אייזק ניוטון ו-IQ: מה ידוע לציבור?
לא קיים ציון IQ מאומת עבור אייזק ניוטון. הוא חי בין השנים 1643 ל-1727, לפני עידן מבחני ה-IQ הסטנדרטיים המודרניים, ולכן מספרים המיוחסים לו ברשת הם הערכות רטרוספקטיביות ולא תוצאות מבחנים.
ראיות ומגבלות
הישגיו המדעיים של ניוטון מתעדים חשיבות היסטורית יוצאת דופן, אך הם אינם מניבים ציון IQ מודרני מדיד. לפיכך, פרופיל זה אינו מציג מספר IQ כעובדה.
סר אייזק ניוטון היה מתמטיקאי, פיזיקאי, אסטרונום, תיאולוג וסופר אנגלי, שתואר בימיו כ"פילוסוף טבע" ומוכר באופן נרחב כאחד המדענים המשפיעים ביותר בכל הזמנים וכדמות מפתח במהפכה המדעית. ספרו "Philosophiæ Naturalis Principia Mathematica" (עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע), שפורסם לראשונה בשנת 1687, ביסס את המכניקה הקלאסית. ניוטון תרם תרומות מכריעות לאופטיקה וחולק עם גוטפריד וילהלם לייבניץ את הקרדיט על פיתוח החשבון האינפיניטסימלי.
ב"פרינקיפיה" (Principia), ניוטון ניסח את חוקי התנועה והכבידה האוניברסלית, שהיוו את נקודת המבט המדעית הדומיננטית עד שהוחלפו על ידי תורת היחסות. ניוטון השתמש בתיאור המתמטי שלו לכבידה כדי להוכיח את חוקי קפלר לתנועת כוכבי לכת, להסביר את הגאות והשפל, את מסלולי השביטים, את נקיפת ציר כדור הארץ ותופעות אחרות, ובכך חיסל כל ספק לגבי ההליוצנטריות של מערכת השמש. הוא הדגים כי ניתן להסביר את תנועת העצמים על פני כדור הארץ ושל גרמי השמיים באמצעות אותם עקרונות. מסקנתו של ניוטון שכדור הארץ הוא ספרואיד פחוס אושרה מאוחר יותר על ידי מדידות גיאודטיות של מופרטוי, לה קונדמין ואחרים, מה ששכנע את רוב המדענים האירופים בעליונות המכניקה הניוטונית על פני מערכות קודמות.
ניוטון בנה את הטלסקופ המחזיר (רפלקטור) המעשי הראשון ופיתח תיאוריה מתוחכמת של צבע המבוססת על התצפית שמנסרה מפרידה אור לבן לצבעי הספקטרום הנראה. עבודתו על האור נאספה בספרו המשפיע מאוד "Opticks", שפורסם בשנת 1704. הוא גם ניסח חוק אמפירי של קירור, ביצע את החישוב התיאורטי הראשון של מהירות הקול והציג את המושג של נוזל ניוטוני. בנוסף לעבודתו על החשבון, כמתמטיקאי תרם ניוטון לחקר טורי חזקות, הכללי את משפט הבינום למעריכים שאינם שלמים, פיתח שיטה לקירוב שורשים של פונקציה וסיווג את רוב העקומות המישוריות ממעלה שלישית.
ניוטון היה עמית בטריניטי קולג' והפרופסור השני ללוקאסיאנית למתמטיקה באוניברסיטת קיימברידג'. הוא היה נוצרי אדוק אך לא אורתודוקסי, שדחה בפרטיות את דוקטרינת השילוש. באופן חריג לחבר סגל בקיימברידג' באותה תקופה, הוא סירב לקבל הסמכה לכמורה בכנסייה האנגליקנית. מעבר לעבודתו במדעי המתמטיקה, ניוטון הקדיש זמן רב לחקר האלכימיה והכרונולוגיה המקראית, אך רוב עבודתו בתחומים אלו נותרה ללא פרסום עד זמן רב לאחר מותו. מבחינה פוליטית ואישית, ניוטון היה קשור למפלגת הוויגים, ושירת שתי תקופות קצרות כחבר פרלמנט מטעם אוניברסיטת קיימברידג', בשנים 1689–1690 ו-1701–1702. הוא קיבל תואר אבירות מהמלכה אן בשנת 1705 ובילה את שלושת העשורים האחרונים לחייו בלונדון, שם שירת כמפקח (1696–1699) וכמנהל (1699–1727) של המטבעה המלכותית, וכן כנשיא החברה המלכותית (1703–1727).
אייזק ניוטון נולד לפי הלוח היוליאני, שהיה נהוג באנגליה באותה עת, ביום חג המולד, 25 בדצמבר 1642 (לפי הלוח הגרגוריאני: 4 בינואר 1643), "שעה או שעתיים אחרי חצות", באחוזת וולסטורפ בוולסטורפ-ביי-קולסטרוורת', כפר במחוז לינקולנשייר. אביו, שנקרא גם הוא אייזק ניוטון, מת שלושה חודשים קודם לכן. ניוטון נולד פג והיה ילד קטן; אמו, האנה אייסקוף, סיפרה כי היה יכול להיכנס בתוך ספל של רבע גלון. כשהיה ניוטון בן שלוש, אמו נישאה בשנית ועברה לגור עם בעלה החדש, הכומר ברנבאס סמית', כשהיא מותירה את בנה בהשגחת סבתו מצד אמו, מרג'רי אייסקוף לבית בליית'. ניוטון לא חיבב את אביו החורג ושמר על איבה מסוימת כלפי אמו על שנישאה לו, כפי שנחשף ברשימת חטאים שביצע עד גיל 19: "איום על אבי ואמי סמית' לשרוף אותם ואת הבית עליהם". לאמו של ניוטון היו שלושה ילדים נוספים – מרי, בנג'מין והאנה – מנישואיה השניים.
מגיל שתים-עשרה בערך ועד גיל שבע-עשרה, התחנך ניוטון בבית הספר המלכותי (The King's School) בגרנת'אם, שם למד לטינית ויוונית וככל הנראה רכש בסיס משמעותי במתמטיקה. הוא הוצא מבית הספר והוחזר לוולסטורפ-ביי-קולסטרוורת' באוקטובר 1659. אמו, שהתאלמנה בפעם השנייה, ניסתה להפוך אותו לחקלאי, עיסוק שתיעב. הנרי סטוקס, מנהל בית הספר המלכותי, שכנע את אמו לשלוח אותו חזרה ללימודים. מונע בחלקו מרצון לנקמה בבריון מבית הספר, הוא הפך לתלמיד המצטיין ביותר, כשהוא מבדיל את עצמו בעיקר בבניית שעוני שמש ודגמים של טחנות רוח.
