אולריך צבינגלי

אולריך צבינגלי

אולריך צבינגלי (Huldrych Zwingli; נולד כאולריך צבינגלי; 1 בינואר 1484 – 11 באוקטובר 1531) היה תיאולוג נוצרי שווייצרי, מוזיקאי ומנהיג הרפורמציה בשווייץ. הוא נולד בתקופה של התעוררות פטריוטיות שווייצרית וביקורת גוברת על שיטת שכירי החרב השווייצרית, ולמד באוניברסיטת וינה ובאוניברסיטת בזל (University of Basel), מרכז מלומד של ההומניזם של הרנסאנס. הוא המשיך בלימודיו בעת ששימש ככומר בגלרוס (Glarus) ומאוחר יותר באיינזידלן (Einsiedeln), שם הושפע מכתביו של ארסמוס (Erasmus). במהלך כהונתו בבזל ובאיינזידלן, החל צבינגלי להכיר רבות מהביקורות שהופנו כלפי מוסדות הנצרות בנוגע להדרכתם הרפורמית, ואסף כתבי קודש שנועדו להתמודד עם ביקורות אלו.

בשנת 1519, הפך צבינגלי ל-Leutpriester (כומר העם) של הגרוסמינסטר (Grossmünster) בציריך, שם החל להטיף לרעיונות על רפורמה בכנסייה הקתולית. במחלוקת הציבורית הראשונה שלו בשנת 1522, הוא תקף את מנהג הצום במהלך התענית (Lent). בפרסומיו הצביע על שחיתות בהיררכיה הכנסייתית, קידם נישואי כמרים, ותקף את השימוש בתמונות במקומות פולחן. בין תרומותיו הבולטות לרפורמציה הייתה דרשתו הפרשנית, שהחלה בשנת 1519, דרך הבשורה על-פי מתי, לפני שהשתמש בסופו של דבר בפרשנות מקראית כדי לעבור על כל הברית החדשה, צעד שהיה חריגה רדיקלית מהמיסה הקתולית. בשנת 1525, הנהיג ליטורגיית קודש חדשה כדי להחליף את המיסה. הוא גם התעמת עם האנבפטיסטים, מה שהוביל לרדיפתם. היסטוריונים דנו בשאלה האם הוא הפך את ציריך לתאוקרטיה או לא.

הרפורמציה התפשטה לחלקים אחרים של הקונפדרציה השווייצרית, אך מספר קנטונים התנגדו לה והעדיפו להישאר קתולים. צבינגלי הקים ברית של קנטונים רפורמיים שחילקה את הקונפדרציה לאורך קווים דתיים. בשנת 1529, מלחמה נמנעה ברגע האחרון בין שני הצדדים. בינתיים, רעיונותיו של צבינגלי הגיעו לתשומת לבם של מרטין לותר (Martin Luther) ורפורמטורים אחרים. הם נפגשו בוועידת מרבורג (Marburg Colloquy) והסכימו על נקודות רבות בדוקטרינה, אך לא הצליחו להגיע להסכמה בנוגע לדוקטרינת הנוכחות הממשית של ישו באוכריסטיה.

בשנת 1531, הברית של צבינגלי הטילה מצור מזון לא מוצלח על הקנטונים הקתוליים. הקנטונים הגיבו בהתקפה ברגע שבו ציריך הייתה לא מוכנה היטב, וצבינגלי נהרג בשדה הקרב. מורשתו ממשיכה להתקיים בווידויים, בליטורגיה ובסדרי הכנסייה של הכנסיות הרפורמיות של ימינו.

הקשר היסטורי

הקונפדרציה השווייצרית בתקופתו של אולריך צבינגלי כללה שלוש עשרה מדינות (קנטונים) וכן אזורים מסונפים ואדמות משותפות. בשונה ממדינת שווייץ המודרנית, הפועלת תחת ממשלה פדרלית, כל אחד משלושה עשר הקנטונים היה עצמאי כמעט לחלוטין, וניהל את ענייני הפנים והחוץ שלו בעצמו. כל קנטון הקים בריתות משלו בתוך הקונפדרציה ומחוצה לה. עצמאות יחסית זו שימשה בסיס לסכסוך בתקופת הרפורמציה, כאשר הקנטונים השונים התפלגו בין מחנות דתיים שונים. השאיפות הצבאיות קיבלו תנופה נוספת עם התחרות על רכישת שטחים ומשאבים חדשים, כפי שנראה למשל במלחמת ציריך הישנה (Old Zurich War) בשנים 1440–1446.

הסביבה הפוליטית הרחבה באירופה במהלך המאות ה-15 וה-16 הייתה גם היא תנודתית. במשך מאות שנים, היחסים עם השכנה העוצמתית של הקונפדרציה, צרפת, קבעו את מדיניות החוץ של השווייצרים. באופן נומינלי, הקונפדרציה היוותה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה. עם זאת, באמצעות שרשרת מלחמות שהגיעה לשיאה במלחמה השוואבית (Swabian War) בשנת 1499, הפכה הקונפדרציה לעצמאית דה פקטו. בעוד שתי המעצמות היבשתיות ומדינות אזוריות קטנות כגון דוכסות מילאנו, דוכסות סבויה ומדינות האפיפיור התחרו ונלחמו זו בזו, היו לכך השלכות פוליטיות, כלכליות וחברתיות מרחיקות לכת על הקונפדרציה. בתקופה זו הפכה שיטת הפנסיות של שכירי החרב לנושא למחלוקת. הפלגים הדתיים בתקופתו של צבינגלי דנו בקולניות על היתרונות של שליחת גברים שווייצרים צעירים להילחם במלחמות זרות בעיקר למען העשרת רשויות הקנטון.

גורמים פנימיים וחיצוניים אלו תרמו לצמיחת מודעות לאומית של הקונפדרציה, שבה המונח מולדת (בלטינית: patria) החל לקבל משמעות מעבר להתייחסות לקנטון בודד. במקביל, ההומניזם של הרנסאנס, על ערכיו האוניברסליים והדגש ששם על מלגות (כפי שהדגים ארסמוס, "נסיך ההומניזם"), השתרש בקונפדרציה. בתוך סביבה זו, המוגדרת על ידי המפגש של פטריוטיות שווייצרית והומניזם, נולד צבינגלי ב-1484.

