יוחנן פילופונוס
יוחנן פילופונוס (John Philoponus; ביוונית עתיקה: Ἰωάννης ὁ Φιλόπονος, יואניס או פילופונוס; כ-490 – כ-570), הידוע גם בשם יוחנן הדקדקן או יוחנן מאלכסנדריה, היה פילולוג דובר יוונית, פרשן אריסטוטלי ותיאולוג נוצרי מאלכסנדריה שבמצרים הביזנטית, שחיבר מספר מסות פילוסופיות וחיבורים תיאולוגיים. יוחנן פילופונוס נפרד מהמסורת האריסטוטלית-נאופלאטונית, ערער על המתודולוגיה שלה והוביל בסופו של דבר לאמפיריציזם במדעי הטבע. הוא היה אחד הראשונים שהציעו "תורת תנופה" הדומה למושג המודרני של אינרציה, בניגוד לדינמיקה האריסטוטלית. הוא נחשב גם למייסד ההיסטורי של מה שמכונה כיום הטיעון הקוסמולוגי הקלאמי.
בשלב מאוחר יותר בחייו פנה פילופונוס לאפולוגטיקה נוצרית וטען נגד נצחיות העולם בספרו "על יצירת העולם" (De opificio mundi), תיאוריה שהיוותה בסיס להתקפות פגאניות על הדוקטרינה הנוצרית של הבריאה. הוא גם כתב על כריסטולוגיה ודגל בהשקפה מיאפיזיטית. הכינוי שלו ὁ Φιλόπονος מתרגם ל"אוהב עמל", כלומר "חרוץ", בהתייחס לאחווה מיאפיזיטית באלכסנדריה, הפיליפונוי (philoponoi), שהיו פעילים בוויכוחים עם פילוסופים פגאניים (כלומר נאופלאטוניים).
הגינוי שלו לאחר מותו הגביל את תפוצת כתביו, אך עותקים של יצירתו, "נגד אריסטו" (Contra Aristotelem), צצו מחדש באירופה של ימי הביניים באמצעות תרגומים מערבית של ציטוטים שנכללו בעבודתו של סימפליקיוס מקיליקיה (Simplicius of Cilicia). עבודות אלו נדונו באריכות על ידי פילוסופים מוסלמים כגון אל-פאראבי, אבן סינא, אל-ע'זאלי ובהמשך אבן רושד, והשפיעו על בונאוונטורה ובורידאן במערב אירופה הנוצרית, אך גם על יהודים רבניים כגון הרמב"ם וגסונידס (גרסונידס), שהשתמשו בטיעוניו נגד יריביהם הקראים. עבודתו נדונה רבות במסורת המלומדים הערבית, שם הוא ידוע בשם יחיא אל-נחוי (כלומר "יוחנן הדקדקן"), והשקפותיו נגד הפיזיקה האריסטוטלית הוגנו על ידי פילוסופים בחצרו של הח'ליף הפאטמי אל-חאכם באמר אללה, בפרט חמיד א-דין אל-כרמאני, שהתווכח עם אבן סינא בנושא, וחמזה אבן עלי. הביקורת שלו על אריסטו בפירושו לפיזיקה השפיעה רבות על ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה וגלילאו גליליי, שציטטו את פילופונוס רבות בכתביהם.
חיים
אף שייתכן שיוחנן פילופונוס הגיע ממשפחה נוצרית, לא ידוע דבר על חייו המוקדמים. הוא למד בבית הספר של אלכסנדריה והחל לפרסם את עבודותיו בסביבות שנת 510. הוא היה תלמידו ולעיתים מזכירו של הפילוסוף הנאופלאטוני אממוניוס הרמייאס (Ammonius Hermiae), שלמד באתונה אצל פרוקלוס.
לדברי ההיסטוריונית לזלי ס. ב. מקול (Leslie S. B. Maccoull):
> פילופונוס, מונופיזיט מצרי מחויב, בחר בטקסטים ובבעיות פילוסופיות מסוימות כמושאים לעבודתו מכיוון שהיוו את חומר הוויכוח המונופיזיטי באותה עת. כוונתו הייתה לספק לכנסייה הקופטית המתהווה מערך רב-עוצמה של כלי טיעון, שבאמצעותם יוכלו המונופיזיטים המצרים להביס את יריביהם הכלקדונים.
