המפרי דייבי

המפרי דייבי

סר המפרי דייבי, ברונט הראשון (17 בדצמבר 1778 – 29 במאי 1829) היה כימאי וממציא בריטי, שהמציא את מנורת דייבי וצורה מוקדמת של מנורת קשת. הוא זכור גם בזכות בידודם, באמצעות חשמל, של כמה יסודות בפעם הראשונה: אשלגן ונתרן ב-1807, וסידן, סטרונציום, בריום, מגנזיום ובורון בשנה שלאחר מכן, וכן בזכות גילוי הטבע היסודי של כלור ויוד. דייבי חקר גם את הכוחות המעורבים בהפרדות אלו, והמציא את התחום החדש של אלקטרוכימיה. הוא נחשב למגלה של הידרטים קלאתראטים. ב-1799 ערך ניסויים בתחמוצת חנקן והשתאה מהאופן שבו היא גרמה לו לצחוק. הוא כינה אותה "גז צחוק" וכתב על הפוטנציאל שלה כחומר הרדמה להפגת כאב במהלך ניתוחים. דייבי היה ברונט, נשיא החברה המלכותית (PRS), חבר האקדמיה המלכותית האירית (MRIA), חבר מייסד ועמית בחברה הגיאולוגית של לונדון, חבר בחברה הגיאולוגית המלכותית של קורנוול וחבר בחברה הפילוסופית האמריקאית. ברצליוס (Berzelius) כינה את הרצאת בייקריאנית (Bakerian Lecture) של דייבי משנת 1806, "על כמה השפעות כימיות של חשמל", "אחד הזיכרונות הטובים ביותר שהעשירו אי פעם את תיאוריית הכימיה."

חיים מוקדמים: 1778–1798

### חינוך, שוליות ושירה

דייבי נולד בפנזנס (Penzance), קורנוול, אנגליה, ב-17 בדצמבר 1778, הבכור מבין חמשת ילדיו של רוברט דייבי, מגלף עץ, ואשתו גרייס מילט. לדברי אחיו והכימאי לעתיד ג'ון דייבי, עיר הולדתם התאפיינה ב"אמון כמעט בלתי מוגבל בכל הנוגע לעל-טבעי ומפלצתי... בקרב המעמדות הבינוניים והגבוהים, היה מעט טעם לספרות, ועוד פחות למדע... ציד, ירי, היאבקות, קרבות תרנגולים, שבדרך כלל הסתיימו בשכרות, היו הדברים שמהם נהנו ביותר."

חינוך

בגיל שש נשלח דייבי לבית הספר לדקדוק בפנזנס. שלוש שנים לאחר מכן עברה משפחתו לוורפל (Varfell), ליד לאדגוון (Ludgvan), ובהמשך, בזמן הלימודים, התגורר דייבי אצל ג'ון טונקין, הסנדק שלו ולימים האפוטרופוס שלו. עם עזיבתו של דייבי את בית הספר לדקדוק ב-1793, שילם טונקין עבורו כדי שילמד בבית הספר לדקדוק בטרוֹרוֹ (Truro) כדי לסיים את השכלתו תחת הכומר ד"ר קרדו, שאמר ביובש במכתב למהנדס ועמית החברה המלכותית דייוויס גידי (Davies Giddy; משנת 1817 נקרא דייוויס גילברט): "לא יכולתי להבחין בכוחות שבהם התפרסם אחר כך כל כך." דייבי בידר את חבריו לספסל הלימודים בכתיבת שירה, הלחנת ולנטיינים וסיפור סיפורים מ"אלף לילה ולילה". בהרהור על ימי בית הספר שלו במכתב לאמו, כתב דייבי: "למידה באופן טבעי היא תענוג אמיתי; כמה מצער אפוא שברוב בתי הספר היא הופכת לכאב." הוא המשיך: "אני מחשיב זאת לבר מזל שהושארתי הרבה לעצמי כילד, ולא הוטל עליי תוכנית לימודים מסוימת... מה שאני, עשיתי מעצמי." אחיו אמר שדייבי החזיק ב"מרץ טבעי" וב"איכות אמיתית של גאונות, או של אותו כוח אינטלקטואלי שמעלה את בעליו מעל ההמון."

שוליית רוקח

לאחר מות אביו של דייבי ב-1794, הציב אותו טונקין כשוליה אצל ג'ון בינגהאם בורלאס, מנתח עם מרפאה בפנזנס. בזמן שהפך לכימאי בבית המרקחת, החל לבצע את ניסוייו המוקדמים ביותר בבית, להטרדתם הרבה של חבריו ומשפחתו. אחותו הגדולה, למשל, התלוננה שהחומרים המאכלים שלו הורסים את שמלותיה, ולפחות חבר אחד חשב שסביר להניח שדייבי ה"בלתי ניתן לתיקון" יגרום בסופו של דבר לכך ש"נזנק כולנו לאוויר."

בשנת 1797, לאחר שלמד צרפתית מכומר פליט, קרא דייבי את "Traité élémentaire de chimie" של לבואזיה (Lavoisier). חשיפה זו השפיעה על חלק ניכר מעבודתו העתידית, שניתן לראותה כתגובה לעבודתו של לבואזיה ולדומיננטיות של הכימאים הצרפתים.

