אומברטו מטורנה (Humberto Maturana): הביולוג שהגדיר מחדש את החיים
הוא שאל את השאלה הלא נכונה בכוונה. במקום לרדוף אחרי "מהם חיים?" — השאלה שביולוגיה חגה סביבה במשך מאתיים שנה ללא הכרעה — אומברטו מטורנה שאל משהו צר ומוזר יותר: כיצד מערכת חיה מצליחה להמשיך להיות היא עצמה, מרגע לרגע, בעוד כל מה שבתוכה רוחש ומשתנה? התשובה שהוא בנה יחד עם תלמידו פרנסיסקו וארלה (Francisco Varela), מושג שהם כינו אוטופוייזיס (autopoiesis), תתפשט מהביולוגיה אל הקיברנטיקה, הטיפול המשפחתי, תורת הניהול ופילוסופיה של הנפש, ותוביל בסופו של דבר את הפיזיקאי פריטיוף קפרה (Fritjof Capra) לכנותו בפשטות "אחד הביולוגים הגדולים של המאה העשרים".
סטודנט המוגבל עקב מחלה
אומברטו מטורנה נולד ב-14 בספטמבר 1928 בסנטיאגו, צ'ילה, וסיים את לימודיו בתיכון ליסאו מנואל דה סלאס (Liceo Manuel de Salas) בשנת 1947 לפני שהחל בלימודי רפואה באוניברסיטת צ'ילה. התקף שחפת כפה עליו הסגר כסטודנט לרפואה, חוויה שאותה ייחס מאוחר יותר ישירות לזרע האינטלקטואלי של עבודת חייו: בבידוד ותוך התבוננות בגופו שלו מתמודד כמערכת תחומית ומקיימת את עצמה, הוא החל לחשוב על אורגניזמים חיים כ"יחידות אוטונומיות בדידות" המוגדרות על ידי ארגונן הפנימי ולא על ידי קטגוריות של צופה חיצוני. בזכות מלגה מקרן רוקפלר, הוא עבר לאוניברסיטת קולג' לונדון ב-1954 כדי ללמוד ביולוגיה אצל הזואולוג ג'יי. זי. יאנג (J.Z. Young), ולאחר מכן השלים דוקטורט בהרווארד ב-1958 תחת ג'ורג' בי. צ'פמן (George B. Chapman), בבחינת המבנה העדין של עצב הראייה של הדו-חיים.
עין הצפרדע
מהרווארד עבר מטורנה למעבדה לחקר האלקטרוניקה ב-MIT לתקופת פוסט-דוקטורט בין 1958 ל-1960, שם עבד לצד חוקר המוח ג'רום לטבין (Jerome Lettvin). שם הוא חיבר יחד עם לטבין, וורן מקולוך (Warren McCulloch) ווולטר פיטס (Walter Pitts), את המאמר המכונן משנת 1959 "מה אומרת עין הצפרדע למוח הצפרדע", שזיהה חמישה סוגים נפרדים של תאי גנגליון ברשתית של צפרדעים — כולל תאים המכונים כיום בכינוי המפורסם "גלאי חרקים", המכוונים ספציפית לצורות קטנות, כהות וקמורות הנעות בשדה הראייה. המאמר הפך לטקסט יסודי בנוירו-אתולוגיה וטיעון מוקדם לכך שתפיסה אינה רישום פסיבי של העולם אלא בנייה אקטיבית המעוצבת על ידי מערכת העצבים של האורגניזם עצמו — נושא שילווה את כל עבודתו של מטורנה לאחר מכן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חזרה הביתה כדי לבנות אסכולה
בגיל שלושים ושתיים חזר מטורנה לצ'ילה כמרצה בכיר במחלקה לביולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת צ'ילה, שם יעביר את עיקר הקריירה שלו. שם, בעבודה משותפת לאורך שנות ה-60 וה-70 עם תלמידו לתואר שני פרנסיסקו וארלה, הוא פיתח את מושג האוטופוייזיס — מהמילה היוונית ל"יצירה עצמית" — המתאר מערכות חיות כרשתות של תהליכים המשחזרים ללא הרף את הרכיבים והגבולות שמייצרים אותם, ובכך מבדילים חיים מכל מכונה מורכבת בלבד. שיתוף הפעולה ביניהם הוליד את Autopoiesis and Cognition: The Realization of the Living (1979) ואת הספר הנגיש יותר The Tree of Knowledge (1984, מהדורה מתוקנת 1992), שהרחיבו את התיאוריה הביולוגית לאפיסטמולוגיה: הטענה המרכזית והשנויה ביותר במחלוקת של מטורנה הייתה שחיים, תפיסה וידיעה הם, ביסודו של דבר, אותו תהליך — שהכרה אינה משהו שמוחות עושים בנוסף לחיים, אלא היא מהותית לחיים עצמם.
