המפרי בוגארט: הפנים שלא היו אמורות לעבוד
אולפני פוקס ביטלו את החוזה שלו לאחר שישה-עשר חודשים מתוך הנחה שהנהמה והדיבור הצרוד לעולם לא ימשכו קהל נשי. שישים ומשהו שנים מאוחר יותר, ב-1999, מכון הסרטים האמריקאי הכתיר את המפרי בוגארט לאגדת המסך הגברית הגדולה ביותר בכל הזמנים. כמעט שום דבר בקריירה שלו לא היה אמור לקרות: הוא היה בן שלושים ושש לפני שהפך לכוכב, ואת השנים שלפני כן בילה במשחק של צעירים בקומדיות סלון.
בן של רופא
הוא נולד בניו יורק ב-25 בדצמבר 1899, הבן היחיד של בלמונט דפורסט בוגארט, רופא, ומוד המפרי, מאיירת מגזינים מצליחה. שתי אחיות צעירות, פרנסס וקיי, השלימו משק בית שהיה משגשג, מקצועי ו – לפי כל עדות על התנהלותו המאוחרת של בוגארט – לא חם במיוחד.
החינוך היה יקר ולא מוצלח. הוא למד בבית הספר דלנסי עד כיתה ה', ואז בבית הספר טריניטי בניו יורק, שם מחלת השנית עלתה לו בשנה. ב-1917 נשלח לאקדמיית פיליפס באנדובר, מסצ'וסטס, לא אהב אותה כלל, נכשל בכמה קורסים וחזר הביתה.
הצי והשפה
ב-1918 הצטרף לצי האמריקאי ושירת בשירות שיירות על סיפון ה-"לויאתן". התיאור העמיד ביותר של מה שקרה לאחר מכן הוא שצוללת גרמנית הפגיזה את הספינה ובוגארט נפגע בפיו מחתיכת עץ מעופפת שחדרה לשפתו העליונה. הנזק העצבי יצר את הדיבור הצרוד הקל והנהמה המושכת לאחור שהפכו, עם הזמן, לדפוס הדיבור המחוקה ביותר בקולנוע האמריקאי. גרסה מתחרה מאשימה את אביו. כך או כך, הפציעה שאולפן יכנה מאוחר יותר כבלתי ניתנת לשיווק התבררה כסימן ההיכר שלו.
טניס, מישהו?
מ-1920 עד 1926 עבד בהתמדה בברודוויי, וזכה לתשומת לב חיובית בלהיט "Meet the Wife" מ-1923–24, ובשאר הזמן לוהק כצעיר מבית טוב שנכנס דרך חלונות צרפתיים – תפקידים שביטל כל חייו כחלקי "טניס, מישהו?". הוא נישא לשחקנית הלן מנקן ב-1926 ונפרד ממנה כעבור כשמונה-עשר חודשים; נישא לשחקנית מרי פיליפס ב-1928, איחוד שנשבר ב-1937 כאשר מעברו לקליפורניה התנגש בקריירת הברודוויי שלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דיוק מנטי
הכל השתנה עם תפקיד במה ב-"היער המאובן" של רוברט א. שרווד, בו גילם בוגארט את הרוצח הנמלט דיוק מנטי – ערני, מותש ומפחיד באמת. כשחברת האחים וורנר קנתה את זכויות הסרט, הכוכב שלה לזלי הווארד התעקש שבוגארט יבוא עם המחזה. הסרט מ-1936 הפך אותו, בגיל שלושים ושש, לכוכב גדול.
וורנר עשו אז את מה שוורנר עשו, והעסיקו אותו. בין 1936 ל-1941 עשה בוגארט עשרים ותשעה סרטי גנגסטרים: הוא גילם אסיר בתשעה מהם ועמד בפני הוצאה להורג בשמונה. "Bullets or Ballots" (1936), "San Quentin" (1937), "Dead End" (1937), "The Roaring Twenties" (1939), "They Drive by Night" (1940) – לוח זמנים מעניש של תפקידים משניים ומוות אלים ששימשו, בדיעבד, כחניכות היסודית ביותר שקיבל אי פעם שחקן מסך אמריקאי.
ריק בליין
"High Sierra" (1941) פרץ אותו, ו-"הנץ ממלטה" באותה שנה ביסס את הדמות לתמיד: המקצוען שהחליט, בניגוד לאינטרסים שלו, לדבוק בקוד. אז הגיע "קזבלנקה" (1942) וריק בליין, בעל מועדון הלילה העייף מהעולם שהציניות שלו מתבררת כצורה של אידיאליזם מאוכזב. הסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר; בוגארט קיבל את מועמדותו הראשונה לפרס האוסקר והפסיד לפול לוקאס.
