לאון קונייה: הדגל ששינה את צבעו
בשנת 1830 עשה צייר פריזאי משהו שכמעט אף צייר היסטוריה מבני דורו לא היה מסתכן בו: הוא סיפר את סיפורה של מהפכה מבלי להציג אף מהפכן אחד. סצנות מיולי 1830 (Scenes of July 1830) — המוכר יותר בפשטות בשם הדגלים (Les Drapeaux) — מגולל את הפלתו של שארל העשירי (Charles X) באמצעות שלושה דימויים של דגל. הראשון הוא הלבן המלוכני עם פרח החבצלת שלו; בשני הוסר הסמל והשמיים הכחולים נגלים מבעד לחור; בשלישי הבד ספוג בדמם של קדושי המהפכה, כך שהלבן, הכחול והאדום מתגבשים לכדי הטריקולור. זוהי יצירה של חשיבה ויזואלית כה דחוסה שהיא מרגישה מודרנית. זה היה גם, בקריירה של שמונים ושש שנים, כמעט הפעם האחרונה שבה הימר לאון קונייה (Léon Cogniet) על רעיון משלו.
בנו של צייר בשנה השנייה
קונייה נולד בפריז ב-29 באוגוסט 1794, לתוך לוח השנה של המהפכה ולתוך המקצוע. אביו עבד כצייר ומעצב טפטים — סטודיו של אומן ולא של אקדמאי, תזכורת שימושית לכך שקונייה הגיע לאמנות דרך קישוט ודגמים לפני שהגיע אליה דרך העתיקות. בשנת 1812 הוא נרשם לאקול דה בוז-אר (École des Beaux-Arts), ונכנס לאטלייה של פייר-נרסיס גרן (Pierre-Narcisse Guérin), המורה שהסטודיו שלו הפיק גם את ז'ריקו (Géricault) ודלקרואה (Delacroix). הוא למד גם נוף, אצל ז'אן-ויקטור ברטן (Jean-Victor Bertin). הייחוס בקושי יכול היה להיות ממוקם טוב יותר: חדריו של גרן היו הציר שעליו נעה הציור הצרפתי מהנאו-קלאסיציזם אל הרומנטיקה, וקונייה עמד בהם בדיוק ברגע שבו נפתחה הדלת.
ניסיון שני ברומא
הוא נכשל בפרס רומא (Prix de Rome) ב-1816. הוא זכה בו בשנה שלאחר מכן עם הלנה ניצלת על ידי קסטור ופולוקס (Helen Rescued by Castor and Pollux), נושא שנמצא בדיוק בתוך הרפרטואר הקלאסי, ולפני שעזב לאיטליה הציג בסלון בפעם הראשונה. הפרס נשא מלגה ומקום באקדמיה הצרפתית ברומא, שם שהה עד 1822 — חמש שנים של העתקה, מדידה וקליטה שיגדירו את מה שהעביר מאוחר יותר לאחרים.
מעצב תקרות ציבוריות
פריז שאליה חזר קונייה בנתה מחדש את הדימויים הציבוריים שלה, והוא התאים היטב לעבודה זו. בשנת 1827 צייר ציורי קיר על חייו של סטפנוס הקדוש בכנסיית סן-ניקולא-דה-שאן (Saint-Nicolas-des-Champs). בין 1833 ל-1835 ביצע תקרה בלובר המתארת את המשלחת של נפוליאון למצרים — עבודה בלב המאמץ של המונרכיה של יולי לקפל את הזוהר של האימפריה לתוך הלגיטימיות שלה. בעקבותיה הגיעו יצירות קרב באותו סגנון: קרב הליופוליס (The Battle of Heliopolis) ב-1837, קרב הר תבור (The Battle of Mount Tabor) ב-1838, שתיהן לקוחות מאותו מסע מצרי.
המלך, המרשל והמפענח
לצד עבודת המדינה התנהלה פרקטיקה של דיוקנאות שהביאה אותו לצמרת החיים הציבוריים בצרפת. הוא צייר את לואי פיליפ (Louis Philippe), המלך שהמהפכה של יולי הכתירה; המרשל מזון (Maréchal Maison); מר דה קריון (M. de Crillon); וז'אן-פרנסואה שמפוליון (Jean-François Champollion), מפענח כתב החרטומים, שדיוקנו קושר בקפידה בחזרה לתקרות המצריות. בשנת 1843 הגיע טינטורטו מצייר את בתו המתה (Tintoretto Painting His Dead Daughter), תמונה על מקצוע הצייר הפונה פנימה אל עבר האבל — אמן העובד בזמן אבל, שזה קרוב ככל שקונייה הגיע להצהרה על ייעודו שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תשע, רחוב גראנז'-או-בל
סביב 1830 פתח קונייה סדנה בכתובת 9, רחוב גראנז'-או-בל (9, rue Grange-aux-Belles), וכאן ולא על אף קיר או תקרה הצטברה השפעתו האמיתית. הסטודיו הפך מוכר בכל אירופה. לפי החישובים של מוזיאוני אורליאן (Musées d'Orléans), המחזיקים בציורים התיעודיים המרכזיים של המקום, עברו בו כמעט אלף תלמידים בטווח של שלושים שנה. המשרות המוסדיות שלו התרבו סביבו: רישום בליסיי לואי-לה-גראן (Lycée Louis-le-Grand) אחרי 1831, משרת הוראה באקול פוליטקניק (École polytechnique) מ-1847 עד 1861, ופרופסורה באקול דה בוז-אר מ-1851 עד 1863.
