דייוויד יום (David Hume)
דייוויד יום (באנגלית: David Hume; נולד כדייוויד הום; 7 במאי 1711 – 25 באוגוסט 1776) היה פילוסוף, היסטוריון, כלכלן ומסאי סקוטי הידוע בשל מערכת האמפיריציזם, הספקנות הפילוסופית והנאטורליזם המטאפיזי רבת-ההשפעה שלו. החל מחיבורו "מסכת על הטבע האנושי" (1739–1740), שאף יום ליצור מדע טבעוני של האדם שבחן את הבסיס הפסיכולוגי של הטבע האנושי. בעקבות ג'ון לוק, דחה יום את קיומם של רעיונות מולדים, וטען שכל רעיונותינו נובעים בסופו של דבר מרשמים, אך במסכת שלו הבחין בין יחסים של רעיונות, הידועים אפריורי, לבין ענייני עובדה, שידיעתם נסמכת על ניסיון. הדבר ממקם אותו במסורת האמפיריציסטית של לוק וג'ורג' ברקלי, תוך ששאב את שיטתו הניסויית מפרנסיס בייкон.
יום טען כי הסקה אינדוקטיבית ואמונה בסיבתיות אינן ניתנות להצדקה אמפירית; תמורת זאת, הן תוצאה של מנהג והרגל נפשי. בני אדם לעולם אינם תופסים באמת שאירוע אחד גורם לאחר אלא חווים רק את ה"צירוף המתמיד" של אירועים. בעיית אינדוקציה זו משמעותית לכך שכדי להסיק מסקנות סיבתיות מניסיון עבר, הכרחי להניח מראש שהעתיד ידמה לבעבר; הנחה מטאפיזיקה זו עצמה אינה יכולה להיות מבוססת על ניסיון קודם.
כמתנגד לרציונליסטים פילוסופיים, יום החזיק בדעה כי תשוקות ולא תבונה שולטות בהתנהגות האנושית, באומרו כי "התבונה היא, ועליה להיות אך ורק, שפחתן של התשוקות". יום היה גם סנטימנטליסט שסבר כי האתיקה מבוססת על רגש או סנטימנט ולא על עקרון מוסרי מופשט. הוא שמר על מחויבות מוקדמת להסברים טבעוניים של תופעות מוסריות והוא מקובל בדרך כלל על ידי היסטוריונים של הפילוסופיה האירופית כמי שהציג לראשונה בבירור את בעיית הראוי-מצוי, או הרעיון שקביעת עובדה לבדה לעולם אינה יכולה להוביל למסקנה נורמטיבית של מה שצריך להיעשות.
יום הכחיש שלבני אדם יש תפיסה ממשית של העצמי, בהניחו שהם חווים רק צרור תחושות ושהעצמי אינו אלא צרור תפיסות זה המחובר באמצעות אסוציאציה של רעיונות. תורת הקומפטביליזם של יום לגבי חופש הרצון תופסת את הדטרמיניזם הסיבתי כתואם לחלוטין את החירות האנושית. פילוסופיית הדת שלו, כולל דחייתו את הניסים וביקורתו על הטיעון מן התכנון, הייתה שנויה במחלוקת במיוחד.
במהלך חייו, יום נודע בעיקר כהיסטוריון וכמסאי, שכן "היסטוריה של אנגליה" הפכה לרב-מכר, בעוד ש"המסכת" שלו זכתה תחילה לתשומת לב מעטה ואתאיזם לכאורה גרם לכך שקביעות אוניברסיטאיות נמנעו ממנו. יום הותיר מורשה שהשפיעה על התועלתנות, הפוזיטיביזם הלוגי, פילוסופיה של המדע, הפילוסופיה האנליטית המוקדמת, מדע הקוגניציה, תיאולוגיה ותחומים והוגים רבים אחרים. עמנואל קאנט זיכה את יום כהשראה שהעירה אותו מ"תרדמתו הדוגמטית".
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים וחינוך
דייוויד יום נולד ב-7 במאי 1711 [לפי הלוח היוליאני 26 באפריל 1711] כדייוויד הום בבית דירות בצידו הצפוני של הלון-מרקט באדינבורו. הוא היה השני מבין שני בנים שנולדו לקתרין הום (לבית פלקונר, בתם של סר דייוויד פלקונר מניוטון, מידלותיאן, ואשתו מרי פלקונר לבית נורוול), ולג'וזף הום מצ'ירנסייד במחוז ברוויק, עורך דין מניוולס. ג'וזף נפטר זמן קצר לאחר יום הולדתו השני של דייוויד. קתרין, שנישאה בשנית מעולם לא, גידלה את שני האחים ואת אחותם לבדה. דודו של דייוויד, ג'ורג' הום, היה כומר בקהילה בצ'ירנסייד שבה ככל הנראה למד בנעוריו.
