לאון בטיסטה אלברטי

לאון בטיסטה אלברטי

לאון בטיסטה אלברטי (באיטלקית: Leon Battista Alberti; 14 בפברואר 1404 – 25 באפריל 1472) היה סופר, אמן, אדריכל, משורר, כומר, בלשן, פילוסוף וקריפטוגרף הומניסט מתקופת הרנסאנס האיטלקי; הוא גילם את מהותם של אלו המזוהים כיום כבני-אשכולות. הוא נחשב למייסד הקריפטוגרפיה האירופית, טענה שהוא חולק עם יוהאנס טריתמיוס (Johannes Trithemius).

הוא נחשב לרוב בראש ובראשונה כאדריכל. עם זאת, לפי ג'יימס בק (James Beck), "לבודד אחד מתחומי העיסוק של לאון בטיסטה מעל לאחרים כעצמאי וכמספק את צרכיו באופן פונקציונלי כלשהו, אין בו כל תועלת לכל ניסיון לאפיין את מחקריו הנרחבים של אלברטי באמנויות היפות". אף שאלברטי ידוע בעיקר כאמן, הוא היה גם מתמטיקאי ותרם תרומות משמעותיות לתחום זה. בין המבנים המפורסמים ביותר שתכנן הם כנסיות סן סבסטיאנו (1460) וסנטאנדראה (1472), שתיהן במנטובה.

חייו של אלברטי סופרו בחיבורו של ג'ורג'ו וזארי "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר".

ביוגרפיה

### חיים מוקדמים

לאון בטיסטה אלברטי נולד בשנת 1404 בגנואה. אמו הייתה ביאנקה פיסקי. אביו, לורנצו די בנדטו אלברטי, היה פלורנטיני עשיר שהוגלה מעירו אך הורשה לחזור בשנת 1428. אלברטי נשלח לפנימייה בפדובה, ולאחר מכן למד משפטים בבולוניה. הוא חי תקופה בפירנצה, ולאחר מכן ב-1431 נסע לרומא, שם הוסמך לכמורה ונכנס לשירות החצר האפיפיורית. במהלך תקופה זו, הוא חקר את החורבות העתיקות, דבר שעורר את עניינו באדריכלות והשפיע רבות על צורת המבנים שתכנן.

לאון בטיסטה אלברטי נחשב לאדם גבוה, אתלט חזק ומיומן ברכיבה על סוסים, שהיה מוכשר בדרכים רבות. הוא הצטיין ככותב עוד בהיותו ילד בבית הספר, ועד גיל עשרים כתב מחזה שהועבר בהצלחה כיצירה ספרותית קלאסית אמיתית. בשנת 1435 החל את עבודתו הכתובה הגדולה הראשונה, "על הציור" (Della pittura), שקיבלה השראה מהאמנות הציורית המשגשגת בפירנצה בתחילת המאה ה-15. בעבודה זו הוא ניתח את טבע הציור וחקור את יסודות הפרספקטיבה, הקומפוזיציה והצבע.

בשנת 1438 החל להתמקד יותר באדריכלות ועודד אותו המרקיז לאונלו ד'אסטה מפרארה, שעבורו בנה קשת ניצחון קטנה כדי לתמוך בפסל רכוב של אביו של לאונלו. בשנת 1447 הפך אלברטי ליועץ אדריכלי של האפיפיור ניקולאס החמישי והיה מעורב בכמה פרויקטים בוותיקן.

### עבודה גדולה ראשונה

עבודתו האדריכלית הגדולה הראשונה הייתה ב-1446 עבור חזית ארמון רוצ'לאי (Rucellai) בפירנצה. לאחר מכן, ב-1450, הגיעה הזמנה מסיגיסמונדו מלטסטה להפוך את כנסיית סן פרנצ'סקו הגותית ברימיני לקפלת הנצחה, ה"טמפיו מלטסטיאנו" (Tempio Malatestiano). בפירנצה הוא תכנן את החלקים העליונים של החזית לכנסייה הדומיניקנית סנטה מריה נובלה, תוך שהוא מגשר בצורה מפורסמת על הספינה הראשית והמעברים התחתונים עם שני סלילים מעוטרים, ובכך פתר בעיה חזותית וקבע תקדים שילוו אדריכלי כנסיות במשך ארבע מאות שנים. בשנת 1452 השלים את "על הבנייה" (De re aedificatoria), חיבור על אדריכלות, תוך שימוש בעבודתו של ויטרוביוס כבסיס והשפעה ממבנים רומיים עתיקים. העבודה פורסמה רק ב-1485. לאחר מכן, ב-1464, הגיעה עבודתו הפחות משפיעה, "על הפסל" (De statua), שבה הוא בוחן פיסול. הפסל היחיד הידוע של אלברטי הוא מדליון דיוקן עצמי, המיוחס לעיתים לפיזאנלו.

