדריאנוס (צד פנים) ובנו המאומץ, לוקיוס אליוס (צד גב). כקוואיסטור, למרקוס הייתה מעט עבודה מנהלית אמיתית לעשות. הוא היה מקריא מכתבים קיסריים לסנאט כשמרקוס לא היה נוכח, והיה מבצע עבודה מזכירותית עבור הסנאטורים. אך הוא הרגיש טבוע בניירת, והתלונן בפני מורו, מרקוס קורנליוס פרונטו: 'אני כל כך חסר נשימה מהכתבת כמעט שלושים מכתבים'. הוא היה 'מותאם לשליטה במדינה', במילותיו של הביוגרף שלו.

הוא נדרש לשאת נאום גם בפני הסנאטורים המכונסים, מה שהפך את האימון הרטורי לחיוני לתפקיד. ב-1 בינואר 145, מונה מרקוס לקונסול בפעם השנייה. פרונטו דחק בו במכתב לישון הרבה 'כדי שתוכל להיכנס לסנאט עם צבע טוב ולקרוא את נאומך בקול חזק'. מרקוס התלונן על מחלה במכתב מוקדם יותר: 'באשר לכוח שלי, אני מתחיל להחזיר אותו; ואין זכר לכאב בחזי. אבל הכיב ההוא, אני עובר טיפול ומקפיד לא לעשות שום דבר שמפריע לו'. מעולם לא היה בריא או חזק במיוחד, מרקוס זכה לשבחים על ידי קסיוס דיו, שכתב על שנותיו המאוחרות, על כך שהתנהג בחובה למרות מחלותיו השונות. באפריל 145, נשא מרקוס לאישה את פאוסטינה, אחותו מבחינה חוקית, כפי שתוכנן מאז 138.

נישואים וחינוך

מעט ידוע ספציפית על הטקס, אך הביוגרף מכנה אותו 'ראוי לציון'. הונפקו מטבעות עם ראשי הזוג, ואנטונינוס, כ"פונטיפקס מקסימוס" (Pontifex Maximus), היה אמור לנהל את הטקס. מרקוס אינו מתייחס במפורש לנישואים במכתביו ששרדו, ורק התייחסויות מועטות לפאוסטינה. פרונטו והמשך חינוך: לאחר שלקח את ה"טוגה ויריליס" (toga virilis) בשנת 136, מרקוס כנראה החל את הכשרתו ברטוריקה. היו לו שלושה מורים ליוונית – אנינוס מאקר (Aninus Macer), קניניוס סלר (Caninius Celer) והרודס אטיקוס – ואחד ללטינית – פרונטו. השניים האחרונים היו הנואמים המוערכים ביותר בזמנם, אך כנראה לא הפכו למוריו עד אימוצו על ידי אנטונינוס בשנת 138. ריבוי המורים ליוונית מעיד על חשיבות השפה היוונית לאריסטוקרטיה של רומא. זה היה עידן ה"סופיסטיקה השנייה", רנסנס בספרות היוונית.

אף שהתחנך ברומא, ב"הרהורים" שלו, מרקוס יכתוב את מחשבותיו הפנימיות ביותר ביוונית. אטיקוס היה שנוי במחלוקת: אתונאי עשיר מאוד, כנראה האיש העשיר ביותר במחצית המזרחית של האימפריה, הוא היה נוח לכעוס, ושנוא על ידי עמיתיו האתונאים בשל התנהגותו המתנשאת. אטיקוס היה מתנגד מושבע לסטואיציזם וליומרות פילוסופיות. הוא חשב שהרצון של הסטואים ל'חוסר רגש' הוא טיפשי: הם יחיו 'חיים איטיים ומנוונים', אמר. למרות השפעתו של אטיקוס, מרקוס יהפוך מאוחר יותר לסטואי. הוא לא יזכיר את הרודס כלל ב"הרהורים" שלו, למרות העובדה שהם יבואו במגע פעמים רבות במהלך העשורים הבאים. פרונטו היה מוערך מאוד: בעולם הספרות הלטינית האנטיקווארי המודע לעצמו, הוא נחשב לשני רק לקיקרו, אולי אפילו חלופה לו.