ביוני 1661 התקבל לטריניטי קולג', קיימברידג', בהמלצת דודו, הכומר ויליאם אייסקוף, שלמד שם. הוא החל כסטודנט עני (subsizar) – שמימן את לימודיו על ידי ביצוע תפקידי משרת – עד שזכה במלגה בשנת 1664, שהבטיחה לו ארבע שנים נוספות עד לקבלת התואר השני. באותה עת, לימודי הקולג' התבססו על תורתו של אריסטו, שאותה השלים ניוטון בפילוסופים מודרניים כמו דקארט, ואסטרונומים כמו גלילאו ותומאס סטריט, שדרכם למד על עבודתו של קפלר. הוא רשם במחברתו סדרה של "שאלות" (Quaestiones) על הפילוסופיה המכנית כפי שמצא אותה. בשנת 1665 גילה את משפט הבינום המוכלל והחל לפתח תיאוריה מתמטית שהפכה מאוחר יותר לחשבון אינפיניטסימלי. זמן קצר לאחר שניוטון קיבל את התואר הראשון באוגוסט 1665, האוניברסיטה נסגרה זמנית כאמצעי זהירות מפני המגפה הגדולה. אף על פי שלא בלט כסטודנט בקיימברידג', לימודיו הפרטיים בביתו בוולסטורפ במהלך השנתיים הבאות ראו את פיתוח תיאוריותיו על חשבון, אופטיקה וחוק הכבידה.
באפריל 1667 חזר לקיימברידג' ובאוקטובר נבחר לעמית בטריניטי. עמיתים נדרשו להפוך לכמרים מוסמכים, אם כי הדבר לא נאכף בשנות הרסטורציה והצהרת נאמנות לכנסייה האנגליקנית הספיקה. עם זאת, עד 1675 לא ניתן היה להימנע מהנושא, ועד אז דעותיו הלא שגרתיות עמדו בדרכו. אף על פי כן, ניוטון הצליח להימנע מכך באמצעות אישור מיוחד מצ'ארלס השני.
לימודיו הרשימו את הפרופסור הלוקאסיאני אייזק בארו, שהיה טרוד יותר בפיתוח הפוטנציאל הדתי והמנהלי שלו (הוא הפך למנהל טריניטי שנתיים לאחר מכן); ב-1669 ירש אותו ניוטון, שנה אחת בלבד לאחר קבלת התואר השני שלו. הוא נבחר לעמית בחברה המלכותית (FRS) בשנת 1672.
נאמר על עבודתו של ניוטון שהיא "קידמה באופן מובהק כל ענף במתמטיקה שנלמד אז". עבודתו בנושא המכונה בדרך כלל פלוקסיונים או חשבון, הנראית בכתב יד מאוקטובר 1666, פורסמה כעת בין מאמריו המתמטיים של ניוטון. מחבר כתב היד "De analysi per aequationes numero terminorum infinitas", שנשלח על ידי אייזק בארו לג'ון קולינס ביוני 1669, זוהה על ידי בארו במכתב שנשלח לקולינס באוגוסט של אותה שנה כבעל "גאונות ומיומנות יוצאת דופן בדברים אלו".
ניוטון הסתבך מאוחר יותר בסכסוך עם לייבניץ על הבכורה בפיתוח החשבון – מחלוקת החשבון של לייבניץ-ניוטון. רוב ההיסטוריונים המודרניים מאמינים שניוטון ולייבניץ פיתחו את החשבון באופן עצמאי, אם כי עם סימונים מתמטיים שונים מאוד. לעיתים הוצע שניוטון לא פרסם כמעט דבר על כך עד 1693, ולא נתן דין וחשבון מלא עד 1704, בעוד שלייבניץ החל לפרסם דין וחשבון מלא על שיטותיו ב-1684. הסימון של לייבניץ ו"השיטה הדיפרנציאלית", המוכרים כיום כסימונים נוחים הרבה יותר, אומצו על ידי מתמטיקאים אירופאים מהיבשת, ואחרי 1820 לערך, גם על ידי מתמטיקאים בריטים.
עבודתו משתמשת בהרחבה בחשבון בצורה גיאומטרית המבוססת על ערכי גבול של יחסים בין כמויות קטנות לאין-שיעור: ב"פרינקיפיה" עצמו, ניוטון נתן הדגמה לכך תחת השם "שיטת היחסים הראשונים והאחרונים" והסביר מדוע הציב את הסבריו בצורה זו, תוך שהוא מציין גם ש"בכך מתבצע אותו דבר כמו בשיטת האינדיביסיבלים".
בשל כך, ה"פרינקיפיה" כונה בעת המודרנית "ספר דחוס בתיאוריה וביישום של החשבון האינפיניטסימלי", ובימיו של ניוטון "כמעט כולו עוסק בחשבון זה". השימוש שלו בשיטות הכוללות "סדר אחד או יותר של הקטנים לאין-שיעור" נוכח בחיבורו "De motu corporum in gyrum" מ-1684 ובמאמריו על תנועה "במהלך שני העשורים שקדמו ל-1684".
ניוטון נמנע מפרסום החשבון שלו כי חשש ממחלוקת וביקורת. הוא היה קרוב למתמטיקאי השוויצרי ניקולא פאטיו דה דואילייה. ב-1691 החל דואילייה לכתוב גרסה חדשה של ה"פרינקיפיה" של ניוטון והתכתב עם לייבניץ. ב-1693 הידרדרה מערכת היחסים בין דואילייה לניוטון והספר מעולם לא הושלם.
החל מ-1699, חברים אחרים בחברה המלכותית האשימו את לייבניץ בפלגיאט. הסכסוך פרץ במלוא עוצמתו ב-1711 כאשר החברה המלכותית הכריזה במחקר כי ניוטון הוא המגלה האמיתי ותייגה את לייבניץ כנוכל; מאוחר יותר התגלה שניוטון כתב את דברי הסיכום של המחקר על לייבניץ. כך החלה המחלוקת המרה שהעיבה על חייהם של ניוטון ולייבניץ עד מותו של האחרון ב-1716.