אלברטי הועסק לתכנן שתי כנסיות במנטובה, סן סבסטיאנו, שמעולם לא הושלמה ועליה ניתן רק לשער את כוונתו של אלברטי, ובזיליקת סנטאנדראה. התכנון עבור הכנסייה האחרונה הושלם בשנת 1471, שנה לפני מותו של אלברטי: הבנייה הושלמה לאחר מותו והיא נחשבת לעבודתו המשמעותית ביותר.

### אלברטי כאמן

כאמן, אלברטי הבדיל את עצמו מבעלי המלאכה הרגילים בני תקופתו שחונכו בסדנאות. הוא היה הומניסט שלמד את אריסטו ופלוטינוס. הוא היה בין קבוצת האינטלקטואלים והאמנים הגדלה במהירות שבאותה תקופה נתמכה על ידי חצרות האצולה. כבן למשפחת אצולה וכחלק מהקוריה הרומית, נהנה אלברטי ממעמד מיוחד. הוא היה אורח רצוי בחצר אסטה בפרארה, ובילה זמן עם הנסיך-חייל פדריקו השלישי דה מונטפלטרו באורבינו. דוכס אורבינו היה מפקד צבאי פיקח שמימן בנדיבות אמנים. אלברטי תכנן להקדיש לו את חיבורו על האדריכלות.

בין מחקריו המשניים אך החלוציים היו מאמר על קריפטוגרפיה, "על הרכבת צפנים" (De componendis cifris), והדקדוק האיטלקי הראשון. הוא שיתף פעולה עם הקוסמוגרף הפלורנטיני פאולו טוסקנלי באסטרונומיה, מדע שהיה קרוב לגיאוגרפיה באותה תקופה. הוא גם כתב עבודה לטינית קטנה על גיאוגרפיה, "תיאור העיר רומא" (Descriptio urbis Romae). רק שנים ספורות לפני מותו, השלים אלברטי את "על ניהול משק הבית" (De iciarchia), דיאלוג על פירנצה בתקופת שלטון מדיצ'י.

אלברטי הוסמך לכמורה ומעולם לא נישא. הוא אהב בעלי חיים והיה לו כלב מחמד, מעורב, שעליו כתב דברי הלל (Canis). וזארי מתאר את אלברטי כ"אזרח ראוי להערצה, איש תרבות... חבר לאנשים מוכשרים, פתוח ואדיב לכולם. הוא חי תמיד בכבוד וכמו הג'נטלמן שהיה". אלברטי מת ברומא ב-25 באפריל 1472 בגיל 68.

פרסומים

אלברטי ראה במתמטיקה את הבסיס לאמנויות ולמדעים. "כדי להבהיר את ההסבר שלי בכתיבת פרשנות קצרה זו על הציור," החל אלברטי את חיבורו, "על הציור" (Della Pittura) המוקדש לברונלסקי, "אקח תחילה מהמתמטיקאים את הדברים שנושא שלי עוסק בהם."

"על הציור" (הידוע בלטינית גם כ-De Pictura) הסתמך על מחקר אופטיקה קלאסית כדי לגשת לפרספקטיבה בייצוגים אמנותיים ואדריכליים. אלברטי היה בקיא במדעי תקופתו. ידיעותיו באופטיקה היו קשורות למסורת ה"כיתאב אל-מנאזיר" (האופטיקה; De aspectibus) של איש האשכולות הערבי אלהזן (אבן אל-היית'ם, נפטר בסביבות 1041), שהועברה על ידי סדנאות אופטיקה פרנציסקניות של מסורות ה-Perspectivae מהמאה ה-13 של חוקרים כגון רוג'ר בייקון, ג'ון פקהאם וויטלו (השפעות דומות ניתנות לאיתור גם בפרשנות השלישית של לורנצו גיברטי, Commentario terzo).