שירה

כמשורר, כתב דייבי למעלה ממאה ושישים שירים בכתב יד, שרובם נמצאים במחברותיו האישיות. רוב שיריו הכתובים לא פורסמו, והוא בחר במקום זאת לשתף כמה מהם עם חבריו. שמונה משיריו הידועים פורסמו. שיריו שיקפו את דעותיו על הקריירה שלו וגם על תפיסתו לגבי היבטים מסוימים של חיי אדם. הוא כתב על מאמצים אנושיים והיבטים של החיים כמו מוות, מטאפיזיקה, גיאולוגיה, תיאולוגיה טבעית וכימיה.

ג'ון איירטון פאריס ציין ששירים שנכתבו על ידי דייבי הצעיר "נושאים את חותם הגאונות הנעלה". שירו השמור הראשון של דייבי, שכותרתו "בני הגאונות" ("The Sons of Genius"), מתוארך ל-1795 ומסומן בחוסר הבשלות האופייני לנעורים. שירים אחרים שנכתבו בשנים שלאחר מכן, במיוחד "על מפרץ מאונטס" ("On the Mount's Bay") ו-"סנט מייקלס מאונט" ("St Michael's Mount"), הם שירים תיאוריים.

למרות שהחל בתחילה לכתוב את שיריו, אמנם באקראי, כשיקוף של דעותיו על הקריירה שלו ועל החיים בכלל, רוב שיריו האחרונים התמקדו בחיי נצח ובמוות. זאת לאחר שהחל לחוות בריאות לקויה וירידה הן בבריאות והן בקריירה.

ציור

שלושה מציוריו של דייבי מסביבות 1796 נתרמו למוזיאון פנלי האוס (Penlee House) בפנזנס. אחד מהם הוא הנוף מלמעלה מגולוואל (Gulval), המציג את הכנסייה, מפרץ מאונטס וההר, בעוד השניים האחרים מתארים את לוך לומונד (Loch Lomond) בסקוטלנד.

חומריות החום

בגיל 17 דן בשאלת חומריות החום עם חברו ומדריכו הקווייקרי רוברט דאנקין. דאנקין ציין: 'אני אומר לך מה, המפרי, אתה היד הכי מתוחכמת בוויכוח שפגשתי בחיי'. יום חורף אחד לקח את דייבי לנהר לאריגן (Lariggan River) כדי להראות לו ששפשוף שני לוחות קרח זה בזה יצר מספיק אנרגיה על ידי תנועה כדי להמיס אותם, וכי לאחר שהתנועה הופסקה, החלקים התאחדו על ידי קפיאה חוזרת (regelation). זו הייתה צורה גולמית של ניסוי אנלוגי שהוצג על ידי דייבי בחדר ההרצאות של המכון המלכותי, אשר משך תשומת לב ניכרת. כפרופסור במכון המלכותי, חזר דייבי על רבים מהניסויים הגאוניים שלמד מדאנקין.

קריירה מוקדמת: 1798–1802

### הכישרון של דייבי לכימיה מוכר

דייוויס גידי פגש את דייבי בפנזנס כשהוא מתנדנד ברישול על שער ביתו של ד"ר בורלאס, ובהתעניינות בשיחתו הזמין אותו לביתו בטרדריאה (Tredrea) והציע לו להשתמש בספרייתו. זה הוביל להיכרותו עם ד"ר אדוארדס, שהתגורר בבית הנחושת הייל (Hayle Copper House). אדוארדס היה מרצה לכימיה בבית הספר של בית החולים סנט ברתולומיאו. הוא התיר לדייבי להשתמש במעבדתו ואולי הפנה את תשומת לבו לשערי השיט של נמל הייל בקורנוול, שהיו נרקבים במהירות כתוצאה מהמגע בין נחושת לברזל בהשפעת מי ים. קורוזיה גלוונית לא הייתה מובנת באותה תקופה, אך התופעה הכינה את דעתו של דייבי לניסויים הבאים על ציפוי הנחושת של ספינות. גרגורי וואט, בנו של ג'יימס וואט, ביקר בפנזנס למען בריאותו, ובזמן שהתגורר בבית משפחת דייבי הפך לחבר ונתן לו הנחיות בכימיה. דייבי הכיר גם את משפחת ודג'ווד (Wedgwood), שבילו חורף בפנזנס.

תומאס בדוס

בתקופה זו היו הרופא והסופר המדעי תומאס בדוס (Thomas Beddoes) והגיאולוג ג'ון היילסטון מעורבים במחלוקת גיאולוגית על היתרונות היריבים של השערות הפלוטוניזם והנפטוניזם. הם נסעו יחד לבחון את חופי קורנוול בליווי גידי – חבר קרוב של בדוס – והכירו את דייבי. בדוס הקים בבריסטול מתקן מחקר רפואי שנקרא 'המוסד הפנאומטי' (Pneumatic Institution), ונזקק לעוזר שיפקח על המעבדה. גידי המליץ על דייבי, ובשנת 1798 הראה גרגורי וואט לבדוס את עבודתו של דייבי "מחקרים על חום ואור של איש צעיר", שאותה פרסם מאוחר יותר בכרך הראשון של "תרומות מערב-המדינה". לאחר משא ומתן ממושך, הסכימו גב' דייבי ובורלאס לעזיבתו של דייבי. טונקין רצה שיישאר בעיר הולדתו כמנתח, ושינה את צוואתו כשדייבי התעקש ללכת לד"ר בדוס.