יום שינה את איות שם משפחתו ב-1734 משום ששם המשפחה 'הום' (שנהגה כ-'יום') לא היה מוכר היטב באנגליה. יום מעולם לא נישאה וחי בחלקו בבית משפחתו בצ'ירנסייד שבברוויקשייר, שהיה שייך למשפחה מאז המאה ה-16. מצבו הכלכלי כאדם צעיר היה דל מאוד, שכן משפחתו לא הייתה עשירה; כבן צעיר היה לו מעט מאוד רכוש אבות להתקיים ממנו.
יום למד באוניברסיטת אדינבורו בגיל צעיר במיוחד – בין 12 ואולי אף צעיר כבן 10 – בזמן ש-14 היה הגיל הטיפוסי. תחילה שקל יום קריירה במשפטים בשל משפחתו. אולם, בלשונו, פיתח:
> סלידה בלתי ניתנת להחמרה מכל דבר מלבד עיסוק בפילוסופיה ובלימודים כלליים; ובעוד [משפחתי] דמיינה שאני שקוע בווט ובויניוס, קיקרו ווורגיליוס היו המחברים שבלעתי בסתר.
היה לו כבוד מועט לפרופסורים של תקופתו, והוא אמר לחבר ב-1735 כי "אין מה ללמוד מפרופסור, שאינו נמצא בספרים". הוא לא סיים את לימודיו.
"מחלת המלומדים"
בסביבות גיל 18, גילה יום תגלית פילוסופית שפתחה בפניו "זירה חדשה של מחשבה", ועוררה בו השראה "לזרוק כל הנאה או עיסוק אחר כדי להקדיש עצמו אליה לחלוטין". מכיוון שלא תיאר בדיוק מה הייתה זירה זו, הציעו פרשנים מגוון השערות. פירוש בולט אחד בקרב מלומדי יום בני זמננו הוא ש"זירת המחשבה" החדשה הזו הייתה הבנתו של יום שניתן ליישם את תורת חושי המוסר של פרנסיס האצ'סון גם על הבנת המוסריות.
מהשראה זו, יום יצא לדרך של מינימום 10 שנים של קריאה וכתיבה. עד מהרה הגיע לסף התמוטטות עצבים, תחילה עם קרירות – שאותה ייחס ל"עצלות מזג" – שנמשכה כת תשעה חודשים. כתמי צפדינה פרצו לאחר מכן על אצבעותיו, ושכנעו את רופאו של יום לאבחן אותו ב"מחלת המלומדים".
יום כתב כי "עבר טיפול של גלולות מרירות ואנטי-היסטריות", שניטלו יחד עם פיינט קלארט בכל יוח. הוא גם החליט לנהל חיים פעילים יותר כדי להמשיך את לימודיו טוב יותר. בריאותו השתפרה במידת מה, אך ב-1731 הוא סבל מתיאבון רב ומדפיקות לב. לאחר שאכל טוב במשך תקופה, הוא עבר מלהיות "גבוה, רזה ובעל עצמות בולטות" להיות "חסון, איתן ובריא למראה". ואכן, יום יהפוך לידוע לשמצה בהיותו שמן ובעל חיבה לפורט טוב ולגבינה, ולעיתים קרובות השתמש בהם כמטאפורות פילוסופיות להשערותיו.
### קריירה
למרות מוצא אצילי, ליום לא היו מקור הכנסה ולא מקצוע מלומד עד גיל 25. כמקובל בתקופתו, הוא הפך לעוזר סוחר, למרות שנאלץ לעזוב את סקוטלנד מולדתו. הוא נסע דרך בריסטול לה פלש שבאנז'ו, פראנס. שם ניהל שיחות תכופות עם הישועים של מכללת לה פלש וככל הנראה השתמש בספרייה הענפה של המכללה.