חיים

### שנים מוקדמות (1484–1518)

אולריך צבינגלי נולד ב-1 בינואר 1484 בווילדהאוס (Wildhaus), בעמק טוגנבורג (Toggenburg) שבשווייץ, למשפחת חקלאים, הילד השלישי מתוך אחד עשר. אביו, אולריך, מילא תפקיד מוביל במינהל הקהילה (Amtmann או שופט מקומי ראשי). לימודיו הראשוניים של צבינגלי ניתנו על ידי דודו, ברתולומאו, כומר בווזן (Weesen), שם פגש ככל הנראה את קתרינה פון צימרן (Katharina von Zimmern). בגיל עשר נשלח צבינגלי לבזל כדי לקבל את השכלתו התיכונית, שם למד לטינית אצל השופט גרגורי בונצלי (Gregory Bünzli). לאחר שלוש שנים בבזל, שהה זמן קצר בברן אצל ההומניסט הנרי וולפלין (Henry Wölfflin). הדומיניקנים בברן ניסו לשכנע את צבינגלי להצטרף למסדר שלהם וייתכן שהוא התקבל כטירון.

עם זאת, אביו ודודו לא אישרו מהלך כזה והוא עזב את ברן מבלי להשלים את לימודי הלטינית שלו. הוא נרשם לאוניברסיטת וינה בסמסטר החורף של 1498 אך גורש, על פי רישומי האוניברסיטה. עם זאת, לא בטוח שצבינגלי אכן גורש, והוא נרשם מחדש בסמסטר הקיץ של 1500; פעילותו ב-1499 אינה ידועה. צבינגלי המשיך את לימודיו בווינה עד 1502, ולאחר מכן עבר לאוניברסיטת בזל שם קיבל תואר מוסמך באמנויות (Magister) בשנת 1506. בבזל, אחד ממוריו של צבינגלי היה תומאס ויטנבאך (Thomas Wyttenbach) מביל (Biel), עמו התכתב מאוחר יותר על דוקטרינת הטרנסובסטנציאציה.

צבינגלי הוסמך בקונסטנץ (Constance), מושב הדיוקסיה המקומית, על ידי הבישוף הוגו פון הוהנלנדנברג (Hugo von Hohenlandenberg), והוא ערך את המיסה הראשונה שלו בעיר הולדתו, וילדהאוס, ב-29 בספטמבר 1506. ככומר צעיר הוא למד מעט תיאולוגיה, אך הדבר לא נחשב לחריג באותה תקופה. משרתו הכנסייתית הראשונה הייתה כהונה בעיירה גלרוס, שם שהה עשר שנים. בגלרוס, שחייליה שימשו כשכירי חרב באירופה, היה זה שצבינגלי מעורב בפוליטיקה. הקונפדרציה השווייצרית הייתה מעורבת במסעות פרסום שונים עם שכנותיה: הצרפתים, ההבסבורגים ומדינות האפיפיור. צבינגלי הציב את עצמו בצורה מוצקה לצד הכס הרומי. בתמורה, האפיפיור יוליוס השני הוקיר את צבינגלי בכך שסיפק לו פנסיה שנתית. הוא לקח על עצמו את תפקיד הכומר במספר מסעות באיטליה, כולל קרב נובארה (Battle of Novara) בשנת 1513.

עם זאת, התבוסה המכרעת של השווייצרים בקרב מריניאנו (Battle of Marignano) גרמה לשינוי במצב הרוח בגלרוס לטובת הצרפתים ולא לטובת האפיפיור. צבינגלי, הפרטיזן האפיפיורי, מצא את עצמו במצב קשה והוא החליט לסגת לאיינזידלן בקנטון שוויץ. עד אז, הוא השתכנע ששירות שכירי חרב אינו מוסרי וכי אחדות שווייצרית חיונית לכל הישג עתידי. כמה מכתביו המוקדמים ביותר הקיימים, כמו השור (The Ox, 1510) והמבוך (The Labyrinth, 1516), תקפו את מערכת שכירי החרב תוך שימוש באלגוריה וסאטירה. בני ארצו הוצגו כעם בעל מידות טובות בתוך משולש צרפתי, אימפריאלי ואפיפיורי.

צבינגלי שהה באיינזידלן במשך שנתיים שבמהלכן פרש לחלוטין מהפוליטיקה לטובת פעילויות כנסייתיות ולימודים אישיים. תקופתו ככומר בגלרוס ובאיינזידלן התאפיינה בצמיחה והתפתחות פנימית. הוא שכלל את היוונית שלו והחל בלימוד עברית. ספרייתו הכילה למעלה משלוש מאות כרכים מהם יכול היה לשאוב יצירות קלאסיות, פטריסטיות וסכולסטיות. הוא החליף מכתבים מלומדים עם מעגל של הומניסטים שווייצרים והחל ללמוד את כתביו של ארסמוס. הוא המשיך בלימודיו בעת ששימש ככומר בגלרוס ומאוחר יותר באיינזידלן, שם הושפע מכתביו של ארסמוס. צבינגלי ניצל את ההזדמנות לפגוש אותו בזמן שארסמוס היה בבזל בין אוגוסט 1514 למאי 1516. הפנייה של צבינגלי לפציפיזם יחסי והתמקדותו בהטפה יכולות להיות מיוחסות להשפעתו של ארסמוס.

בסוף 1518 התפנתה משרת ה-Leutpriestertum (כומר העם) של הגרוסמינסטר בציריך. הקנונים של המוסד שניהל את הגרוסמינסטר הכירו במוניטין של צבינגלי כמטיף וכותב מצוין. הקשר שלו עם הומניסטים היה גורם מכריע שכן מספר קנונים היו אוהדים לרפורמה הארסמיאנית. בנוסף, התנגדותו לצרפתים ולשירות שכירי החרב התקבלה בברכה על ידי פוליטיקאים בציריך. ב-11 בדצמבר 1518, בחרו הקנונים בצבינגלי להיות הכומר המשתכר וב-27 בדצמבר הוא עבר לצמיתות לציריך.

