פלורנס נייטינגייל
פלורנס נייטינגייל (Florence Nightingale; 12 במאי 1820 – 13 באוגוסט 1910) הייתה רפורמטורית חברתית, סטטיסטיקאית ומייסדת הסיעוד המודרני. נייטינגייל התפרסמה בעת ששימשה כמנהלת ומדריכת אחיות במהלך מלחמת קרים, שבה ארגנה טיפול בחיילים פצועים בקונסטנטינופול. היא הפחיתה משמעותית את שיעורי התמותה על ידי שיפור ההיגיינה ותנאי המחיה. נייטינגייל העניקה לסיעוד מוניטין חיובי והפכה לאייקון של התרבות הוויקטוריאנית, במיוחד בדמותה כ"גברת עם המנורה" העורכת סבבים בין מיטות החולים בלילה.
פרשנים מודרניים טענו כי הישגיה של נייטינגייל במלחמת קרים זכו להגזמה מצד התקשורת באותה עת, אך מבקרים מסכימים על חשיבות עבודתה המאוחרת במקצוענות של תפקידי הסיעוד לנשים. בשנת 1860, היא הניחה את היסודות לסיעוד מקצועי עם הקמת בית הספר לסיעוד שלה בבית החולים סנט תומאס בלונדון. זה היה בית הספר החילוני הראשון לסיעוד בעולם וכיום הוא חלק מקינגס קולג' לונדון. כהוקרה על עבודתה החלוצית בסיעוד, "שבועת נייטינגייל" שנשבעות אחיות חדשות, ו"מדליית פלורנס נייטינגייל", העיטור הבינלאומי הגבוה ביותר שאחות יכולה להשיג, נקראו על שמה, ויום האחיות הבינלאומי נחגג מדי שנה ביום הולדתה. הרפורמות החברתיות שלה כללו שיפור שירותי הבריאות לכל חלקי החברה הבריטית, קידום סיוע טוב יותר לרעבים בהודו, סיוע בביטול חוקי זנות שהיו קשים לנשים, והרחבת צורות ההשתתפות המקובלות של נשים בכוח העבודה.
נייטינגייל הייתה חדשנית בתחום הסטטיסטיקה; היא הציגה את הניתוחים שלה בצורות גרפיות כדי להקל על הסקת מסקנות ופעולות מתוך הנתונים. היא מפורסמת בשימוש בדיאגרמת שטח קוטבית, המכונה גם דיאגרמת הוורד של נייטינגייל, המקבילה להיסטוגרמה מעגלית מודרנית או לתרשים עוגה. דיאגרמה זו עדיין נמצאת בשימוש קבוע בהדמיית נתונים.
נייטינגייל הייתה סופרת פורייה ומגוונת. במהלך חייה, רוב עבודתה שפורסמה עסקה בהפצת ידע רפואי. חלק מהמאמרים שלה נכתבו באנגלית פשוטה כדי שיוכלו להיות מובנים בקלות על ידי בעלי כישורי קריאה וכתיבה דלים. חלק גדול מכתיבתה, כולל עבודתה הנרחבת על דת ומיסטיקה, פורסם רק לאחר מותה.
חיים מוקדמים
פלורנס נייטינגייל נולדה ב-12 במאי 1820 בווילה קולומבייה, ליד פורטה רומנה בפירנצה, שם שהו הוריה, ויליאם אדוארד נייטינגייל ופרנסס "פאני" (לבית סמית'), במהלך טיול באירופה. בדומה לאחותה הבכורה פרנסס פרתנופי, שנקראה בחלקה על שם פרתנופי, ההתיישבות היוונית באתר של נאפולי, נייטינגייל נקראה על שם מקום הולדתה. המשפחה חזרה לאנגליה ב-1821, כשהייתה בת שנה. לי הרסט (Lea Hurst) בדרבישייר הפך לאחד מבתיה הראשונים, אם כי המשפחה התגוררה תחילה בקינשאם קורט, פרסטיין, בזמן שלי הרסט הושלם. משנת 1825, לאחר שוויליאם נייטינגייל רכש את אמבלי פארק בהמפשייר, חילקה המשפחה את זמנה בעיקר בין אמבלי ללי הרסט, עם זמן מה שבילו גם בלונדון.
ויליאם אדוארד נייטינגייל נולד בשם ויליאם אדוארד שור, ואימץ את שם המשפחה נייטינגייל לאחר שירש את אחוזת לי מפיטר נייטינגייל. פאני נייטינגייל הייתה בתו של התנועה לביטול העבדות והיוניטריאן ויליאם סמית'. ויליאם נייטינגייל החזיק בדעות על השכלה אינטלקטואלית של נשים שהיו מתקדמות לזמנו. למרות שלבנות הייתה אומנת בשנותיהן הראשונות, ויליאם פיקח על השכלתן וסיפק בעצמו חלק ניכר מההדרכה המאוחרת שלהן. תוכנית הלימודים שלהן כללה צרפתית, גרמנית, איטלקית, לטינית, יוונית, מתמטיקה, היסטוריה חוקתית, דקדוק, חיבור, ספרות אנגלית ומוזיקה. ללימוד הלטינית של נייטינגייל היה ערך מעשי בחייה המאוחרים, שכן הוא אפשר לעיתים תקשורת עם אבות מנזר ונזירים שפגשה במהלך נסיעותיה.
בשנת 1838, לקח ויליאם נייטינגייל את המשפחה לטיול נוסף באירופה, שבמהלכו פגשה נייטינגייל את המארחת הפריזאית ילידת אנגליה מרי קלארק. קלארק התקרבה למשפחת נייטינגייל, ובמיוחד לפלורנס, שאותה התייחסה כשווה אינטלקטואלית. קלארק לא אהבה את המוסכמות החברתיות שהגבילו נשים צעירות מהמעמד הגבוה, ודווח כי אמרה שאם תיאלץ לבחור, היא מעדיפה להיות "עבד גלרה" מאשר אישה. עצמאותה והחוג האינטלקטואלי שלה עזרו להראות לנייטינגייל עולם שבו נשים יכולות להשתתף בחיים האינטלקטואליים לצד גברים.