יום נבלם בניסיונותיו להתחיל קריירה אקדמית בשל מחאות על ה"אתאיזם" המיוחס לו, וגם קונן על כך שהופעת הבכורה הספרותית שלו, "מסכת על הטבע האנושי", "נולדה מתה מהדפוס". עם זאת, הוא מצא הצלחה ספרותית בחייו כמסאי וכאיש היסטוריה, וקריירה כספרן בספריית עורכי הדין של בפקולטה לעורכי דין. הצלחות אלו סיפקו לו הכנסה נחוצה ביותר באותה עת. כהונתו שם, והגישה לחומרי המחקר שהיא סיפקה, הביאו לכתיבת ספרו הענק בן שש הכרכים "ההיסטוריה של אנגליה", שהפך לרב-מכר ולהיסטוריה המכרעת של אנגליה. במשך למעלה מ-60 שנה, יום היה המפרש הדומיננטי של ההיסטוריה האנגלית. הוא תיאר את "אהבתו לתהילה ספרותית" כ"תשוקתו השלטת" ושפט את שני חיבוריו המאוחרים, הלא הם ה"ראשון" וה"שني", "מחקר על שכל האדם" ו"מחקר על עקרונות המוסר", כהישגיו הספרותיים והפילוסופיים הגדולים ביותר. הוא ביקש מבני דורו לשפוט אותו על פי מעלות הטקסטים המאוחרים הללו בלבד, ולא על פי הניסוחים הרדיקליים יותר של עבודתו המוקדמת והנערית, תוך דחיית בכורתו הפילוסופית כזוטות: "יצירה שהמחבר תכנן לפני שעזב את המכללה." למרות מחאותיו של יום, קיים כיום קונצנזוס כי טיעוניו החשובים ביותר והדוֹגמות הפילוסופיות הייחודיות לו נמצאים בצורתם המקורית במסכת. אף על פי שהיה בן 23 בלבד כשהחל עבודה זו, היא נחשבת כיום לאחת החשובות בהתפתחות הפילוסופיה המערבית.
שנות ה-1730
יום עבד במשך ארבע שנים על עבודתו המרכזית הראשונה, "מסכת על הטבע האנושי", שכותרתה המשנית הייתה "היות ניסיון להכניס את השיטה הניסויית של חשיבה לנושאים מוסריים", והוא השלימה ב-1738 בגיל 27. ספרים 1 ו-2 של המסכת נועדו "לנסות את טעמו של הציבור", מה שהוביל לכך שספר 3 "על המוסר" פורסם לאחר שהרגיש ש"נפגש בהצלחה".
אף על פי שחוקרים רבים רואים כיום במסכת את יצירתו החשובה ביותר של יום ואחד הספרים החשובים ביותר בפילוסופיה המערבית, מבקרים בבריטניה באותה תקופה תיארו אותה כ"מופשטת ובלתי ניתנת להבנה". מכיוון שיום הוציא את רוב חסכונותיו במהלך ארבע שנים אלו, הוא החליט "לעשות חסכנות קפדנית ביותר שתספק את מחסור מזלו, לשמור על עצמאותו ללא פגע, ולהחשיב כל אובייקט כמבוזה מלבד שיפור כישרונותיו בספרות".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →למרות האכזבה, יום כתב מאוחר יותר: "היות שבאופן טבעי הייתי בעל מזג עליז ואופטימי, התאוששתי במהרה מהמכה והמשכתי בהתלהבות רבה את לימודי בכפר." שם, בניסיון להפוך את עבודתו הגדולה למוכרת יותר וברורה יותר, הוא פרסם את "תקציר של ספר שפורסם לאחרונה" כסיכום של הדוגמות העיקריות של המסכת, מבלי לחשוף את זהות מחברו. עבודה זו כללה את אותם רעיונות, אך בהסבר קצר وברור יותר. אף שהיו השערות אקדמיות לגבי מחברו האמיתי של העלון, הוא נחשב בדרך כלל כיצירתו של יום.
שנות ה-1740
המסות "מוסריות ופוליטיות" פורסמו ב-1741, ונכללו במהדורה המאוחרת יותר כ"מסות, מוסריות, פוליטיות וספרותיות". ב-1745 הגיש יום מועמדות לקתדרה לפנאומטיקה ופילוסופיה מוסרית באוניברסיטת אדינבורו. אולם, המשרה ניתנה לוויליאם קלגهورן לאחר שכמרים מאדינבורו עתרו למועצת העיר שלא למנות את יום משום שנחשב לאתאיסט.
