ג'ון פירפונט מורגן הבן: היורש שמימן מלחמה

ב-3 ביולי 1915 נכנס אדם בשם אריק מוינטר (Eric Muenter) לאחוזה בגלן קוב שבלונג איילנד, וירה פעמיים בבנקאי העוצמתי ביותר באמריקה, כמחאה על התעשרותו מהמלחמה באירופה. מורגן התאושש במהירות. הירי היה, בדרכו שלו, מחמאה: התוקף זיהה נכונה את מי שמימן את מאמץ המלחמה של בעלות הברית.

נולד אל תוך הפירמה

הוא נולד באירווינגטון, ניו יורק, ב-7 בספטמבר 1867, בנם של ג'יי פירפונט מורגן (J. Pierpont Morgan) ופרנסס לואיזה טרייסי (Frances Louisa Tracy). אחיותיו היו לואיזה, ג'ולייט ואן טרייסי מורגן (Anne Tracy Morgan), כשהאחרונה שבהן הפכה לפילנתרופית משמעותית בזכות עצמה. הוא למד בבית הספר סנט פול (St Paul's School) ולאחר מכן בהרווארד, הצטרף לאחוות דלתא קאפא אפסילון (Delta Kappa Epsilon), ונישא לג'יין נורטון גרו (Jane Norton Grew) בשנת 1890. נולדו להם ארבעה ילדים: ג'וניוס ספנסר מורגן השלישי, ג'יין נורטון מורגן ניקולס, פרנסס טרייסי פנוייר, והנרי סטרג'יס מורגן, שלימים היה ממייסדי מורגן סטנלי (Morgan Stanley).

בשנת 1892 הוא נכנס לפירמה של אביו ונשלח ללונדון, שם בילה שמונה שנים. התקופה בלונדון עיצבה את שארית חייו. מורגן פיתח חיבה עמוקה לאנגליה, שלימים הכריעה, יותר מכל חישוב כלכלי, איזה צד במלחמת עולם יממן בית מורגן.

ירושה

אביו הלך לעולמו בשנת 1913 והותיר לו את האינטרסים העסקיים, כולל ג'יי. פי. מורגן ושות' (J.P. Morgan & Co.), ועיזבון בשווי של יותר מחמישים מיליון דולר. בהתבסס על רכישת גואראנטי טראסט (Guaranty Trust) על ידי אביו, הוא לקח לידיו את מה שהיה כבר בנק ההשקעות הפרטי האימתני ביותר בארצות הברית והפך אותו לעוצמתי אף יותר. הוא החזיק במשרות דירקטור בחברות U.S. Steel, חברת פולמן (Pullman Company), חברת הביטוח אטנה (Aetna Insurance) וחברת הרכבות נורת'רן פסיפיק (Northern Pacific Railway).

הכסף שמאחורי בעלות הברית

כשהמלחמה פרצה בשנת 1914, מורגן ביצע את ההלוואה הראשונה בסך 12 מיליון דולר לרוסיה והשתתף באשראי בסך 500 מיליון דולר לבריטניה וצרפת. הפירמה שלו הפכה לאחר מכן לסוכן הרכש הרשמי של ממשלות בעלות הברית, וגבתה עמלה של אחוז אחד על כל רכישה. במהלך שלוש השנים הראשונות של המלחמה הוא רכש ציוד צבאי בשווי של כ-3 מיליארד דולר מחברות אמריקאיות, וארגן סינדיקט של יותר מ-2,000 בנקים לחתום על אג"ח של בעלות הברית בשווי מיליארד וחצי דולר. לאחר שביתת הנשק הוא ארגן הלוואות לשיקום אירופה בסכום העולה על 10 מיליארד דולר, ומורגן גואראנטי ניהל את תשלומי הפיצויים של גרמניה.

קשה להפריז בהיקף הדברים. במשך תקופה באמצע העשור השני של המאה ה-20, בנק אמריקאי פרטי תפקד למעשה כזרוע הרכש והאשראי של שתי אימפריות אירופיות, עוד לפני שממשלת ארצות הברית הצטרפה למלחמה. עד שנות ה-20 הפכה הפירמה לאחד המוסדות הבנקאיים החשובים בעולם.

חשבון הנפש

הקריסה הגיעה, ואיתה גם הפגיעה במוניטין. ב-1929 הצטרף מורגן לבנקאים הגדולים האחרים בניסיון לייצב את השוק, אך נכשל. במהלך השפל הגדול ירדו נכסי הפירמה בכ-40 אחוזים, מ-704 מיליון דולר ל-425 מיליון דולר. ב-1932 וב-1933 הוא הובא בפני שימועי פקורה (Pecora hearings) של הסנאט, תרגיל בהשפלה פומבית שכוונה ישירות כלפי המעמד שלו. בשנת 1933 כפה חוק הבנקאות את הפרדת בנקאות ההשקעות מהבנקאות המסחרית; צד ההשקעות פוצל כחברת מורגן סטנלי, כשבנו הנרי היה בין מייסדיה, בעוד מורגן החזיק בבנק המסחרי עד יום מותו.

