פלורנס ולש: הקול שהחל בבר

הקריירה של פלורנס ולש (Florence Welch) החלה, לפי דברי המנהל שלה, בהופעה ספונטנית ושיכורה בבר סוהו רוויו (Soho Revue Bar) שבלונדון. מריד נאש (Mairead Nash) מצמד הדי-ג'ייז קווינס אוף נויז (Queens of Noize) שמעה אותה ואמרה לאחר מכן כי "מעולם לא שמעה אדם בעל קול עוצמתי כל כך". בתוך שנים ספורות, קול זה עמד במרכזה של להקה, אלבום בכורה ששהה במצעד 40 הגדולים בבריטניה במשך 65 שבועות רצופים, והופעה מרכזית בפסטיבל גלסטונברי (Glastonbury) שהפכה אותה לאישה הבריטית הראשונה שמובילה את המופע המרכזי במאה ה-21.

קמברוול ובית אקדמי

פלורנס מרי לאונטין ולש נולדה ב-28 באוגוסט 1986 בשכונת קמברוול (Camberwell) שבדרום לונדון. ביתה היה נוטה לאינטלקטואליות יותר מאשר למוזיקה: אמה, אוולין ולש (Evelyn Welch), היא פרופסור ללימודי הרנסאנס, אשר כיהנה בהמשך כדיקנית אקדמית לאמנויות באוניברסיטת קווין מרי בלונדון, בעוד אביה, ניק, עבד בפרסום עם רקע בהופעות מוזיקליות בצעירותו. פלורנס ציינה כי העיסוק האקדמי של אמה בנושאים אנושיים גדולים — המרחב של אמנות ורעיונות הרנסאנס — עיצב את האופן שבו היא ניגשה לכתיבת שירים מאוחר יותר, כשהיא שואפת לאותו קנה מידה של נושאים בתוך שירי פופ בני שלוש דקות. היא למדה בבתי הספר הפרטיים בלונדון תומאס באטרסי (Thomas's Battersea) ואליין'ס (Alleyn's) לפני שנרשמה לקורס יסודות האמנות בקמברוול קולג' אוף ארטס (Camberwell College of Arts), תוכנית שציינה כי העניקה לה את החופש היצירתי להתנסות במוזיקה כעיסוק צדדי. היא עזבה לאחר שנה אחת כדי להקדיש את זמנה למוזיקה במשרה מלאה.

תגלית שנשמעת כמו מיתוס

המפגש בבר סוהו רוויו ב-2006 הפך לסיפור המכונן של פלורנס + דה מאשין (Florence + the Machine) כמעט באופן מיידי, וחזר על עצמו כמעט בכל כתבת פרופיל עליה מאז: התפרצות לא מתוכננת של שירה שנשמעה על ידי האדם הנכון בתעשייה, שלאחריה הגיע ניהול מקצועי תוך זמן קצר. שם הלהקה נובע מהשותפות היצירתית המוקדמת שלה עם חברתה איזבלה "מאשין" סאמרס (Isabella "Machine" Summers), שעד שנת 2009 התרחבה להרכב מלא של שבעה חברים שנבנה סביב קולה של ולש ומופעים חיים תיאטרליים יותר ויותר.

Lungs ושנת הפריצה

אלבום הבכורה של פלורנס + דה מאשין משנת 2009, Lungs, נכנס למצעדים בבריטניה במקום הראשון והגיע למקום השני באירלנד, ובסופו של דבר מכר יותר מ-100,000 עותקים מקומיים ושהה בתוך מצעד 40 הגדולים של בריטניה במשך 65 שבועות רצופים — רצף שהפך אותו לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בתקופה שבין 2009 ל-2010. סינגלים כולל "Kiss with a Fist" ו-"Dog Days Are Over" ביססו את הצליל שהגדיר את הקריירה שלה: הגשה קולית מרקיעה ועוצמתית על גבי עיבודים תזמורתיים וכלי הקשה, הקרובים ברוחם לתיאטרון ארט-רוק מאשר לפופ קונבנציונלי.

Ceremonials, גלסטונברי והרחבת הטווח

אלבום ההמשך משנת 2011, Ceremonials, מכר כמיליון עותקים והניב את הסינגל "Shake It Out", בעוד דיוקן של ולש מהתקופה שבה יצא האלבום תלוי כיום באופן קבוע בגלריה הלאומית לדיוקנאות (National Portrait Gallery) שבלונדון — כבוד יוצא דופן למוזיקאית פופ פעילה. היא המשיכה להרחיב את טווח שיתופי הפעולה שלה, כשהופיעה בחומרים עם דרייק (Drake) ב-2011 והגיעה לעשרת הגדולים בבריטניה לצד קלווין האריס (Calvin Harris) בשיר "Sweet Nothing" ב-2012. הופעתה המרכזית ב-2015 בגלסטונברי, לאחר שנכנסה בהתראה קצרה במקום להקת פו פייטרס (Foo Fighters) של דייב גרוהל (Dave Grohl) שחלה, הפכה אותה לאישה הבריטית הראשונה שמובילה את הפסטיבל בשנות ה-2000, ובכך ביססה מוניטין של הופעות חיות המבוססות על מחויבות פיזית גולמית — מחויבות שעלתה לה במחיר אמיתי.