ניוטון נחשב בדרך כלל לבעל משפט הבינום המוכלל, התקף לכל מעריך. הוא גילה את זהויות ניוטון, את שיטת ניוטון, סיווג עקומות מישוריות ממעלה שלישית (פולינומים ממעלה שלישית בשני משתנים), תרם תרומות משמעותיות לתורת ההפרשים הסופיים, והיה הראשון שהשתמש באינדקסים שבריים והשתמש בגיאומטריה אנליטית כדי לגזור פתרונות למשוואות דיופנטיות. הוא ביצע קירוב לסכומים חלקיים של הטור ההרמוני באמצעות לוגריתמים – מבשר לנוסחת הסכימה של אוילר – והיה הראשון שהשתמש בטורי חזקות בביטחון והפך טורי חזקות. עבודתו של ניוטון על טורים אינסופיים קיבלה השראה מהשברים העשרוניים של סימון סטבין.
כאשר ניוטון קיבל את התואר השני והפך לעמית ב"קולג' של השילוש הקדוש והבלתי מחולק" ב-1667, הוא התחייב כי "אציב את התיאולוגיה כאובייקט ללימודיי ואקבל הסמכה לכמורה כאשר יגיע הזמן שנקבע בתקנונים אלו, או שאתפטר מהקולג'". עד לנקודה זו הוא לא חשב הרבה על דת וחתם פעמיים על הסכמתו ל-39 המאמרים, הבסיס לדוקטרינת הכנסייה האנגליקנית.
הוא מונה לפרופסור לוקאסיאני למתמטיקה ב-1669, בהמלצת בארו. באותה תקופה, כל עמית בקולג' בקיימברידג' או באוקספורד נדרש לקבל הסמכה לכמורה ולהפוך לכומר אנגליקני מוסמך. עם זאת, תנאי הפרופסורה הלוקאסיאנית דרשו שהמחזיק בה לא יהיה פעיל בכנסייה – ככל הנראה כדי שיהיה לו יותר זמן למדע. ניוטון טען שזה אמור לפטור אותו מדרישת ההסמכה, וצ'ארלס השני, שאישורו נדרש, קיבל טיעון זה. כך נמנע סכסוך בין השקפותיו הדתיות של ניוטון לבין האורתודוקסיה האנגליקנית.
בשנת 1666 הבחין ניוטון כי ספקטרום הצבעים היוצא ממנסרה במיקום של סטייה מינימלית הוא מוארך, גם כאשר קרן האור הנכנסת למנסרה היא מעגלית, כלומר, המנסרה שוברת צבעים שונים בזוויות שונות. זה הוביל אותו למסקנה שצבע הוא תכונה פנימית של האור – נקודה שעד אז הייתה נושא לוויכוח.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בין 1670 ל-1672 הרצה ניוטון על אופטיקה. בתקופה זו חקר את שבירת האור, והדגים כי ניתן להרכיב מחדש את הספקטרום רב-הצבעים המופק על ידי מנסרה לאור לבן באמצעות עדשה ומנסרה שנייה. מחקר מודרני חשף כי הניתוח והסינתזה מחדש של האור הלבן של ניוטון חבים חוב לאלכימיה קורפוסקולרית.
הוא הראה שאור צבעוני אינו משנה את תכונותיו על ידי הפרדת קרן צבעונית והקרנתה על עצמים שונים, וכי ללא קשר לשאלה אם הוא מוחזר, מפוזר או מועבר, האור נשאר באותו צבע. לפיכך, הוא הבחין שצבע הוא תוצאה של אינטראקציה של עצמים עם אור שכבר צבוע, ולא עצמים המייצרים את הצבע בעצמם. זה ידוע כתיאוריית הצבעים של ניוטון.
מעבודה זו הוא הגיע למסקנה שעדשה של כל טלסקופ שבירה תסבול מפיזור האור לצבעים (סטייה כרומטית). כהוכחה לקונספט, הוא בנה טלסקופ המשתמש במראות מחזירות במקום בעדשות כאובייקטיבי כדי לעקוף את הבעיה. בניית העיצוב, הטלסקופ המחזיר הפונקציונלי הראשון הידוע, הידוע כיום כטלסקופ ניוטוני, כללה פתרון בעיית חומר מראה מתאים וטכניקת עיצוב. ניוטון שייף את המראות שלו בעצמו מתוך הרכב מותאם אישית של מתכת ספקולום בעלת החזר גבוה, תוך שימוש בטבעות ניוטון כדי לשפוט את איכות האופטיקה עבור הטלסקופים שלו. בסוף 1668 הוא הצליח לייצר את הטלסקופ המחזיר הראשון הזה. הוא היה באורך של כמונה אינצ'ים וסיפק תמונה ברורה וגדולה יותר. ב-1671 ביקשה החברה המלכותית הדגמה של הטלסקופ המחזיר שלו. התעניינותם עודדה אותו לפרסם את הערותיו, "על צבעים", שאותן הרחיב מאוחר יותר לעבודה "Opticks". כאשר רוברט הוק ביקר כמה מרעיונותיו של ניוטון, ניוטון נעלב כל כך עד שפרש מוויכוח ציבורי. לניוטון ולהוק היו חילופי דברים קצרים ב-1679–1680, כאשר הוק, שמונה לנהל את התכתובת של החברה המלכותית, פתח בהתכתבות שנועדה להוציא תרומות מניוטון לעסקאות החברה המלכותית, מה שהשפיע על ניוטון לעבוד על הוכחה שהצורה האליפטית של מסלולי כוכבי הלכת תנבע מכוח צנטריפטלי ביחס הפוך לריבוע וקטור הרדיוס. אך שני הגברים נותרו בדרך כלל ביחסים גרועים עד מותו של הוק.
ניוטון טען שהאור מורכב מחלקיקים או קורפוסקולות, שנשברו על ידי האצה לתוך תווך צפוף יותר. הוא נטה לגלים דמויי קול כדי להסביר את הדפוס החוזר של החזרה והעברה על ידי סרטים דקים (Opticks ספר II, טענות 12), אך עדיין שמר על תיאוריית ה'התאמות' שלו שנטתה לקורפוסקולות להשתקף או לעבור (טענות 13). עם זאת, פיזיקאים מאוחרים יותר העדיפו הסבר גלי טהור לאור כדי להסביר את דפוסי ההתאבכות ואת התופעה הכללית של עקיפה. מכניקת הקוונטים של ימינו, פוטונים והרעיון של דואליות גל-חלקיק דומים רק במעט להבנתו של ניוטון את האור.