ייעוד והכשרה בסיעוד
ב-7 בפברואר 1837, בגיל שש-עשרה, היא חוותה את מה שתיארה מאוחר יותר כראשונה מבין כמה קריאות מאלוהים לשירות, אם כי הקריאה לא פירטה איזו צורה צריך השירות הזה ללבוש. נדרשו מספר שנים עד שהייעוד שלה התמקד בסיעוד, והתנגדות מצד אמה ואחותה, פרתנופי, עיכבה את ניסיונותיה לפעול לפיו. למרות הכעס והמצוקה של אמה ואחותה, היא דחתה את התפקיד המצופה מאישה במעמדה להפוך לאישה ואם. נייטינגייל עבדה קשה כדי להשכיל את עצמה באמנות ובמדע הסיעוד, אל מול התנגדות משפחתה והקוד החברתי המגביל לנשים אנגליות צעירות ואמידות. כאישה צעירה, נייטינגייל תוארה כאטרקטיבית, רזה וחיננית. בעוד שהתנהגותה הייתה לעיתים קרובות חמורה, נאמר שהיא מקסימה מאוד ובעלת חיוך קורן. המחזר העקבי ביותר שלה היה הפוליטיקאי והמשורר ריצ'רד מונקטון מילנס, אך לאחר חיזור של תשע שנים, היא דחתה אותו, משוכנעת שנישואים יפריעו ליכולתה למלא את ייעודה לסיעוד.
ברומא בשנת 1847, היא פגשה את סידני הרברט, פוליטיקאי שהיה שר המלחמה (1845–1846) שהיה בירח הדבש שלו. הוא ונייטינגייל הפכו לחברים קרובים לכל החיים. הרברט יהיה שר המלחמה שוב במהלך מלחמת קרים, אז הוא ואשתו יסייעו רבות להקלת עבודת הסיעוד של נייטינגייל בקרים. היא הפכה ליועצת המפתח של הרברט לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, אם כי הואשמה על ידי חלקם בכך שהחישה את מותו של הרברט ממחלת ברייט ב-1861 בגלל הלחץ שהפעילה עליו תוכנית הרפורמה שלה. לנייטינגייל היו גם הרבה יותר מאוחר קשרים חזקים עם האקדמאי בנג'מין ג'ואט, שאולי רצה להתחתן איתה.
נייטינגייל המשיכה בטיוליה (כעת עם צ'ארלס וסלינה ברייסברידג') עד ליוון ומצרים. בזמן שהייתה באתונה, יוון, הצילה נייטינגייל ינשוף קטן וצעיר מקבוצת ילדים שהתעללו בו, והיא קראה לינשוף אתנה. נייטינגייל נשאה לעיתים קרובות את הינשוף בכיסה, עד שהחיה מתה (זמן קצר לפני שנייטינגייל יצאה לקרים).
כתביה על מצרים, בפרט, הם עדות ללמידתה, לכישורה הספרותי ולפילוסופיית החיים שלה. בהפליגה במעלה הנילוס עד אבו סימבל בינואר 1850, היא כתבה על מקדשי אבו סימבל: "נשגב בסגנון הגבוה ביותר של יופי אינטלקטואלי, אינטלקט ללא מאמץ, ללא סבל... אף תו אינו נכון - אך האפקט הכולל הוא אקספרסיבי יותר של גדולה רוחנית מכל מה שיכולתי לדמיין. זה עושה את הרושם על האדם שאלפי קולות עושים, מתאחדים בתחושה אחת פה אחד של התלהבות או רגש, שנאמר כי היא מתגברת על האדם החזק ביותר."
בתבאי, היא כתבה על כך ש"נקראה לאלוהים", בעוד שבוע לאחר מכן ליד קהיר כתבה ביומנה (בניגוד למכתביה הארוכים בהרבה שאחותה הבכורה פרתנופי עמדה להדפיס לאחר חזרתה): "אלוהים קרא לי בבוקר ושאל אותי אם אעשה טוב עבורו לבד ללא מוניטין". מאוחר יותר ב-1850, היא ביקרה בקהילה הדתית הלותרנית בקייזרסוורת-אם-ריין בגרמניה, שם צפתה בכומר תיאודור פלידנר, פרידריקה פלידנר והדיאקוניסיות עובדות למען החולים והמקופחים. היא ראתה בחוויה נקודת מפנה בחייה ופרסמה את ממצאיה בעילום שם ב-1851; "המוסד בקייזרסוורת על הריין, להכשרה מעשית של דיאקוניסיות, וכו'" היה עבודתה הראשונה שפורסמה. היא גם קיבלה ארבעה חודשי הכשרה רפואית במכון, שהיוו את הבסיס לטיפול המאוחר שלה.
ב-22 באוגוסט 1853, קיבלה נייטינגייל את תפקיד המפקחת במכון לטיפול בנשים חולות מהמעמד הגבוה ברחוב הארלי העליון, לונדון, תפקיד שהחזיקה עד אוקטובר 1854. אביה העניק לה הכנסה שנתית של 500 ליש"ט (שווה ערך ל-47,926 ליש"ט ב-2025), מה שאפשר לה לחיות בנוחות ולהמשיך בקריירה שלה.