כתביו המוקדמים של פילופונוס מבוססים על הרצאות שניתנו על ידי אממוניוס, אך בהדרגה הוא ביסס חשיבה עצמאית בפרשנויותיו ובביקורותיו על "על הנפש" ו"פיזיקה" של אריסטו. בעבודה האחרונה הפך פילופונוס לאחד ההוגים הראשונים שדחו את הדינמיקה של אריסטו והציעו את "תורת התנופה": כלומר, עצם נע וממשיך לנוע בגלל אנרגיה שהוטמעה בו על ידי המניע, ומפסיק את התנועה כאשר אותה אנרגיה מתכלה. תיאוריה תובנתית זו הייתה הצעד הראשון לקראת מושג האינרציה בפיזיקה המודרנית, והיא קדמה במאות שנים לניסוי המיוחס לגלילאו גליליי במגדל הנטוי בפיזה. עם זאת, התיאוריה שלו זכתה להתעלמות רבה באותה עת מכיוון שהיה רדיקלי מדי בדחייתו את אריסטו:
> אך השקפה זו [של אריסטו] שגויה לחלוטין, והשקפתנו עשויה להיות מאומתת לחלוטין על ידי תצפית בפועל בצורה יעילה יותר מכל סוג של טיעון מילולי. שכן אם תפיל מאותו גובה שני משקולות, אחת כבדה פי כמה מהשנייה, תראה שיחס הזמנים הנדרש לתנועה אינו תלוי [רק] במשקולות, אלא שההבדל בזמן קטן מאוד. ... — הפרכת יוחנן פילופונוס לטענה האריסטוטלית כי הזמן שחולף לגוף נופל עומד ביחס הפוך למשקלו
פילופונוס הוא הכותב היחיד מהעת העתיקה שהציג רשמית מושג כזה. מכיוון שגילוי עקרון ההתמדה (אינרציה) הוא ההישג המרכזי של המדע המודרני כפי שהוא עולה במאות ה-16 עד ה-17, פייר דוהם (Pierre Duhem) טוען כי המצאתו הייתה מציבה את פילופונוס בין "הגאונים הגדולים של העת העתיקה" ו"המבשרים העיקריים של המדע המודרני", אם כי הוא סבור כי סביר יותר שפילופונוס אולי קיבל את הרעיון מבית ספר מוקדם יותר למכניקה באלכסנדריה שלא תועד.
עלינו לציין כי אריסטו עצמו מציין בחיבורו "פיזיקה" (ספר IV, חלק 8), כי "מדוע שדבר שהוסט פעם בתנועה יעצור במקום כלשהו; שכן מדוע שיעצור כאן ולא כאן? כך שדבר יהיה במנוחה או חייב לנוע לאינסוף, אלא אם כן משהו חזק יותר יפריע לו בדרכו", תיאור טוב מאוד של מושג ההתמדה בוואקום. הוא אכן ממשיך ודוחה רעיון זה על בסיס כך שוואקום אינו יכול להתקיים.
בשנת 529 כתב פילופונוס את ביקורתו "על נצחיות העולם נגד פרוקלוס", שבה הוא מביס באופן שיטתי כל טיעון שהועלה בעד נצחיות העולם, תיאוריה שהיוותה בסיס להתקפה הפגאנית על הדוקטרינה הנוצרית של הבריאה. הקרב האינטלקטואלי נגד הנצחיות הפך לאחת הדאגות העיקריות של פילופונוס ושלט בכמה מפרסומיו (חלקם אבדו כעת) במהלך העשור שלאחר מכן.
הוא הציג תקופה חדשה של חשיבה מדעית המבוססת בכבדות על שלוש הנחות: (1) היקום הוא תוצר של אל אחד יחיד, (2) לשמיים ולארץ יש אותן תכונות פיזיקליות, (3) והכוכבים אינם אלוהיים. בעקבות עקרונות אלו רדף פילופונוס את יריבו, סימפליקיוס מקיליקיה, על ידי ערעור על השקפתו של אריסטו על דינמיקה וקוסמולוגיה. הוא טען שתנועה יכולה להתרחש בחלל ריק ושהמהירות של עצם נופל אינה מבוססת על משקלו. הוא גם החזיק בדעה שאלוהים ברא את כל החומר עם תכונותיו הפיזיקליות ועם חוקי טבע שיאפשרו לחומר להתקדם ממצב של כאוס למצב מאורגן המהווה את היקום הנוכחי. מה שנותר מכתביו מעיד על כך שהוא השתמש באותן שיטות דידקטיות של הסקה שבהן משתמש המדע המודרני ושביצע ניסויים אמיתיים.