בהשערת האור שלו מ-1675, ניוטון הניח את קיומו של האתר כדי להעביר כוחות בין חלקיקים. המגע עם הפילוסוף האפלטוני מקיימברידג' הנרי מור החיה את התעניינותו באלכימיה. הוא החליף את האתר בכוחות נסתרים המבוססים על רעיונות הרמטיים של משיכה ודחייה בין חלקיקים. ג'ון מיינארד קיינס, שרכש רבים מכתביו של ניוטון על אלכימיה, הצהיר כי "ניוטון לא היה הראשון בעידן התבונה: הוא היה האחרון של הקוסמים". לא ניתן לבודד את התעניינותו של ניוטון באלכימיה מתרומותיו למדע. זה היה בתקופה שבה לא הייתה הבחנה ברורה בין אלכימיה למדע. אילו לא הסתמך על הרעיון הנסתר של פעולה מרחוק, דרך ואקום, ייתכן שלא היה מפתח את תורת הכבידה שלו.
בשנת 1704 פרסם ניוטון את "Opticks", שבו פירט את התיאוריה הקורפוסקולרית שלו על האור. הוא ראה באור מורכב מקורפוסקולות עדינות ביותר, שחומר רגיל עשוי מקורפוסקולות גסות יותר, ושיער שדרך סוג של טרנסמוטציה אלכימית "האם גופים גסים ואור אינם ניתנים להמרה זה לזה, ... והאם גופים אינם עשויים לקבל הרבה מפעילותם מחלקיקי האור הנכנסים להרכבם?" ניוטון גם בנה צורה פרימיטיבית של גנרטור אלקטרוסטטי חיכוכי, תוך שימוש בגלובוס זכוכית.
בספרו "Opticks", ניוטון היה הראשון שהציג תרשים המשתמש במנסרה כמרחיב אלומה, וגם את השימוש במערכי מנסרות מרובים. כ-278 שנים לאחר הדיון של ניוטון, מרחיבי אלומה מרובי-מנסרות הפכו למרכזיים בפיתוח לייזרים מתכווננים בעלי רוחב קו צר. כמו כן, השימוש במרחיבי אלומה פריזמטיים אלו הוביל לתיאוריית הפיזור מרובת-המנסרות.
בעקבות ניוטון, דברים רבים תוקנו. יאנג ופרנל שילבו את תיאוריית החלקיקים של ניוטון עם תיאוריית הגלים של הויגנס כדי להראות שצבע הוא הביטוי הנראה לעין של אורך הגל של האור. המדע גם החל לאט להבין את ההבדל בין תפיסת צבע לאופטיקה מתמטית. המשורר והמדען הגרמני גתה לא יכול היה לערער את הבסיס הניוטוני, אך "חור אחד מצא גתה בשריון של ניוטון, ... ניוטון התחייב לדוקטרינה ששבירה ללא צבע היא בלתי אפשרית. לכן הוא חשב שעדשות האובייקטיב של טלסקופים חייבות להישאר לנצח לא מושלמות, שכן אכרומטיות ושבירה אינן תואמות. מסקנה זו הוכחה על ידי דולונד כשגויה".
בשנת 1679 חזר ניוטון לעבודתו על מכניקה שמימית על ידי התחשבות בכבידה ובהשפעתה על מסלולי כוכבי הלכת בהתייחס לחוקי קפלר לתנועת כוכבי לכת. זאת בעקבות גירוי מחילופי מכתבים קצרים ב-1679–1680 עם הוק, שמונה לנהל את התכתובת של החברה המלכותית, ופתח בהתכתבות שנועדה להוציא תרומות מניוטון לעסקאות החברה המלכותית. התעניינותו המתעוררת של ניוטון בעניינים אסטרונומיים קיבלה גירוי נוסף מהופעת שביט בחורף 1680–1681, שעליו התכתב עם ג'ון פלמסטיד. לאחר חילופי הדברים עם הוק, ניוטון עבד על הוכחה שהצורה האליפטית של מסלולי כוכבי הלכת תנבע מכוח צנטריפטלי ביחס הפוך לריבוע וקטור הרדיוס. ניוטון העביר את תוצאותיו לאדמונד האלי ולחברה המלכותית ב-"De motu corporum in gyrum", חיבור שנכתב על כ-9 דפים שהועתק לספר הרישום של החברה המלכותית בדצמבר 1684. חיבור זה הכיל את הגרעין שניוטון פיתח והרחיב כדי ליצור את ה"פרינקיפיה".
ה"פרינקיפיה" פורסמה ב-5 ביולי 1687 בעידוד ובעזרה כספית מאדמונד האלי. בעבודה זו ניסח ניוטון את שלושת חוקי התנועה האוניברסליים. יחד, חוקים אלו מתארים את הקשר בין כל עצם, הכוחות הפועלים עליו והתנועה הנובעת מכך, ומניחים את היסוד למכניקה הקלאסית. הם תרמו להתקדמויות רבות במהלך המהפכה התעשייתית שבעקבותיה ולא שופרו במשך יותר מ-200 שנה. רבות מהתקדמויות אלו ממשיכות להוות את הבסיס לטכנולוגיות לא-יחסותיות בעולם המודרני. הוא השתמש במילה הלטינית "gravitas" (משקל) עבור האפקט שיהפוך לידוע ככבידה, והגדיר את חוק הכבידה האוניברסלית.
באותה עבודה, ניוטון הציג שיטה דמוית חשבון של ניתוח גיאומטרי באמצעות 'יחסים ראשונים ואחרונים', נתן את הקביעה האנליטית הראשונה המבוססת על חוק בויל למהירות הקול באוויר, הסיק את פחיסות דמותו הספרואידית של כדור הארץ, הסביר את נקיפת ציר כדור הארץ כתוצאה מהמשיכה הכבידתית של הירח על פחיסות כדור הארץ, יזם את המחקר הכבידתי של אי-סדירויות בתנועת הירח, סיפק תיאוריה לקביעת מסלולי שביטים, ועוד הרבה יותר.