### תחילת הכהונה בציריך (1519–1521)

ב-1 בינואר 1519 נשא צבינגלי את דרשתו הראשונה בציריך. כשהוא סוטה מהנוהג הרווח לבסס דרשה על שיעור הבשורה של יום ראשון מסוים, צבינגלי, תוך שימוש בברית החדשה של ארסמוס כמדריך, החל לקרוא את הבשורה על-פי מתי, תוך מתן פרשנותו במהלך הדרשה, הידועה כשיטת lectio continua. הוא המשיך לקרוא ולפרש את הספר בימי ראשון שלאחר מכן עד שהגיע לסופו ואז המשיך באותו אופן עם מעשי השליחים, איגרות הברית החדשה, ולבסוף הברית הישנה. המניעים שלו לעשות זאת אינם ברורים, אך בדרשותיו השתמש בהטפה כדי להשיג שיפור מוסרי וכנסייתי שהיו מטרות דומות לרפורמה הארסמיאנית. זמן מה לאחר 1520, המודל התיאולוגי של צבינגלי החל להתפתח לצורה אידיוסינקרטית שלא הייתה ארסמיאנית ולא לותרנית. חוקרים אינם מסכימים על התהליך של האופן שבו פיתח את המודל הייחודי שלו. דעה אחת היא שצבינגלי אומן כהומניסט ארסמיאני ולותר מילא תפקיד מכריע בשינוי התיאולוגיה שלו.

דעה אחרת היא שצבינגלי לא הקדיש תשומת לב רבה לתיאולוגיה של לותר ולמעשה הוא ראה בה חלק מתנועת הרפורמה ההומניסטית. דעה שלישית היא שצבינגלי לא היה חסיד מוחלט של ארסמוס, אלא נפרד ממנו כבר ב-1516 וכי פיתח באופן עצמאי את התיאולוגיה שלו.

עמדתו התיאולוגית של צבינגלי נחשפה בהדרגה דרך דרשותיו. הוא תקף שחיתות מוסרית ותוך כדי כך נקב בשמותיהם של אנשים שהיו מטרות לגינויו. נזירים הואשמו בעצלות ובחיים ראוותניים. בשנת 1519, צבינגלי דחה ספציפית את הערצת הקדושים וקרא לצורך להבחין בין הסיפורים האמיתיים שלהם לסיפורים הבדיוניים. הוא הטיל ספקות באש הגיהינום, טען שילדים שלא הוטבלו אינם ארורים, ותהה על כוחו של הנידוי. התקפתו על הטענה כי מתן מעשר הוא מוסד אלוהי, לעומת זאת, הייתה בעלת ההשפעה התיאולוגית והחברתית הגדולה ביותר. הדבר עמד בסתירה לאינטרסים הכלכליים המיידיים של המוסד. אחד הקנונים המבוגרים שתמכו בבחירתו של צבינגלי, קונרד הופמן (Konrad Hofmann), התלונן על דרשותיו במכתב. כמה קנונים תמכו בהופמן, אך ההתנגדות מעולם לא גדלה מאוד. צבינגלי התעקש שהוא אינו מחדש ושבסיס היחיד לתורתו הוא כתבי הקודש.

בתוך הדיוקסיה של קונסטנץ, ברנרדין סנסון (Bernhardin Sanson) הציע אינדולגנציה מיוחדת לתורמים לבניית כנסיית פטרוס הקדוש ברומא. כשסנסון הגיע לשערי ציריך בסוף ינואר 1519, מתפללים עוררו את צבינגלי בשאלות. הוא הגיב בחוסר שביעות רצון שהאנשים לא מקבלים מידע נאות על תנאי האינדולגנציה והם מובלים להיפרד מכספם באמתלות שווא. זה היה למעלה משנה לאחר שמרטין לותר פרסם את 95 התזות שלו (31 באוקטובר 1517). מועצת ציריך סירבה להכניס את סנסון לעיר. מכיוון שהרשויות ברומא היו להוטות להכיל את האש שהצית לותר, בישוף קונסטנץ הכחיש כל תמיכה בסנסון והוא הוחזר.

באוגוסט 1519, ציריך נפגעה מהתפרצות של המגפה שבה מתו לפחות אחד מכל ארבעה אנשים. כל אלו שיכלו להרשות לעצמם עזבו את העיר, אך צבינגלי נשאר והמשיך בתפקידיו הכנסייתיים. בספטמבר הוא נדבק במחלה וכמעט מת. הוא תיאר את הכנותיו למוות בשיר, שיר המגפה של צבינגלי (Zwingli's Pestlied), המורכב משלושה חלקים: תחילת המחלה, הקרבה למוות ושמחת ההחלמה. הפסוקים האחרונים של החלק הראשון קוראים:

בשנים שלאחר החלמתו, יריביו של צבינגלי נותרו במיעוט. כאשר התפנתה משרה בין קנוני הגרוסמינסטר, נבחר צבינגלי למלא משרה זו ב-29 באפריל 1521. בהיותו קנון, הוא הפך לאזרח מלא של ציריך. הוא גם שמר על תפקידו ככומר העם של הגרוסמינסטר.

### קרעים ראשונים (1522–1524)

המחלוקת הציבורית הראשונה בנוגע להטפתו של צבינגלי פרצה במהלך עונת התענית בשנת 1522. ביום ראשון הראשון של הצום, 9 במרץ, צבינגלי וכעשרה משתתפים נוספים עברו במודע על כלל הצום על ידי חיתוך וחלוקה של שני נקניקים מעושנים (ה-Wurstessen בסדנה של כריסטוף פרושאואר). צבינגלי הגן על מעשה זה בדרשה שפורסמה ב-16 באפריל, תחת הכותרת Von Erkiesen und Freiheit der Speisen (על הבחירה והחופש של מזונות). הוא ציין שלא ניתן להסיק מהתנ"ך כלל תקף כללי על מזון וכי עבירה על כלל כזה אינה חטא. האירוע, שכונה פרשת הנקניקים (Affair of the Sausages), נחשב לתחילת הרפורמציה בשווייץ.

עוד לפני פרסום מסה זו, הגיבה הדיוקסיה של קונסטנץ בשליחת משלחת לציריך. מועצת העיר גינתה את הפרת הצום, אך נטלה אחריות על ענייני הכנסייה וביקשה מהרשויות הדתיות להבהיר את הנושא. הבישוף הגיב ב-24 במאי בנזיפה בגרוסמינסטר ובמועצת העיר וחזר על העמדה המסורתית.