הוא לא חיבב במיוחד את אטיקוס, אם כי מרקוס בסופו של דבר יביא את השניים ליחסי דיבור. פרונטו הפגין שליטה מוחלטת בלטינית, מסוגל לעקוב אחר ביטויים בספרות, להפיק מילים נרדפות נדירות, ולאתגר אי-דיוקים קלים בבחירת מילים. דנאריוס של אנטונינוס פיוס (139 לספירה), עם דיוקן של מרקוס אורליוס בצד הגב. כמות משמעותית מההתכתבות בין פרונטו למרקוס שרדה. השניים היו קרובים מאוד, והשתמשו בשפה אינטימית כגון 'שלום פרונטו שלי, באשר אתה, אהובתי ותענוגתי המתוק ביותר. איך זה בינך לביני? אני אוהב אותך ואתה לא כאן' בהתכתבותם. מרקוס בילה זמן עם אשתו ובתו של פרונטו, שתיהן נקראו קראטיה (Cratia), והם נהנו משיחה קלה.

הוא כתב לפרונטו מכתב ביום הולדתו, בטענה שהוא אוהב אותו כפי שהוא אוהב את עצמו, וקרא לאלים להבטיח שכל מילה שילמד בספרות, הוא ילמד 'משפתיו של פרונטו'. תפילותיו לבריאותו של פרונטו היו יותר מקונבנציונליות, מכיוון שפרונטו היה חולה לעתים קרובות; לעתים, הוא נראה כנכה כמעט קבוע, סובל תמיד – כרבע מהמכתבים ששרדו עוסקים במחלותיו של האיש. מרקוס מבקש שכאבו של פרונטו יוטל עליו, 'מרצוני החופשי עם כל סוג של אי-נוחות'. פרונטו מעולם לא הפך למורה במשרה מלאה של מרקוס, והמשיך בקריירה שלו כעורך דין. מקרה ידוע לשמצה אחד הביא אותו לעימות עם אטיקוס. מרקוס התחנן בפני פרונטו, תחילה ב'עצה', אחר כך כ'טובה', לא לתקוף את אטיקוס; הוא כבר ביקש מאטיקוס להימנע מלהנחית את המכות הראשונות.

פרונטו השיב שהוא מופתע לגלות שמרקוס מחשיב את אטיקוס כחבר – אולי אטיקוס עדיין לא היה המורה של מרקוס – והודה שמרקוס עשוי להיות צודק, אך בכל זאת אישר את כוונתו לנצח במשפט בכל האמצעים הדרושים: 'ההאשמות הן נוראיות ויש לדבר עליהן כנוראיות. אלו במיוחד המתייחסות להכאה ולשוד אתאר בצורה כזו שהן יהיו בעלות טעם של מרה וכיס מרה. אם במקרה אקרא לו יווני קטן וחסר השכלה זה לא יסמן מלחמה עד מוות'. תוצאת המשפט אינה ידועה. עד גיל עשרים וחמש – בין אפריל 146 לאפריל 147 – מרקוס גדל להיות מאוכזב מלימודיו בתורת המשפט, והראה כמה סימנים של חוסר נוחות כללי. אדונו, הוא כותב לפרונטו, היה רברבן לא נעים, והנחית עליו 'מכה': 'קל לשבת ולפהק ליד שופט, הוא אומר, אבל להיות שופט זו עבודה אצילית'.

מרקוס נמאס מהתרגילים שלו, מנקיטת עמדות בוויכוחים דמיוניים. כשביקר את חוסר הכנות של השפה המקובלת, פרונטו יצא להגן עליה. בכל מקרה, השכלתו הפורמלית של מרקוס הסתיימה כעת. הוא שמר על יחסים טובים עם מוריו, ועקב אחריהם במסירות. זה 'השפיע לרעה על בריאותו', כותב הביוגרף שלו, להשקיע כל כך הרבה מאמץ בלימודיו. זה היה הדבר היחיד שהביוגרף יכול היה למצוא בו פגם בכל ילדותו של מרקוס. פרונטו הזהיר את מרקוס מפני לימוד פילוסופיה מוקדם: 'עדיף לעולם לא לגעת בתורת הפילוסופיה... מאשר לטעום אותה באופן שטחי, עם קצה השפתיים, כפי שאומרים'. הוא בז לפילוסופיה ולפילוסופים, והביט מלמעלה על המפגשים של מרקוס עם אפולוניוס מחלקידון (Apollonius of Chalcedon) ואחרים במעגל זה.