הגוף ככלי נגינה, והתמוטטויותיו

סגנון ההופעה של ולש התנגש שוב ושוב במגבלותיה הפיזיות. ביולי 2012, פציעה במיתרי הקול אילצה את ביטול תאריכי ההופעות בפסטיבלים אירופיים. באפריל 2015, היא שברה את כף רגלה במהלך הופעה בפסטיבל קואצ'לה (Coachella), כשהיא רצה ומקפצת לאורך המופע כפי שהיא נוהגת לעשות, ובכל זאת התאוששה בזמן כדי להופיע בתוכנית סאטרדיי נייט לייב (Saturday Night Live) בחודש שלאחר מכן. הדפוס חוזר על עצמו לאורך הקריירה שלה: מופע חי הבנוי על התפרקות פיזית אמיתית, שלאחריו פציעות שהתפרקות כזו יוצרת, ואחריהן חזרה לבמה בכל מקרה.

אלבומים מאוחרים ועבודה כתובה

האלבום How Big, How Blue, How Beautiful יצא ב-2015 ו-High as Hope יצא ב-2018, כשהאחרון מציין פנייה לכתיבת שירים אישית ווידויית יותר. באותה שנה היא פרסמה את Useless Magic, ספר המשלב את מילות השירים שלה, שירה ואיורים — הכרה רשמית לכך שהכתיבה שלה מתפקדת כיצירה ספרותית עצמאית מהמוזיקה לה היא נועדה. הסאנדיי טיימס (Sunday Times) כינה אותה "הזמרת המיוחדת והמוערכת ביותר" בדורה, כשהוא מאפיין את קולה כ"קול של הוריקן" ואת כתיבת השירים שלה כ"פואטית וספרותית" על רקע נוכחות בימתית לא שגרתית המושרשת בחלקה בהתעניינותה באמנות הפרה-רפאליטית ובנושאי המיתוס, הטבע והשינוי שבה.

הכרה

ולש צברה יותר מעשרים פרסי תעשייה מתוך יותר ממאה מועמדויות, כולל שני ניצחונות בפרסי גראמי (Grammy) מתוך שש מועמדויות, פרס בחירת המבקרים בטקס פרסי הבריט (Brit Awards) בשנת 2009, שני ניצחונות בקטגוריית אמנית הסולו הטובה ביותר בטקס פרסי ה-NME, ושלושה פרסי Q. היא מונתה לשגרירה של גוצ'י (Gucci) לתכשיטים ושעונים בשנת 2015 ומחזיקה במלגת כבוד מאוניברסיטת האמנויות של לונדון (University of the Arts London), שהוענקה לה על תרומתה התרבותית ובמיוחד על החופש היצירתי שציינה כי התקופה הקצרה שלה כסטודנטית לאמנות העניקה לה בתחילה.

מדוע פלורנס מכונה גאונה

המילה נוטה להיתלות על ולש פחות כטענה על אינטלקט ויותר על רגישות אמנותית שלמה באופן יוצא דופן: קול עוצמתי מספיק כדי להיות מזוהה על ידי זר בבר כמשהו שונה באופן קטגורי, המותאם לרגישות ספרותית רצינית מספיק כדי להפיק ספר שירה מפורסם, ומנותב להופעות במה מחויבות פיזית כל כך עד ששברו עצמות מבלי לעצור את המופע. השילוב הזה — כלי קולי, מלאכת מחשבת ספרותית ונטילת סיכונים תיאטרליים, הפועלים יחד ולא כל אחד בנפרד — הוא מה שמבקרים כמו אלו של הסאנדיי טיימס מצביעים עליו במונחים כמו "קול של הוריקן" ו"פואטית וספרותית". טענת הנגד הכנה היא שמדובר בבסיסה בטענה על אינטנסיביות יצירתית וביצועית, לא על גאונות אנליטית: הכישרון של ולש הוא אקספרסיבי ולא אינטלקטואלי, בנוי על סיכון רגשי ומחויבות פיזית לא פחות מאשר על חדשנות קומפוזיטורית, והיא מעולם לא טענה אחרת בעצמה, כשהיא מתארת את המוזיקה במקום זאת כ"מצב של קתרזיס והישרדות" — מסגור שעוסק בצורך ושחרור, לא בגאונות.

מורשת

כמעט שני עשורים לאחר אירוע הבר סוהו רוויו, השפעתה של ולש ניכרת בתרבות המוסדית הבריטית — דיוקן קבוע בגלריה הלאומית לדיוקנאות, מלגת כבוד מבית ספר לאמנות חשוב, מופע מרכזי בגלסטונברי שהגדיר מחדש את הציפיות לגבי מי שיכול לחתום את הפסטיבל — בעוד הופעותיה החיות ממשיכות להתנהל על אותה מחויבות פיזית מוחלטת שגרמה לה להיות מורגשת לראשונה ועלתה לה מדי פעם בעצם שבורה או קול פגום לאורך הדרך.