בעקבות אירוע זה, עתרו צבינגלי וחברים הומניסטים אחרים לבישוף ב-2 ביולי כדי לבטל את דרישת הפרישות מהכמרים. שבועיים לאחר מכן פורסמה העתירה מחדש לציבור בגרמנית כ-Eine freundliche Bitte und Ermahnung an die Eidgenossen (עתירה והפצרה ידידותית לקונפדרציות). הנושא לא היה רק בעיה מופשטת עבור צבינגלי, שכן הוא נשא בחשאי אלמנה, אנה ריינהארט (Anna Reinhart), מוקדם יותר באותה שנה. חייהם המשותפים היו ידועים וחתונתם הפומבית התקיימה ב-2 באפריל 1524, שלושה חודשים לפני לידת ילדם הראשון. היו להם ארבעה ילדים: רגולה, ויליאם, אולריך ואנה. מאחר שהעתירה הופנתה לרשויות החילוניות, הגיב הבישוף באותה רמה בכך שהודיע לממשלת ציריך לשמור על הסדר הכנסייתי. כמרים שווייצרים אחרים הצטרפו למטרתו של צבינגלי מה שעודד אותו להצהיר את הצהרתו הגדולה הראשונה על אמונה, Apologeticus Archeteles (המילה הראשונה והאחרונה). הוא הגן על עצמו מפני אישומים של הסתה לאי-שקט וכפירה. הוא שלל מההיררכיה הכנסייתית כל זכות לשפוט בענייני סדר כנסייתי בשל מצבה המושחת.

### ויכוחים בציריך (1523)

אירועי 1522 לא הביאו להבהרה בנושאים. לא רק שהאי-שקט בין ציריך לבישוף נמשך, מתחים צמחו בין שותפי הקונפדרציה של ציריך בדיאט השווייצרי. ב-22 בדצמבר המליץ הדיאט לחבריו לאסור את התורות החדשות, כתב אישום חריף שהופנה לציריך. מועצת העיר הרגישה מחויבת לנקוט ביוזמה ולמצוא פתרון משלה. ב-3 בינואר 1523, הזמינה מועצת העיר ציריך את כומרי העיר והאזור שמחוץ לה לפגישה כדי לאפשר לפלגים להציג את דעותיהם. הבישוף הוזמן להשתתף או לשלוח נציג. המועצה תקבל החלטה על מי יורשה להמשיך להכריז על דעותיו. פגישה זו, הוויכוח הראשון בציריך, התקיימה ב-29 בינואר 1523.

הפגישה משכה קהל רב של כשיש מאות משתתפים. הבישוף שלח משלחת בראשות הוויקאר הכללי שלו, יוהנס פברי (Johannes Fabri). צבינגלי סיכם את עמדתו ב-Schlussreden (הצהרות מסכמות או 67 המאמרים). פברי, שלא חזה ויכוח אקדמי כפי שצבינגלי התכונן אליו, נאסר עליו לדון בתיאולוגיה גבוהה בפני הדיוטות, ופשוט התעקש על הצורך בסמכות הכנסייתית. החלטת המועצה הייתה שצבינגלי יורשה להמשיך בהטפתו וכי כל שאר המטיפים צריכים ללמד רק בהתאם לכתבי הקודש.

בספטמבר 1523, ליאו יוד (Leo Jud), חברו הקרוב ביותר ועמיתו של צבינגלי וכומר כנסיית פטרוס הקדוש, קרא בפומבי להסרת פסלי קדושים ואייקונים אחרים. הדבר הוביל להפגנות ולפעילויות איקונוקלסטיות. מועצת העיר החליטה לעבוד על עניין התמונות בוויכוח שני. מהות המיסה ואופייה הקורבני נכללו גם הם כנושא לדיון. תומכי המיסה טענו שהאוכריסטיה היא קורבן אמיתי, בעוד צבינגלי טען שזו ארוחה הנצחה. כמו בוויכוח הראשון, נשלחה הזמנה לכומרי ציריך ולבישוף קונסטנץ. הפעם, עם זאת, גם אנשי הציבור של ציריך, הדיוקסיות של כור (Chur) ובזל, אוניברסיטת בזל ושנים-עשר חברי הקונפדרציה הוזמנו. כ-900 איש השתתפו בפגישה זו, אך לא הבישוף ולא הקונפדרציה שלחו נציגים. הוויכוח החל ב-26 באוקטובר 1523 ונמשך יומיים.

צבינגלי שוב לקח את ההובלה בוויכוח ויריבו היה הקנון שהוזכר לעיל, קונרד הופמן, שתמך בתחילה בבחירתו של צבינגלי. כמו כן השתתף אגף רדיקלי של הרפורמציה שדרש פעולה מהירה הרבה יותר. קבוצה זו הובלה על ידי קונרד גרבל (Conrad Grebel) שבסופו של דבר יייסד את התנועה האנבפטיסטית, קבוצה שייחסה חשיבות מיוחדת להטבלות מבוגרים ולדחיית הטבלת תינוקות. במהלך שלושת הימים הראשונים, למרות שהמחלוקת על תמונות והמיסה נדונו, הטיעונים הובילו לשאלה האם למועצת העיר או לממשלה הכנסייתית יש סמכות להחליט בנושאים אלו. בנקודה זו, קונרד שמיד (Konrad Schmid), כומר מארגאו (Aargau) וחסיד של צבינגלי, העלה הצעה פרגמטית. מכיוון שתמונות עדיין לא נחשבו לחסרות ערך על ידי כולם, הוא הציע שהכמרים יטיפו בנושא זה תחת איום בעונש. הוא האמין שדעות האנשים ישתנו בהדרגה והסרה מרצון של תמונות תבוא בעקבותיה. לפיכך, שמיד דחה את הרדיקלים ואת האיקונוקלאזם שלהם, אך תמך בעמדתו של צבינגלי. בנובמבר העבירה המועצה תקנות לתמיכה בהצעתו של שמיד. צבינגלי כתב חוברת על החובות האוונגליות של כומר, Kurze, christliche Einleitung (הקדמה נוצרית קצרה), והמועצה שלחה אותה לכמרים ולחברי הקונפדרציה.

### הרפורמציה מתקדמת בציריך (1524–1525)

אולריך צבינגלי היה דמות מרכזית ברפורמציה השווייצרית, דגל בסמכות כתבי הקודש ובדחיית מנהגים דתיים שאינם נתמכים על ידי התנ"ך. הטפתו ותורתו עזרו להפיץ את רעיונות הרפורמציה מעבר לשווייץ והשפיעו על התפתחות הפרוטסטנטיות ברחבי אירופה.