גם ב"על הציור" וגם ב"על הפסל", אלברטי הדגיש ש"יש לחפש את כל שלבי הלמידה מהטבע". המטרה הסופית של אמן היא לחקות את הטבע. ציירים ופסלים שואפים "באמצעות כישורים שונים, לאותה מטרה, כלומר שהעבודה שנטלו על עצמם תיראה לצופה דומה ככל האפשר לאובייקטים האמיתיים של הטבע". עם זאת, אלברטי לא התכוון לכך שאמנים צריכים לחקות את הטבע באופן אובייקטיבי, כפי שהוא, אלא שהאמן צריך להיות קשוב במיוחד ליופי, "כי בציור יופי הוא מהנה כפי שהוא נחוץ". יצירת האמנות, לפי אלברטי, בנויה כך שבלתי אפשרי לקחת ממנה דבר או להוסיף לה דבר, מבלי לפגוע ביופי השלם. יופי היה עבור אלברטי "ההרמוניה של כל החלקים ביחס זה לזה", ובהמשך "הסכמה זו מתממשת במספר, פרופורציה וסידור מסוימים הנדרשים על ידי ההרמוניה". מחשבותיו של אלברטי על הרמוניה לא היו חדשות – ניתן היה לייחס אותן לפיתגורס – אך הוא הציב אותן בהקשר רענן, שהתאים היטב לשיח האסתטי בן זמנו.

ברומא בילה אלברטי זמן רב בחקירת אתריה העתיקים, חורבותיה ואמנויותיה. תצפיותיו המפורטות, הכלולות בחיבורו "על הבנייה" (1452, De re aedificatoria), קיבלו השראה מהמאמר "על האדריכלות" שנכתב על ידי האדריכל והמהנדס הרומי ויטרוביוס (פעל ב-46–30 לפנה"ס). עבודתו של אלברטי הייתה החיבור האדריכלי הראשון של הרנסאנס. הוא כיסה מגוון רחב של נושאים, מהיסטוריה ועד תכנון ערים, מהנדסה ועד אסתטיקה. "על הבנייה", ספר גדול ויקר, פורסם רק ב-1485, ולאחריו הפך לעיון מרכזי עבור אדריכלים. עם זאת, הספר נכתב "לא רק עבור בעלי מלאכה אלא גם עבור כל מי שמתעניין באמנויות האצילות", כדברי אלברטי. במקור פורסם בלטינית, המהדורה האיטלקית הראשונה יצאה ב-1546 והמהדורה האיטלקית הסטנדרטית של קוזימו ברטולי פורסמה ב-1550. האפיפיור ניקולאס החמישי, לו הקדיש אלברטי את כל העבודה, חלם על בנייה מחדש של העיר רומא, אך הוא הצליח לממש רק קטע מתוכניותיו החזוניות. דרך ספרו, פתח אלברטי את תיאוריותיו ואידיאלי הרנסאנס הפלורנטיני בפני אדריכלים, חוקרים ואחרים.

אלברטי כתב את "ספרי המשפחה" (I Libri della famiglia) – שדן בחינוך, נישואין, ניהול משק הבית וכסף – בניב הטוסקני. העבודה לא הודפסה עד 1843. כמו ארסמוס עשרות שנים מאוחר יותר, אלברטי הדגיש את הצורך ברפורמה בחינוך. הוא ציין כי "הטיפול בילדים צעירים מאוד הוא עבודה של נשים, עבור אחיות או האם", וכי בגיל המוקדם ביותר האפשרי יש ללמד ילדים את האלפבית. בתקוות גדולות, הוא נתן את העבודה למשפחתו לקרוא, אך באוטוביוגרפיה שלו אלברטי מתוודה כי "הוא בקושי יכול היה להימנע מתחושת זעם, יתרה מכך, כאשר ראה כמה מקרוביו לועגים בגלוי גם לעבודה כולה וגם למאמץ העקר של המחבר בה". "מומוס" (Momus), שנכתב בין 1443 ל-1450, היה קומדיה בולטת על האלים האולימפיים. הוא נחשב לרומן מפתח (roman à clef) – יופיטר זוהה במקורות מסוימים כאפיפיור אאוגניוס הרביעי והאפיפיור ניקולאס החמישי. אלברטי השאיל רבות מדמויותיו מלוקיאנוס, אחד הכותבים היוונים האהובים עליו. שמו של הגיבור שלו, מומוס, מתייחס למילה היוונית לאשמה או ביקורת. לאחר שגורש מהשמיים, מומוס, אל הלעג, מסורס בסופו של דבר. יופיטר ושאר האלים יורדים גם הם לכדור הארץ, אך הם חוזרים לשמיים לאחר שיופיטר שובר את אפו בסערה גדולה.

עבודות אדריכליות

אלברטי לא עסק בהנדסה, ומעט מאוד מהפרויקטים הגדולים שלו נבנו. כמעצב ותלמיד של ויטרוביוס ושל אדריכלות רומית עתיקה, הוא למד אדריכלות מבוססת עמודים ומשקופים, מנקודת מבט חזותית ולא מבנית. הוא השתמש נכון בסדרים הקלאסיים, בניגוד לבן זמנו, ברונלסקי, שהשתמש בעמוד ובעמוד הצמוד (פילסטר) הקלאסיים בפרשנות חופשית. אלברטי הרהר בהשפעות החברתיות של האדריכלות, והיה קשוב לנוף העירוני. הדבר מודגם על ידי הכללתו, בארמון רוצ'לאי, של ספסל רציף לישיבה בגובה המרתף. אלברטי חזה את עקרון היררכיית הרחובות, עם רחובות ראשיים רחבים המחוברים לרחובות משניים, ומבנים בגובה שווה.