השיטה הייתה בגלוי חיקויית. ההוראה עברה דרך העתקת עבודותיו של המאסטר — שיטה שהפכה את ידו של קונייה לאמת מידה ואת טעמו לתוכנית הלימודים. מ-1840 עד 1860 הוא ניהל גם סדנת ציור לנשים, החלטה יוצאת דופן ובעלת משמעות בעולם האמנות הצרפתי שסגר בפניהן את הדלתות ברובו; אחותו, הציירת מארי אמלי קונייה (Marie Amélie Cogniet), ניהלה סטודיו נפרד לתלמידות. הצניעות של התקופה גרמה לכך שאותן תלמידות ציירו מיציקות גבס ולא מדגמים חיים, מגבלה שקונייה עבד מסביבה ולא הפיל אותה.
בונר, מסונייה, ועוד מאה
השמות שיצאו הם הטיעון. רוזה בונר (Rosa Bonheur), הציירת המצליחה ביותר מבחינה מסחרית במאה התשע-עשרה. ז'אן-לואי-ארנסט מסונייה (Jean-Louis-Ernest Meissonier), שהדיוק בקנה מידה מיניאטורי שלו הגדיר טעם שלם. ז'ול לפבר (Jules Lefebvre), פליקס-ז'וזף באריאס (Félix-Joseph Barrias) ואחיו הפסל לואי-ארנסט באריאס (Louis-Ernest Barrias), המאייר אמיל באייאר (Émile Bayard), פרנסואה-לאון בנוביל (François-Léon Benouville), שארל סלייה (Charles Sellier), והצייר הברזילאי פדרו אמריקו (Pedro Américo). הוויקיפדיה האנגלית מונה יותר ממאה תלמידים בולטים.
מדוע לאון מכונה גאון
המקרה הכנה הוא צר וראוי להגדרה מדויקת. קונייה אינו גאון מהסוג שהמילה בדרך כלל מחמיאה לו — אף מקור אינו מכנה אותו כך, והערך האנציקלופדי שלו מודה שהוא "כנראה זכור בעיקר כמורה". שני דברים בכל זאת מתנגדים להורדה בדרגה. הראשון הוא הדגלים: דחיסה של נרטיב פוליטי לרצף תלת-שלבי של אובייקט יחיד, פתרון בבד אחד של בעיה — איך לצייר אירוע שמשמעותו היא שינוי נאמנות ולא פעולה — שעשרות מבני דורו תקפו עם המונים ומחסומים בסלון של 1831. זוהי המצאה מושגית, לא מיומנות מכחול, והיא נדירה באמת. השני הוא פדגוגי: היכולת לקרוא כישרונות שונים מאוד ולאפשר להם להתפצל ממנו. הריאליזם של בעלי החיים של בונר, הדיוק הצורפתי של מסונייה והאיור של באייאר אינם חולקים כמעט דבר מלבד מורה, מה שמרמז שקונייה אבחן תלמידים במקום לשבט אותם — למרות שיטה שנבנתה במפורש על העתקת התמונות שלו.
נגד זאת, מקרה הנגד חזק. מערכת הסטודיו שלו הייתה שמרנית בעיצובה. העבודות הממלכתיות שלו הן קישוט מדינתי מיומן, לא הפרעה. הוא בעיקרו הפסיק לצייר אחרי 1855 ו, לפי התיאור הבוטה של ויקיפדיה, מת נשכח. אם המילה חלה בכלל, היא חלה על שופט של יכולות אחרים ועל רעיון קומפוזיציוני מבריק אחד — לא על גוף עבודה ששינה את האופן שבו מישהו צייר.
הנסיגה הארוכה
אחרי 1843 המאזן נטה באופן מכריע לכיוון ההוראה. הוא ויתר על הציור בצורה רצינית אחרי 1855, פרש ב-1863, שחרר את תלמידיו הפרטיים והפך למתבודד יותר ויותר. בשנת 1865 נישא לקתרין קרולין תבנין (Catherine Caroline Thévenin, 1813–1892), אחת מתלמידותיו העיקריות — הציירת שב-1831 יצרה את לאון קונייה בסטודיו שלו, אחד משני מראות שהפיקה על הסדנה, הראשון שבהם נתלה בסלון של 1836. הנישואים היו, לפי קריאתו של מוזיאון אורליאן, מעשה של שימור: הוא העניק למורשת הסטודיו אפוטרופוס שתיעד אותו מבפנים.
הוא מת ברובע העשירי של פריז ב-20 בנובמבר 1880 ונקבר בפר-לשז (Père-Lachaise). ציוריו שרדו בלובר ובאורליאן; האנדרטה האמיתית שלו מפוזרת על פני הקירות של כל מוזיאון המחזיק תמונה צרפתית מהמאה התשע-עשרה, בידי התלמידים שהתעלו עליו.