פרונטו פירש בצורה לא נדיבה את 'המרתו לפילוסופיה' של מרקוס: 'בסגנון הצעירים, עייפים מעבודה משעממת', מרקוס פנה לפילוסופיה כדי לברוח מהתרגילים המתמידים של הכשרה רטורית. מרקוס שמר על קשר הדוק עם פרונטו, אך התעלם מהספקות של פרונטו. אפולוניוס אולי הציג את מרקוס לפילוסופיה הסטואית, אך קווינטוס יוניוס רוסטיקוס (Quintus Junius Rusticus) ישפיע הכי הרבה על הנער. הוא היה האיש שפרונטו זיהה כמי ש'פיתה את מרקוס הרחק' מהרטוריקה. הוא היה מבוגר מפרונטו ועשרים שנה מבוגר ממרקוס. כנכדו של ארולנוס רוסטיקוס (Arulenus Rusticus), אחד הקדושים המעונים לעריצותו של דומיטיאנוס (שלט 81–96), הוא היה יורש למסורת ה'אופוזיציה הסטואית' ל'קיסרים הרעים' של המאה ה-1; היורש האמיתי של סנקה בניגוד לפרונטו, המזויף.

מרקוס מודה לרוסטיקוס על שלימדו 'לא להיות מובל שולל להתלהבות מרטוריקה, לכתיבה על נושאים ספקולטיביים, להרצאות על טקסטים מוסרניים... להימנע מרטוריקה, שירה ו'כתיבה יפה''. פילוסרטוס (Philostratus) מתאר כיצד גם כשמרקוס היה זקן, בחלק האחרון של שלטונו, הוא למד אצל סקסטוס מכירונאה (Sextus of Chaeronea): הקיסר מרקוס היה תלמיד נלהב של סקסטוס הפילוסוף הבויאוטי, בהיותו לעתים קרובות בחברתו ופוקד את ביתו.

יורש לאנטונינוס פיוס

לוקיוס, שזה עתה הגיע לרומא, שאל את הקיסר, שפגש בדרכו, לאן הוא הולך ובאיזו שליחות, ומרקוס ענה, 'טוב גם לאדם זקן ללמוד; אני כעת בדרכי לסקסטוס הפילוסוף כדי ללמוד את מה שאיני יודע עדיין.' ולוקיוס, בהרימו את ידו לשמיים, אמר, 'הו זאוס, מלך הרומאים בזקנתו לוקח את לוחותיו והולך לבית הספר.' לידות ומוות: ב-30 בנובמבר 147, ילדה פאוסטינה בת בשם דומיטיה פאוסטינה. היא הייתה הראשונה מבין לפחות שלושה עשר ילדים – כולל שני זוגות תאומים – שפאוסטינה תלד במהלך עשרים ושלוש השנים הבאות. למחרת, 1 בדצמבר, העניק אנטונינוס למרקוס את הכוח הטריבוני ואת ה"אימפריום" – סמכות על צבאות ופרובינציות הקיסר. כטריבון, הייתה לו הזכות להביא הצעה אחת בפני הסנאט לאחר הארבע שאנטונינוס יכול היה להציג.

סמכויותיו הטריבוניות יחודשו עם אלו של אנטונינוס ב-10 בדצמבר 147. האזכור הראשון של דומיטיה במכתביו של מרקוס חושף אותה כתינוקת חולנית. 'קיסר לפרונטו. אם האלים רוצים נראה שיש לנו תקווה להחלמה. השלשול פסק, התקפי החום הקטנים גורשו. אבל הרזון עדיין קיצוני ועדיין יש לא מעט שיעול'. הוא ופאוסטינה, כתב מרקוס, היו 'די עסוקים' בטיפול בילדה. דומיטיה תמות בשנת 151. המאוזוליאום של אדריאנוס, שם נקברו ילדיהם של מרקוס ופאוסטינה: בשנת 149, ילדה פאוסטינה שוב, תאומים בנים. מטבעות בני זמנו מנציחים את האירוע, עם קרני שפע מוצלבות מתחת לפסלי דיוקן של שני הילדים הקטנים, והכתובת "טמפורום פליציטאס" (temporum felicitas), 'אושר הזמנים'. הם לא שרדו זמן רב.