### המוסד הפנאומטי

ב-2 באוקטובר 1798 הצטרף דייבי למוסד הפנאומטי בבריסטול. הוא הוקם כדי לחקור את הכוחות הרפואיים של אווירים וגזים מלאכותיים (גזים המיוצרים בצורה ניסיונית או מלאכותית), ודייבי היה אמור לפקח על הניסויים השונים. ההסדר שהוסכם בין ד"ר בדוס לדייבי היה נדיב, ואפשר לדייבי לוותר על כל תביעה לנכסיו האבהיים לטובת אמו. הוא לא התכוון לנטוש את המקצוע הרפואי והיה נחוש ללמוד ולסיים את לימודיו באדינבורו, אך עד מהרה החל למלא חלקים מהמוסד בסוללות וולטאיות. בזמן שחי בבריסטול, פגש דייבי את הרוזן מדורהאם, שהתגורר במוסד לצורך בריאותו.

אנה בדוס

דייבי השקיע את עצמו באנרגיה בעבודת המעבדה ורקם חברות רומנטית ארוכה עם גב' אנה בדוס, אחותה של הסופרת מריה אדג'וורת', ששימשה כמדריכה שלו בטיולים ובאתרים יפים אחרים של המקום. המבקר מוריס הינדל היה הראשון שחשף שדייבי ואנה כתבו שירים זה לזה. וואהידה אמין תעתקה ודנה במספר שירים שנכתבו בין 1803 ל-1808 ל"אנה" ואחד לילדה התינוק.

אי-קיומו של הקלוריק

בשנת 1799 יצא הכרך הראשון של "אוספי מערב-המדינה". מחציתו כללה את חיבוריו של דייבי "על חום, אור ושילובים של אור", "על פוס-חמצן ושילובים שלו", ו"על תיאוריית הנשימה". ב-22 בפברואר 1799 כתב דייבי לדייוויס גידי: "אני כעת משוכנע באי-קיומו של הקלוריק (caloric) כפי שאני משוכנע בקיומו של האור."

תחמוצת חנקן

ב-1799 הפך דייבי לידוע יותר ויותר בשל ניסוייו בפעולה הפיזיולוגית של כמה גזים, כולל גז צחוק (תחמוצת חנקן). הגז סונתז לראשונה בשנת 1772 על ידי הפילוסוף הטבעי והכימאי ג'וזף פריסטלי, שכינה אותו "אוויר חנקני נטול פלוגיסטון" (ראה פלוגיסטון). פריסטלי תיאר את גילויו בספר "ניסויים ותצפיות על סוגים שונים של אוויר" (1775), שבו תיאר כיצד לייצר את ההכנה של "אוויר חנקני מופחת", על ידי חימום שבבי ברזל לחים בחומצה חנקתית. במכתב נוסף לגידי, ב-10 באפריל, מודיע לו דייבי: "עשיתי אתמול תגלית שמוכיחה כמה הכרחי לחזור על ניסויים. תחמוצת החנקן הגזית (גז הצחוק) היא נשימה לחלוטין כשהיא טהורה. היא אף פעם לא מזיקה אלא כשהיא מכילה גז חנקני. מצאתי דרך להפוך אותה לטהורה." הוא אמר שהוא נשם ששה עשר ליטר ממנה במשך כמעט שבע דקות, ושהיא "שיכרה אותי לחלוטין."

בנוסף לדייבי עצמו, נושאי הניסוי הנלהבים שלו כללו את חבריו המשוררים רוברט סאות'י וסמואל טיילור קולרידג', כמו גם גרגורי וואט וג'יימס וואט, חברים קרובים אחרים. ג'יימס וואט בנה תא גזים נייד כדי להקל על ניסוייו של דייבי בשאיפת תחמוצת חנקן. בשלב מסוים שולב הגז עם יין כדי לשפוט את יעילותו כתרופה להנגאובר (מחברת המעבדה שלו ציינה הצלחה). הגז היה פופולרי בקרב חבריו ומכריו של דייבי, והוא ציין שהוא עשוי להיות שימושי לביצוע ניתוחים כירורגיים. חומרי הרדמה לא היו בשימוש קבוע ברפואה או ברפואת שיניים עד עשורים לאחר מותו של דייבי.

פחמן חד-חמצני

בניסויי הגזים לקח דייבי סיכונים ניכרים. נשימתו של תחמוצת חנקן, שייתכן שהתערבבה עם אוויר בפה ליצירת חומצה חנקתית (HNO3), פגעה קשות ברירית, ובניסיונו של דייבי לשאוף ארבעה ליטרים של גז "פחמימני טהור" בניסוי עם פחמן חד-חמצני, הוא "נראה כשוקע לתוך השמדה". כשהוצא לאוויר הפתוח, ביטא דייבי בחולשה: "אני לא חושב שאמות", אך עברו שעות מספר לפני שהתסמינים הכואבים פסקו. דייבי הצליח למדוד את הדופק של עצמו כשיצא מהמעבדה לגינה, ותיאר אותו בהערותיו כ"דק כחוט ומכה במהירות מופרזת".