סגנון הפרשנויות שלו ומסקנותיו הפכו את פילופונוס ללא פופולרי בקרב עמיתיו והפילוסופים האחרים, ונראה כי הפסיק את לימודי הפילוסופיה שלו בסביבות שנת 530, והקדיש את עצמו לתיאולוגיה במקום זאת. בסביבות שנת 550 כתב עבודה תיאולוגית בשם "על יצירת העולם" כפרשנות לסיפור הבריאה המקראי, תוך שימוש בתובנות של פילוסופים יוונים ובזיליוס הגדול. בעבודה זו הוא מעביר את תורת התנופה שלו לתנועת כוכבי הלכת, בעוד שאריסטו הציע הסברים שונים לתנועת גרמי השמיים ולעצמים ארציים. לפיכך, עבודתו התיאולוגית של פילופונוס מוכרת בהיסטוריה של המדע כניסיון הראשון לתיאוריה מאוחדת של דינמיקה. דאגה תיאולוגית מרכזית נוספת שלו הייתה לטעון שכל העצמים החומריים הובאו לידי קיום על ידי אלוהים (בורר, 52A–B).
בסביבות שנת 553 תרם יוחנן פילופונוס כמה תרומות תיאולוגיות לוועידת קונסטנטינופול השנייה בנוגע לכריסטולוגיה באמצעות חיבורו הכריסטולוגי הגדול, "הבורר" (Arbiter). עמדתו המיאפיזיטית הסתמכה על קירילוס מאלכסנדריה, נקודת התייחסות לעמדות מיאפיזיטיות וכלקדוניות כאחד, ועל התיאולוג המיאפיזיטי סוורוס מאנטיוכיה, אך סתרה במפורש את עמדת האבות הקפדוקים ו"דחייתם את הטבעים הפרטיים". כתוצאה מכך, עמדתו גונתה לאחר מותו כ"טריתיאיסטית" בוועידת קונסטנטינופול השלישית בשנים 680/681.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מורשת
גינויו של יוחנן פילופונוס ככופר הגביל את תפוצת רעיונותיו במאות הבאות, אך בזמנו ולאחריו הוא תורגם לסורית ולערבית, ורבות מעבודותיו שרדו ונלמדו על ידי הערבים. כמה מעבודותיו המשיכו להסתובב באירופה בגרסאות יווניות או לטיניות והשפיעו על בונאוונטורה. תורת התנופה אומצה על ידי בורידאן במאה ה-14.
פילופונוס ובני דורו, סימפליקיוס מקיליקיה וסטראטו פיתחו את המושג האריסטוטלי של מרחב עוד יותר, מה שהשפיע בסופו של דבר על תורת הפרספקטיבה של הרנסאנס, במיוחד זו שהודגשה על ידי לאון באטיסטה אלברטי, ואמני אדריכלות אחרים.
עבודות
### פירושים פילוסופיים
הפרשנויות של העת העתיקה המאוחרת וימי הביניים המוקדמים נועדו ללמד קהל. בהקשר זה, האופי החוזר של הפרשנויות של פילופונוס מדגים את מודעותו הפדגוגית. למרות אופיו המופשט, פילופונוס מתמקד בעיקר במושג הנדון.
רוב העבודות הפילוסופיות המוקדמות של פילופונוס שואפות להגדיר את ההבחנה בין חומר, התפשטות, מקום וסוגים שונים של שינוי. לדוגמה, הפרשנות "על נצחיות העולם נגד אריסטו" מייצגת תיאור סטנדרטי של הפילוסופיה הטבעית האריסטוטלית. גם אריסטו וגם פילופונוס טוענים כי בסוגי שינוי יש הבדלים, בצורתם ובחומרם.
ב"פיזיקה", אריסטו פועל עם הרעיון של מקומות, אך דוחה את קיומו של מרחב. הרעיון שהגיע מאפלטון ופותח על ידי אריסטו התפתח על ידי פילופונוס. פילופונוס מנסה לשלב את הרעיון של מרחב הומוגני עם המערכת האריסטוטלית. הטיעון שמעלה פילופונוס הוא שחומרים כשלעצמם דורשים כמות מסוימת כדי להיותם. בדומה לאריסטו, שדחה את הדברים הבלתי מוחשיים, ובניגוד לאפלטון שקיבל חומרים בלתי מוחשיים במטפיזיקה שלו, המושג של פילופונוס לגבי חומר מתייחס לעצמים פיזיים.