ב-1745, במהלך מרידות היעקוביטים, חנך יום את המרקיז מאנאנדייל, התקשרות שהסתיימה בתוהו ובוהו לאחר כשנה. המרקיז לא הצליח לעקוב אחר הרצאותיו של יום, אביו ראה צורך מועט בפילוסופיה, וברמה האישית, המרקיז מצא את נטיותיו התזונתיות של יום כתמוהות.
ב-1746 קיבל יום הזמנה מבן דודו, לוטננט-גנרל ג'ימס סנט קלייר, לשמש כמזכירו. סנט קלייר קיבל זמן קצר לאחר מכן פיקוד על משלחת צבאית, שתוכננה במקור כמתקפה על קנדה הצרפתית, אך בוטלה משום שהייתה מאוחרת מדי בשנה לחציית האוקיינוס האטלנטי והוסבה מחדש למתקפה אמפיבית על חוף ברטאן. הפשיטה על לוריאן (29 בספטמבר – 10 באוקטובר 1746) שתוצאתה נועדה להשתלט על הנמל של חברת הודו המזרחית הצרפתית ולמנוך כוחות צרפתיים מפלנדריה, אך הכוח חסר האספקה נסוג לאחר מצור קצר, לפי הדיווחים בדיוק בזמן שהעיירה התכוננה להיכנע. יום, שליווה את המשלחת לאורכה, כתב לאחר מכן דיווח עוקצני. ב-1748 שירת שוב את סנט קלייר כמזכיר, הפעם בשליחויות צבאיות לחצרות וינה וטורינו, ונזכר מאוחר יותר כי "לששתי את מדי הקצין".
באותה תקופה כתב יום מסות פילוסופיות על שכל האדם, שפורסמו מאוחר יותר כ"מחקר על שכל האדם". מה שכונה לעיתים קרובות המחקר הראשון, התברר כהצלחה מועטה בלבד כמו המסכת. עד סוף תקופה זו השיג יום את ממדי גופו השמנים הידועים; "השולחן הטוב של הגנרל והחיים הארוכים חסרי הפעילות עשו את שלהם", והותירו אותו "אדם בעל מידות ענק עצומות".
ב-1749 נסע לגור עם אחיו בכפר, אם כי המשיך להתרועע עם דמויות ההשכלה הסקוטית שהוזכרו קודם לכן.
שנות ה-1750–1760
דעותיו הדתיות של יום היו חשודות לעיתים קרובות, ובשנות ה-50 של המאה ה-18, נדרש לחבריו למנוע משפט נגדו באשמת כפירה, במיוחד בבית דין כנסייתי. אולם, הוא "לא היה בא ולא ניתן היה להכריחו להשתתף אם יאמר שאינו חבר בכנסייה הממלכתית". יום לא הצליח לזכות בקתדרה לפילוסופיה באוניברסיטת גלזגו בשל דעותיו הדתיות. עד כה הוא פרסם את המסות הפילוסופיות, שהיו באופן חד משמעי אנטי-דתיות. הדבר היווה נקודת מפנה בקריירה שלו ובהזדמנויות השונות שעמדו לרשותו. אפילו אדם סמית, חברו האישי שפינה את קתדרת הפילוסופיה בגלזגו, התנגד למינויו מתוך חשש שדעת הקהל תהיה נגדו. ב-1761 כל יצירותיו הוכנסו לאינדקס הספרים האסורים (Index Librorum Prohibitorum).
יום חזר לאדינבורו ב-1751, ובשנה שלאחר מכן שכרה אותו הפקולטה לעורכי דין להיות ספרנם, עבודה שבה יקבל מעט מאוד שכר או ללא שכר כלל, אך אשר אף על פי כן העניקה לו "שליטה בספרייה גדולה". משאב זה אפשר לו להמשיך במחקר היסטורי עבור "ההיסטוריה של אנגליה". כרך ה"דיסקורסים הפוליטיים" של יום, שנכתב ב-1749 ופורסם על ידי קינקייד ודונלדסון ב-1752, היה היצירה היחידה שהוא מחשב כמוצלחת עם פרסומה הראשון.
ב-1752 החל יום את עבודתו ההיסטורית הגדולה, "ההיסטוריה של אנגליה", שלקחה חמש עשרה שנים והגיעה למעלה ממיליון מילים. בתקופה זו, הוא היה מעורב גם בתיאטרון קאנונגייט באמצעות חברו ג'ון הום, כהן דת. בהקשר זה, התרועע עם הלורד מונבודדו והוגים אחרים של ההשכלה הסקוטית באדינבורו.