שני צללים מרחפים על תקופה זו. הוא העניק הלוואה של 100 מיליון דולר לאיטליה של מוסוליני. כמו כן, הוא הוגדר כאחד הקושרים לכאורה מאחורי מזימת העסקים (Business Plot) של 1933, התוכנית המדווחת להתקנת ממשל סמכותני בוושינגטון — טענה שמעולם לא יושבה ושעליה לא ענה מעולם בפומבי.

בנו של האספן

בדומה לאביו, מורגן לא חיבב פרסום ועסק בפילנתרופיה. הוא תמך בצלב האדום, בכנסייה האפיסקופלית ובבית החולים לייליינג-אין (Society of the Lying-In Hospital). פעולת הנתינה המשמעותית ביותר שלו הייתה ב-1924, כאשר הקים את ספריית פירפונט מורגן (Pierpont Morgan Library) כמוסד ציבורי לזכר אביו, והפך אוסף פרטי של כתבי יד וספרים נדירים למשאב אקדמי קבוע. הוא גם תרם חלקים נכבדים מאוסף האמנות של אביו למוזיאון המטרופוליטן לאמנות.

הוא היה שייט חובב רציני, קומודור של מועדון היאכטות של ניו יורק (New York Yacht Club) בין השנים 1919 עד 1921, וב-1930 הזמין את ה-Corsair IV, כלי שיט באורך 343 רגל שתואר כאחד המפוארים בתקופתו. בשנת 1940, כשהממלכה המאוחדת נלחמה לבדה, הוא מכר אותו לאדמירליות תמורת דולר אחד.

מדוע ג'ון מכונה גאון

נקודת המוצא הכנה היא שיהיה אשר יהיה למורגן, מקוריות היא לא הייתה אחת התכונות הללו. הוא ירש פירמה, הון, שם ושיטה, ופסק הדין של האנציקלופדיה בריטניקה הוא בוטה: היה חסר לו הנוכחות המרשימה של אביו. הוא לא המציא שום מכשיר פיננסי ולא ייסד אף תעשייה. כל מי שמשתמש במילה גאון לגביו מתאר משהו צר יותר — יכולת יוצאת דופן לארגון אמון בהיקף עצום.

היכולת הזו הייתה ממשית והייתה נדירה. אסיפת יותר מ-2,000 בנקים לסינדיקט חיתום יחיד, ושכנוע יצרנים אמריקאים לשלוח מטען צבאי בשווי 3 מיליארד דולר באשראי של ממשלות שעלולות להפסיד, הצריכו סוג של שיקול דעת מוסדי שלא ניתן לצמצם אותו לאריתמטיקה. הדבר נשען על המוניטין האישי שלו ועל מערכות יחסים שנבנו לאורך שמונת השנים בלונדון. הבריטניקה, לאחר שציינה שלא היה פירפונט, מסיקה כי הוא היה בכל זאת הבנקאי האמריקאי החשוב ביותר בתקופתו.

טיעון הנגד מעמיק יותר מאשר היעדר ההמצאה. ההחלטה הגדולה ביותר של מורגן — לממן את בעלות הברית — נבעה מרגש אנגלופילי לא פחות מניתוח קר, והיא סבכה את הפיננסים האמריקאים במלחמה אירופית בדרכים שהפכו את הנייטרליות ליותר ויותר תיאורטית. ההלוואה למוסוליני והטענה לגבי מזימת העסקים מרמזות על אדם שהאינסטינקטים הפוליטיים שלו היו, במקרה הטוב, לא מבוחנים. והוא ניצח על הקריסה מבלי לראות אותה מגיעה. מובן יותר לראותו כנאמן יוצא דופן לכוח שעבר בירושה מאשר כמוח שיצר משהו חדש.

מורשת

מורגן מת משבץ בבוקה גרנדה, פלורידה, ב-13 במרץ 1943, בגיל שבעים וחמש, לאחר שהאריך ימים מעבר לעולם הבנקאות הפרטית שחונך לנהל. חוק גלאס-סטיגל (Glass-Steagall) פיצל את ביתו לשניים, והוא נשאר מפוצל למשך שארית המאה. מה ששרד בשלמותו הוא הספרייה בשדרת מדיסון: האנדרטה של הבן לאביו, ומוסד המורגן היחיד שמעולם לא תוכנן למטרות רווח.