מלחמת קרים
תרומתה המפורסמת ביותר של פלורנס נייטינגייל הגיעה במהלך מלחמת קרים, שהפכה למוקד המרכזי שלה כאשר הגיעו דיווחים לבריטניה על התנאים המחרידים של הפצועים בבית החולים הצבאי בצד האסייתי של הבוספורוס, מול קונסטנטינופול, בסקוטארי (Üsküdar המודרנית באיסטנבול). בריטניה וצרפת נכנסו למלחמה נגד רוסיה לצד האימפריה העות'מאנית. ב-21 באוקטובר 1854, היא וצוות של 38 אחיות מתנדבות, כולל האחות הראשית שלה אלייזה רוברטס ודודתה מאי סמית', ו-15 נזירות קתוליות (שגויסו על ידי הנרי אדוארד מאנינג) נשלחו (באישורו של סידני הרברט) לאימפריה העות'מאנית. בדרך, נייטינגייל נעזרה בפריז על ידי חברתה מרי קלארק. האחיות המתנדבות עבדו כ-295 מיילים ימיים (546 ק"מ; 339 מייל) מהמחנה הבריטי הראשי מעבר לים השחור בבלקלאווה, בקרים.
נייטינגייל הגיעה לצריפי סלימייה בסקוטארי בתחילת נובמבר 1854. הצוות שלה גילה כי טיפול לקוי בחיילים בריטים פצועים ניתן על ידי צוות רפואי עמוס לעייפה אל מול אדישות רשמית. תרופות היו במחסור, היגיינה הוזנחה, וזיהומים המוניים היו נפוצים, רבים מהם קטלניים. לא היה ציוד לעיבוד מזון עבור המטופלים:
> אישה צעירה ושברירית זו... אימצה בדאגתה את החולים של שלושה צבאות.
— לוסיאן בודנס, מלחמת קרים, המחנות, המקלטים, האמבולנסים, בתי החולים, עמ' 104.
לאחר שנייטינגייל שלחה תחינה ל"טיימס" לפתרון ממשלתי למצב הגרוע של המתקנים, הממשלה הבריטית הזמינה את איזמבארד קינגדום ברונל לתכנן בית חולים טרומי שניתן לבנות באנגליה ולשלוח לדרדנלים. התוצאה הייתה בית החולים רנקיוי, מתקן אזרחי ש, תחת ניהולו של אדמונד אלכסנדר פארקס, היה בעל שיעור תמותה של פחות מעשירית מזה של סקוטארי.
סטיבן פאג'ט ב"מילון הביוגרפיה הלאומית" טען כי נייטינגייל הפחיתה את שיעור התמותה מ-42% ל-2%, או על ידי ביצוע שיפורים בהיגיינה בעצמה, או על ידי קריאה לנציבות התברואה. לדוגמה, נייטינגייל הטמיעה שטיפת ידיים בבית החולים שבו עבדה.
במהלך החורף הראשון שלה בסקוטארי, מתו שם 4,077 חיילים בריטים. פי עשרה יותר חיילים מתו ממחלות כמו טיפוס, טיפוס הבטן, כולרה ודיזנטריה מאשר מפצעי קרב. עם צפיפות, ביוב פגום וחוסר אוורור, נציבות התברואה נאלצה להישלח על ידי הממשלה הבריטית לסקוטארי במרץ 1855, כמעט שישה חודשים לאחר שנייטינגייל הגיעה. הנציבות שטפה את הביוב ושיפרה את האוורור. שיעורי התמותה הופחתו בחדות, אך היא מעולם לא תבעה קרדיט על עזרה בהפחתת שיעור התמותה. האחות הראשית אלייזה רוברטס טיפלה בנייטינגייל במהלך מחלתה הקריטית במאי 1855.
בשנים 2001 ו-2008, ה-BBC הוציא סרטים דוקומנטריים שהיו ביקורתיים כלפי ביצועיה של נייטינגייל במלחמת קרים, וכך גם כמה מאמרי המשך שפורסמו ב"גרדיאן" וב"סאנדיי טיימס". חוקרת נייטינגייל לין מקדונלד דחתה ביקורות אלו כ"מגוחכות לעיתים קרובות", בטענה שהן אינן נתמכות על ידי מקורות ראשוניים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נייטינגייל עדיין האמינה ששיעורי התמותה נבעו מתזונה לקויה, חוסר באספקה, אוויר עומד ועומס יתר על החיילים. לאחר שחזרה לבריטניה והחלה לאסוף ראיות לפני הוועדה המלכותית לבריאות הצבא, היא הגיעה למסקנה שרוב החיילים בבית החולים נהרגו בגלל תנאי מחיה גרועים. ניסיון זה השפיע על הקריירה המאוחרת שלה כאשר דגלה בתנאי מחיה תברואתיים כבעלי חשיבות רבה. כתוצאה מכך, היא הפחיתה מקרי מוות בזמן שלום בצבא והפנתה את תשומת לבה לתכנון תברואתי של בתי חולים ולהחדרת תברואה בבתים של מעמד הפועלים (ראו סטטיסטיקה ורפורמה תברואתית).
לפי כמה מקורות משניים, לנייטינגייל הייתה מערכת יחסים קרירה עם עמיתתה האחות מרי סיקול, שניהלה מלון/בית חולים לקצינים בקרים עצמה, מיילים רבים מזרחית לסקוטארי. ספר הזיכרונות של סיקול עצמה, "הרפתקאות נפלאות של גברת סיקול בארצות רבות", מתעד רק פגישה אחת, ידידותית, איתה, כאשר ביקשה ממנה מיטה ללילה וקיבלה אותה; סיקול הייתה בסקוטארי בדרכה לקרים כדי להצטרף לשותפה העסקית שלה ולהתחיל את העסק שלהם. עם זאת, סיקול ציינה שכאשר ניסתה להצטרף לקבוצה של נייטינגייל, אחד מעמיתיה של נייטינגייל דחה אותה, וסיקול הסיקה שגזענות הייתה בבסיס הדחייה הזו. נייטינגייל אמרה לגיסה, במכתב פרטי, שהיא מודאגת ממגע בין עבודתה לעסק של סיקול, בטענה שבעוד "היא הייתה אדיבה מאוד לגברים ו, מה שכן, לקצינים - ועשתה קצת טוב (היא) גרמה לרבים להשתכר". נייטינגייל דיווחה כי כתבה, "היה לי קושי רב להדוף את ההתקדמות של גברת סיקול, ולמנוע התאגדות בינה לבין האחיות שלי (בלתי אפשרי לחלוטין!)... כל מי שיעסיק את גברת סיקול יכניס הרבה חסד - גם הרבה שיכרות והתנהגות לא הולמת". מצד שני, סיקול אמרה לשף הצרפתי אלכסיס סוייר ש"אתה חייב לדעת, מר סוייר, שמיס נייטינגייל מחבבת אותי מאוד. כשעברתי דרך סקוטארי, היא באדיבות רבה נתנה לי פנסיון ולינה."