ברומא הוא הועסק על ידי האפיפיור ניקולאס החמישי לשחזור אמת המים הרומית אקווה וירג'ינה (Acqua Vergine), שנשפכה לאגן פשוט שתוכנן על ידי אלברטי, שהוחלף מאוחר יותר במזרקת טרווי הבארוקית.

חוקרים מסוימים הציעו שוילה מדיצ'י בפייזולה (Fiesole) אולי תוכננה על ידי אלברטי, ולא על ידי מיקלוצו. מגורים אלו על גבעה שהוזמנו על ידי ג'ובאני דה מדיצ'י, בנו השני של קוזימו הזקן, עם נוף לעיר, נחשבים לעיתים לדוגמה הראשונה לוילה מתקופת הרנסאנס: היא משקפת את כתיבתו של אלברטי על מבני מגורים כפריים כ"וילה סוברבנה" (villa suburbana). המבנה נתן השראה מאוחר יותר לפרויקטים דומים רבים של מבנים מסוף המאה ה-15.

### טמפיו מלטסטיאנו, רימיני

הטמפיו מלטסטיאנו ברימיני (1447, 1453–60) הוא בנייה מחדש של כנסייה גותית. החזית, עם המשחק הדינמי של צורותיה, נותרה לא גמורה.

### חזית פאלאצו רוצ'לאי

התכנון של חזית פאלאצו רוצ'לאי (1446–51) היה אחד מתוך כמה שהוזמנו על ידי משפחת רוצ'לאי. התכנון מניח רשת של עמודים צמודים רדודים וכרכובים בסגנון קלאסי על גבי בנייה גסה, והוא מעוטר בכרכוב כבד. בחצר הפנימית יש עמודים קורינתיים. הארמון הציג את השימוש באלמנטים בנייה קלאסיים במבנים אזרחיים בפירנצה, והפך למשפיע מאוד. העבודה בוצעה על ידי ברנרדו רוסלינו.

### סנטה מריה נובלה

בסנטה מריה נובלה, פירנצה, בין (1448–70) נבנתה החזית העליונה לפי תכנונו של אלברטי. זו הייתה משימה מאתגרת, שכן למפלס התחתון כבר היו שלוש דלתות ושישה גומחות גותיות המכילות קברים ומשתמשות בשיש פוליכרומי האופייני לכנסיות פלורנטיניות, כגון סן מיניאטו אל מונטה ובית הטבילה של פירנצה. התכנון משלב גם חלון עין שכבר היה במקומו. אלברטי הציג מאפיינים קלאסיים סביב הפורטיקו ופיזר את הפוליכרומיה על פני כל החזית באופן הכולל פרופורציות קלאסיות ואלמנטים כגון עמודים צמודים, כרכובים וגמלון בסגנון קלאסי, המעוטר בקרני שמש מאריחי פסיפס, במקום פיסול. המאפיין הידוע ביותר של כנסייה זו בעלת המעברים הוא הדרך שבה פתר אלברטי את הבעיה של גישור חזותי בין המפלסים השונים של הספינה המרכזית ומעברי הצד הנמוכים בהרבה. הוא השתמש בשני סלילים גדולים, שהפכו למאפיין סטנדרטי של חזיתות כנסיות במבני הרנסאנס המאוחר, הבארוק והתחייה הקלאסית.

### פיאנצה

אלברטי נחשב ליועץ לתכנון פיאצה פיו השני, פיאנצה. הכפר, שנקרא בעבר קורסיניאנו, עוצב מחדש החל בסביבות 1459. זה היה מקום הולדתו של איניאס סילביוס פיקולומיני, האפיפיור פיוס השני, בשירותו עבד אלברטי. פיוס השני רצה להשתמש בכפר כמקום מפלט, אך היה זקוק לכך שישקף את כבוד מעמדו.