בדצמבר 1523, קבעה המועצה דד-ליין לחג השבועות ב-1524 לפתרון לחיסול המיסה והתמונות. צבינגלי נתן דעה רשמית ב-Vorschlag wegen der Bilder und der Messe (הצעה בנוגע לתמונות ולמיסה). הוא לא דחק בביטול מיידי וכללי. המועצה החליטה על הסרה מסודרת של תמונות בתוך ציריך, אך לקהילות כפריות ניתנה הזכות להסירן על בסיס הצבעת רוב. ההחלטה על המיסה נדחתה.

ראיות להשפעת הרפורמציה נראו בתחילת 1524. חג המטהר לא נחגג, תהלוכות של כמרים לבושי גלימות פסקו, מתפללים לא הלכו עם כפות או שרידים ביום ראשון של הדקלים ללינדנהוף, וטריפטיכונים נותרו מכוסים וסגורים לאחר התענית. התנגדות לשינויים הגיעה מקונרד הופמן ועוקביו, אך המועצה החליטה לטובת שמירה על מנדטים ממשלתיים. כאשר הופמן עזב את העיר, התנגדות מצד כמרים עוינים לרפורמציה התמוטטה. בישוף קונסטנץ ניסה להתערב בהגנה על המיסה והערצת התמונות. צבינגלי כתב תגובה רשמית למועצה והתוצאה הייתה ניתוק כל הקשרים בין העיר לדיוקסיה.

אף על פי שהמועצה היססה בביטול המיסה, הירידה בתרגול האדיקות המסורתית אפשרה לכמרים להשתחרר באופן לא רשמי מהדרישה לחגוג מיסה. כאשר כמרים בודדים שינו את מנהגיהם כפי שהם ראו לנכון, צבינגלי התבקש לטפל במצב לא מאורגן זה על ידי תכנון ליטורגיית קודש בשפה הגרמנית. זו פורסמה ב-Aktion oder Brauch des Nachtmahls (פעולה או מנהג הסעודה). זמן קצר לפני הפסחא, צבינגלי ומקורביו הקרובים ביותר ביקשו מהמועצה לבטל את המיסה ולהנהיג את סדר הפולחן הציבורי החדש. ביום חמישי הקדוש, 13 באפריל 1525, חגג צבינגלי את הקודש תחת הליטורגיה החדשה שלו. נעשה שימוש בכוסות וצלחות עץ כדי להימנע מכל הפגנה חיצונית של פורמליות. הקהילה ישבה ליד שולחנות ערוכים כדי להדגיש את היבט הארוחה של הסקרמנט. הדרשה הייתה המוקד של השירות ולא הייתה מוזיקת עוגב או שירה. חשיבות הדרשה בשירות הפולחן הודגשה על ידי הצעתו של צבינגלי להגביל את חגיגת הקודש לארבע פעמים בשנה.

במשך זמן מה האשים צבינגלי מסדרים מקבצי נדבות בצביעות ודרש את ביטולם כדי לתמוך בעניים באמת. הוא הציע להפוך את המנזרים לבתי חולים ומוסדות רווחה ולשלב את עושרם בקרן רווחה. זה נעשה על ידי ארגון מחדש של מוסדות הגרוסמינסטר והפראומינסטר (Fraumünster) ומתן פנסיה לנזירות ונזירים שנותרו. המועצה חילנה את רכוש הכנסייה (הפראומינסטר הועבר לעיר ציריך על ידי מכרתו של צבינגלי קתרינה פון צימרן בשנת 1524) והקימה תוכניות רווחה חדשות לעניים.

צבינגלי ביקש רשות להקים בית ספר לטיני, ה-Prophezei (נבואה) או Carolinum, בגרוסמינסטר. המועצה הסכימה והוא נפתח רשמית ב-19 ביוני 1525 עם צבינגלי ויוד כמורים. הוא שירת כדי לאמן מחדש ולחנך מחדש את הכמרים. תרגום התנ"ך של ציריך, המיוחס באופן מסורתי לצבינגלי ומודפס על ידי כריסטוף פרושאואר, נושא את סימן העבודה בצוות מבית הספר לנבואה. חוקרים טרם ניסו להבהיר את חלקו של צבינגלי בעבודה על בסיס ראיות חיצוניות וסגנוניות.

### סכסוך עם האנבפטיסטים (1525–1527)

זמן קצר לאחר הוויכוח השני בציריך, רבים באגף הרדיקלי של הרפורמציה השתכנעו שצבינגלי עושה יותר מדי ויתורים למועצת ציריך. הם דחו את תפקיד הממשלה האזרחית ודרשו הקמה מיידית של קהילה של מאמינים. קונרד גרבל, מנהיג הרדיקלים והתנועה האנבפטיסטית המתהווה, דיבר בזלזול על צבינגלי בפרטיות. האנבפטיסטים בציריך האמינו שהתפיסה של צבינגלי על האמונה הרפורמית והכנסייה סתרה את תורתם וניסו לתבוע חקיקה של תורתו המוקדמת של צבינגלי. ב-15 באוגוסט 1524, עמדה המועצה על החובה להטביל את כל התינוקות שנולדו. צבינגלי התייעץ בחשאי עם קבוצתו של גרבל ובסוף 1524, קראה המועצה לדיונים רשמיים. כאשר השיחות הופסקו, פרסם צבינגלי את Wer Ursache gebe zu Aufruhr (מי שגורם לאי-שקט) מבהיר את נקודות המבט המנוגדות. ב-17 בינואר 1525 התקיים ויכוח ציבורי, והמועצה החליטה לטובת צבינגלי. כל מי שסירב להטביל את ילדיו נדרש לעזוב את ציריך. הרדיקלים התעלמו מצעדים אלו וב-21 בינואר נפגשו בבית אמה של מנהיג רדיקלי אחר, פליקס מנץ (Felix Manz). גרבל ומנהיג שלישי, ג'ורג' בלאורוק (George Blaurock), ביצעו את הטבלות המבוגרים האנבפטיסטיות המתועדות הראשונות.

ב-2 בפברואר חזרה המועצה על הדרישה להטבלת כל התינוקות וכמה שלא עמדו בדרישות נעצרו ונקנסו, מנץ ובלאורוק ביניהם. צבינגלי ויוד ראיינו אותם והתקיימו ויכוחים נוספים לפני מועצת ציריך. בינתיים, התורות החדשות המשיכו להתפשט לחלקים אחרים של הקונפדרציה וכן למספר עיירות שוואביות. ב-6–8 בנובמבר, הוויכוח האחרון בנושא הטבילה התקיים בגרוסמינסטר. גרבל, מנץ ובלאורוק הגנו על מטרתם לפני צבינגלי, יוד ורפורמטורים אחרים. לא היה חילופי דעות רציניים שכן כל צד לא יזוז מעמדותיו והוויכוחים הידרדרו למהומה, כל צד צועק עלבונות לעבר השני.