הגעתם של שני גלים של נזירות איריות, האחיות של הרחמים, כדי לסייע בתפקידי סיעוד בסקוטארי נתקלה בתגובות שונות מצד נייטינגייל. מרי קלייר מור עמדה בראש הגל הראשון והציבה את עצמה ואת אחיותיה תחת סמכותה של נייטינגייל. השתיים נשארו חברות לשארית חייהן. הגל השני, בראשות מרי פרנסיס ברידג'מן, נתקל בקבלת פנים קרירה יותר שכן ברידג'מן סירבה לוותר על סמכותה על אחיותיה לנייטינגייל בעוד שבו בזמן לא בטחה בנייטינגייל, שאותה ראתה כשאפתנית.
### הגברת עם המנורה
במהלך מלחמת קרים, נייטינגייל זכתה לכינוי "הגברת עם המנורה" מביטוי בדיווח ב"טיימס":
> היא "מלאך משרת" ללא כל הגזמה בבתי חולים אלו, וכאשר דמותה הדקה מחליקה בשקט לאורך כל מסדרון, פניו של כל בחור מסכן מתרככים בהכרת תודה למראה שלה. כאשר כל הקצינים הרפואיים פרשו ללילה ושקט וחושך התיישבו על אותם קילומטרים של חולים מוטלים, ניתן להבחין בה לבדה, עם מנורה קטנה בידה, עורכת את סבביה הבודדים.
— ויליאם ראסל, מצוטט בתוך קוק, א. ט. (1913). חייה של פלורנס נייטינגייל. כרך 1, עמ' 237.
הביטוי זכה לפופולריות נוספת על ידי שירו של הנרי וודסוורת' לונגפלו משנת 1857 "סנטה פילומנה":
> הנה! בבית האומללות ההוא גברת עם מנורה אני רואה עוברת דרך האפלה המנצנצת, ומדלגת מחדר לחדר.
נייטינגייל כונתה "הגברת עם הפטיש" על ידי החיילים לאחר שהשתמשה בפטיש כדי לפרוץ לאחסון נעול כדי לגשת לתרופות לטיפול בפצועים. עם זאת, ראסל חשב שההתנהגות אינה הולמת גברת, והמציא חלופה, מה שהוביל ל"הגברת עם המנורה".
קריירה מאוחרת
בקרים ב-29 בנובמבר 1855, הוקמה קרן נייטינגייל להכשרת אחיות במהלך פגישה ציבורית כדי להכיר בנייטינגייל על עבודתה במלחמה. היה שטף של תרומות נדיבות. סידני הרברט שימש כמזכיר כבוד של הקרן ודוכס קיימברידג' היה היו"ר. במכתביה מ-1856 היא תיארה אתרי מרפא באימפריה העות'מאנית, תוך פירוט תנאי הבריאות, תיאורים פיזיים, מידע תזונתי ופרטים חיוניים אחרים של מטופלים שאותם הפנתה לשם. היא ציינה שהטיפול שם היה זול משמעותית מאשר בשוויץ.
לנייטינגייל היו 45,000 ליש"ט (שווה ערך ל-4,730,725 ליש"ט ב-2025) לרשותה מקרן נייטינגייל להקמת בית הספר הראשון לסיעוד, בית הספר להכשרה של נייטינגייל, בבית החולים סנט תומאס ב-9 ביולי 1860. האחיות המוכשרות הראשונות של נייטינגייל החלו לעבוד ב-16 במאי 1865 במרפאת בית העבודה של ליברפול. כיום נקרא הפקולטה לסיעוד ומיילדות על שם פלורנס נייטינגייל, בית הספר הוא חלק מקינגס קולג' לונדון. בשנת 1866 אמרה שבית החולים המלכותי בקינגהמשייר באיילסברי ליד בית אחותה קליידון האוס יהיה "בית החולים היפה ביותר באנגליה", וב-1868 כינתה אותו "מודל מצוין לחיקוי".
נייטינגייל כתבה את "הערות על סיעוד" (1859). הספר שימש כאבן הפינה של תוכנית הלימודים בבית הספר של נייטינגייל ובבתי ספר אחרים לסיעוד, אם כי הוא נכתב במיוחד עבור השכלתם של אלו המטפלים בבית. נייטינגייל כתבה:
> "בכל יום ידע תברואתי, או ידע בסיעוד, או במילים אחרות, כיצד להעמיד את החוקה במצב כזה שלא תהיה לה מחלה, או שהיא תוכל להחלים ממחלה, תופס מקום גבוה יותר. הוא מוכר כידע שכל אחד צריך שיהיה לו - נפרד מידע רפואי, שרק למקצוע יכול להיות".