הפיאצה היא בצורת טרפז המוגדרת על ידי ארבעה מבנים, עם דגש על קתדרלת פיאנצה ומעברים בכל צד הנפתחים לתצפית נוף. המגורים הראשיים, פאלאצו פיקולומיני, נמצאים בצד המערבי. יש לו שלוש קומות, מפורקות על ידי עמודים צמודים וקורסי אנטבלטורה, עם חלון צלב דו-אור בכל מפרץ. מבנה זה דומה לפאלאצו רוצ'לאי של אלברטי בפירנצה ולארמונות מאוחרים אחרים. ראויה לציון היא החצר הפנימית של הארמון. גב הארמון, מדרום, מוגדר על ידי אכסדרה בכל שלוש הקומות המשקיפה על גן רנסאנס איטלקי סגור עם שינויי עידן "Giardino all'italiana", ותצפיות מרהיבות אל הנוף המרוחק של ואל ד'אורצ'יה וסביבתו האהובה של האפיפיור פיוס, הר אמיאטה. מתחת לגן זה יש אורווה מקומרת שהיו בה תאים למאה סוסים. התכנון, ששינה באופן קיצוני את מרכז העיירה, כלל ארמון לאפיפיור, כנסייה, בית עירייה ומבנה לבישופים שילוו את האפיפיור בטיוליו. פיאנצה נחשבת לדוגמה מוקדמת לתכנון עירוני של הרנסאנס.

### סנטאנדראה, מנטובה

בזיליקת סנטאנדראה, מנטובה, החלה ב-1471, השנה לפני מותו של אלברטי. היא הובאה לידי סיום והיא עבודתו המשמעותית ביותר המשתמשת במוטיב קשת הניצחון, הן עבור חזיתה והן עבור פנים הכנסייה, והשפיעה על עבודות רבות שיבואו אחריה. אלברטי תפס את תפקיד האדריכל כמעצב. בניגוד לברונלסקי, לא היה לו עניין בבנייה, והשאיר את הפרקטיקה לבונים ואת הפיקוח לאחרים.

### מבנים אחרים

סן סבסטיאנו, מנטובה, (החלה ב-1458) שהחזית הלא גמורה שלה הניעה ספקולציות רבות לגבי כוונתו של אלברטי

- ספולקרו רוצ'לאי בסן פנקרציו, 1467)

- הטריבונה לסנטיסימה אנונציאטה, פירנצה (1470, הושלמה עם שינויים, 1477)

ציור

ג'ורג'ו וזארי, שטען שהקדמה ההיסטורית באמנות הגיעה לשיאה במיכלאנג'לו, הדגיש את הישגיו המלומדים של אלברטי, לא את כישרונותיו האמנותיים: "הוא בילה את זמנו בגילוי העולם ובלימוד הפרופורציות של עתיקות; אך מעל הכל, בעקבות הגאונות הטבעית שלו, הוא התמקד בכתיבה ולא בעבודה יישומית". ב"על הציור", אלברטי משתמש בביטוי "אנו הציירים", אך כצייר, או פסל, הוא היה חובבן. "בציור לא השיג אלברטי דבר בעל חשיבות או יופי רב", כתב וזארי. "הציורים המעטים מאוד שלו שקיימים רחוקים מלהיות מושלמים, אך אין זה מפתיע מכיוון שהוא הקדיש את עצמו יותר ללימודיו מאשר לשרטוט". יאקוב בורקהרדט תיאר את אלברטי בספרו "תרבות הרנסאנס באיטליה" כגאון אוניברסלי באמת. "ולאונרדו דה וינצ'י היה לאלברטי כגומר למתחיל, כאמן לחובבן. לו רק הייתה עבודתו של וזארי משלימה כאן על ידי תיאור כמו זה של אלברטי! קווי המתאר הקולוסאליים של טבעו של לאונרדו לעולם לא יכולים להיות יותר מאשר נתפסים במעומעם ומרחוק."

נאמר כי אלברטי מופיע בפרסקאות הגדולים של מנטניה ב"קאמרה דלי ספוזי" (Camera degli Sposi), כגבר המבוגר הלבוש בבגדים אדומים כהים, הלוחש באוזנו של לודוביקו גונזגה, שליט מנטובה. בדיוקן העצמי של אלברטי, פלאקטה גדולה, הוא לבוש כרומאי. משמאל לפרופיל שלו יש עין מכונפת. בצד ההפוך נמצאת השאלה, Quid tum? (מה אז), שנלקחה מ"האקלוגות" של ורגיליוס: "אז מה, אם אמינטאס כהה? (quid tum si fuscus Amyntas?) סיגליות הן שחורות, ויקינתונים הם שחורים."