ב-1753 עבר יום מביתו بريدלز كورت על הלון-מרקט לבית בקאנונגייט בקצהו השני של המייל המלכותי. כאן גר בבית דירות הידוע בשם ג'קס לנד, מערבית מיד לקרקע סנדלרים (Shoemakers Land) השורדת עד היום.
בסופו של דבר, עם פרסום ששת כרכי "ההיסטוריה של אנגליה" בין 1754 ל-1762, הגיע יום לתהילה שאותה חשק. הכרכים תיעדו אירועים מפלישת יוליוס קיסר ועד למהפכה של 1688 והיו רב-מכר בזמנם. יום היה גם חבר ותיק של הספרן אנדרו מילר, שמכר את ההיסטוריה של יום (לאחר שרכש את הזכויות מהספרן הסקוטי גאווין המילטון), אם כי הקשר היה לעיתים מורכב. מכתבים ביניהם שופכים אור על עניינם של שני הגברים בהצלחת ההיסטוריה. ב-1762 עבר יום מג'קס לנד שעל הקאנונגייט לג'יימס קורט שעל הלון-מרקט. הוא מכר את הבית לג'יימס בוזוול ב-1766.
### חיים מאוחרים
פריז ורוסו
מ-1763 ועד 1765 הוזמן יום ללוות את הלורד הרפורד לפריז, שם הפך למזכיר השגרירות הבריטית בצרפת. יום התקבל היטב בחברה הפריזאית, ושם פגש את אייזק דה פינטو. ב-1765 שימש יום כממונה על העניינים בפריז, וכתב "דיווחים למזכיר המדינה הבריטי". הוא כתב על חייו בפריז, "אני באמת מייחל לעיתים קרובות לפשטות המחוספסת של מועדון הפוקר של אדינבורו... כדי לתקן ולאזן כל כך הרבה מתיקות."
בינואר 1766 עזב יום את פריז כדי ללוות את ז'אן-ז'אק רוסו לאנגליה. שם הם רבו, מה שהותיר את יום מודאג מספיק לגבי הפגיעה במוניטין שלו מהמריבה עם רוסו עד שיכתוב דיווח על הסכסוך, וקרא לו "A concise and genuine account of the dispute between Mr. Hume and Mr. Rousseau".
עבדות
ב-2014 פרסם האקדמאי מאוניברסיטת קיימברידג' פליקס ולדמן מכתב לא ידוע עד כה מאת יום אל פטרונו פרנסיס סימור-קונווי, הלורד הרפורד, מתאריך 20 במרץ 1766, שבו מסר יום הצעה להרפורד מאת ג'ורג' קולברוק, סר ג'יימס קוקבורן וג'ון סטיוארט לרכוש חצי מחזיקה במטעי עבדים בגרנדה, אי שנמסר לבריטניה לאחר חוזה פריז (1763) עם איי הריח האחרים.
> "היום, סר ג'ורג' קולברוק דיבר איתי על עניין, שביקש ממני להעביר ללורד שלך. נראה שלסר ג'ורג', יחד עם שני שותפים, סר ג'יימס קוקבורן ומר סטיוארט סוחר היין, היה מיזם גדול בדומיניקה, לשם שלחו משגיח, מר נלסון, אדם הגון מאוד ואדם בעל אמצעים. מר נלסון נאלץ בשל עניין כלשהו ללכת לגרנדה, שם ההצעה של העסקה המשתלמת ביותר שנעשתה מזה זמן רב באמריקה, הניעה אותו לעשות בשמם ושלו קנייה של מטעי עבדים בסכום של 60,000 לירות שטרלינג. לא הייתה להם שום כוונה ללכת מעבר לפרויקט הראשון, אך כדי שהאיש המסכן לא ייהרס או ייפגע בפזיזות שלו, הם היו מוכנים לקחת את חצי העסקה. בשמעם שלורד שלך הרהר פעם לעשות רכישה כלשהי בכיבושים חדשים אלה, [נמחק: הם] סר ג'ורג' ביקש ממני לעשות הצעה בשמו של החצי השני, אשר עשוי להיות מנוהל בהון משותף ובסיכון משותף איתו ועם שותפיו. מכיוון שאנשים אלה הם אנשי אמצעים ואופי, חשבתי שאולי הלורד שלך יקשיב להצעה זו; ואם הלורד שלך חושב שזה ראוי לתשומת ליבך, סר ג'ורג' אומר שהוא יכתוב לך דיווח מלא על הכל. הוא קרא לי את מכתבו של נלסון, שממנו עולה שרכישה זו משתלמת הרבה יותר מזו שנעשתה על ידי מר מקליין שנראה שהלורד שלך דחה." — דייוויד יום אל פרנסיס סימור קונווי, הלורד הרפורד, 20 במרץ 1766