פרסומים מוקדמים

במהלך 1799 פרסמו בדוס ודייבי את "תרומות לידע פיזי ורפואי, בעיקר ממערב אנגליה" ו"חיבורים על חום, אור, והשילובים של אור, עם תיאוריה חדשה של נשימה. על יצירת גז חמצן, וסיבות הצבעים של יצורים אורגניים". עבודתם הניסויית הייתה דלה, והפרסומים זכו לביקורת חריפה. בשנים שלאחר מכן הצטער דייבי שפרסם אי פעם את ההשערות הלא בשלות הללו, שאותן כינה לאחר מכן "חלומות של גאונות מבוזבזת שאור הניסוי והתצפית מעולם לא הוביל לאמת". ביקורות אלו, עם זאת, הובילו את דייבי לשכלל ולשפר את טכניקות הניסוי שלו, תוך שהוא מבלה את זמנו המאוחר יותר במוסד בניסויים גוברים.

בדצמבר 1799 ביקר דייבי בלונדון בפעם הראשונה והרחיב את מעגל חבריו. דייבי מופיע ביומנו של ויליאם גודווין, כשהפגישה הראשונה שלהם מתועדת ל-4 בדצמבר 1799.

בשנת 1800 הודיע דייבי לגידי שהוא "חוזר על הניסויים הגלווניים בהצלחה" במרווחי הניסויים על הגזים, ש"העסיקו אותו כמעט ללא הפסקה מינואר עד אפריל". בשנת 1800 פרסם דייבי את "מחקרים, כימיים ופילוסופיים, בעיקר בנוגע לתחמוצת חנקן ונשימתה", וקיבל תגובה חיובית יותר.

הגהת "ליריקל באלאדס" (Lyrical Ballads)

ויליאם וורדסוורת' וסמואל טיילור קולרידג' עברו לאזור האגמים בשנת 1800, וביקשו מדייבי להתמודד עם המוציאים לאור של בריסטול של ה"ליריקל באלאדס", ביגס וקוטל (Biggs & Cottle). קולרידג' ביקש מדייבי להגיה את המהדורה השנייה, הראשונה שהכילה את "הקדמה לליריקל באלאדס" של וורדסוורת', במכתב מתאריך 16 ביולי 1800: "האם תהיה כל כך אדיב רק להסתכל על דפי הליריקל באלאדס". וורדסוורת' כתב לאחר מכן לדייבי ב-29 ביולי 1800, ושלח לו את דף כתב היד הראשון של השירים וביקש ממנו במיוחד לתקן: "כל דבר שתמצא לא תקין בפיסוק, עניין שבו אני מתבייש לומר שאני לא מומחה". וורדסוורת' היה חולה בסתיו 1800 ואיטי בשליחת שירים למהדורה השנייה; הכרך הופיע ב-26 בינואר 1801 למרות שתוארך ל-1800. בעוד שאי אפשר לדעת אם דייבי אשם, מהדורה זו של "ליריקל באלאדס" הכילה שגיאות רבות, כולל השיר "מייקל" שהושאר לא שלם. במחברת אישית שסומנה על הכריכה הקדמית "קליפטון 1800 מאוגוסט עד נובמבר", כתב דייבי בלדת ליריקה משלו: "כשצעדתי במורד הרחוב". וורדסוורת' מופיע בשירו של דייבי כמתעד חיים רגילים בשורה: "לפי חרוזי המשורר וורדסוורת'" [כך].

### המכון המלכותי

בשנת 1799, בנג'מין תומפסון (הרוזן רמפורד) הציע להקים בלונדון 'מוסד להפצת ידע', כלומר המכון המלכותי (Royal Institution). הבית ברחוב אלבמארל נקנה באפריל 1799. רמפורד הפך למזכיר המוסד, וד"ר תומאס גארנט היה המרצה הראשון.

בפברואר 1801 דייבי רואיין על ידי הוועדה של המכון המלכותי, שכללה את ג'וזף בנקס, בנג'מין תומפסון והנרי קוונדיש. דייבי כתב לדייוויס גידי ב-8 במרץ 1801 על ההצעות שהעלו בנקס ותומפסון, מעבר אפשרי ללונדון והבטחה למימון עבודתו בגלווניזם. הוא גם ציין שאולי לא ישתף פעולה עוד עם בדוס על גזים טיפוליים. למחרת עזב דייבי את בריסטול כדי לקחת את תפקידו החדש במכון המלכותי, לאחר שהוחלט 'שהמפרי דייבי יועסק בשירות המכון המלכותי בתפקיד עוזר מרצה לכימיה, מנהל המעבדה הכימית, ועוזר עורך הכתבים של המוסד, ושהוא יורשה לתפוס חדר בבית, ויסופקו לו פחם ונרות, ושישולם לו שכר של 100 ליש"ט לשנה'.

ב-25 באפריל 1801 נתן דייבי את הרצאתו הראשונה בנושא החדש יחסית של 'גלווניזם'. הוא וחברו קולרידג' ניהלו שיחות רבות על טבע הידע והקידמה האנושיים, והרצאותיו של דייבי נתנו לקהל שלו חזון של ציוויליזציה אנושית המקודמת על ידי תגלית מדעית. "זה [מדע] העניק לו כוחות שכמעט ניתן לקרוא להם יצירתיים; שאפשרו לו לשנות ולהמיר את היצורים המקיפים אותו, ועל ידי ניסוייו לחקור את הטבע בעוצמה, לא רק כתלמיד, פסיבי ומחפש רק להבין את פעולותיה, אלא יותר כמאסטר, פעיל עם המכשירים שלו." ההרצאה הראשונה זכתה לביקורות נלהבות, ועד להרצאת יוני כתב דייבי לג'ון קינג כי בהרצאתו האחרונה נכחו כמעט 500 איש. "היו נשימה, תחמוצת חנקן, ותשואות ללא גבול. אמן!" דייבי התענג על מעמדו הציבורי.