ב-1944 עשה את "להחזיק ולא להחזיק", מהמינגוויי, ופגש את שותפתו לורן באקול. הם נישאו ב-1945 – נישואיו הרביעיים, בעקבות האיחוד ההפכפך מ-1938–1945 עם השחקנית מאיו מת'וט, שותפות כה דליקה בפומבי שהעיתונות כינתה אותם "הבוגארטים הלוחמים" – ונולדו להם שני ילדים, סטיבן ולסלי. בוגארט ובאקול עשו יחד את "השינה הגדולה" (1946) ו-"קי לארגו" (1948), והכימיה על המסך מעולם לא התיישנה.
הטווח המאוחר
העשור האחרון היה המעניין ביותר שלו. "האוצר מסיירה מדרה" (1948) הראה אותו מוכן לגלם אדם המתפרק לתאוות בצע פרנואידית, ללא קסם שמור במילואים. "מלכת אפריקה" (1951), בו גילם קפטן ספינה קוקני, זיכה אותו סוף סוף בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר – היחיד בקריירה שלו. "המרד על הקיין" (1954) העניק לו קפטן ספינה שמתמוטט פסיכולוגית; "סברינה" (1954) איש עסקים ישר לחלוטין. "הרוזנת היחפה" (1954), "We're No Angels" (1955) ו-"The Desperate Hours" (1955) באו בעקבותיהם.
הוא גם השתמש במעמדו פוליטית. ב-1947 נסעו הוא ובאקול לוושינגטון עם ג'ון יוסטון, דני קיי, ג'ין קלי ואחרים כדי למחות על שימועי ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית בהוליווד. ב-1952 תמך באדליי סטיבנסון לנשיאות.
מדוע המפרי נקרא גאון
המילה, המיושמת על בוגארט, פירושה משהו צר ושווה שם במדויק: הוא לא היה סופר, במאי או אינטלקטואל, והטיעון בעדו נשען כולו על ביצועים. מה שהוא המציא היה דרך של משחק מאופק שאף אחד לא הצליח לעשות לפני כן בקולנוע מדבר. הסגנון הוא מחסיר. היכן שבני דורו סימנו רגש, בוגארט מנע אותו ונתן לקהל לספק את החיים הפנימיים – הריצוד בפינת הפה, פעימת השתיקה לפני השורה, התחושה של אדם שכבר ניהל את השיחה הזו עם עצמו והפסיד. השפה המצולקת והדיבור הצרוד, שאולפן סיווג כפגמים, הפכו לכלים: הם האטו את הגשתו ונתנו לכל משפט איכות של משהו שהוחלט עליו בזהירות ולא הורגש.
הטיעון הנגדי אמיתי. הוא היה ברוב הקריירה שלו שחקן חוזה באולפן שלקח את מה שניתן לו, והטווח בתוך סרט בודד הוא לעיתים קרובות קטן; הוא מגלם וריאציות על אדם אחד לאורך עשרים שנה. הוא לא היה זיקית בסגנון לורנס אוליבייה או אלק גינס, והוגן לומר שבוגארט גילם בעיקר את בוגארט. פסק הדין של ה-AFI מ-1999 – אגדת המסך הגברית הגדולה ביותר בכל הזמנים – הוא שיפוט על כוח איקוני, על כמה לחלוטין דמות השתרשה בתרבות, ולא טענה על רב-גוניות טכנית. אבל הדמות נבנתה, במכוון ולאורך עשורים של סרטי גנגסטרים, על ידי שחקן שהבין בדיוק מה המצלמה תעשה עם איפוק. זהו הישג מלאכה מהדרגה הראשונה, ולקרוא לזה משהו גדול יותר לא עושה לו טובה.
מורשת
בוגארט, מעשן כבד לאורך כל חייו, מת מסרטן הגרון ב-14 בינואר 1957 בהוליווד. הוא היה בן חמישים ושבע, ובילה בקושי עשרים שנה ככוכב. ההשפעה עברה ישר דרך הטיפול של המסך האמריקאי בפושעים וגיבורים מסויגים במשך חצי המאה הבאה, והחיוך החצי-גורלי הפך לקיצור דרך לרעיון שלם של גבריות בוגרת: פשרנית, פרטית, הגונה בסופו של דבר. הדירוג של ה-AFI מ-1999, שהגיע ארבעים ושתיים שנים לאחר מותו, רק אישר את מה שתרבות הקולנוע קבעה מזמן. האיש שפוקס דחתה כבלתי ניתן לשיווק הפך להגדרה של כוכב קולנוע.