לפני סוף השנה, הונפק מטבע משפחתי נוסף: הוא מציג רק ילדה קטנה, דומיטיה פאוסטינה, ותינוק בן אחד. ואז עוד אחד: הילדה לבדה. התינוקות נקברו במאוזוליאום של אדריאנוס, שם שרדו הכתובות שלהם. הם נקראו טיטוס אורליוס אנטונינוס וטיבריוס אליוס אורליוס. מרקוס הרגיע את עצמו: 'אדם אחד מתפלל: 'איך לא אאבד את ילדי הקטן', אבל אתה חייב להתפלל: 'איך לא אפחד לאבד אותו''. הוא ציטט מהאיליאדה את מה שכינה 'האמירה הקצרה והמוכרת ביותר... מספיקה כדי להפיג צער ופחד': עלים, הרוח מפזרת חלק על פני האדמה; כמוהם הם ילדי האדם. בת נוספת נולדה ב-7 במרץ 150, אנייה אורליה גלריה לוצילה (Annia Aurelia Galeria Lucilla). בזמן כלשהו בין 155 ל-161, כנראה זמן קצר לאחר 155, מתה אמו של מרקוס דומיטיה לוצילה.

פאוסטינה כנראה ילדה בת נוספת בשנת 151, אך הילדה, אנייה גלריה אורליה פאוסטינה, אולי לא נולדה עד 153. בן נוסף, טיבריוס אליוס אנטונינוס, נולד בשנת 152. הנפקת מטבע חוגגת את ה"פקונדיטאטי אוגוסטה" (fecunditati Augustae), 'פוריות האוגוסטה', המתארת שתי בנות ותינוק. הבן לא שרד זמן רב, כפי שמעידים מטבעות משנת 156, המתארים רק את שתי הבנות. ייתכן שהוא מת בשנת 152, אותה שנה כמו אחותו של מרקוס קורניפיקיה. עד 28 במרץ 158, כשמרקוס השיב, עוד אחד מילדיו מת. מרקוס הודה לסינוד המקדש, 'למרות שזה הסתבר אחרת'. שמו של הילד אינו ידוע. בשנים 159 ו-160, ילדה פאוסטינה בנות: פאדילה (Fadilla) וקורניפיקיה, שנקראו בהתאמה על שם אחיותיהן המתות של פאוסטינה ומרקוס. שנותיו האחרונות של אנטונינוס פיוס: לוקיוס החל את הקריירה הפוליטית שלו כקוואיסטור בשנת 153.

הוא היה קונסול בשנת 154, והיה קונסול שוב עם מרקוס בשנת 161. ללוקיוס לא היו תארים אחרים, מלבד זה של 'בן אוגוסטוס'. ללוקיוס הייתה אישיות שונה בולטת מזו של מרקוס: הוא נהנה מספורט מכל הסוגים, אך במיוחד מציד והיאבקות; הוא מצא הנאה ברורה במשחקי הקרקס ובקרבות גלדיאטורים. הוא לא נישא עד 164. בשנת 156, אנטונינוס הגיע לגיל 70. הוא התקשה להחזיק את עצמו זקוף ללא תמיכות. הוא החל לנשנש לחם יבש כדי לתת לו את הכוח להישאר ער במהלך קבלות הפנים של הבוקר. ככל שאנטונינוס הזדקן, מרקוס לקח על עצמו יותר תפקידים מנהליים, עוד יותר כשנהיה הפרפקט הפרטוריאני – תפקיד שהיה מזכירותי לא פחות מצבאי – כשמרקוס גאוויוס מקסימוס (Marcus Gavius Maximus) מת בשנת 156 או 157. בשנת 160, מרקוס ולוקיוס מונו לקונסולים משותפים לשנה הבאה. אנטונינוס אולי כבר היה חולה.

ירושה קיסרית

פסל חזה של אנטונינוס פיוס, המוזיאון הבריטי: יומיים לפני מותו, מדווח הביוגרף, אנטונינוס היה באחוזתו המשפחתית בלוריום (Lorium), באטרוריה, כ-19 קילומטרים מרומא. הוא אכל גבינה אלפינית בארוחת הערב בתאווה רבה. בלילה הוא הקיא; למחרת היה לו חום. יום לאחר מכן, 7 במרץ 161, הוא זימן את המועצה הקיסרית, והעביר את המדינה ואת בתו למרקוס. הקיסר נתן את הטון לחייו במילה האחרונה שהוציא מפיו כשבא טריבון משמר הלילה לבקש את סיסמת הלילה – 'אקוואנימיטאס' (aequanimitas) – שוויון נפש. הוא אז התהפך, כאילו הולך לישון, ומת. מותו חתם את תקופת השלטון הארוכה ביותר מאז אוגוסטוס, כשהוא עוקף את טיבריוס בחודשיים.