חינוך מדעי לנשים

הרצאותיו של דייבי כללו הדגמות כימיות מרהיבות ולעיתים מסוכנות יחד עם מידע מדעי, והוצגו עם ראוותנות ניכרת על ידי האיש הצעיר והנאה. דייבי כלל גם פרשנות פיוטית ודתית בהרצאותיו, תוך הדגשה שהתכנון של אלוהים נחשף על ידי מחקרים כימיים. הפרשנות הדתית הייתה בחלקה ניסיון לפנות לנשים בקהל שלו. דייבי, כמו רבים מבני דורו מתקופת הנאורות, תמך בחינוך נשים ובמעורבות נשים בעיסוקים מדעיים, ואף הציע שנשים יורשו לאירועי ערב בחברה המלכותית. דייבי רכש קהל נשי גדול סביב לונדון. בקריקטורה סאטירית מאת גילריי (Gillray), כמעט מחצית מהנוכחים המצוירים הן נשים. תמיכתו בנשים גרמה לדייבי להיות נתון לרכילות ורמיזות רבות, ולהיבקר כלא גברי.

אור ליבון ואור קשת

בשנת 1802 היה להמפרי דייבי מה שהיה אז הסוללה החשמלית החזקה ביותר בעולם במכון המלכותי. בעזרתה יצר דייבי את אור הליבון (incandescent light) הראשון על ידי העברת זרם חשמלי דרך רצועה דקה של פלטינה, שנבחרה מכיוון שלמתכת הייתה נקודת התכה גבוהה במיוחד. הוא לא היה בהיר מספיק או עמיד מספיק לשימוש מעשי, אך הדגים את העיקרון. עד 1806 הוא הצליח להדגים צורה חזקה הרבה יותר של תאורה חשמלית בפני החברה המלכותית בלונדון. זו הייתה צורה מוקדמת של אור קשת (arc light) שהפיקה את תאורתה מקשת חשמלית שנוצרה בין שני מוטות פחם.

מרצה מלא במכון המלכותי

כשסדרת ההרצאות של דייבי על גלווניזם הסתיימה, הוא התקדם לסדרה חדשה על כימיה חקלאית, והפופולריות שלו המשיכה להרקיע שחקים. עד יוני 1802, לאחר קצת יותר משנה במכון ובגיל 23, מונה דייבי למרצה מלא במכון המלכותי של בריטניה הגדולה. גארנט, המרצה המכהן, התפטר בשקט, תוך ציון סיבות בריאותיות.

החברה המלכותית

בנובמבר 1804 הפך דייבי לעמית בחברה המלכותית, שמעליה ינצח מאוחר יותר. הוא היה אחד המייסדים של החברה הגיאולוגית של לונדון בשנת 1807 ולימים הפך לעמית. הוא נבחר כחבר זר באקדמיה המלכותית השוודית למדעים וכחבר כבוד בחברה הפילוסופית האמריקאית ב-1810, וחבר כבוד זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים ב-1822.

קריירה אמצעית: 1802–1820

### הגדלות צילום

ביוני 1802 פרסם דייבי בגיליון הראשון של הכתבים של המכון המלכותי של בריטניה הגדולה את "תיאור של שיטה להעתקת ציורים על זכוכית, ושל הכנת פרופילים, על ידי סוכנות של אור על חנקת כסף. הומצא על ידי ט. ודג'ווד, אסקווייר. עם תצפיות מאת ה. דייבי", שבו תיאר את ניסוייהם ברגישות לאור של חנקת כסף.

הוא תיעד ש"ניתן להעתיק תמונות של עצמים קטנים, המיוצרות באמצעות מיקרוסקופ שמש, ללא קושי על נייר מוכן". יוזף מריה אדר (Josef Maria Eder), בהיסטוריה של הצילום שלו, למרות שנתן קרדיט לוודג'ווד, בגלל יישום איכות זו של חנקת כסף ליצירת תמונות, כ"צלם הראשון בעולם", מציע שדייבי הוא זה שמימש את הרעיון של הגדלה צילומית באמצעות מיקרוסקופ שמש כדי להקרין תמונות על נייר רגיש. אף אחד מהם לא מצא דרך לקבע את התמונות שלהם, ודייבי לא הקדיש עוד מזמנו לקידום התגליות המוקדמות הללו בצילום.

עיקרון הקרנת התמונה באמצעות תאורת שמש יושם בבניית הצורה המוקדמת ביותר של מגדיל צילום, "מצלמת השמש".

### יסודות

אשלגן ונתרן

דייבי היה חלוץ בתחום האלקטרוליזה באמצעות הסוללה הוולטאית כדי לפצל תרכובות נפוצות ובכך להכין יסודות חדשים רבים. הוא המשיך לבצע אלקטרוליזה למלחים מותכים וגילה כמה מתכות חדשות, כולל נתרן ואשלגן, יסודות ריאקטיביים מאוד הידועים כמתכות אלקליות. דייבי גילה את האשלגן ב-1807, והפיק אותו מאשלגן קאוסטית (KOH). לפני המאה ה-19, לא נעשתה הבחנה בין אשלגן לנתרן. אשלגן היה המתכת הראשונה שבודדה על ידי אלקטרוליזה. דייבי בודד את הנתרן באותה שנה על ידי העברת זרם חשמלי דרך נתרן הידרוקסידי מותך.