ולדמן ציין כי המכתב שלא נודע קודם לכן הבהיר מכתב מיום 20 ביוני 1766 מתוך מסמכיו של יום בספרייה הלאומית של סקוטלנד, שעד אז קוטלג בטעות כמכתב מאת אדם בשם "ד'אנסי", אך למעשה היה מאת מושל מרטיניק, ויקטור-תרז שרפנטייה (1732–76), המרקיז ד'אנרי. במכתב, ד'אנרי הודה ליום על מכתב מיום 2 בפברואר 1766 בשמו של סטיוארט, נלסון ואולי אלכסנדר ברנט מגרנדה (נפטר 1790), שכולם היו מעורבים ברכישת מטעי עבדים:
> "קיבלתי את המכתב שעשית לי את הכבוד לכתוב לי מלונדון ב-2 בפברואר השנה כדי להמליץ לי על האינטרסים של מר סטיוארט המיוצגים על ידי מר נלסון וברנט; אעשה עבורם, אתה יכול להיות בטוח, את כל השירותים שיהיו תלויים בי, הם יכולים לסמוך על כך, אמרתי להם זאת" [תרגום: קיבלתי את המכתב שעשית לי את הכבוד לכתוב לי מלונדון ב-2 בפברואר השנה כדי להמליץ לי על האינטרסים של מר סטיוארט, המיוצגים על ידי מר נלסון וברנט. אעניק להם, אתה יכול להיות בטוח, את כל השירותים שתלויים בי; הם יכולים לסמוך על כך, ואמרתי להם זאת.] — ויקטור-תרז שרפנטייה, המרקיז ד'אנרי אל דייוויד יום, 20 ביוני 1766
כפי שציין ולדמן, ספר החשבונות של קוטס בנק של יום מתעד שהוא הפקיד 400 ליש"ט לסטוורט ב-8 בפברואר 1766 ו"אין זה בלתי נתפס שכסף זה הושקע במטע". ב-25 ביוני 1766, קיבל יום 6 ליש"ט 3 שילינג ו-4 פנס ריבית עבור הלוואה של "4 חודשים: 19 ימים" מ"ארצ'יבלד סטיוארט ושות'", הפירמה שג'ון סטיוארט ניהל במשותף עם אביו ארצ'יבלד סטיוארט (ראש העיר). שטר קניין עבור מטע שנרכש על ידי סטיוארט, נלסון וקולברוק בגרנדה חושף שהוא החזיק ב-42 עבדים עד 3 בנובמבר 1767. כפי שתיעד ולדמן, הראיות למעורבותו של יום בסחר העבדים היו ברורות בהרבה מהמסורת הביוגרפית שקשרה את עבודתו המוקדמת בבריסטול לסוחר סוכר.
בניגוד לטענותיו של ולדמן, פיטר האוטון ודייוויד אשטון טענו כי "בשום מקום – בהחלט בשום מקום – במכתב זה אין יום 'מעודד' את הלורד הרפורד לקנות...". אלן ביילי מציע באופן דומה: "ברור שזה סר ג'ורג', ולא יום, שמתכוון לשכנע את הלורד הרפורד להשקיע". האוטון ואשטון טוענים שהרפורד בחר שלא להשקיע במטעים, אך אין ראיות קיימות לתגובתו של הרפורד.
ג'יימס פיסר טוען כי יום מרחיק לכת מעבר למסירת מידע בלבד: בכך שהוא ערב לשותפים כ'אנשי אמצעים ואופי', ומעיד על יושרתם, יום "מוסיף למעלת העסקה בכך שהוא שם את המוניטין שלו עצמו על כף המאזניים". علاوة על זאת, בכך שרמז שההזדמנות הייתה "משלמת" יותר מבחינה פיננסית מהשקעת מטע קודמת שנשקלה על ידי הרפורד, "המכתב שלו נקרא יותר כאילו יום מעודד את הרכישה, ולא רק מעביר בצייתנות את הצעתו של קולברוק".