ניוטון הבהיר את השקפתו ההליוצנטרית על מערכת השמש – שפותחה בצורה מודרנית במקצת כי כבר באמצע שנות ה-80 של המאה ה-17 הוא זיהה את "סטיית השמש" ממרכז הכובד של מערכת השמש. עבור ניוטון, לא היה זה בדיוק מרכז השמש או כל גוף אחר שניתן היה לראותו כנח, אלא "מרכז הכובד המשותף של כדור הארץ, השמש וכל כוכבי הלכת הוא שייחשב למרכז העולם", ומרכז כובד זה "או שהוא נח או שהוא נע באופן אחיד קדימה בקו ישר". ניוטון אימץ את החלופה "נח" לאור הסכמה כללית שהמרכז, בכל מקום שבו היה, היה נח.
הפוסטולט של ניוטון על כוח בלתי נראה המסוגל לפעול על פני מרחקים עצומים הוביל לביקורת עליו על כך שהכניס "סוכנויות נסתרות" למדע. מאוחר יותר, במהדורה השנייה של ה"פרינקיפיה" (1713), דחה ניוטון בתוקף ביקורות כאלה ב"סכוליום כללי" מסכם, וכתב שדי בכך שהתופעות מרמזות על משיכה כבידתית, כפי שעשו; אך הן לא הצביעו עד כה על סיבתה, והיה זה מיותר ולא ראוי לבנות השערות על דברים שלא נרמזו על ידי התופעות. כאן השתמש ניוטון במה שהפך לביטוי המפורסם שלו "hypotheses non-fingo" (איני בודה השערות).
עם ה"פרינקיפיה", ניוטון זכה להכרה בינלאומית. הוא רכש מעגל של מעריצים, כולל המתמטיקאי יליד שוויץ ניקולא פאטיו דה דואילייה.
ניוטון מצא 72 מתוך 78 ה"מינים" של עקומות ממעלה שלישית וסיווג אותם לארבעה סוגים. ב-1717, וככל הנראה בעזרתו של ניוטון, הוכיח ג'יימס סטרלינג שכל עקומה ממעלה שלישית היא אחד מארבעת הסוגים הללו. ניוטון גם טען שניתן להשיג את ארבעת הסוגים על ידי הטלה מישורית מאחד מהם, וזה הוכח ב-1731, ארבע שנים לאחר מותו.
העותק האישי של ניוטון ל"פרינקיפיה" שלו, עם תיקונים בכתב יד למהדורה השנייה, בספריית רן בטריניטי קולג', קיימברידג'.
בשנות ה-90 של המאה ה-17 כתב ניוטון מספר חיבורים דתיים העוסקים בפרשנות המילולית והסמלית של התנ"ך. כתב יד שניוטון שלח לג'ון לוק שבו ערער על האמינות של יוחנן א' 5:7 – ה-Comma Johanneum – ועל אמינותו לכתבי היד המקוריים של הברית החדשה, נותר ללא פרסום עד 1785.
ניוטון היה גם חבר בפרלמנט של אנגליה מטעם אוניברסיטת קיימברידג' ב-1689 וב-1701, אך לפי כמה דיווחים הערותיו היחידות היו להתלונן על משב רוח קר בחדר ולבקש שהחלון ייסגר. עם זאת, יומנאי קיימברידג' אברהם דה לה פרים ציין שהוא נזף בסטודנטים שהפחידו מקומיים בטענה שבית רדוף רוחות.
ניוטון עבר ללונדון כדי לקבל את תפקיד מפקח המטבעה המלכותית ב-1696, תפקיד שהשיג באמצעות חסותו של צ'ארלס מונטגיו, הרוזן הראשון מהליפקס, אז שר האוצר. הוא לקח אחריות על הטבעת המטבעות הגדולה של אנגליה, דרך על בהונותיו של לורד לוקאס, מושל המצודה, והבטיח את עבודת סגן המבקר של הסניף הזמני בצ'סטר לאדמונד האלי. ניוטון הפך אולי למנהל המטבעה הידוע ביותר עם מותו של תומאס ניל ב-1699, תפקיד שניוטון החזיק ב-30 השנים האחרונות לחייו. מינויים אלו נועדו כסינקיורות, אך ניוטון התייחס אליהם ברצינות. הוא פרש מתפקידיו בקיימברידג' ב-1701, והפעיל את סמכותו כדי לרפורמה במטבע ולהעניש גוזזי מטבעות וזייפנים.
כמפקח, ולאחר מכן כמנהל, של המטבעה המלכותית, העריך ניוטון ש-20 אחוז מהמטבעות שנלקחו במהלך הטבעת המטבעות הגדולה של 1696 היו מזויפים. זיוף היה בגידה גבוהה, שעונשה תלייה, גרירה וביתור. למרות זאת, הרשעת אפילו הפושעים הבוטים ביותר יכלה להיות קשה ביותר, עם זאת, ניוטון הוכיח שהוא שווה למשימה.
מחופש למבקר קבוע בברים ובפונדקים, הוא אסף חלק גדול מהראיות בעצמו. לכל המחסומים שהוצבו בפני התביעה, והפרדת רשויות השלטון, לחוק האנגלי עדיין היו מנהגי סמכות עתיקים ופורמידביליים. ניוטון הפך את עצמו לשופט שלום בכל המחוזות הביתיים. טיוטת מכתב בנושא כלולה במהדורה הראשונה האישית של ניוטון ל"Philosophiæ Naturalis Principia Mathematica", שאותה בטח תיקן באותה עת. לאחר מכן הוא ערך יותר מ-100 חקירות נגדיות של עדים, מלשינים וחשודים בין יוני 1698 לחג המולד 1699. ניוטון העמיד לדין בהצלחה 28 מטביעי מטבעות.
ניוטון מונה לנשיא החברה המלכותית ב-1703 ולחבר באקדמיה הצרפתית למדעים. בתפקידו בחברה המלכותית, ניוטון הפך לאויב של ג'ון פלמסטיד, האסטרונום המלכותי, על ידי פרסום מוקדם של "Historia Coelestis Britannica" של פלמסטיד, שבו השתמש ניוטון במחקריו.
באפריל 1705 העניקה המלכה אן תואר אבירות לניוטון במהלך ביקור מלכותי בטריניטי קולג', קיימברידג'. סביר להניח שתואר האבירות הונע משיקולים פוליטיים הקשורים לבחירות לפרלמנט במאי 1705, ולא מהכרה בעבודתו המדעית של ניוטון או בשירותיו כמנהל המטבעה. ניוטון היה המדען השני שקיבל תואר אבירות, אחרי פרנסיס בייקון.