קיסר: עלייה לשלטון של מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס 161: לאחר מותו של אנטונינוס בשנת 161, מרקוס היה למעשה השליט היחיד של האימפריה. הפורמליות של התפקיד תבוא בעקבות זאת. הסנאט יעניק לו בקרוב את השם אוגוסטוס ואת התואר אימפרטור, והוא ייבחר בקרוב רשמית כ"פונטיפקס מקסימוס", כוהן ראשי של הכתות הרשמיות. מרקוס הראה סימני התנגדות: הביוגרף כותב שהוא 'נאלץ' לקחת את הכוח הקיסרי. זה עשוי היה להיות "הורור אימפרי" (horror imperii) אמיתי, 'פחד מכוח קיסרי'. מרקוס, עם העדפתו לחיים הפילוסופיים, מצא את התפקיד הקיסרי לא מושך. הכשרתו כסטואי, לעומת זאת, הבהירה לו את הבחירה שזו חובתו. אף שמרקוס לא הראה חיבה אישית לאדריאנוס – באופן משמעותי, הוא אינו מודה לו בספר הראשון של ה"הרהורים" שלו – הוא כנראה האמין שזו חובתו להוציא לפועל את תוכניות הירושה של האיש.

לפיכך, אף שהסנאט תכנן לאשר את מרקוס לבדו, הוא סירב לקחת את התפקיד אלא אם כן לוקיוס יקבל סמכויות שוות. הסנאט קיבל, והעניק ללוקיוס את ה"אימפריום", את הכוח הטריבוני ואת השם אוגוסטוס. מרקוס הפך, בתואר רשמי, לאימפרטור קיסר מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס; לוקיוס, מוותר על שמו קומודוס ונוטל את שם משפחתו של מרקוס ורוס, הפך לאימפרטור קיסר לוקיוס אורליוס ורוס אוגוסטוס. זו הייתה הפעם הראשונה שרומא נשלטה על ידי שני קיסרים. למרות שוויון נומינלי, למרקוס היה יותר "אוקטוריטאס" (auctoritas), או 'סמכות', מאשר ללוקיוס. הוא היה קונסול פעם אחת יותר מלוקיוס, הוא היה שותף לשלטונו של אנטונינוס, והוא לבדו היה פונטיפקס מקסימוס. היה ברור לציבור איזה קיסר הוא הבכיר יותר. כפי שכתב הביוגרף, 'ורוס ציית למרקוס... כפי שסגן מציית לפרוקונסול או מושל מציית לקיסר'.

פסלי חזה של הקיסרים השותפים מרקוס אורליוס (משמאל) ולוקיוס ורוס (מימין), המוזיאון הבריטי: מיד לאחר אישור הסנאט שלהם, הקיסרים המשיכו ל"קסטרה פרטוריה" (Castra Praetoria), מחנה המשמר הפרטוריאני. לוקיוס פנה לחיילים המכונסים, שאז הריעו לשניים כאימפרטורים. לאחר מכן, כמו כל קיסר חדש מאז קלאודיוס, הבטיח לוקיוס לחיילים מענק מיוחד. מענק זה, לעומת זאת, היה כפול בגודלו מאלו של העבר: 20,000 ססטרציוס (5,000 דנארי) לנפש, עם יותר לקצינים. בתמורה למענק זה, השווה למשכורת של מספר שנים, נשבעו החיילים להגן על הקיסרים. הטקס אולי לא היה הכרחי לחלוטין, בהתחשב בכך שעלייתו של מרקוס הייתה שלווה וללא התנגדות, אך הוא היה ביטוח טוב נגד בעיות צבאיות מאוחרות יותר. עם עלייתו לשלטון הוא גם פיחת את המטבע הרומי.

הוא הפחית את טוהר הכסף של הדנאריוס מ-83.5% ל-79% – משקל הכסף ירד מ-2.68 גרם ל-2.57 גרם. טקסי הלוויה של אנטונינוס היו, במילותיו של הביוגרף, 'משוכללים'. אם הלווייתו עקבה אחרי אלו של קודמיו, גופתו הייתה נשרפת על מוקד ב"קמפוס מרטיוס" (Campus Martius), ורוחו הייתה נתפסת כעולה לבית האלים בשמיים. מרקוס ולוקיוס הציעו את אביהם להאלהה. בניגוד להתנהגותם במהלך הקמפיין של אנטונינוס להאלהת אדריאנוס, הסנאט לא התנגד לרצונות הקיסרים. "פלאמן" (flamen), או כוהן פולחני, מונה לשרת את פולחן ה"דיבוס אנטונינוס" (Divus Antoninus) המואלה. שרידיו של אנטונינוס הונחו למנוחה במאוזוליאום של אדריאנוס, לצד שרידי ילדיו של מרקוס ואדריאנוס עצמו.