"הערות על סיעוד" נמכר היטב גם לקהל הקוראים הכללי ונחשב למבוא קלאסי לסיעוד. נייטינגייל בילתה את שארית חייה בקידום וארגון מקצוע הסיעוד. במבוא למהדורת 1974, כתבה ג'ואן קוויקסלי מבית הספר לסיעוד של נייטינגייל:
> "הספר היה הראשון מסוגו שנכתב אי פעם. הוא הופיע בתקופה שבה הכללים הפשוטים של הבריאות רק החלו להיוודע, כאשר נושאיו היו בעלי חשיבות חיונית לא רק לרווחתם ולהחלמתם של מטופלים, כאשר בתי חולים היו נגועים בזיהומים, כאשר אחיות עדיין נחשבו בעיקר לאנשים בורים וחסרי השכלה. לספר יש, באופן בלתי נמנע, את מקומו בהיסטוריה של הסיעוד, שכן הוא נכתב על ידי מייסדת הסיעוד המודרני".
כפי שהדגים מארק בוסטרידג', אחד מהישגיה הבולטים של נייטינגייל היה הכנסת אחיות מוכשרות למערכת בתי העבודה בבריטניה משנות ה-60 של המאה ה-19 ואילך. המשמעות הייתה שעניים חולים כבר לא טופלו על ידי עניים אחרים, בעלי יכולת גופנית, אלא על ידי צוות סיעודי מוכשר כראוי. במחצית הראשונה של המאה ה-19, אחיות היו בדרך כלל משרתות לשעבר או אלמנות שלא מצאו עבודה אחרת ולכן נאלצו להשתכר למחייתן בעבודה זו. צ'ארלס דיקנס קריקטורה את רמת הטיפול ברומן שלו "מרטין צ'זלוויט" שפורסם ב-1843–1844 בדמותה של שרה גאמפ כלא כשירה, רשלנית, אלכוהוליסטית ומושחתת. לדברי קרוליין וורת'ינגטון, מנהלת מוזיאון פלורנס נייטינגייל:
> "כשהיא [נייטינגייל] התחילה לא היה דבר כזה סיעוד. הדמות של דיקנס שרה גאמפ, שהייתה מעוניינת יותר בשתיית ג'ין מאשר בטיפול במטופליה, הייתה רק הגזמה קלה. בתי חולים היו מקומות של מוצא אחרון שבהם הרצפות היו מרופדות בקש כדי לספוג את הדם. פלורנס שינתה את הסיעוד כשחזרה [מקרים]. הייתה לה גישה לאנשים בעמדות גבוהות והיא השתמשה בה כדי לבצע דברים. פלורנס הייתה עקשנית, דעתנית ובוטה אבל היא הייתה חייבת להיות הדברים האלה כדי להשיג את כל מה שעשתה."
למרות שלעיתים נאמר שנייטינגייל הכחישה את תיאוריית הזיהום במשך כל חייה, ביוגרפיה משנת 2008 חולקת על כך, ואומרת שהיא פשוט התנגדה למבשר של תיאוריית החיידקים הידועה כקונטגיוניזם. תיאוריה זו גרסה כי מחלות יכולות לעבור רק במגע. לפני הניסויים של אמצע שנות ה-60 של המאה ה-19 על ידי פסטר וליסטר, כמעט אף אחד לא לקח את תיאוריית החיידקים ברצינות; גם לאחר מכן, רופאים רבים לא השתכנעו. בוסטרידג' מציין כי בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 כתבה נייטינגייל מאמר לספר לימוד שבו דגלה באמצעי זהירות מחמירים שנועדו, לדבריה, להרוג חיידקים. עבודתה של נייטינגייל שימשה השראה לאחיות במלחמת האזרחים האמריקאית. ממשלת האיחוד פנתה אליה לקבלת עצות על ארגון רפואת שדה. הרעיונות שלה עוררו השראה בגוף המתנדבים של נציבות התברואה של ארצות הברית.
נייטינגייל דגלה במנהיגות סיעודית אוטונומית, ושהסגנון החדש שלה של אחיות ראשיות יהיה בעל שליטה ומשמעת מלאה על צוות הסיעוד שלהן. "סכסוך בית החולים של גאי" הידוע לשמצה בשנים 1879–1880 בין האחות הראשית מרגרט בורט לצוות הרפואי של בית החולים הדגיש כיצד רופאים חשו לעיתים שסמכותם מאותגרת על ידי אחיות ראשיות אלו בסגנון נייטינגייל החדש. זה לא היה פרק מבודד ואחיות ראשיות אחרות חוו בעיות דומות, כמו אווה לאקס.
בשנות ה-70 של המאה ה-19, נייטינגייל חנכה את לינדה ריצ'רדס, "האחות המוכשרת הראשונה של אמריקה", ואפשרה לה לחזור לארצות הברית עם הכשרה וידע מספיקים כדי להקים בתי ספר לסיעוד באיכות גבוהה. ריצ'רדס המשיכה להפוך לחלוצה בסיעוד בארה"ב וביפן. בשנת 1873, אליזבת כריסטופרס הובסון הייתה שותפה להקמת בית הספר להכשרה של בלוויו לאחיות בניו יורק, וקבעה את המגמה לשיטות הכשרה בסיעוד בארה"ב על פי תוכנית נייטינגייל.
עד 1882, כמה אחיות נייטינגייל הפכו לאחיות ראשיות בכמה בתי חולים מובילים, כולל בלונדון (בית החולים סנט מרי, בית החולים וסטמינסטר, מרפאת בית העבודה סנט מרילבון ובית החולים לחשוכי מרפא בפאטני) וברחבי בריטניה (בית החולים המלכותי ויקטוריה, נטלי; מרפאת אדינבורו המלכותית; מרפאת קמברלנד ומרפאת ליברפול המלכותית), וכן בבית החולים סידני בניו סאות' ויילס, אוסטרליה.