בריום, סידן, סטרונציום, מגנזיום ובורון

במהלך המחצית הראשונה של 1808 ערך דייבי סדרה של ניסויי אלקטרוליזה נוספים על עפרות אלקליין, כולל סיד, מגנזיה, סטרונצייטים ובריטים. בתחילת יוני קיבל דייבי מכתב מהכימאי השוודי ברצליוס הטוען שהוא, בשיתוף עם ד"ר פונטין, הצליח להשיג אמלגמות של סידן ובריום על ידי אלקטרוליזה של סיד ובריטים באמצעות קתודה של כספית. דייבי הצליח לחזור על ניסויים אלו כמעט מיד והרחיב את שיטתו של ברצליוס לסטרונצייטים ומגנזיה. הוא ציין שבעוד שאמלגמות אלו התחמצנו תוך דקות ספורות בלבד כאשר נחשפו לאוויר, ניתן היה לשמר אותן לתקופות זמן ארוכות כאשר הושקעו בנפתה לפני שהתכסו בקרום לבן.

ב-30 ביוני 1808 דיווח דייבי לחברה המלכותית כי הוא בודד בהצלחה ארבע מתכות חדשות שאותן כינה בריום, סידן, סטרונציום ומגניום (ששונה מאוחר יותר למגנזיום), אשר פורסמו לאחר מכן בכתב העת "Philosophical Transactions". למרות שדייבי הודה שמגניום היה שם "בלתי ניתן לערעור ללא ספק", הוא טען שהשם המתאים יותר מגנזיום כבר יושם על מנגן מתכתי ורצה להימנע מיצירת מונח דו-משמעי. התצפיות שנאספו מניסויים אלו הובילו גם את דייבי לבודד את הבורון ב-1809. ברצליוס כינה את ההרצאה הבייקריאנית של דייבי משנת 1806 "על כמה השפעות כימיות של חשמל" "אחד הזיכרונות הטובים ביותר שהעשירו אי פעם את תיאוריית הכימיה."

דייבי ביצע מספר ניסויים שמטרתם לבודד את המתכת אלומיניום ונחשב לאדם שנתן שם ליסוד. השם הראשון שהוצע למתכת שתבודד מאלום היה אלומיום, שדייבי הציע במאמר משנת 1808 על מחקרו האלקטרוכימי, שפורסם ב-"Philosophical Transactions of the Royal Society". נראה שהשם נוצר מהמילה האנגלית אלום והסיומת הלטינית -יום; אך אז היה נהוג לתת ליסודות שמות שמקורם בלטינית, ולכן שם זה לא אומץ באופן אוניברסלי. שם זה ספג ביקורת מצד כימאים בני זמנו מצרפת, גרמניה ושוודיה, שהתעקשו שהמתכת צריכה להיקרא על שם התחמוצת, אלומינה, שממנה תבודד. השם האנגלי אלום לא מגיע ישירות מהלטינית, ואילו אלומינה מגיע מהמילה הלטינית אלומן (בהטיה, אלומן משתנה לאלומין-). הצורה אלומיניום, המילה הבריטית המועדפת המודרנית, הוצעה עד ינואר 1811 בתיאור של ניסוייו המפורסמים של דייבי שנכתב על ידי ויליאם הייד וולסטון. דייבי השתמש מאוחר יותר באלומינום (עד 1812), שנותרה המילה בארה"ב.

כלור

הכלור התגלה בשנת 1774 על ידי הכימאי השוודי קרל וילהלם שילֶה, שכינה אותו "חומצה ימית נטולת פלוגיסטון" (ראה תיאוריית פלוגיסטון) וחשב בטעות שהוא מכיל חמצן. דייבי הראה שהחומצה של החומר של שילה, שנקראה באותה עת חומצה אוקסימורית, לא הכילה חמצן. תגלית זו הפכה את הגדרתו של לבואזיה לחומצות כתרכובות של חמצן. בשנת 1810 ניתן לכלור שמו הנוכחי על ידי המפרי דייבי, שהתעקש שהכלור הוא למעשה יסוד. השם כלור, שנבחר על ידי דייבי עבור "אחד מהמאפיינים המובנים והאופייניים [של החומר] – צבעו", מגיע מהמילה היוונית χλωρος (chlōros), שמשמעותה ירוק-צהוב.

תקרית מעבדה

דייבי פצע את עצמו קשות בתאונת מעבדה עם חנקן טריכלוריד. הכימאי הצרפתי פייר לואי דולונג הכין לראשונה תרכובת זו בשנת 1811, ואיבד שתי אצבעות ועין בשני פיצוצים נפרדים איתה. במכתב לג'ון צ'ילדרן, ב-16 בנובמבר 1812, כתב דייבי: "יש להשתמש בו בזהירות רבה. זה לא בטוח להתנסות על טיפה גדולה יותר מראש סיכה. נפצעתי קשות על ידי חתיכה בקושי גדולה יותר. הראייה שלי, לעומת זאת, נאמר לי, לא תיפגע". תאונתו של דייבי הניעה אותו לשכור את מייקל פאראדיי כעמית לעבודה, במיוחד לעזרה בכתב יד וניהול רישומים. שניהם נפצעו בפיצוץ נוסף של NCl3 זמן קצר לאחר מכן. הוא החלים מפציעותיו עד אפריל 1813.