תרומות והשפעה תרבותית

אלברטי תרם תרומות מגוונות למספר תחומים:

- אלברטי היה היוצר של תיאוריה בשם "היסטוריה". בחיבורו "על הציור" (1435) הוא מסביר את תיאוריית הצטברות האנשים, בעלי החיים והבניינים, היוצרים הרמוניה זה עם זה, ו"מחזיקים את עינו של הצופה המלומד והלא מלומד זמן רב עם תחושה מסוימת של הנאה ורגש". "על הציור" הכיל את המחקר המדעי הראשון של הפרספקטיבה. תרגום איטלקי של "על הציור" (Della pittura) פורסם ב-1436, שנה אחת לאחר הגרסה הלטינית המקורית והופנה לפיליפו ברונלסקי בהקדמה. הגרסה הלטינית הוקדשה לפטרון ההומניסטי של אלברטי, ג'אנפרנצ'סקו גונזגה ממנטובה. הוא כתב גם עבודות על פיסול, "על הפסל" (De statua).

- אלברטי השתמש בחיבוריו האמנותיים כדי להציג תיאוריה הומניסטית חדשה של אמנות. הוא הסתמך על קשריו עם אמני הקוואטרוצ'נטו המוקדמים כגון ברונלסקי, דונטלו וגיברטי כדי לספק מדריך מעשי לאמן הרנסאנס.

- אלברטי פיתח את מושג "חלון אלברטי", המוסבר בספרו "על הציור", מושג יסוד בהתפתחות הפרספקטיבה הליניארית, שנמצא בשימוש כיום בתחומים מאדריכלות ועד גרפיקה ממוחשבת. כמו כן, שיטות הפרספקטיבה המרובה של האמנות המודרנית של הקוביזם עשויות להיות חבות לאלברטי, כמו גם הקידום בפיזיקה בתיחום מה שידוע כיום כ'מערכת ייחוס אינרציאלית' ובעיות תנועה יחסית שנפתרו על ידי אלברט איינשטיין. קידומים אלו במצב האמנות, תוך שימוש באותן שיטות תצפית – חלון, מערכת ייחוס – קשורים כרגע באופן ספקולטיבי בלבד.

- אלברטי כתב עבודה משפיעה על אדריכלות, "על הבנייה" (De re aedificatoria), שעד המאה ה-16 תורגמה לאיטלקית (על ידי קוזימו ברטולי), צרפתית, ספרדית ואנגלית. תרגום אנגלי נעשה על ידי ג'אקומו לאוני בתחילת המאה ה-18. תרגומים חדשים יותר זמינים כעת.

- בעוד שחיבוריו של אלברטי על ציור ואדריכלות זכו לשבחים כטקסטים המכוננים של צורת אמנות חדשה, שנפרדת מהעבר הגותי, אי אפשר לדעת את היקף השפעתם המעשית במהלך חייו. השבחים שלו על "ההכפשה של אפלס" הובילו לכמה ניסיונות לחקות אותה, כולל ציורים של בוטיצ'לי וסיניורלי. האידיאלים הסגנוניים שלו יושמו בעבודותיהם של מנטניה, פיירו דלה פרנצ'סקה ופרא אנג'ליקו. אך באיזו מידה היה אלברטי אחראי לחידושים אלו ובאיזו מידה הוא פשוט ניסח את המגמות של התנועה האמנותית, שעימה ניסיונו המעשי הפך אותו למכיר, בלתי אפשרי לקבוע.

- הוא היה מלחין מיומן של שירה לטינית: קומדיה שכתב בהיותו בן עשרים, בשם "פילודוקסיוס", תטעה מאוחר יותר את אלדוס מנוטיוס הצעיר, שערך ופרסם אותה כעבודה האמיתית של 'לפידוס קומיקוס'.

- הוא זכה לקרדיט כמי שהיה הכותב, או לחלופין, המעצב של איורי חיתוך העץ של ה"היפנרוטומאכיה פוליפילי" (Hypnerotomachia Poliphili), רומן פנטזיה מוזר.

- מלבד חיבוריו על האמנויות, אלברטי כתב גם: "פילודוקסוס" ("אוהב התהילה", 1424), "על היתרונות והחסרונות של לימודים ספרותיים" (1429), "שיחות שולחן" (Intercoenales, בערך 1429), "על המשפחה" (Della famiglia, החל ב-1432), "חיי הקדוש פוטיטוס" (1433), "על החוק" (1437), "מקור האלים" (Theogenius, בערך 1440), "מקלט מצער נפשי" (Profugorium ab aerumna), "מומוס" (1450), ו"על הנסיך" (De Iciarchia, 1468). אלו ועבודות אחרות תורגמו והודפסו בוונציה על ידי ההומניסט קוזימו ברטולי ב-1586.