המקדש שהקדיש לאשתו, ה"דיווה פאוסטינה" (Diva Faustina), הפך למקדש אנטונינוס ופאוסטינה. הוא שורד ככנסיית סן לורנצו אין מירנדה. בהתאם לצוואתו, הונו של אנטונינוס עבר לפאוסטינה. למרקוס היה צורך מועט בהונה של אשתו. ואכן, עם עלייתו לשלטון, העביר מרקוס חלק מעזבונה של אמו לאחיינו, אומיאוס קוואדרטוס (Ummius Quadratus). פאוסטינה הייתה בהריון בחודש השלישי בעת עליית בעלה לשלטון. במהלך ההריון חלמה שהיא יולדת שני נחשים, אחד עז יותר מהשני. ב-31 באוגוסט, היא ילדה בלנוביום תאומים: ט. אורליוס פולבוס אנטונינוס ולוקיוס אורליוס קומודוס. מלבד העובדה שהתאומים חלקו את יום הולדתו של קליגולה, הסימנים היו חיוביים, והאסטרולוגים שרטטו הורוסקופים חיוביים לילדים. הלידות נחגגו על המטבע הקיסרי.

שלטון מוקדם: זמן קצר לאחר עליית הקיסרים, בתו בת האחת-עשרה של מרקוס, אנייה לוצילה, אורסה ללוקיוס למרות העובדה שהוא היה, רשמית, דודה. בטקסים לציון האירוע, נעשו הוראות חדשות לתמיכה בילדים עניים, בדומה לקרנות קיסריות מוקדמות. מרקוס ולוקיוס הוכיחו פופולריות בקרב תושבי רומא, שאישרו בחום את התנהגותם ה"סיביליטר" (civiliter) – 'חסרת פאר'. הקיסרים אפשרו חופש ביטוי, כפי שמעידה העובדה שכותב הקומדיות מארולוס (Marullus) היה יכול לבקר אותם מבלי לסבול מנקמה. כפי שכתב הביוגרף, 'איש לא התגעגע לדרכים הסלחניות של פיוס'. מרקוס החליף מספר מהפקידים העיקריים של האימפריה. ה"אב אפיסטוליס" (ab epistulis) סקסטוס קאיקיליוס קרסנס וולוסיאנוס (Sextus Caecilius Crescens Volusianus), האחראי על ההתכתבות הקיסרית, הוחלף בטיטוס ואריוס קלמנס (Titus Varius Clemens).

קלמנס היה מהפרובינציה הגבולית פאנוניה ושירת במלחמה במאוריטניה. לאחרונה, הוא שירת כפרוקורטור של חמש פרובינציות. הוא היה איש שמתאים לזמן של משבר צבאי. לוקיוס וולוסיוס מאיקיאנוס (Lucius Volusius Maecianus), מורו לשעבר של מרקוס, היה מושל פרפקטוריאלי של מצרים בעת עלייתו של מרקוס. מאיקיאנוס נקרא חזרה, מונה לסנאטור, ומונה לפרפקט של האוצר "אראריום סטורני" (aerarium Saturni). הוא מונה לקונסול זמן קצר לאחר מכן. חתנו של פרונטו, גאיוס אופידיוס ויקטורינוס (Gaius Aufidius Victorinus), מונה למושל גרמאניה סופריור. אי הטיבר נראה בסימן מים גבוהים של ארבעים שנה של הטיבר, דצמבר 2008: פרונטו חזר לבית העירוני שלו ברומא עם שחר ב-28 במרץ, לאחר שעזב את ביתו בקירטה ברגע שהגיעה הידיעה על עליית תלמידיו. הוא שלח פתק לעבד הקיסרי כרילאס (Charilas), ושאל אם יוכל לבקר את הקיסרים.