כתוצאה מדו"ח שכתב ניוטון ב-21 בספטמבר 1717 ללורדים הנציבים של האוצר של הוד מלכותו, היחס הבימטלי בין מטבעות זהב למטבעות כסף שונה בהכרזה מלכותית ב-22 בדצמבר 1717, האוסרת על החלפת גיניאות זהב תמורת יותר מ-21 שילינג כסף. זה הביא בטעות למחסור בכסף שכן מטבעות כסף שימשו לתשלום עבור יבוא, בעוד יצוא שולם בזהב, מה שהעביר למעשה את בריטניה מתקן הכסף לתקן הזהב הראשון שלה. זה נושא לוויכוח אם הוא התכוון לעשות זאת או לא. נטען שניוטון תפס את עבודתו במטבעה כהמשך לעבודתו האלכימית.
ניוטון השקיע בחברת הים הדרומי והפסיד כ-20,000 ליש"ט (4.4 מיליון ליש"ט ב-2020) כאשר היא קרסה בסביבות 1720.
לקראת סוף חייו, ניוטון עבר להתגורר בקרנברי פארק, ליד וינצ'סטר עם אחייניתו ובעלה, עד מותו ב-1727. אחייניתו למחצה, קתרין בארטון קונדואיט, שימשה כמארחת שלו בעניינים חברתיים בביתו ברחוב ג'רמין בלונדון; הוא היה "דודה האוהב מאוד", לפי מכתבו אליה כשהחלימה מאבעבועות שחורות.
ניוטון מת בשנתו בלונדון ב-20 במרץ 1727 (לפי הלוח הישן: 20 במרץ 1726; לפי הלוח החדש: 31 במרץ 1727). גופתו נקברה במנזר וסטמינסטר. וולטר אולי נכח בהלווייתו. רווק, הוא העביר חלק גדול מרכושו לקרובי משפחה במהלך שנותיו האחרונות, ומת ללא צוואה. ניירותיו עברו לג'ון קונדואיט וקתרין בארטון. לאחר מותו, שערותיו של ניוטון נבדקו ונמצאו מכילות כספית, ככל הנראה כתוצאה מעיסוקיו האלכימיים. הרעלת כספית יכולה להסביר את האקסצנטריות של ניוטון בשנותיו המאוחרות.
אף על פי שנטען שהוא היה מאורס פעם, ניוטון מעולם לא נישא. הסופר והפילוסוף הצרפתי וולטר, שהיה בלונדון בזמן הלווייתו של ניוטון, אמר שהוא "מעולם לא היה רגיש לשום תשוקה, לא היה נתון לחולשות הנפוצות של האנושות, ולא היה לו שום קשר עם נשים – נסיבות שהובטחו לי על ידי הרופא והמנתח שטיפלו בו ברגעיו האחרונים". האמונה הרווחת שהוא מת בתול זכתה להערות על ידי סופרים כמו המתמטיקאי צ'ארלס האטון, הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס והפיזיקאי קארל סייגן.
לניוטון הייתה ידידות קרובה עם המתמטיקאי השוויצרי ניקולא פאטיו דה דואילייה, אותו פגש בלונדון בסביבות 1689 – חלק מהתכתובות שלהם שרדו. מערכת היחסים שלהם הגיעה לסיום פתאומי ובלתי מוסבר ב-1693, ובאותו זמן סבל ניוטון מהתמוטטות עצבים שכללה שליחת מכתבים מאשימים פרועים לחבריו סמואל פיפס וג'ון לוק – הפתק שלו לאחרון כלל את ההאשמה שלוק "ניסה לסבך אותי עם נשים".
המתמטיקאי ז'וזף-לואי לגראנז' אמר שניוטון היה הגאון הגדול ביותר שחי אי פעם, ופעם הוסיף שניוטון היה גם "הבר-מזל ביותר, שכן איננו יכולים למצוא יותר מפעם אחת מערכת של העולם להקים". המשורר האנגלי אלכסנדר פופ כתב את האפיטף המפורסם:
הטבע וחוקי הטבע נחו בחשיכה; אלוהים אמר "יהי ניוטון" והכל היה אור.
ניוטון היה צנוע יחסית לגבי הישגיו, וכתב במכתב לרוברט הוק בפברואר 1676:
אם ראיתי רחוק יותר, זה על ידי עמידה על כתפי ענקים
שני סופרים חושבים שהציטוט לעיל, שנכתב בתקופה שבה ניוטון והוק היו בסכסוך על תגליות אופטיות, היה התקפה עקיפה על הוק (שנאמר עליו שהיה נמוך וגיבן), ולא – או בנוסף – הצהרת צניעות. מצד שני, הפתגם הידוע על עמידה על כתפי ענקים, שפורסם בין היתר על ידי המשורר מהמאה ה-17 ג'ורג' הרברט (נואם לשעבר של אוניברסיטת קיימברידג' ועמית בטריניטי קולג') ב-"Jacula Prudentum" שלו (1651), היה בעל הנקודה העיקרית ש"גמד על כתפי ענק רואה רחוק יותר משניהם", ולכן השפעתו כאנלוגיה הייתה מציבה את ניוטון עצמו ולא את הוק כ'גמד'.
בזיכרונות מאוחרים יותר, ניוטון כתב:
איני יודע איך אני עשוי להיראות לעולם, אך לעצמי נראה שהייתי רק כילד המשחק על שפת הים, ומשעשע את עצמי מדי פעם במציאת חלוק נחל חלק יותר או קונכייה יפה יותר מהרגיל, בעוד האוקיינוס הגדול של האמת נותר כולו לא נתגלה לפניי.
בשנת 1816, שן שנאמר שהייתה שייכת לניוטון נמכרה ב-730 ליש"ט (3,633 דולר) בלונדון לאריסטוקרט ששיבץ אותה בטבעת. ספר השיאים של גינס 2002 סיווג אותה כשן היקרה ביותר, מה שהיה מוערך בכ-25,000 ליש"ט (35,700 דולר) בסוף 2001. מי קנה אותה ומי מחזיק בה כיום לא נחשף.