מועצת ציריך החליטה שאף פשרה אינה אפשרית. ב-7 במרץ 1526, היא פרסמה את המנדט הידוע לשמצה שאף אחד לא יטביל מחדש אחר תחת עונש מוות. למרות שלצבינגלי, טכנית, לא היה שום קשר למנדט, אין אינדיקציה שהוא לא אישר זאת. פליקס מנץ, שנשבע לעזוב את ציריך ולא להטביל עוד, חזר בכוונה והמשיך בנוהג. לאחר שנעצר ונשפט, הוא הוצא להורג ב-5 בינואר 1527 על ידי הטבעה בלימאט. הוא היה המרטיר האנבפטיסטי הראשון; עוד שלושה היו אמורים לבוא, ולאחריהם כל האחרים או ברחו או גורשו מציריך.

### רפורמציה בקונפדרציה (1526–1528)

ב-8 באפריל 1524, חמישה קנטונים – לוצרן, אורי, שוויץ, אונטרוולדן וצוג – הקימו ברית, die fünf Orte (חמש המדינות), כדי להגן על עצמם מרפורמציית צבינגלי. הם יצרו קשר עם מתנגדי מרטין לותר כולל יוהאן אק (John Eck), שהתווכח עם לותר בוויכוח לייפציג (Leipzig Disputation) של 1519. אק הציע להתווכח עם צבינגלי והוא הסכים. עם זאת, הם לא יכלו להסכים על בחירת רשות השיפוט, מיקום הוויכוח ושימוש בדיאט השווייצרי כבית משפט. בגלל אי-ההסכמות, החליט צבינגלי להחרים את הוויכוח. ב-19 במאי 1526 שלחו כל הקנטונים נציגים לבאדן. למרות שנציגי ציריך היו נוכחים, הם לא השתתפו במפגשים. אק הוביל את המפלגה הקתולית בעוד הרפורמטורים יוצגו על ידי יוהנס אקולמפדיוס (Johannes Oecolampadius) מבזל, תיאולוג מווירטמברג שניהל התכתבות ענפה וידידותית עם צבינגלי. בזמן שהוויכוח נמשך, צבינגלי קיבל עדכונים על ההליכים והדפיס חוברות המציגות את דעותיו. זה היה חסר תועלת מכיוון שהדיאט החליט נגד צבינגלי. הוא היה אמור להיות מוחרם וכתביו לא היו אמורים להיות מופצים יותר. מתוך שלושה עשר חברי הקונפדרציה, גלרוס, סולותורן, פריבורג ואפנצל וכן חמש המדינות הצביעו נגד צבינגלי. ברן, בזל, שפהאוזן וציריך תמכו בו.

הוויכוח בבאדן חשף קרע עמוק בקונפדרציה בנושאי דת. הרפורמציה הופיעה כעת במדינות אחרות. העיר סנט גאלן (St Gallen), מדינה מסונפת לקונפדרציה, הובלה על ידי ראש עיר רפורמי, יואכים ואדיאן (Joachim Vadian), והעיר ביטלה את המיסה ב-1527, שנתיים בלבד לאחר ציריך. בבזל, למרות שלצבינגלי היה קשר קרוב עם אקולמפדיוס, הממשלה לא אישרה רשמית שום שינויים רפורמטוריים עד ה-1 באפריל 1529 כאשר המיסה נאסרה. שפהאוזן, שעקבה מקרוב אחר דוגמתה של ציריך, אימצה רשמית את הרפורמציה בספטמבר 1529.

במקרה של ברן, ברכטולד האלר (Berchtold Haller), הכומר בסן וינסנט מינסטר, וניקלאוס מנואל (Niklaus Manuel), המשורר, הצייר והפוליטיקאי, ניהלו קמפיין למען המטרה הרפורמית. אך רק לאחר ויכוח נוסף החשיבה ברן את עצמה כקנטון של הרפורמציה. 350 איש השתתפו, כולל כמרים מברן וקנטונים אחרים וכן תיאולוגים מחוץ לקונפדרציה כגון מרטין בוצר (Martin Bucer) וולפגנג קפיטו (Wolfgang Capito) משטרסבורג, אמברוזיוס בלרר (Ambrosius Blarer) מקונסטנץ, ואנדראס אלטהמר (Andreas Althamer) מנירנברג. אק ופברי סירבו להשתתף והקנטונים הקתוליים לא שלחו נציגים. הפגישה החלה ב-6 בינואר 1528 ונמשכה כמעט שלושה שבועות. צבינגלי נשא בנטל העיקרי של הגנה על הרפורמציה והוא הטיף פעמיים במינסטר. ב-7 בפברואר 1528 גזרה המועצה כי הרפורמציה תוקם בברן.

### מלחמת קאפל הראשונה (1529)

עוד לפני הוויכוח בברן, צבינגלי ניהל קמפיין לברית של ערים רפורמיות. ברגע שברן קיבלה רשמית את הרפורמציה, נוצרה ברית חדשה, das Christliche Burgrecht (האיחוד האזרחי הנוצרי). הפגישות הראשונות נערכו בברן בין נציגי ברן, קונסטנץ וציריך ב-5–6 בינואר 1528. ערים אחרות, כולל בזל, ביל, מולהאוזן, שפהאוזן וסנט גאלן, הצטרפו בסופו של דבר לברית. חמש המדינות (הקתוליות) הרגישו מוקפות ומבודדות, אז הן חיפשו בעלי ברית חיצוניים. לאחר חודשיים של משא ומתן, הקימו חמש המדינות את die Christliche Vereinigung (הברית הנוצרית) עם פרדיננד מאוסטריה ב-22 באפריל 1529.