פרונטו יסביר מאוחר יותר שהוא לא העז לכתוב לקיסרים ישירות. המורה היה גאה מאוד בתלמידיו. בהרהור על הנאום שכתב עם כניסתו לקונסוליה בשנת 143, כששיבח את מרקוס הצעיר, פרונטו היה נלהב: 'הייתה אז יכולת טבעית יוצאת דופן בך; יש כעת מצוינות מושלמת. היה אז יבול של תירס גדל; יש כעת קציר בשל ואסוף. מה שקיוויתי לו אז, יש לי כעת. התקווה הפכה למציאות'. פרונטו ביקר את מרקוס לבדו; איש מהם לא חשב להזמין את לוקיוס. לוקיוס היה מוערך פחות על ידי פרונטו מאשר אחיו, שכן תחומי העניין שלו היו ברמה נמוכה יותר. לוקיוס ביקש מפרונטו לשפוט בסכסוך שהיה לו ולחברו קלפורניוס (Calpurnius) על היתרונות היחסיים של שני שחקנים. מרקוס סיפר לפרונטו על קריאתו – קויליוס (Coelius) ומעט קיקרו – ועל משפחתו.

בנותיו היו ברומא עם דודת-רבתא שלהן מאטידיה; מרקוס חשב שאוויר הערב של הכפר קר מדי עבורן. הוא ביקש מפרונטו 'חומר קריאה רהוט במיוחד, משהו משלך, או קאטו, או קיקרו, או סאלוסטיוס או גראקכוס – או איזה משורר, כי אני זקוק להסחת דעת, במיוחד בדרך כזו, על ידי קריאת משהו שירומם ויפיג את חרדותיי הלוחצות'. שלטונו המוקדם של מרקוס התנהל בצורה חלקה; הוא היה מסוגל להקדיש את עצמו לחלוטין לפילוסופיה ולרדיפה אחר חיבת הציבור. בקרוב, לעומת זאת, יגלה שיש לו חרדות רבות. זה יסמן את סוף ה"פליציטאס טמפורום" (felicitas temporum), 'הזמנים המאושרים' שהמטבע של 161 הכריז עליהם. אי הטיבר נראה בסימן מים גבוהים של ארבעים שנה של הטיבר, דצמבר 2008: בסתיו 161 או באביב 162, הטיבר עלה על גדותיו, והציף חלק גדול מרומא.

הוא טבע חיות רבות, והשאיר את העיר ברעב. מרקוס ולוקיוס הקדישו למשבר את תשומת לבם האישית. בזמנים אחרים של רעב, נאמר שהקיסרים סיפקו לקהילות האיטלקיות מתוך האסמים הרומיים. מכתביו של פרונטו נמשכו לאורך שלטונו המוקדם של מרקוס. פרונטו הרגיש שבגלל בולטותו וחובותיו הציבוריות של מרקוס, שיעורים היו חשובים כעת יותר משהיו אי פעם. הוא האמין שמרקוס 'מתחיל להרגיש את הרצון להיות רהוט שוב, למרות שאיבד לזמן מה עניין ברהיטות'. פרונטו יזכיר שוב לתלמידו את המתח בין תפקידו לבין יומרותיו הפילוסופיות: 'נניח, קיסר, שאתה יכול להגיע לחוכמתו של קלאנתס (Cleanthes) וזנון (Zeno), ובכל זאת, נגד רצונך, לא את גלימת הצמר של הפילוסוף'.

מלחמה פרתית

הימים הראשונים של שלטונו של מרקוס היו המאושרים בחייו של פרונטו: מרקוס היה אהוב על תושבי רומא, קיסר מצוין, תלמיד חביב, ואולי החשוב מכל, רהוט ככל שניתן היה לאחל. מרקוס הפגין מיומנות רטורית בנאומו לסנאט לאחר רעידת אדמה בקיזיקוס (Cyzicus). זה העביר את הדרמה של האסון, והסנאט נדהם: 'לא פתאום או באלימות רבה יותר התרגשה העיר מרעידת האדמה מאשר מוחות שומעיך מנאומך'. פרונטו היה מרוצה מאוד. מלחמה עם פרתיה 161–166: על ערש דווי, אנטונינוס דיבר על שום דבר מלבד המדינה והמלכים הזרים שפגעו בו. אחד מאותם מלכים, וולוגסס הרביעי (Vologases IV) מפרתיה, עשה את המהלך שלו בסוף הקיץ או בתחילת הסתיו 161. וולוגסס נכנס לממלכת ארמניה – אז מדינת חסות רומית – גירש את מלכה והתקין את שלו – פאקורוס (Pacorus), ארסקיד כמוהו.