רעיונות שפרצו את גבולות הביולוגיה
המסגרת של מטורנה, לצד מושגים כמו דטרמיניזם מבני וצימוד מבני (structural coupling) — הרעיון שאורגניזם וסביבתו מעצבים זה את זה לאורך ההיסטוריה במקום שאחד פשוט ייצג את השני — הוכחו כיוצאי דופן ביישומם. מטפלים משפחתיים אימצו את האוטופוייזיס כדי לתאר כיצד מערכות יחסים שומרות על הדפוסים שלהן; תיאורטיקנים של ניהול השתמשו בו כדי לתאר זהות ארגונית; היזם והפילוסוף פרננדו פלורס (Fernando Flores) והמאמן חוליו אוללה (Julio Olalla) בנו אסכולות שלמות של "אימון אונטולוגי" על רעיונותיו של מטורנה לגבי שפה ותצפית. הוא הקים את מכון המטריצטיקה (Instituto de Formación Matriztica) בסנטיאגו כדי להמשיך את הפרויקט הבין-תחומי הזה, והוא הפך לדמות מוכרת לצד חלוצי הקיברנטיקה מסדר שני כגון היינץ פון פורסטר (Heinz von Foerster). ספריו המאוחרים, כולל From Being to Doing (2004) ו-The Origin of Humanness in the Biology of Love (2009), דחפו את הטיעון הביולוגי לטריטוריה אתית מפורשת, בטענה שאהבה — המובנת לא באופן סנטימנטלי אלא כדפוס ביולוגי של קבלה הדדית — היא הבסיס לארגון חברתי אנושי בריא.
הוקרה ושנים אחרונות
צ'ילה העניקה למטורנה את הפרס הלאומי למדעים טבעיים בשנת 1994, והחברה לקיברנטיקה מינתה אותו לעמית כבוד בשנת 2020, שנה לפני מותו. פריטיוף קפרה, שהכיר אותו במשך שלושה עשורים וכינה את מערכת היחסים ביניהם כמעצבת לכתיבתו המדעית, תיאר את פגישתם האחרונה בשנת 2018, כאשר מטורנה היה בן תשעים, כשיחה שבה נותר "חד ומרוכז לחלוטין, מדבר בבהירות וביופי", ונזכר בו כאדם חם באופן אישי — "התנהגותו החיבתית", במילותיו של קפרה — לא פחות מאשר אינטלקטואל קפדן. מטורנה הלך לעולמו בסנטיאגו ב-6 במאי 2021, בגיל 92, כתוצאה מדלקת ריאות.
מדוע אומברטו מכונה גאון
הטיעון לכינוי מטורנה כגאון נשען על מהלך ספציפי ויוצא דופן: הגדרה מחדש של שאלה שביולוגיה ופילוסופיה לא הצליחו לפתור במשך מאות שנים על ידי סירוב לענות עליה ישירות. במקום להגדיר חיים על ידי רשימת תכונות, הוא הגדיר אותם על ידי דפוס ארגוני — ייצור עצמי — ולאחר מכן עקב אחר ההשלכות הלוגיות של רעיון זה לתוך ההכרה, השפה והחיים החברתיים בקפדנות ממשית ולא רק כמטאפורה. הערכתו של פריטיוף קפרה שהוא היה "אחד הביולוגים הגדולים של המאה העשרים" אינה מחמאה מבודדת; אוטופוייזיס נותר נקודת התייחסות סטנדרטית בתורת המערכות ובסוציולוגיה, כפי שצוטט על ידי הוגים שונים כניקלס לומאן (Niklas Luhmann). טיעון הנגד הכן הוא אמיתי: ביולוגים רבים רואים באוטופוייזיס מושג מעורר מחשבה פילוסופית יותר מאשר פרודוקטיבי ניסיונית, מבקרים את טענתו שהכרה שווה לחיים כרחבה מכדי להיבדק, ומציינים שהשפעתו הרחבה ביותר הייתה מחוץ לביולוגיה ממש, בתחומי התיאוריה החברתית והטיפול, ולא במדע המעבדתי. גאונותו, אם המונח עומד במבחן, הייתה מושגית ובין-תחומית ולא ניסיונית צרה — מתנה יוצאת דופן לבניית רעיון מארגן יחיד המסוגל להסביר תופעות בקני מידה שונים באופן רדיקלי.
מורשת
שיתוף הפעולה של מטורנה עם וארלה נותר אחת המסגרות התיאורטיות המצוטטות ביותר שצמחו מהביולוגיה של המאה העשרים, ואוצר המילים שטבע — אוטופוייזיס, צימוד מבני, ביולוגיה של ההכרה — ממשיך להסתובב בתחומים שמעולם לא עבד בהם באופן רשמי, מפסיכולוגיה ארגונית ועד לוויכוחים על בינה מלאכותית לגבי מה ייחשב למערכת חיה או קוגניטיבית באמת. בצ'ילה הוא זכור כדמות מדעית לאומית שעבודתה עיצבה מחדש את הדרך שבה דור שלם של הוגים, הרבה מעבר לביולוגיה, הבין מה המשמעות של היות משהו חי.