אלברט איינשטיין החזיק תמונה של ניוטון על קיר חדר העבודה שלו לצד תמונות של מייקל פאראדיי וג'יימס קלרק מקסוול. בסקר שנערך ב-2005 בקרב חברי החברה המלכותית של בריטניה (שבראשה עמד בעבר ניוטון) ששאל למי הייתה השפעה גדולה יותר על ההיסטוריה של המדע, ניוטון או איינשטיין, החברים קבעו שניוטון תרם את התרומה הכוללת הגדולה יותר. בשנת 1999, סקר דעת קהל של 100 מהפיזיקאים המובילים של התקופה הצביע על איינשטיין כ"פיזיקאי הגדול ביותר אי פעם", עם ניוטון כסגן, בעוד סקר מקביל של פיזיקאים מן השורה על ידי האתר PhysicsWeb העניק את המקום הראשון לניוטון. ב-"The 100: A Ranking of the Most Influential Persons in History", ניוטון מדורג כאדם השני המשפיע ביותר שחי אי פעם, לפני ישו ואחרי מוחמד בלבד.
יחידת הכוח הנגזרת של SI נקראת ניוטון לכבודו.
האנדרטה של ניוטון (1731) ניתן לראות במנזר וסטמינסטר, בצפון הכניסה למקהלה כנגד מסך המקהלה, ליד קברו. היא בוצעה על ידי הפסל מייקל ריסבראק (1694–1770) בשיש לבן ואפור בעיצוב האדריכל ויליאם קנט. האנדרטה כוללת דמות של ניוטון נשען על גבי סרקופג, מרפקו הימני נח על כמה מספריו הגדולים וידו השמאלית מצביעה על מגילה עם עיצוב מתמטי. מעליו פירמידה וגלובוס שמימי המציג את סימני גלגל המזלות ואת מסלול השביט של 1680. לוח תבליט מתאר פוטי (מלאכונים) המשתמשים בכלים כמו טלסקופ ומנסרה. הכתובת הלטינית על הבסיס מתורגמת כ:
כאן קבור אייזק ניוטון, אביר, אשר בכוח מחשבה אלוהי כמעט, ובעקרונות מתמטיים ייחודיים לו, חקר את מסלול וצורות כוכבי הלכת, מסלולי השביטים, גאות ושפל של הים, אי-הדמיון בקרני האור, ומה שאף מלומד אחר לא דמיין קודם לכן, את תכונות הצבעים שנוצרו כך. חרוץ, פיקח ונאמן, בהסבריו על הטבע, העת העתיקה וכתבי הקודש, הוא הצדיק בפילוסופיה שלו את הוד מלכותו של אלוהים האדיר והטוב, וביטא את פשטות הבשורה בנימוסיו. בני תמותה שמחו שקיים קישוט כזה וכזה גדול של המין האנושי! הוא נולד ב-25 בדצמבר 1642, ומת ב-20 במרץ 1726/7.—תרגום מ-G.L. Smyth, The Monuments and Genii of St. Paul's Cathedral, and of Westminster Abbey
מ-1978 עד 1988, תמונה של ניוטון שעוצבה על ידי הארי אקלסטון הופיעה על שטרות של 1 ליש"ט מסדרה D שהונפקו על ידי בנק אנגליה (השטרות האחרונים של 1 ליש"ט שהונפקו על ידי בנק אנגליה). ניוטון הוצג על גב השטרות כשהוא מחזיק ספר ומלווה בטלסקופ, מנסרה ומפה של מערכת השמש.
פסל של אייזק ניוטון, המביט בתפוח לרגליו, ניתן לראות במוזיאון אוקספורד להיסטוריה של הטבע. פסל ברונזה גדול, "ניוטון", אחרי ויליאם בלייק, מאת אדוארדו פאולוצי, מתוארך ל-1995 ובהשראת התחריט של בלייק, שולט בפיאצה של הספרייה הבריטית בלונדון.
אף על פי שנולד למשפחה אנגליקנית, בשנות השלושים לחייו החזיק ניוטון באמונה נוצרית שאילו הייתה מתפרסמת, לא הייתה נחשבת לאורתודוקסית על ידי הנצרות המרכזית, כאשר היסטוריון אחד תייג אותו ככופר.
עד 1672 הוא החל לתעד את מחקריו התיאולוגיים במחברות שלא הראה לאיש ושרק לאחרונה נבדקו. הן מדגימות ידע נרחב בכתבי הכנסייה המוקדמים ומראות שבסכסוך בין אתנסיוס לאריוס שהגדיר את הקרדו, הוא נקט בצד של אריוס, המפסיד, שדחה את ההשקפה המקובלת על השילוש. ניוטון "זיהה את ישו כמתווך אלוהי בין אלוהים לאדם, שהיה כפוף לאב שברא אותו". הוא התעניין במיוחד בנבואה, אך עבורו, "הכפירה הגדולה הייתה טריניטריאניזם".
ניוטון ניסה ללא הצלחה להשיג אחת משתי המלגות שפטרו את המחזיק בהן מדרישת ההסמכה. ברגע האחרון ב-1675 הוא קיבל פטור מהממשלה שפטר אותו ואת כל המחזיקים העתידיים בקתדרה הלוקאסיאנית.
בעיני ניוטון, סגידה לישו כאלוהים הייתה עבודת אלילים, עבורו החטא הבסיסי. בשנת 1999 כתב ההיסטוריון סטיבן ד. סנובלן, "אייזק ניוטון היה כופר. אבל ... הוא מעולם לא הצהיר הצהרה פומבית על אמונתו הפרטית – שהאורתודוקסים היו מחשיבים כרדיקלית ביותר. הוא הסתיר את אמונתו כל כך טוב שחוקרים עדיין מתירים את אמונותיו האישיות". סנובלן מסיק שניוטון היה לפחות אוהד סוציניאני (הוא החזיק וקרא היטב לפחות שמונה ספרים סוציניאניים), אולי אריאני וכמעט בוודאות אנטי-טריניטריאני.
בעמדת מיעוט, ט.ק. פפיזנמאייר מציע השקפה מנומקת יותר, בטענה שניוטון החזיק קרוב יותר להשקפה הסמי-אריאנית על השילוש שישו הוא מ"חומר דומה" (homoiousios) מהאב ולא ההשקפה האורתודוקסית שישו הוא מ"אותו חומר" של האב (homoousios) כפי שאושר על ידי האורתודוקסים המזרחיים המודרניים, הקתולים והפרוטסטנטים. עם זאת, סוג זה של השקפה 'איבד תמיכה לאחרונה עם הזמינות של מאמריו התיאולוגיים של ניוטון', וכעת רוב החוקרים מזהים את ניוטון כמונותאיסט אנטי-טריניטריאני.