### טיולים

סיור אירופי

בשנת 1812 קיבל דייבי תואר אבירות וויתר על תפקיד ההרצאות שלו במכון המלכותי. הוא קיבל את התואר פרופסור כבוד לכימיה. הוא נשא הרצאת פרידה למכון, ונישא לאלמנה עשירה, ג'יין אפריס. (בעוד שדייבי הוכר בדרך כלל כנאמן לאשתו, מערכת היחסים שלהם הייתה סוערת, ובשנים מאוחרות יותר הוא טייל ליבשת אירופה לבדו.)

דייבי פרסם לאחר מכן את "אלמנטים של פילוסופיה כימית", חלק 1, כרך 1, אם כי חלקים אחרים של כותרת זו מעולם לא הושלמו. הוא רשם הערות למהדורה שנייה, אך היא מעולם לא נדרשה. באוקטובר 1813 הוא ואשתו, בליווי מייקל פאראדיי כעוזרו המדעי (שטופל גם כוואלט), נסעו לצרפת כדי לאסוף את המהדורה השנייה של פרס הגלווניזם (prix du Galvanisme), מדליה שנפוליאון בונפרטה העניק לדייבי עבור עבודתו האלקטרו-כימית. פאראדיי ציין: "זה אכן הימור מוזר בתקופה זו, לסמוך על עצמנו במדינה זרה ועוינת, שבה יש כל כך מעט התחשבות בהצהרות של כבוד, שהחשד הקל ביותר יספיק כדי להפריד אותנו לנצח מאנגליה, ואולי מהחיים". מפלגתו של דייבי הפליגה מפלימות' למורלה (Morlaix) בספינת מלחמה (cartel), שם נערכו עליהם חיפושים.

בהגיעו לפריז, דייבי היה אורח כבוד בפגישה של המחלקה הראשונה של המכון של צרפת (Institut de France) ונפגש עם אנדרה-מארי אמפר וכימאים צרפתים אחרים. מאוחר יותר דווח שאשתו של דייבי השליכה את המדליה לים, ליד ביתה בקורנוול, "מכיוון שזה העלה זיכרונות רעים". החברה המלכותית לכימיה הציעה למעלה מ-1,800 ליש"ט עבור השבת המדליה.

בזמן שהיה בפריז, השתתף דייבי בהרצאות באקול פוליטקניק (Ecole Polytechnique), כולל אלו של ז'וזף לואי גה-לוסאק על חומר מסתורי שבודד על ידי ברנאר קורטואה. דייבי כתב מאמר לחברה המלכותית על היסוד, שכיום נקרא יוד. זה הוביל למחלוקת בין דייבי לגה-לוסאק על מי היה בעל העדיפות על המחקר.

מפלגתו של דייבי לא פגשה את נפוליאון באופן אישי, אך הם כן ביקרו את הקיסרית ז'וזפין דה בוהרנה בטירת מלמזון (Château de Malmaison). המפלגה עזבה את פריז בדצמבר 1813, ונסעה דרומה לאיטליה. הם שהו בפירנצה, שם באמצעות זכוכית המוקד של הדוכס הגדול של טוסקנה בסדרת ניסויים שנערכו בעזרתו של פאראדיי, הצליח דייבי להשתמש בקרני השמש כדי להצית יהלום, מה שמוכיח שהוא מורכב מפחמן טהור.

מפלגתו של דייבי המשיכה לרומא, שם ערך ניסויים על יוד וכלור ועל הצבעים המשמשים בציורים עתיקים. זה היה המחקר הכימי הראשון על הפיגמנטים המשמשים אמנים.

הוא ביקר גם בנאפולי ובהר וזוב, שם אסף דגימות של גבישים. עד יוני 1814 הם היו במילאנו, שם פגשו את אלסנדרו וולטה, ולאחר מכן המשיכו צפונה לז'נבה. הם חזרו לאיטליה דרך מינכן ואינסברוק, וכאשר תוכניותיהם לנסוע ליוון ואיסטנבול ננטשו לאחר בריחתו של נפוליאון מאלבה, הם חזרו לאנגליה.

לאחר קרב ווטרלו, כתב דייבי ללורד ליברפול והפציר בו להתייחס לצרפתים בחומרה:

> אדוני, איני צריך לומר לאדנותך שהכניעה של פריז אינה חוזה; שכן כל השייך למצבה העתידי של בירה זו ושל צרפת פתוח לדיון וכי צרפת היא מדינה כבושה. חובתם של בעלות הברית לתת לה גבולות מוגבלים יותר שלא יפלשו לגבולות הטבעיים של מדינות אחרות. להחליש אותה בצד של איטליה, גרמניה ופלנדריה. לקחת ממנה בחזרה באמצעות תרומות את העושר שרכשה מהם להתיר לה לא לשמור על שום דבר שהצבאות הרפובליקניים או הקיסריים גנבו: חובה אחרונה זו נדרשת לא פחות על ידי מדיניות מאשר צדק.