זמן קצר לאחר שנחתמה האמנה האוסטרית, מטיף רפורמי, יעקב קייזר (Jacob Kaiser), נלכד באוזנאך (Uznach) והוצא להורג בשוויץ. זה עורר תגובה חזקה מצד צבינגלי; הוא ניסח את Ratschlag über den Krieg (עצה לגבי המלחמה) עבור הממשלה. הוא פירט הצדקות להתקפה על המדינות הקתוליות וצעדים אחרים שיש לנקוט. לפני שציריך יכלה ליישם את תוכניותיו, הגיעה לציריך משלחת מברן שכללה את ניקלאוס מנואל. המשלחת קראה לציריך ליישב את העניין בדרכי שלום. מנואל הוסיף כי התקפה תחשוף את ברן לסכנות נוספות שכן ואלה (Valais) הקתולית ודוכסות סבויה גבלו באגפה הדרומי. הוא ציין אז, "אתה לא באמת יכול להביא אמונה באמצעות חניתות והלברדים". ציריך, לעומת זאת, החליטה שהיא תפעל לבד, בידיעה שברן תהיה מחויבת להסכים. מלחמה הוכרזה ב-8 ביוני 1529. ציריך הצליחה לגייס צבא של 30,000 איש. חמש המדינות ננטשו על ידי אוסטריה ויכלו לגייס רק 9,000 איש. שני הכוחות נפגשו ליד קאפל (Kappel), אך מלחמה נמנעה בשל התערבותו של הנס אבלי (Hans Aebli), קרוב משפחה של צבינגלי, שביקש הפסקת אש.

צבינגלי נאלץ לציין את תנאי הפסקת האש. הוא דרש את פירוק הברית הנוצרית; הטפה ללא הפרעה על ידי רפורמטורים במדינות הקתוליות; איסור על שיטת הפנסיה; תשלום פיצויים על מלחמה; ופיצוי לילדיו של יעקב קייזר. מנואל היה מעורב במשא ומתן. ברן לא הייתה מוכנה להתעקש על הטפה ללא הפרעה או על איסור שיטת הפנסיה. ציריך וברן לא יכלו להסכים וחמש המדינות (הקתוליות) התחייבו רק לפרק את הברית שלהן עם אוסטריה. זו הייתה אכזבה מרה עבור צבינגלי וזה סימן את ירידתו בהשפעה הפוליטית. שלום הארץ הראשון של קאפל, der erste Landfriede, סיים את המלחמה ב-24 ביוני.

### ועידת מרבורג (1529)

בעוד צבינגלי ביצע את העבודה הפוליטית של הרפורמציה השווייצרית, הוא פיתח את דעותיו התיאולוגיות עם עמיתיו. המחלוקת המפורסמת בין לותר לצבינגלי על פרשנות האוכריסטיה החלה כאשר אנדראס קרלשטאדט (Andreas Karlstadt), עמיתו לשעבר של לותר מוויטנברג, פרסם שלוש חוברות על סעודת האדון שבהן דחה קרלשטאדט את הרעיון של נוכחות ממשית באלמנטים. חוברות אלו, שפורסמו בבזל ב-1524, קיבלו את אישורם של אקולמפדיוס וצבינגלי. לותר דחה את טיעוניו של קרלשטאדט וראה בצבינגלי בעיקר פרטיזן של קרלשטאדט. צבינגלי החל לבטא את מחשבותיו על האוכריסטיה במספר פרסומים כולל de Eucharistia (על האוכריסטיה). בהבינו שישו עלה השמימה וישב לימין האב, ביקר צבינגלי את הרעיון שהאנושיות של ישו יכולה להיות בשני מקומות בבת אחת. בניגוד לאלוהותו, גופו האנושי של ישו לא היה נוכח בכל מקום ולכן לא יכול היה להיות בשמים ובו בזמן להיות נוכח באלמנטים.

באביב 1527, הגיב לותר בחריפות לדעותיו של צבינגלי במסה Dass Diese Worte Christi "Das ist mein Leib etc." noch fest stehen wider die Schwarmgeister (כי מילים אלו של ישו "זה גופי וכו'" עדיין עומדות איתן נגד הפנאטים). המחלוקת נמשכה עד 1528 כאשר החלו מאמצים לבנות גשרים בין הדעות הלותרניות והצבינגליות. מרטין בוצר ניסה לתווך בעוד פיליפ מהסה (Philip of Hesse), שרצה להקים קואליציה פוליטית של כל הכוחות הפרוטסטנטיים, הזמין את שני הצדדים למרבורג כדי לדון בהבדלים שלהם. אירוע זה נודע כוועידת מרבורג.

צבינגלי קיבל את הזמנתו של פיליפ מתוך אמונה מלאה שהוא יוכל לשכנע את לותר. בניגוד לכך, לותר לא ציפה ששום דבר יצא מהפגישה והיה צריך להידחף על ידי פיליפ להשתתף. צבינגלי, בליווי אקולמפדיוס, הגיע ב-28 בספטמבר 1529, כאשר לותר ופיליפ מלנכתון (Philipp Melanchthon) הגיעו זמן קצר לאחר מכן. תיאולוגים אחרים השתתפו גם הם כולל מרטין בוצר, אנדראס אוסיאנדר (Andreas Osiander), יוהנס ברנץ (Johannes Brenz) ויוסטוס יונאס (Justus Jonas).

הוויכוחים נערכו בין ה-1 ל-4 באוקטובר והתוצאות פורסמו בחמישה-עשר מאמרי מרבורג. המשתתפים הצליחו להסכים על ארבעה-עשר מהמאמרים, אך המאמר החמישה-עשר קבע את ההבדלים בדעותיהם על נוכחות ישו באוכריסטיה. פרופסור ג'ורג' סיכם את הדעות הבלתי ניתנות ליישוב, "בנושא זה, הם נפרדו מבלי להגיע להסכמה. גם לותר וגם צבינגלי הסכימו שהלחם בסעודה היה סימן. עבור לותר, עם זאת, מה שהלחם סימל, כלומר גופו של ישו, היה נוכח "בתוך, עם ותחת" הסימן עצמו. עבור צבינגלי, עם זאת, הסימן והדבר המסומן הופרדו על ידי מרחק – הרוחב בין שמים לארץ."