בשנת 1883, נייטינגייל הפכה למקבלת הראשונה של הצלב האדום המלכותי. בשנת 1904, היא מונתה לגברת חסד של מסדר סנט ג'ון (LGStJ). בשנת 1907, היא הפכה לאישה הראשונה שזכתה במסדר ההצטיינות. בשנה שלאחר מכן הוענקה לה חירות הכבוד של העיר לונדון.
משנת 1857 ואילך, נייטינגייל הייתה מרותקת למיטה לסירוגין וסבלה מדיכאון. יום הולדתה נחגג כיום המודעות הבינלאומי ל-12 במאי למחלות אימונולוגיות ונוירולוגיות כרוניות שכן נייטינגייל אולי סבלה מאנצפלומיאליטיס מיאלגית/תסמונת התשישות הכרונית. ביוגרפיה עדכנית, לעומת זאת, מציינת ברוצלוזיס כרונית וספונדיליטיס נלווית כסיבה, המיוחסת להתקף של "קדחת קרים" חוזרת שחוותה במאי 1855 זמן קצר לאחר שהגיעה לקרים מסקוטארי שאולי ייצגה את הצורה החריפה של המחלה. עד 1870, היא השיגה מחדש את היכולת ללכת והכאב בעמוד השדרה שלה נפתר, בעוד הדיכאון, כאבי הראש והנדודי שינה התפוגגו בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19. למרות הסימפטומים שלה, היא נותרה פרודוקטיבית להפליא ברפורמה חברתית. במהלך שנותיה המרותקות למיטה, היא גם עשתה עבודה חלוצית בתחום תכנון בתי חולים, ועבודתה התפשטה במהירות ברחבי בריטניה והעולם. מהבית, היא הצליחה לבחור ולרכוש פלנל באמצעות הזמנה בדואר, שיטה קמעונאית חדשה אז שהגה היזם הוולשי פרייס פרייס-ג'ונס, שהיה משתמש בשמה של נייטינגייל כלקוחה בפרסום שלו. התפוקה של נייטינגייל הואטה משמעותית בעשור האחרון לחייה. היא כתבה מעט מאוד במהלך אותה תקופה בשל עיוורון ויכולות מנטליות יורדות, אם כי עדיין שמרה על עניין בענייני השעה.
מערכות יחסים
אף שחלק גדול מעבודתה של נייטינגייל שיפר את מצבן של נשים בכל מקום, נייטינגייל האמינה שנשים משתוקקות לחמלה ואינן מסוגלות כמו גברים. היא מתחה ביקורת על פעילות זכויות נשים מוקדמות על כך שהן מלינות על חוסר כביכול בקריירות לנשים בזמן שמשרות רפואיות רווחיות, תחת פיקוחן של נייטינגייל ואחרים, נותרו ללא מילוי באופן תמידי. היא העדיפה את חברותם של גברים חזקים, והתעקשה שהם עשו יותר מנשים כדי לעזור לה להשיג את מטרותיה, וכתבה: "מעולם לא מצאתי אישה אחת ששינתה את חייה ביוטה אחת עבורי או עבור דעותיי". היא התייחסה לעיתים קרובות לעצמה, למשל, כ"גבר של פעולה" ו"גבר של עסקים".
עם זאת, היו לה כמה חברויות חשובות וארוכות טווח עם נשים. מאוחר יותר בחייה, היא שמרה על התכתבות ממושכת עם הנזירה האירית מרי קלייר מור, שאיתה עבדה בקרים. בת לווייתה האהובה ביותר הייתה מרי קלארק, אישה אנגלייה שפגשה בפריז ב-1837 ושמרה איתה על קשר לאורך כל חייה. היא הייתה חברה של מתכנתת המחשבים החלוצה עדה לאבלייס, ועם מותה של לאבלייס מסרטן בגיל 36 ב-1852 לאחר מספר חודשים של כאב, כתבה נייטינגייל, "הם אמרו שהיא לא יכלה לחיות כל כך הרבה זמן, אלמלא החיוניות העצומה של המוח, שלא רצה למות".
כמה חוקרים של חייה של נייטינגייל מאמינים שהיא נותרה בתולה במשך כל חייה, אולי בגלל שהרגישה קריאה דתית לקריירה שלה.
מוות
פלורנס נייטינגייל מתה בשלווה בשנתה בחדרה ברחוב סאות' 10, מייפייר, לונדון, ב-13 באוגוסט 1910, בגיל 90. הצעת הקבורה במנזר וסטמינסטר נדחתה על ידי קרובי משפחתה והיא קבורה בחצר הכנסייה של כנסיית סנט מרגרט באיסט ולו, המפשייר, ליד אמבלי פארק עם אנדרטה עם ראשי התיבות שלה בלבד ותאריכי לידה ומוות. היא הותירה אחריה גוף עבודה גדול, כולל כמה מאות הערות שלא פורסמו בעבר. אנדרטה לנייטינגייל נוצרה משיש קרארה על ידי פרנסיס ויליאם סרגנט ב-1913 והוצבה בקלויסטר של בזיליקת סנטה קרוצ'ה, בפירנצה, איטליה.
תרומות
### סטטיסטיקה ורפורמה תברואתית
פלורנס נייטינגייל הפגינה כישרון למתמטיקה מגיל צעיר והצטיינה בנושא תחת הדרכתו של אביה. מאוחר יותר, נייטינגייל הפכה לחלוצה בהצגה חזותית של מידע וגרפיקה סטטיסטית. היא השתמשה בשיטות כמו תרשים עוגה, שפותח לראשונה על ידי ויליאם פלייפייר ב-1801. בעוד שכיום זה נפוץ, זו הייתה באותה עת שיטה חדשנית יחסית להצגת נתונים.