— סר המפרי דייבי, מכתב ללורד ליברפול

### מנורת דייבי

לאחר שובו לאנגליה בשנת 1815, החל דייבי להתנסות במנורות שניתן להשתמש בהן בבטחה במכרות פחם. הכומר ד"ר רוברט גריי מבישופווירמות' (Bishopwearmouth) בסנדרלנד, מייסד האגודה למניעת תאונות במכרות פחם, כתב לדייבי והציע שהוא עשוי להשתמש ב'מאגרי הידע הכימי הנרחבים שלו' כדי לטפל בסוגיית פיצוצי הכרייה הנגרמים על ידי firedamp, או מתאן מעורב בחמצן, שלעיתים קרובות הוצת על ידי הלהבות הפתוחות של המנורות ששימשו אז את הכורים. תקריות כמו אסון מכרה פלינג (Felling mine) בשנת 1812 ליד ניוקאסל, שבו נהרגו 92 גברים, לא רק גרמו לאובדן חיים רב בקרב כורים אלא גם פירושם היה שאלמנותיהם וילדיהם נאלצו להיתמך על ידי הקופה הציבורית. הכומר גריי ואיש דת עמית שעבד גם הוא באזור כרייה צפון-מזרחי, ג'ון הודג'סון מג'ארו (Jarrow), היו להוטים שיינקטו צעדים לשיפור התאורה התת-קרקעית ובמיוחד המנורות המשמשות את הכורים.

דייבי הגה להשתמש בגזה מברזל כדי להקיף את להבת המנורה, ובכך למנוע מהמתאן הבוער בתוך המנורה לעבור לאווירה הכללית. למרות שהרעיון של מנורת הבטיחות כבר הודגם על ידי ויליאם ריד קלאני ועל ידי המהנדס שטרם נודע (אך מאוחר יותר מפורסם מאוד) ג'ורג' סטיבנסון, השימוש של דייבי בגזה תיל כדי למנוע את התפשטות הלהבה שימש ממציאים רבים אחרים בעיצוביהם המאוחרים. המנורה של ג'ורג' סטיבנסון הייתה פופולרית מאוד בשדות הפחם של צפון-מזרח, והשתמשה באותו עיקרון של מניעת הגעת הלהבה לאווירה הכללית, אך באמצעים שונים. למרבה הצער, למרות שהעיצוב החדש של מנורת הגזה אכן הציע הגנה בתחילה, הוא נתן הרבה פחות אור, והתדרדר במהירות בתנאים הרטובים של רוב המכרות. החלדת הגזה הפכה את המנורה ללא בטוחה במהירות, ומספר מקרי המוות מפיצוצי מתאן עלה עוד יותר.

היה דיון כלשהו בשאלה האם דייבי גילה את העקרונות מאחורי המנורה שלו ללא עזרת עבודתו של סמית'סון טנאנט, אך הוסכם בדרך כלל שעבודתם של שני הגברים הייתה עצמאית. דייבי סירב לרשום פטנט על המנורה, והמצאתה הובילה לכך שזכה במדליית רמפורד בשנת 1816. משפט מכרה: המנורה נוסתה בהצלחה לראשונה בסביבת כרייה אמיתית ב-9 בינואר 1816, במכרה הבורן (Hebburn Colliery) בצפון-מזרח אנגליה.

לימודי חומצה

בשנת 1815 הציע דייבי שחומצות הן חומרים המכילים יוני מימן הניתנים להחלפה; כלומר, מימן שיכול להיות מוחלף חלקית או מלא על ידי מתכות ריאקטיביות הממוקמות מעל המימן בסדרת הריאקטיביות. כאשר חומצות מגיבות עם מתכות הן יוצרות מלחים וגז מימן. בסיסים הם חומרים המגיבים עם חומצות ליצירת מלחים ומים. הגדרות אלו פעלו היטב עבור רוב המאה התשע-עשרה.

### פפירוסים מהרקולנאום

דייבי ערך ניסויים על שברים מהפפירוסים של הרקולנאום לפני עזיבתו לנאפולי בשנת 1818. ניסוייו המוקדמים הראו תקווה להצלחה. בדיווחו לחברה המלכותית כותב דייבי כי: 'כאשר שבר של כתב יד חום שבו השכבות היו דבוקות מאוד, הונח באווירה של כלור, הייתה פעולה מיידית, הפפירוס עישן והפך לצהוב, והאותיות נראו ברורות הרבה יותר; ועל ידי הפעלת חום השכבות נפרדו זו מזו, ונתנו אדים של חומצה הידרוכלורית (הידועה גם כחומצה מורית).'"

הצלחת הניסויים המוקדמים הניעה את דייבי לנסוע לנאפולי כדי לערוך מחקר נוסף על הפפירוסים מהרקולנאום. בליווי אשתו, הם יצאו ב-26 במאי 1818 כדי להישאר בפלנדריה, שם הוזמן דייבי על ידי כורי הפחם לדבר. לאחר מכן נסעו לקרניולה (כיום סלובניה) שהתבררה כ'מפלט האלפיני המועדף עליו' לפני שהגיעו לבסוף לאיטליה. באיטליה, הם התיידדו עם לורד ביירון ברומא ולאחר מכן המשיכו לנסוע לנאפולי.

ניסויים ראשוניים היו שוב מבטיחים ועבודתו הביאה ל'פריסה חלקית של 23 כתבי יד, שמתוכם הושגו שברי כתיבה', אך לאחר שחזר לנאפולי ב-1 בדצמבר 1819 מקיץ באלפים, התלונן דייבי ש'האיטלקים במוזיאון [כבר] לא היו מועילים אלא מפריעים'. דייבי החליט לוותר על עבודה נוספת על הפפירוסים מכיוון ש'העבודה, כשלעצמה קשה ולא נעימה, נעשתה כזו יותר, על ידי התנהגות האנשים בראש מחלקה זו במוזיאון'.