> "לותר טען שגופו של ישו לא נאכל בצורה גסה וחומרית אלא בדרך מסתורית כלשהי, שהיא מעבר להבנת האנוש. עם זאת, צבינגלי השיב, אם המילים נלקחו במובן המילולי שלהן, הגוף היה צריך להיאכל בצורה הגסה והחומרית ביותר. "כי זו המשמעות שהם נושאים: הלחם הזה הוא גופי שניתן עבורכם. הוא ניתן עבורנו בצורה גסה וחומרית, נתון לפצעים, מכות ומוות. ככזה, אם כן, זה חייב להיות החומר של הסעודה." אכן, כדי ללחוץ עוד יותר על המשמעות המילולית של הטקסט, נובע שישו יצטרך שוב לסבול כאב, שכן גופו נשבר שוב – הפעם על ידי שיני המשתתפים. אפילו בצורה אבסורדית יותר, גופו של ישו יצטרך להיבלע, להתעכל, אפילו להיפלט דרך המעיים! מחשבות כאלה היו דוחות עבור צבינגלי. הן הריחו מקניבליזם מצד אחד ומדתות המסתורין הפגאניות מצד שני. הנושא העיקרי עבור צבינגלי, לעומת זאת, לא היה חוסר הרציונליות או הכשל הפרשני של דעות לותר. זה היה יותר שלותר שם "את הנקודה העיקרית של הישועה באכילה פיזית של גופו של ישו," כי הוא חיבר זאת עם מחילת חטאים. אותו מניע שהניע את צבינגלי כה חזק להתנגד לתמונות, קריאת קדושים והתחדשות הטבילה היה נוכח גם במאבק על הסעודה: הפחד מעבודת אלילים. הישועה הייתה על ידי ישו בלבד, באמצעות אמונה בלבד, לא באמצעות אמונה ולחם. מושא האמונה היה מה שלא נראה (עברים 11:1) ולכן לא ניתן לאכול אותו אלא, שוב, במובן לא מילולי, ציורי. "Credere est edere," אמר צבינגלי: "להאמין זה לאכול." לאכול את הגוף ולשתות את דמו של ישו בסעודה, אם כן, פשוט פירושו להחזיק את גופו ודמו של ישו נוכחים בנפש."

הכישלון במציאת הסכמה הביא לרגשות חזקים משני הצדדים. "כאשר שני הצדדים נפרדו, צבינגלי צעק בדמעות, "אין אנשים עלי אדמות שאיתם הייתי מעדיף להיות באחדות מאשר עם הוויטנברגרים [הלותרנים].""

בשל הבדלים אלו, לותר סירב בתחילה להכיר בצבינגלי ובעוקביו כנוצרים.

### פוליטיקה, וידויים, מלחמות קאפל ומוות (1529–1531)

עם כישלון ועידת מרבורג והפיצול של הקונפדרציה, הציב צבינגלי את מטרתו על ברית עם פיליפ מהסה. הוא שמר על התכתבות ערה עם פיליפ. ברן סירבה להשתתף, אך לאחר תהליך ארוך, ציריך, בזל ושטרסבורג חתמו על אמנת הגנה הדדית עם פיליפ בנובמבר 1530. צבינגלי ניהל משא ומתן אישי גם עם הנציג הדיפלומטי של צרפת, אך שני הצדדים היו רחוקים מדי. צרפת רצתה לשמור על יחסים טובים עם חמש המדינות. פניות לוונציה ומילאנו נכשלו גם הן.

בעוד צבינגלי עבד על הקמת בריתות פוליטיות אלו, צ'ארלס החמישי, הקיסר הרומי הקדוש, הזמין פרוטסטנטים לדיאט אוגסבורג כדי להציג את דעותיהם כדי שיוכל לקבל פסק דין בנושא האמונה. הלותרנים הציגו את הווידוי של אוגסבורג (Augsburg Confession). תחת הנהגתו של מרטין בוצר, הערים שטרסבורג, קונסטנץ, ממינגן ולינדאו הפיקו את הווידוי הטטרפוליטני (Tetrapolitan Confession). מסמך זה ניסה לתפוס עמדת ביניים בין הלותרנים לצבינגליים.

זה היה מאוחר מדי עבור ערי ה-Burgrecht להפיק וידוי משלהן. צבינגלי הפיק אז וידוי פרטי משלו, Fidei ratio (חשבון האמונה) שבו הסביר את אמונתו בשנים-עשר מאמרים התואמים את מאמרי הווידוי של השליחים. הטון היה אנטי-קתולי חריף וכן אנטי-לותרני. הלותרנים לא הגיבו רשמית, אך ביקרו זאת בפרטיות. יריבם הישן של צבינגלי ולותר, יוהאן אק, תקף נגד בפרסום, הפרכה של המאמרים שצבינגלי הגיש לקיסר.

כאשר פיליפ מהסה הקים את הליגה השמלקלדית (Schmalkaldic League) בסוף 1530, ארבע הערים של הווידוי הטטרפוליטני הצטרפו על בסיס פרשנות לותרנית לווידוי זה. בהתחשב בגמישות של דרישות הכניסה של הליגה, ציריך, בזל וברן שקלו גם הן להצטרף. עם זאת, צבינגלי לא יכול היה ליישב את הווידוי הטטרפוליטני עם אמונותיו שלו וכתב סירוב חריף לבוצר וקפיטו. זה העליב את פיליפ עד כדי כך שהיחסים עם הליגה נותקו. לערי ה-Burgrecht לא היו כעת בעלי ברית חיצוניים שיעזרו להתמודד עם סכסוכים דתיים פנימיים בקונפדרציה.

אמנת השלום של מלחמת קאפל הראשונה לא הגדירה את הזכות להטפה ללא הפרעה במדינות הקתוליות. צבינגלי פירש זאת כמשמעות שיש לאפשר הטפה, אך חמש המדינות דיכאו כל ניסיון לרפורמה. ערי ה-Burgrecht שקלו אמצעים שונים להפעלת לחץ על חמש המדינות. בזל ושפהאוזן העדיפו דיפלומטיה שקטה בעוד ציריך רצתה סכסוך מזוין. צבינגלי ויוד תמכו ללא עוררין בהתקפה על חמש המדינות. ברן נקטה עמדת ביניים שבסופו של דבר גברה. במאי 1531, הסכימה ציריך באי-רצון להטיל מצור מזון. הוא נכשל בכל השפעה ובאוקטובר החליטה ברן לסגת מהמצור. ציריך דחקה בהמשכו וערי ה-Burgrecht החלו להתווכח בינן לבין עצמן.

ב-9 באוקטובר 1531, במהלך מפתיע, הכריזו חמש המדינות מלחמה על ציריך. הגיוס של ציריך היה איטי בשל ויכוחים פנימיים, וב-11 באוקטובר נתקלו 3,500 גברים פרוסים בצורה גרועה בכוח של חמש המדינות כמעט כפול מגודלם ליד קאפל. כמרים רבים, כולל צבינגלי, היו בין החיילים. הקרב נמשך פחות משעה וצבינגלי היה בין 500 הנפגעים בצבא ציריך.