בהתייחסו למכתבו של יום לד'אנרי, האוטון ואשטון, תוך ציון שמכתבו של יום אינו קיים עוד, מציינים כי לא ידוע מה כתב, וטוענים כי התשובה "אינה מספקת ראיות לכך שיום ניסה באופן פעיל להקל על השקעה במטע" וכי יום "אולי פשוט סיפק אישור ליושרו האישי של סטיוארט". הם טוענים גם כי "התרמזותו של ולדמן (2020)" שהכסף שסיפק יום "שימש לסיוע ברכישת מטע עבדים, היא השערה חסרת בסיס" ומציעים כי סביר להניח שהוא נועד לסייע ברכישת נכס עבור רוסו; עם זאת, הם אינם מספקים ראיות לטענה זו או מתייחסים למעמדו של הכסף שסופק לסטוורט כהלוואה בריבית מסחרית.
פיסר מציין כי "השירות המדויק שד'אנרי ביצע עבור סטיוארט ונציגיו" הוא עניין של השערה, וכל תיעוד "המצהיר במפורש על המטרה המיועדת של הלוואתו של יום לסטוורט" אינו קיים. עם זאת, פיסר מעיר כי "התזמון של ההלוואה ומכתבו של יום לד'אנרי קרובים מכדי שנחשוב באופן סביר שזה היה עבור פרויקט אחר"; ההלוואה לסטוורט של "כ-75,000 ליש"ט" בערכי 2022, שהוחזרה בריבית של "כ-1,000 ליש"ט", "הייתה ככל הנამראה יותר הלוואה לחבר מאשר מיזם עסקי טהור", למרות שכפי שהודה ולדמן לראשונה, "מטרת ההלוואה אינה מתועדת".
ביילי מציין כי "שום דבר במכתב [להרפורד] אינו מעיד שליום... היה עניין כספי כלשהו בעניין", והוא טוען, כי "אין ראיות משכנעות" שיום אי פעם "הרוויח אישית... ממוסד עבדות המטעים". עם זאת, ולדמן טען כי "יום ביקש להרוויח" מעבדות, בהתייחסו לתפקידו של הרפורד כפטרון של יום ולתפקידו של אחיו הנרי סימור קונווי כמעסיקו של יום; עד 1769 המשפחה השיגה קצבה נכבדה עבור יום.
ביילי מתאר את מכתבו של יום מלורד הרפורד במרץ כמסמך ש"הכי קרוב להעלאת ספקות רציניים לגבי כנות הכחשותיו המפורסמות של יום לגבי עבדות מטלטלין". הוא מציע שניתן לראות את המכתב "אולי כמקרה של יום שמאפשר למוסכמה חברתית ולמחויבויותיו האישיות... לפתות אותו למידה לא ראויה של שיתוף פעולה עם תוכנית זו". דניאל שארט מתאר את התקרית כאחת של "צביעות אישית".
באשר לאשמת הגזענות, המבוססת על הערת השוליים שיום צירף למסתו "על אופי לאומי" ב-1753, ותוקנה כהערת שוליים למהדורה שלאחר המוות מ-1777, האוטון ואשטון מודים כי תוכנה "מזעזע במיוחד – ומבלבל עמוקות". ביילי מתאר זאת כ"השערה פוגענית ביותר". פיסר מציע כי הדיון של החוקרת העצמאית קנדרה אשר "הוא היחיד עד כה המציע שהערת השוליים אולי אינה מייצגת את דעותיו האמיתיות של יום". פיסר מציע כי יש להתייחס לפרשנותה של אשר "ברצינות", אך מדגיש את הצורך "להתמודד חזיתית" עם האינדיקציות לכך שיום הן 'עודד' והן 'סייע' לחברים בהשקעה במטע עבדים.
שנים אחרונות
ב-1767 מונה יום לתת-מזכיר המדינה למחלקה הצפונית. כאן כתב כי ניתנו לו "כל הסודות של הממלכה". ב-1769 חזר לג'יימס קורט באדינבורו, אך ב-1771 עבר לבית חדש ומפואר בכיכר סנט אנדרו, שם חי עד מותו ב-1776.
אחיינו של יום ונושא שמו, דייוויד יום מניוולס (1757–1838), היה ממייסדי החברה המלכותית של אדינבורו ב-1783. הוא היה פרופסור למשפטים סקוטים באוניברסיטת אדינבורו ועלה להיות פקיד ראשי של מושב בבית המשפט העליון הסקוטי וברון האוצר. הוא קבור עם דודו בבית הקברות אולד קלטון.