אכן, נייטינגייל מתוארת כ"חלוצה אמיתית בייצוג הגרפי של סטטיסטיקה" והיא ידועה במיוחד בשימוש שלה בדיאגרמת שטח קוטבית, או לעיתים דיאגרמת הוורד של נייטינגייל, המקבילה להיסטוגרמה מעגלית מודרנית, כדי להמחיש מקורות עונתיים של תמותת מטופלים בבית החולים הצבאי שניהלה. בעוד שלעיתים קרובות היא נזקפת לזכותה כיוצרת דיאגרמת השטח הקוטבית, ידוע שהיא הייתה בשימוש על ידי אנדרה-מישל גרי ב-1829 ולאון לואי ללאן עד 1830. נייטינגייל כינתה אוסף של דיאגרמות כאלה "קוקסקום" (כרבולת), אך מאוחר יותר מונח זה ישמש לעיתים קרובות עבור הדיאגרמות הבודדות.
היא עשתה שימוש נרחב ב"קוקסקומבס" כדי להציג דוחות על האופי וההיקף של תנאי הטיפול הרפואי במלחמת קרים לחברי פרלמנט ועובדי מדינה שלא היו קוראים או מבינים דוחות סטטיסטיים מסורתיים. בשנת 1859, נייטינגייל נבחרה לאישה הראשונה שהייתה חברה בחברה הסטטיסטית המלכותית. בשנת 1874 היא הפכה לחברת כבוד באיגוד הסטטיסטי האמריקאי.
תשומת לבה פנתה לבריאות הצבא הבריטי בהודו והיא הוכיחה שניקוז רע, מים מזוהמים, צפיפות וחוסר אוורור גרמו לשיעור התמותה הגבוה. בעקבות הדו"ח "הוועדה המלכותית להודו" (1858–1863), שכלל שרטוטים שנעשו על ידי בת דודתה, האמנית הילארי בונהם קרטר, איתה חיה נייטינגייל, הגיעה נייטינגייל למסקנה שבריאות הצבא ואנשי הודו חייבים ללכת יד ביד ולכן פעלה לשיפור התנאים התברואתיים של המדינה כולה.
נייטינגייל ערכה מחקר סטטיסטי מקיף על תברואה בחיי הכפר ההודי והייתה הדמות המובילה בהחדרת טיפול רפואי משופר ושירותי בריאות הציבור בהודו. בשנים 1858 ו-1859, היא לוביסטית בהצלחה להקמת ועדה מלכותית למצב ההודי. שנתיים לאחר מכן, היא סיפקה דו"ח לוועדה, שהשלימה את מחקרה שלה ב-1863. "לאחר 10 שנים של רפורמה תברואתית, ב-1873, דיווחה נייטינגייל כי התמותה בקרב החיילים בהודו ירדה מ-69 ל-18 ל-1,000".
נציבות התברואה המלכותית של 1868–1869 הציגה לנייטינגייל הזדמנות ללחוץ לתברואה חובה בבתים פרטיים. היא הפעילה לחץ על השר האחראי, ג'יימס סטנספלד, לחזק את הצעת חוק בריאות הציבור המוצעת כדי לחייב בעלי נכסים קיימים לשלם עבור חיבור לניקוז ראשי. החקיקה המחוזקת נחקקה בחוקי בריאות הציבור של 1874 ו-1875. במקביל, היא שילבה כוחות עם הרפורמטור התברואתי בדימוס אדווין צ'דוויק כדי לשכנע את סטנספלד להאציל סמכויות לאכיפת החוק לרשויות המקומיות, תוך ביטול שליטה מרכזית על ידי טכנוקרטים רפואיים. הסטטיסטיקה שלה ממלחמת קרים שכנעה אותה שגישות לא רפואיות היו יעילות יותר בהתחשב במצב הידע באותה עת. היסטוריונים מאמינים כעת שגם ניקוז וגם אכיפה מואצלת מילאו תפקיד מכריע בהעלאת תוחלת החיים הלאומית הממוצעת ב-20 שנה בין 1871 לאמצע שנות ה-30, תקופה שבה המדע הרפואי לא השפיע על מחלות המגפה הקטלניות ביותר.
### ספרות ותנועת הנשים
היסטוריון המדע י. ברנרד כהן טוען:
> הישגיה של נייטינגייל מרשימים עוד יותר כאשר הם נשקלים על רקע המגבלות החברתיות על נשים באנגליה הוויקטוריאנית. אביה, ויליאם אדוארד נייטינגייל, היה בעל קרקעות עשיר מאוד, והמשפחה נעה בחוגים הגבוהים ביותר של החברה האנגלית. באותם ימים, נשים ממעמדה של נייטינגייל לא למדו באוניברסיטאות ולא פיתחו קריירות מקצועיות; מטרתן בחיים הייתה להתחתן וללדת ילדים. נייטינגייל הייתה בת מזל. אביה האמין שנשים צריכות להיות משכילות, והוא לימד אותה באופן אישי איטלקית, לטינית, יוונית, פילוסופיה, היסטוריה, ו-הכי יוצא דופן עבור נשים באותה תקופה - כתיבה ומתמטיקה.
ליטון סטרצ'י היה מפורסם בספרו המפריך גיבורים מהמאה ה-19, "ויקטוריאנים דגולים" (1918). נייטינגייל מקבלת פרק מלא, אך במקום להפריך אותה, סטרצ'י שיבח אותה בצורה שהעלתה את המוניטין הלאומי שלה והפכה אותה לאייקון עבור פמיניסטיות אנגליות של שנות ה-20 וה-30.