- אלברטי היה קריפטוגרף מוכשר בסטנדרט של ימיו והמציא את הצופן הפוליאלפביתי הראשון, הידוע כיום כצופן אלברטי, והצפנה בסיוע מכונה באמצעות דיסק הצופן שלו. הצופן הפוליאלפביתי היה, לפחות באופן עקרוני (שכן לא נעשה בו שימוש הולם במשך כמה מאות שנים), ההתקדמות המשמעותית ביותר בקריפטוגרפיה מאז התקופה הקלאסית. היסטוריון הקריפטוגרפיה דיוויד קאהן כינה אותו "אבי הקריפטוגרפיה המערבית", תוך שהוא מצביע על שלוש התקדמויות משמעותיות בתחום שניתן לייחס לאלברטי: "החשיפה המערבית המוקדמת ביותר לקריפטאנליזה, המצאת ההחלפה הפוליאלפביתית והמצאת קוד מוצפן". ההסבר המתועד הידוע הראשון לקריפטאנליזה ניתן שש מאות שנים קודם לכן על ידי אל-כינדי, איש אשכולות ערבי מהמאה ה-9.

- לפי אלברטי, באוטוביוגרפיה קצרה שנכתבה בערך ב-1438 בלטינית ובגוף שלישי, (רבים, אם כי לא כל החוקרים רואים בעבודה זו אוטוביוגרפיה) הוא היה מסוגל "לעמוד עם רגליו צמודות, ולקפוץ מעל ראשו של אדם". האוטוביוגרפיה שרדה הודות לתעתיק מהמאה ה-18 של אנטוניו מורטורי. אלברטי גם טען שהוא "הצטיין בכל התרגילים הגופניים; יכול היה, עם רגליים קשורות, לקפוץ מעל אדם עומד; יכול היה בקתדרלה הגדולה, לזרוק מטבע גבוה למעלה כדי שיצלצל כנגד הקמרון; השתעשע באילוף סוסי פרא ובטיפוס על הרים". מיותר לציין, רבים ברנסאנס קידמו את עצמם בדרכים שונות, ויש להבין את להיטותו של אלברטי לקדם את כישוריו, במידה מסוימת, במסגרת זו.

- אלברטי טען ב"אוטוביוגרפיה" שלו להיות מוזיקאי ונגן עוגב מוכשר, אך אין ראיות מוצקות התומכות בטענה זו. למעשה, מתחזים מוזיקליים לא היו נדירים בימיו (ראו את המילים לשיר Musica Son, מאת פרנצ'סקו לנדיני, לתלונות בנושא זה.) הוא החזיק במשרה של קנון בכנסייה המטרופוליטנית של פירנצה, וכך – אולי – היה לו את הפנאי להקדיש את עצמו לאמנות זו, אך זו רק השערה. גם וזארי הסכים עם זה.

- הוא התעניין בציור מפות ועבד עם האסטרונום, האסטרולוג והקרטוגרף פאולו טוסקנלי.

- בתחום האסתטיקה מוכר אלברטי בזכות הגדרתו לאמנות כחיקוי של הטבע, בדיוק כבחירה של חלקיו היפים ביותר: "אז בואו ניקח מהטבע את מה שאנחנו הולכים לצייר, ומהטבע נבחר את הדברים היפים והראויים ביותר".

- בורסי מצהיר כי כתביו של אלברטי על אדריכלות ממשיכים להשפיע על האדריכלות המודרנית והעכשווית בקובעו: "האורגניות ופולחן הטבע של רייט, הקלאסיציזם המסודר של ואן דר מיה, קווי המתאר הרגולטוריים והמערכות האנתרופומורפיות, ההרמוניות והמודולריות של לה קורבוזיה, והתחייה של קאהן ל'עתיקות' הם כולם אלמנטים שמפתים לעקוב אחר השפעתו של אלברטי על האדריכלות המודרנית."

עבודות בדפוס

- De Pictura, 1435. על הציור, באנגלית, De Pictura, בלטינית, על הציור. פינגווין קלאסיקס. 1972. ISBN 978-0-14-043331-9.; Della Pittura, באיטלקית (1804).

- Momus, טקסט לטיני ותרגום לאנגלית, 2003 ISBN 0-674-00754-9

- De re aedificatoria (1452, עשרה ספרים על אדריכלות). אלברטי, לאון בטיסטה. De re aedificatoria. על אמנות הבנייה בעשרה ספרים. (תורגם על ידי ג'וזף ריקוורט, רוברט טאברנור וניל ליץ'). קיימברידג', מסצ'וסטס: MIT Press, 1988. ISBN 0-262-51060-X. ISBN 978-0-262-51060-8. מהדורות לטינית, צרפתית ואיטלקית בארכיון 2016-03-05 באתר Wayback Machine ובתרגום לאנגלית.

- De Cifris חיבור על צפנים (1467), תרגום א. זאקאניני. הקדמה מאת דיוויד קאהן, גלימברטי, טורינו 1997.