אף על פי שחוקי התנועה והכבידה האוניברסלית הפכו לתגליות הידועות ביותר של ניוטון, הוא הזהיר מפני שימוש בהם כדי לראות את היקום כמכונה בלבד, כאילו דומה לשעון גדול. הוא אמר, "אז הכבידה עשויה להניע את כוכבי הלכת, אך ללא הכוח האלוהי היא לעולם לא הייתה יכולה להניע אותם בתנועה מסתובבת כזו, כפי שיש להם סביב השמש".
יחד עם פרסומו המדעי, מחקריו של ניוטון על התנ"ך ועל אבות הכנסייה המוקדמים היו גם הם ראויים לציון. ניוטון כתב עבודות על ביקורת טקסטואלית, בעיקר "An Historical Account of Two Notable Corruptions of Scripture" ו-"Observations upon the Prophecies of Daniel, and the Apocalypse of St. John". הוא הציב את צליבת ישו ב-3 באפריל, שנת 33 לספירה, מה שמסכים עם תאריך מקובל מסורתי אחד.
הוא האמין בעולם אימננטי באופן רציונלי, אך הוא דחה את ההילואיזם המשתמע אצל לייבניץ וברוך שפינוזה. את היקום המסודר והמושכל באופן דינמי ניתן היה להבין, וחייב היה להיות מובן, על ידי תבונה פעילה. בהתכתבותו, ניוטון טען כי בכתיבת ה"פרינקיפיה" "הייתה לי עין על עקרונות כאלה שעשויים לעבוד עם אנשים חושבים עבור האמונה באלוהות". הוא ראה עדות לתכנון במערכת העולם: "יש לאפשר אחידות נפלאה כזו במערכת הפלנטרית כתוצאה של בחירה". אך ניוטון התעקש שהתערבות אלוהית תידרש בסופו של דבר כדי לתקן את המערכת, בשל הצמיחה האיטית של חוסר יציבות. על כך, לייבניץ לעג לו: "אלוהים הכל-יכול רוצה למתוח את השעון שלו מדי פעם: אחרת הוא יפסיק לנוע. לא הייתה לו, כנראה, מספיק ראיית הנולד כדי להפוך אותו לתנועה מתמדת".
עמדתו של ניוטון הוגנה במרץ על ידי חסידו סמואל קלארק בהתכתבות מפורסמת. מאה שנה לאחר מכן, לעבודתו של פייר-סימון לפלס "מכניקה שמימית" היה הסבר טבעי מדוע מסלולי כוכבי הלכת אינם דורשים התערבות אלוהית תקופתית. הניגוד בין השקפת עולמו המכניסטית של לפלס לזו של ניוטון הוא הצורם ביותר בהתחשב בתשובה המפורסמת שנתן המדען הצרפתי לנפוליאון, שביקר אותו על היעדר הבורא ב-"Mécanique céleste": "אדוני, יכולתי להסתדר בלי ההשערה הזו".
חוקרים דנו זמן רב האם ניוטון ערער על דוקטרינת השילוש. הביוגרף הראשון שלו, דייוויד ברוסטר, שערך את כתבי היד שלו, פירש את ניוטון כמי שמטיל ספק באמיתותם של כמה קטעים המשמשים לתמיכה בשילוש, אך לעולם לא מכחיש את דוקטרינת השילוש ככזו. במאה העשרים, כתבי יד מוצפנים שנכתבו על ידי ניוטון ונקנו על ידי ג'ון מיינארד קיינס ואחרים פוענחו ונודע שניוטון אכן דחה את הטריניטריאניזם.
גישתם של ניוטון ורוברט בויל לפילוסופיה המכנית קודמה על ידי כותבי פמפלטים רציונליסטים כחלופה בת-קיימא לפנתאיסטים ולמתלהבים, והתקבלה בהיסוס על ידי מטיפים אורתודוקסים כמו גם מטיפים מתנגדים כמו הלטיטודנריאנים. הבהירות והפשטות של המדע נתפסו כדרך להילחם בסופרלטיבים הרגשיים והמטאפיזיים של התלהבות טפלה ושל איום האתאיזם, ובאותו זמן, הגל השני של הדאיסטים האנגלים השתמש בתגליות של ניוטון כדי להדגים את האפשרות של "דת טבעית".
ההתקפות שבוצעו נגד "חשיבה קסומה" של טרום-הנאורות, והאלמנטים המיסטיים של הנצרות, קיבלו את יסודן עם התפיסה המכנית של היקום של בויל. ניוטון נתן לרעיונות של בויל את השלמתם באמצעות הוכחות מתמטיות ואולי חשוב מכך, הצליח מאוד בפופולריזציה שלהם.
בכתב יד שכתב ב-1704 שמעולם לא נועד לפרסום, הוא מזכיר את התאריך 2060, אך הוא אינו ניתן כתאריך לסוף הימים. זה דווח באופן שגוי כנבואה. הקטע ברור כאשר התאריך נקרא בהקשר. הוא התנגד לקביעת תאריכים לסוף הימים, מחשש שזה יביא את הנצרות לדיראון.
"אז הזמנים והחצי זמן של השנה הפרימיטיבית. והימים של חיות קצרות ימים ששמו במקום השנים של ממלכות חיות, התקופה של 1260 ימים, אם מתוארכת מהכיבוש המלא של שלושת המלכים בשנת 800 לספירה, תסתיים ב-2060. היא עשויה להסתיים מאוחר יותר, אך איני רואה סיבה לסיומה מוקדם יותר."
"את זה אני מזכיר לא כדי לטעון מתי יהיה זמן הקץ, אלא כדי לעצור את ההשערות הפזיזות של אנשים דמיוניים שלעיתים קרובות מנבאים את זמן הקץ, ובכך מביאים את הנבואות הקדושות לידי חוסר אמינות בכל פעם שהתחזיות שלהם נכשלות. ישו בא כגנב בלילה, ואין זה לנו לדעת את הזמנים והעונות שאלוהים שם בחיקו שלו."
בדמותו של מורטון אופרלי ב-"Poor Superman" (1951), סופר המדע הבדיוני פריץ לייבר אומר על ניוטון, "כולם מכירים את ניוטון כמדען הגדול. מעטים זוכרים שהוא בילה חצי מחייו בבלבול עם אלכימיה, בחיפוש אחר אבן החכמים. זה היה חלוק הנחל ליד הים"