בנוגע לדיון על המרחב, טענתו של פילופונוס שמכל נקודה במרחב ניתן לשרטט דמויות זהות, גרמה לו להיתפס כהוגה חדשני שהשפיע על חוקרי רנסאנס מאוחרים יותר, למשל, ג'ובאני פרנצ'סקו פיקו דלה מירנדולה וגלילאו גליליי. לפיכך, הרעיון של פילופונוס לגבי פרספקטיבה מסמן את מושג המרחב כמדיום תלת-ממדי בלתי מוחשי שבו נמצאים עצמים.
בספר השלישי של "על הנפש" (De Anima), שכותרתו "על השכל" (De Intellectu), מנתח פילופונוס את דוקטרינת השכל. המחבר (פילופונוס או פסאודו-פילופונוס?) קובע את התיאוריה על תפקידו ותפקודו של השכל הפועל. מצד אחד, יש את השכל הפועל, ומצד שני, רעיון המודעות לתפיסה או כיצד אנו מודעים לכך שאנו תופסים. במילים אחרות, בפילוסופיה רפלקטיבית זו, קיימת מסקנה רציונליסטית המדגישה קשר בין העצמי לאמת, מה שמוביל לדיון על טבע הידע.
לפי השקפה זו, הידע זהה לאובייקט שלו, שכן המודעות העצמית של התפיסה מופרדת מהנפש הלא-רציונלית. לכן, ההבנה נוצרת דרך הזיהוי של השכל ואובייקט שלו. ליתר דיוק, תפיסה עוסקת רק בדברים חומריים.
פילופונוס העלה את השאלה המרכזית של עבודתו המדעית והפילוסופית של אריסטו על כימיה. העבודה הנקראת "על הולדה וכיליון" בוחנת את השאלה כיצד התערובת (שילוב כימי) אפשרית? תרומתו של פילופונוס לנושא היא בהגדרה החדשה שלו לפוטנציאל, השלישית מבין שבעת הקריטריונים של אלמנטים. ישנן פרשנויות שונות לתורת התערובת, אך נראה שפילופונוס מעדן את גישתו של אריסטו ולא דוחה אותה. אחד המפרשים של עבודתו של פילופונוס על תורת התערובת, דה האס (De Haas), רומז כי "אף אלמנט לא יכול להחזיק באיכות חיונית לו אלא במידה עילאית".
### חיבורים תיאולוגיים
העבודה הכריסטולוגית המרכזית של פילופונוס היא "הבורר" (Arbiter). העבודה נכתבה זמן קצר לפני ועידת קונסטנטינופול השנייה בשנת 553. היא התפרסמה בנוגע לדוקטרינה שלה על תחיית המתים. בדומה לרעיונות שהוצגו ב"פיזיקה", פילופונוס ב"הבורר" קובע שגופותינו המושחתים (דברים חומריים) יובאו בסופו של דבר לידי קיום (חומר וצורה) על ידי אלוהים.
### רשימת עבודות
יוחנן פילופונוס כתב לפחות 40 עבודות על מגוון רחב של נושאים, כולל דקדוק, מתמטיקה, פיזיקה, כימיה ותיאולוגיה. כמה מהם כוללים:
על מילים עם משמעויות שונות בשל הבדל בהטעמה (De vocabulis quae diversum significatum exhibent secundum differentiam accentus)
- פירוש על "על הולדה וכיליון" של אריסטו
- פירוש על "אנליטיקה ראשונה" של אריסטו
- פירוש על "אנליטיקה שנייה" של אריסטו
- פירוש על "פיזיקה" של אריסטו – בו הוא מאתגר את אריסטו בנושאי זמן, מרחב, ריק, חומר ודינמיקה.
- פירוש על "מבוא לאריתמטיקה" של ניקומאכוס
- על נצחיות העולם נגד פרוקלוס (De aeternitate mundi contra Proclum)
- על נצחיות העולם נגד אריסטו (De aeternitate mundi contra Aristotelem) – הפרכה של דוקטרינות אריסטו על היסוד החמישי ונצחיות התנועה והזמן, המורכבת משמונה ספרים לפחות.
- על יצירת העולם (De opificio mundi) – פרשנות תיאולוגית-פילוסופית על סיפור הבריאה בספר בראשית.
- על מקריות העולם (De contingentia mundi)
- על השימוש והבנייה של האצטרולב – החיבור היווני העתיק ביותר הקיים על אצטרולב.
- הבורר (Διαιτητής [Diaitêtês]) – הצדקה פילוסופית למונופיזיטיות. לא קיים ביוונית; טקסט סורי עם תרגום ללטינית.
- על השילוש (De trinitate) – המקור העיקרי לשחזור הדוקטרינה הטריניטרית של פילופונוס.