בעוד שהיא ידועה יותר בזכות תרומותיה בתחומי הסיעוד והמתמטיקה, נייטינגייל הייתה גם חוליה חשובה בחקר הפמיניזם האנגלי. היא כתבה כ-200 ספרים, חוברות ומאמרים לאורך חייה. במהלך 1850 ו-1852, היא נאבקה בהגדרה העצמית שלה ובציפיות לנישואים מהמעמד הגבוה מצד משפחתה. כשהיא מיינה את מחשבותיה, היא כתבה את "הצעות למחשבה למחפשים אחר אמת דתית". זו הייתה עבודה בת 829 עמודים, בשלושה כרכים, שנייטינגייל הדפיסה באופן פרטי ב-1860, אך עד לאחרונה מעולם לא פורסמה במלואה. מאמץ לתקן זאת נעשה עם פרסום ב-2008 על ידי אוניברסיטת וילפריד לורייה, ככרך 11 של פרויקט בן 16 כרכים, "הכתבים שנאספו של פלורנס נייטינגייל". הידוע מבין מאמרים אלו, הנקרא "קסנדרה", פורסם בעבר על ידי ריי סטרצ'י ב-1928. סטרצ'י כלל אותו ב"הסיבה", היסטוריה של תנועת הנשים. ככל הנראה, הכתיבה שירתה את מטרתה המקורית של מיון מחשבות; נייטינגייל עזבה זמן קצר לאחר מכן כדי להתאמן במכון לדיאקוניסיות בקייזרסוורת.
"קסנדרה" מוחה נגד הפיכתן של נשים לחסרות אונים כמעט, כפי שנייטינגייל ראתה באורח החיים הרדום של אמה ואחותה הבכורה, למרות השכלתן. היא דחתה את חייהן של נוחות חסרת מחשבה עבור עולם השירות החברתי. העבודה משקפת גם את פחדה מכך שהרעיונות שלה יהיו לא יעילים, כפי שהיו אלו של קסנדרה. קסנדרה הייתה נסיכה מטרויה ששירתה ככוהנת במקדש של אפולו במהלך מלחמת טרויה. האל נתן לה את מתנת הנבואה; כשסירבה לחיזוריו, הוא קילל אותה כך שאזהרותיה הנבואיות לא יישמעו. איליין שוולטר כינתה את כתיבתה של נייטינגייל "טקסט מרכזי של הפמיניזם האנגלי, חוליה בין וולסטונקראפט לווולף". נייטינגייל היססה בתחילה להצטרף לאגודה לזכות בחירה לנשים כשנתבקשה על ידי ג'ון סטיוארט מיל, אך דרך ג'וזפין באטלר השתכנעה 'שזכות בחירה לנשים היא חיונית לחלוטין לאומה אם ברצוננו להשיג התקדמות מוסרית וחברתית'.
בשנת 1972, המשוררת אלינור רוס טיילור כתבה את "ברוכות הבאות אומנידס", שיר שנכתב בקולה של נייטינגייל ומצטט לעיתים קרובות מכתביה של נייטינגייל. אדריאן ריץ' כתבה ש"אלינור טיילור איחדה את בזבוז הנשים בחברה ואת בזבוז הגברים במלחמות וסובבה אותם ללא הפרד."
### תיאולוגיה
למרות היותה מכונה יוניטריאנית בכמה מקורות ישנים יותר, ההתייחסויות הנדירות של נייטינגייל עצמה ליוניטריאניזם קונבנציונלי הן שליליות במקצת. היא נשארה בכנסייה של אנגליה לאורך כל חייה, אם כי עם דעות לא שגרתיות. בהשפעת המסורת הווסליאנית מגיל צעיר, נייטינגייל חשה שדת אמיתית צריכה להתבטא בטיפול פעיל ובאהבה לאחרים. היא כתבה עבודה בתיאולוגיה: "הצעות למחשבה", תיאודיציה משלה, המפתחת את רעיונותיה ההטרודוקסיים. נייטינגייל הטילה ספק בטובו של אלוהים שהיה דן נשמות לגיהינום והייתה מאמינה בפיוס אוניברסלי - הרעיון שאפילו אלו שמתים מבלי להינצל יגיעו בסופו של דבר לגן עדן. היא הייתה מנחמת לעיתים את אלו שבטיפולה עם דעה זו. לדוגמה, זונה צעירה גוססת שטופלה על ידי נייטינגייל הייתה מודאגת שהיא הולכת לגיהינום ואמרה לה "התפללי לאלוהים, שלעולם לא תהיי בייאוש שאני נמצאת בו בזמן זה". האחות השיבה "הו, ילדתי, האם אינך כעת רחמנית יותר מהאלוהים שאת חושבת שאת הולכת אליו? ובכל זאת האלוהים האמיתי רחמן הרבה יותר מכל יצור אנושי שהיה אי פעם או יכול לדמיין".
למרות מסירותה האישית העזה למשיח, נייטינגייל האמינה במשך רוב חייה שגם הדתות הפגאניות והמזרחיות הכילו התגלות אמיתית. היא הייתה מתנגדת חריפה לאפליה הן נגד נוצרים מזרמים שונים והן נגד אלו של דתות לא נוצריות. נייטינגייל האמינה שהדת עוזרת לספק לאנשים את החוסן לעבודה טובה ומפרכת ותבטיח שהאחיות שבטיפולה ישתתפו בטקסים דתיים. עם זאת, היא הייתה לעיתים קרובות ביקורתית כלפי דת מאורגנת. היא לא אהבה את התפקיד שהכנסייה של אנגליה במאה ה-19 הייתה ממלאת לעיתים בהחמרת הדיכוי של העניים. נייטינגייל טענה שבתי חולים חילוניים סיפקו בדרך כלל טיפול טוב יותר מעמיתיהם הדתיים. בעוד שהיא החזיקה בדעה שאיש המקצוע הבריאותי האידיאלי צריך לקבל השראה ממניע דתי כמו גם מקצועי, היא אמרה שבפועל עובדי בריאות רבים בעלי מניע דתי היו מודאגים בעיקר מהבטחת ישועתם שלהם ושהמניע הזה נחות מהרצון המקצועי לספק את הטיפול הטוב ביותר האפשרי.