אוטוביוגרפיה
בשנה האחרונה לחייו, כתב יום מסה אוטוביוגרפית קצרה ביותר שכותרתה "חיי שלי", המסכמת את כל חייו ב"פחות מ-5 עמודים"; היא מכילה הערכות רבות שהיו בעלות עניין מתמשך לקוראים הבאים של יום. דונלד סיברט (1984), חוקר ספרות המאה ה-18, שפט זאת כ"אוטוביוגרפיה יוצאת דופן, אף על פי שאולי חסרים בה הקסמים הרגילים של ז'אנר זה. כל מי שמחפש גילויים מרעישים או אנקדוטות מצחיקות מוטב שיחפש במקום אחר."
למרות גינוי יהירות כתשוקה מסוכנת, באוטוביוגרפיה שלו מתוודה יום על אמונתו ש"אהבת התהילה הספרותית" שימשה כ"תשוקתו השלטת" בחיים, וטוען שרצון זה "מעולם לא המתיק את מזגי, למרות אכזבותי התכופות". אכזבה אחת כזו שיום דן בה בחשבון זה היא בקבלת הפנים הספרותית הראשונית של המסכת, שלטענתו התגבר עליה באמצעות הצלחת המסות: "היצירה התקבלה בחיוב, ועד מהרה גרמה לי לשכוח לחלוטין את אכזבתי הקודמת". יום, בשיפוטו הרטרוספקטיבי שלו, טוען כי כילונו לכאורה של הבכורה הפילוסופית "נבע יותר מהאופן מאשר מהחומר". לפיכך הוא מציע ש"אשמתי בחוסר שיקול דעת רגיל ביותר, בכך שהלכתי לדפוס מוקדם מדי."
יום מספק גם הערכה עצמית חד-משמעית של הערך היחסי של יצירותיו: כי "המחקר שלי על עקרונות המוסר; אשר, לדעתי (שלא אמורה לשפוט בעניין זה) מכל כתבי, ההיסטוריים, הפילוסופיים או הספרותיים, הוא הטוב ביותר שאין דומה לו." הוא כתב גם על קשריו החברתיים: "חברתי לא הייתה בלתי מתקבלת על הדעת בקרב הצעירים וחסרי הדאגות, כמו גם בקרב הלומדים והספרותיים", תוך שהוא מציין את יחסו המורכב לדת, וכן למדינה, ש"אף על פי שהפקתי את עצמי בפזיזות לזעמם של סיעות אזרחיות ודתיות כאחד, נראה שהם נוטרלו לטובתי מזעמם הרגיל". הוא ממשיך להצהיר על אופיו: "לחבריי מעולם לא הייתה סיבה להצדיק שום נסיבה אחת באופיי והתנהגותי." יום מסיים את המסה בהודאה כנה:
> איני יכול לומר שאין שום יהירות בעשיית הספד עצמי זה לעצמי, אך אני מקווה שאינה במקומה; ועניין זה עובדה שניתן לנקותה ולאשר בקלות.
### מוות
הדיאריסט והביוגרף ג'יימס בוזוול ראה את יום שבועות ספורים לפני מותו מסוג של סרטן הבטן. יום אמר לו שהוא מאמין באמת ובתמים שזה "דמיון בלתי סביר לחלוטין" שייתכן ויש חיים אחרי המוות. יום ביקש שגופתו תוטמן ב"קבר רומאי פשוט", וביקש בצוואתו שייחקק עליו רק שמו ושנת לידתו ומותו, "כשהוא משאיר לדורות הבאים להוסיף את השאר".
יום מת בפינה הדרום-מערבית של כיכר סנט אנדרו בניו טאון שבאדינבורו, במה שהוא כיום רחוב סיימון דייוויד 21. סיפור פופולרי, העולה בקנה אחד עם ראיות היסטוריות מסוימות ובעזרת יד המקרה, מרמז שהרחוב נקרא על שם יום.
קברו עומד, כפי שביקש, במדרון הדרום-מערבי של קלטון היל, בבית הקברות אולד קלטון. אדם סמית תיאר לאחר מכן את השערתו המששועה של יום שהוא עשוי לבקש מכארון, מעבורת האדס, לאפשר לו כמה שנים נוספות של חיים כדי לראות "את נפילתם של כמה ממערכות האמונות התפלות השולטות". המעבורת ענתה, "אתה נוכל עצלן, זה לא יקרה במשך מאות שנים רבות... היכנס לסירה מיד."