- "לאון בטיסטה אלברטי. על הציור. תרגום חדש ומהדורה ביקורתית", בעריכת ותרגום רוקו סיניסגאלי, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', ניו יורק, מאי 2011, ISBN 978-1-107-00062-9, (books.google.de ארכיון 2023-07-23 באתר Wayback Machine)

- I libri della famiglia, מהדורה איטלקית

- "חתיכות ארוחה". תרגום ה-Intercenales מאת דיוויד מארש. המרכז ללימודי ימי הביניים והרנסאנס המוקדם, אוניברסיטת מדינת ניו יורק, בינגהמטון 1987.

- "Descriptio urbis Romae. התיחום של לאון בטיסטה אלברטי את העיר רומא". פיטר היקס, מועצת העוצרים של אריזונה עבור אוניברסיטת מדינת אריזונה 2007.

- (LA) לאון בטיסטה אלברטי, De re aedificatoria, ארגנטוראטי, excudebat M. Iacobus Cammerlander Moguntinus, 1541.

- (LA) לאון בטיסטה אלברטי, De re aedificatoria, פלורנטינה, accuratissime impressum opera magistri Nicolai Laurentii Alamani.

- לאון בטיסטה אלברטי, Opere volgari. 1, פירנצה, טיפוגרפיה גליליאנה, 1843.

- לאון בטיסטה אלברטי, Opere volgari. 2, פירנצה, טיפוגרפיה גליליאנה, 1844.

- לאון בטיסטה אלברטי, Opere volgari. 4, פירנצה, טיפוגרפיה גליליאנה, 1847.

- לאון בטיסטה אלברטי, Opere volgari. 5, פירנצה, טיפוגרפיה גליליאנה, 1849.

- לאון בטיסטה אלברטי, Opere, פלורנטינה, ג'. ק. סנסוני, 1890.

- לאון בטיסטה אלברטי, Trattati d'arte, בארי, לטרזה, 1973.

- לאון בטיסטה אלברטי, Ippolito e Leonora, פירנצה, ברתולומאו דה ליברי, לפני 1495.

- לאון בטיסטה אלברטי, Ecatonfilea, Stampata in Venesia, per Bernardino da Cremona, 1491.

- לאון בטיסטה אלברטי, Deifira, פדובה, לורנצו קנוציו, 1471.

- לאון בטיסטה אלברטי, Teogenio, מילאנו, לאונרד פאצ'ל, בערך 1492.

- לאון בטיסטה אלברטי, Libri della famiglia, בארי, ג. לטרזה, 1960.

- לאון בטיסטה אלברטי, Rime e trattati morali, בארי, לטרזה, 1966.

- פרנקו בורסי, Leon Battista Alberti: Opera completa, אלקטה, מילאנו, 1973;

בתרבות הפופולרית

- לאון בטיסטה אלברטי הוא דמות מרכזית בסרט הטלוויזיה בן שלושת החלקים של רוברטו רוסליני "עידן המדיצ'י" (1973), כאשר החלק השלישי והאחרון, "לאון בטיסטה אלברטי: הומניזם", מתמקד בו, בעבודותיו (כגון סנטה מריה נובלה), ובמחשבתו. הוא מגולם על ידי השחקן האיטלקי וירג'יניו גזולו.

- מוזכר בסרט "איש רנסאנס" (Renaissance Man) משנת 1994 בכיכובו של דני דה ויטו.

- מוזכר בספר "כלל הארבעה" (The Rule of Four) משנת 2004 מאת איאן קולדוול ודסטין תומאסון.

- מוזכר במשחק הלוח Alma mater בקלפים בעלי כוחות מיוחדים.

- ד"ר פיטר וולר, שחקן הידוע בתפקידו בסרט "רובוקופ" משנת 1987 ומופיע במעל שבעים סרטים ותוכניות טלוויזיה, כתב את "לאון בטיסטה אלברטי בגלות: מעקב אחר הנתיב לספר המודרני הראשון על ציור", בעבודה זו שפורסמה על ידי הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' ב-6 במרץ 2025. וולר טוען שהחיבור המכונן של לאון בטיסטה אלברטי, "על הציור" (De pictura), עוצב עמוקות על ידי חוויותיו בגלות בערים כגון פדובה, בולוניה ורומא, ולא רק על ידי חזרתו המאוחרת לפירנצה. וולר טוען שהחינוך ההומניסטי, האימון המתמטי והחשיפה למסורות אמנותיות מגוונות בערים אלו סיפקו את הבסיס האינטלקטואלי והחזותי לשילוב פורץ הדרך שלו בין הומניזם לתיאוריית אמנות, שהעלה את הציור למעמד של אמנות ליברלית.