מושל קפדוקיה, קו החזית בכל הסכסוכים הארמניים, היה מרקוס סדאטיוס סווריאנוס (Marcus Sedatius Severianus), גאלי עם ניסיון רב בעניינים צבאיים. משוכנע על ידי הנביא אלכסנדר מאבונוטיכוס (Alexander of Abonutichus) שהוא יכול להביס את הפרתים בקלות ולזכות בתהילה לעצמו, סווריאנוס הוביל לגיון – אולי ה-IX היספנה – לארמניה, אך נלכד על ידי הגנרל הפרתי הגדול כוסרואס (Chosrhoes) באלגיה (Elegeia), עיירה ממש מעבר לגבולות קפדוקיה, גבוה מעבר למקורות הפרת. לאחר שסווריאנוס עשה כמה מאמצים לא מוצלחים להילחם בכוסרואס, הוא התאבד, והלגיון שלו נטבח. הקמפיין נמשך שלושה ימים בלבד. היה איום במלחמה גם בגבולות אחרים – בבריטניה, ובראטיה ובגרמניה עילית, שם הצאטי (Chatti) מהרי טאונוס חצו לאחרונה את ה"לימס" (limes). מרקוס לא היה מוכן.

אנטונינוס נראה כמי שלא נתן לו ניסיון צבאי; הביוגרף כותב שמרקוס בילה את כל תקופת שלטונו של אנטונינוס בת עשרים ושלוש השנים לצד קיסרו ולא בפרובינציות, שם רוב הקיסרים הקודמים בילו את הקריירות המוקדמות שלהם. (כתובת יוונית למלך המלכים – ארסאקיס וולוגסס – פילהלן המפואר). חדשות רעות נוספות הגיעו: צבא המושל הסורי הובס על ידי הפרתים, ונסוג באי-סדר. תגבורות נשלחו לגבול הפרתי. פ. יוליוס גמינוס מרקיאנוס (P. Julius Geminius Marcianus), סנאטור אפריקאי שפיקד על ה-X גמינה בוינדובונה (וינה), יצא לקפדוקיה עם יחידות מהלגיונות הדנוביים. שלושה לגיונות מלאים נשלחו גם מזרחה: ה-I מינרוויה מבון בגרמניה עילית, ה-II אדיוטריקס מאקווינקום, וה-V מאצדוניקה מטרואסמיס.

הגבולות הצפוניים נחלשו אסטרטגית; מושלי הגבול התבקשו להימנע מסכסוך בכל מקום אפשרי. מ. אניוס ליבו (M. Annius Libo), בן דודו הראשון של מרקוס, נשלח להחליף את המושל הסורי. הקונסוליה הראשונה שלו הייתה ב-161, כך שהוא כנראה היה בשנות השלושים המוקדמות לחייו, וכפטריקי, חסר לו ניסיון צבאי. מרקוס בחר באדם אמין ולא במוכשר. מרקוס לקח חופשה ציבורית של ארבעה ימים באלסיום (Alsium), עיירת נופש על חוף אטרוריה. הוא היה חרד מכדי להירגע. בכותבו לפרונטו, הוא הצהיר שלא ידבר על חופשתו. פרונטו השיב: 'מה?

האם איני יודע שנסעת לאלסיום מתוך כוונה להקדיש את עצמך למשחקים, בדיחות ופנאי מוחלט במשך ארבעה ימים שלמים?' הוא עודד את מרקוס לנוח, בקוראו לדוגמה של קודמיו – אנטונינוס נהנה מפעילות גופנית בפלאסטרה, דיג וקומדיה, עד כדי כתיבת משל על חלוקת היום של האלים בין בוקר לערב – מרקוס כנראה בילה את רוב ערביו בעניינים משפטיים במקום בפנאי. מרקוס לא יכול היה לקבל את עצתו של פרונטו. 'יש לי חובות התלויות מעליי שבקושי ניתן להתחנן מהן', הוא כתב בחזרה. מרקוס אורליוס לבש את קולו של פרונטו כדי לנזוף בעצמו: ''הרבה טוב עשתה לך עצתי', תאמר!' הוא נח, וינוח לעתים קרובות, אך 'המסירות הזו לחובה! מי יודע טוב ממך כמה היא תובענית!' אאוראוס של מרקוס אורליוס (166 לספירה).

בצד הגב, ויקטוריה מחזיקה מגן שעליו חרוט 'VIC(toria) PAR(thica)'